החיים זה לא סבתא
החיים זה לא סבתא

החיים זה לא סבתא

תלמה בר-אב

מנחה קבוצות ויועצת  בענייני משפחה, מחברת הספר "הורים ותומים"

שיצא לאור לאחרונה בהוצאת רז

 

לגדול במשפחה נרחבת, שיש בה  אפילו סבא רבא וסבתא רבא, זו זכות שהתברכנו בה בארץ רק בשנים האחרונות. אבל התחרותיות הקשה בין דורות הנשים במשפחה עלולה להפוך את הברכה הזאת לקללה לילדים

 

במאמר הזה אעסוק בשושלות המשפחה הישראלית בעולם מודרני. בעולם הפחות מודרני לא היתה שושלת כלשהי במשפחה הישראלית. בראי התנ"ך זו היתה אמנם "ארץ זבת חלב ודבש, ארץ ציון חמדת אבות", אך אנשים שעלו אליה גילו ארץ זבת חול, שתוחלת חיים בממוצעת בה היתה 40-50 שנים. זקנים לא באו לארץ ישראל, משום שלא העלו בדעתם לעזוב את מקום הולדתם ולנסוע למקום שהוא רק מושא תפילות, ובעיקר משום שהיתה זו נסיעה מסוכנת וארוכה. מאוחר יותר לא היו, למרבה הזוועה, הורים או סבים וסבתות, משום שהושמדו.

הדורות שנולדו בשנות ה -30, ה -40 ואפילו ה -50, כמעט לא ידעו מהם סבא וסבתא. אלה היו בשביל הילדים אז תמונות כהות במסגרת שחורה. אשה כבת 60 סיפרה כי בכל סביבת ילדותה היתה משפחה אחת בלבד שהיתה בה סבתא. אנו, הילדים, סיפרה, רצנו להסתכל בחשאי בדמות הזאת מהאגדות. לאחר שהתבגרה, פגשה מספרת הסיפור את חברתה, נכדתה של אותה סבתא ושאלה אותה: איך זה שלכם היתה סבתא? והאשה סיפרה כי אביה ואחיה, שגרו בוורשה, אמרו לעצמם בתחילת שנות ה -30 שמשהו נורא  עומד לקרות והכריחו את כל בני משפחתם, כולל אמם הזקנה והאלמנה, לעלות לארץ.

גם העולים מהמזרח, שעלו בדרך-לא-דרך, יכולים היו להעלות עמם מספר קטן של זקנים, אך גם אצלם לא היתה שושלת דורות שופעת. כדאי להוסיף שהמושג אריכות ימים הוא יחסי, וגיל 50 ומעלה נחשב כבר זקנה. מוסד ה"סבתאות" לדורותיו היה מעורפל והתאים לממלכת אגדות הילדות.

התמונה השתנתה בישראל המודרנית. היום אפשר לראות במשפחות ישראליות סבא-רבא, סבתא-רבא, סבתא "רגילה" וגם סבא. כמי שעוסקת  בנסיונות להבין את שמתרחש במשפחות הישראליות, לייעץ להן בכל הנוגע ליחסים, אני נשאלת לעתים קרובות: מה קרה במשפחות שלא חוו דורות קדומים כחלק משושלת, ומה קורה כעת כשההרכב ה"מלא" של המשפחה הוא הווי חיים קבוע. במאמר הזה אנסה לתאר מצבים אופייניים ולענות לשאלות המתעוררות במפגש הזה בין מושג המשפחה הישן לבין התרחשויות במשפחות היום, באיזו מידה השינוי הזה משנה חיים, תחושות ומעשים. כדי לענות על השאלות הללו יש להבין מה קורה כעת, מה קורה במשפחות היום.

 

                                          *

 

הצברים מסרבים להודות בכך ששורשי החיים בארץ נטועים בפולין, על מרחביה הערכיים והרגשיים. "פולניות" בהקשר זה איננה ציון עדה, היא מעין מקצוע המאפיין ומקבע את בני כל העדות בישראל, ללא אפליה. המשפחה הישראלית היא עולם מורכב, תומך ואוהב. המשפחה הישראלית בכלל, וההורות בפרט, הם מבחן ערך וכרטיס ביקור משמעותי. השאלה לאיזו משפחה אתה שייך קובעת במידה בלתי סופית את ההתייחסות אליך.

רווק, ובעיקר רווקה, חשים שחושדים בהם בגל רווקותם ה"מוזרה". "היא דווקא יפה ואפילו מוצלחת, אז למה לא התחתנה, מה לא בסדר אצלה?" גם גברים רווקים, בגיל מבוגר יותר, אינם פטורים מהחותם של "מי שהם לא בסדר". במלים אחרות, לאנשים מוצלחים יש משפחה מוצלחת, וכמובן מאליו גם ילדים מוצלחים, ומי שאין לו כל אלה חשוד במום נסתר העושה אותו לכישלון רשמי.

מאחר שהמשפחה היא כמעט ערך עליון בארץ, הרי שקיומה והישגיה הם מבחן מתמיד לאלה החיים במסגרתה. מאחר שלפי המיתוסים בישראל האשה היא האחראית למשפחה, היא גם האחראית להצלחתה או לכישלונה. היא האחראית לגידול הילדים ועיצוב דמותם וכשלון ילדיה (בעיקר בלימודים) משקף את כישלונה, וגם הצלחתם היא הצלחתה הבלעדית כמעט. לפעמים מצטרף גם האב ל"פרויקט", אבל בעיני המשפחה הוא כמעט אף פעם לא אחראי.

בערבים חברתיים אפשר לשמוע בעיקר סיפורים על הצלחות של בנים ובנות, מפי אמותיהם. אין ילדים "לא מוצלחים" בערבים כאלה. המתוארים הם בעיקר הילדים המחוננים שהולכים לגן המחוננים, וממשיכים בבי"ס למחוננים ונעשים הקצינים המצטיינים, הסטודנטים המצטיינים. האם מתארת בהתלהבות את בנה המחונן ואף פעם לא תודה שדחפה אותו לכל אורך הדרך.

יש דבר נוסף שהוא חלק מההווי ארץ הילדות-הלא-נגמרת. בארצות המערב, בן ה -18  מסיים את לימודיו ויוצא לדרכו בחיים. גם אם הוא ממשיך בלימודים במכללה, הוא לרוב מנהל חיים עצמאיים. בארץ, בן ה -18 הולך לצבא וגם שם נמשכת הילדות. החיילים נקראים בתקופה האחרונה ילדים כשהם חוזרים הביתה, והם שומעים את ההערות הרגילות: תיקח סוודר, למה אתה לא אוכל וכו'. אם אחת התגלתה ליד בנה ב"בודקה" של הש"ג, כשנשאלה מה היא עושה שם, ענתה: הילד פוחד מחושך.

גם אחרי הצבא הם ממשיכים את גיל ההתבגרות: נוסעים להודו, תאילנד, שבים לבית ההורים עד נישואיהם, ואחר כך מגדלים ילדים בסיוען הפעיל-עד-פעיל-מאוד של הסבתות. זמן וגיל אינם גורמים בהתייחסות של ההורים לילדיהם, ונשים בנות 70 ממשיכות לדבר על "הילד". מבחן ה"מוצלחות" באמצעות הישגי הילדים נמשך לנצח.

ככל שעולה גיל הילדים, נעשה מבחנה של המשפחתיות במפגשי ערב שבת תובעני יותר. זה טקס שעשויים להיות בו יופי ואהבה אם אינו נעשה לטקס כפייתי. הבעיה היא שמפגש ליל שבת של המשפחה הפך להיות מבחן ערך ולכן גם כפייתי. הבנים והבנות, עם צאצאיהם, חייבים להקדיש את הערב למשפחת המוצא. ולעתים מזומנות מתפתחת תחרות האוכלת כל חלק טובה בין המחותנים והמחותנות משני הצדדים. מחולל המריבות העיקריים בין בני זוג בישראל אינם סקס, כסף, או חינוך הילדים, אלא השאלה "למי הולכים, לאמא שלי או לאמא שלך?". המריבות נוסקות למרומים כשמדובר בערב ראש השנה או ליל סדר הפסח.

גבר בן 35 תיאר כיצד נאבק מגיל ההתבגרות בחובה להיות נוכח בארוחת ערב שבת. "בסופו של דבר נכנעתי. כשהייתי רווק התייחסו אלי בחרדת סבל, ולכן לא הכריחו אותי להשתתף בארוחה המקודשת. הרעיון היה: שהילד יילך לבלות, בתקווה שיביא את הכלה המיוחלת ואת הנכדים המיוחלים עוד יותר. אבל כשהתחתנתי, נגמרה תקופת המחילה והוויתור. כעת כל ארוחת ערב שבת הפכה למבחן חשיבות ואהבה: מה פתאום אתם הולכים עוד פעם להורים שלה? מה יש, שם יותר נחמד? הבישול של אמא שלה יותר טעים? אותם אתם אוהבים יותר? טוב, אני לא אומרת שום דבר, אבל...

"הסבתא שלי היתה תמיד בעדי ועמדה לצדי בעקביות, בעיקר נגד אמא שלי, אבל גם בכל הנוגע לה, איבדתי גם את תמיכתה הבלעדית משום שהחלה פרשה חדשה: התחילה מלחמת הסבתות הגדולות. כל  ערב ראש השנה והסדר אמרה כל אחת מהן, שלה זה חשוב, מכיוון שמי יודע אם היא תחיה בשנה הבאה. אל תשאלו אותי איך יצאתי מכל הבלגן כל חג, בסוף נשבר לנו ונסענו לעבוד בחו"ל. אבל החגיגות נמשכות, כשעושים שטות ובאים לארץ לחגים. בינתיים, שתי הסבתות הגדולות, הגוססות הנצחיות, התאוששו, והן חברות טובות שמבלות בכיף. מעניין מה היה קורה אם היינו נשארים בארץ, האם בתוך הבלגן של 'למי לבוא בפסח', עם חישובים מדויקים של מי בא למי עוד לפני החתונה, הן היו מסוגלות להתיידד. אני ממש לא יודע את התשובה, אבל מה שבטוח, אנחנו באים לארץ רק בימי החול, וללוויות משפחתיות בלתי צפויות. ונהנים מכל הרגע, גם כשנשלף שוב גרזן המלחמה החלוד, הפעם בעקבות השאלה עם מי מבלים יותר, בעיקר הנכדים והנינים, משום שאנו נזכרים מה חסכנו לעצמו עקב החיים בחו"ל".

 

                                        *

 

אם האמהות (רעה וטובה) שופעת הגדרות בלתי ניתנות ליישום והיא מתסכלת, הרי הסבתאות, שלא נודעה כמעט בימי המדינה הראשונים, היא יש ריק. אבל בני אדם אינם יכולים לחיות בריק, והוא מתמלא במעשים ועיצובים שונים. דור בני ה50-60- היום, שלא ידעו ברובם טעם סבתא בילדותם, ראו את הוריהם בתפקיד זה.  אבל ההורים שייכים לדור שבו הזקנה היתה חלק מהחיים, כשאנשים הזדקנו ולפעמים גם נהנו מזה: לסבתות היה מותר להיות סבתות "אמיתיות". מותר היה להשמין, לצבוע שיער בגוון כחול,  לבשל בשקט וברווחה, להיפגש ול"השוויץ" בנכדים, בילדים, לארח בביתן הנקי ש"אפשר לאכול בו מהרצפה". הן הלכו לבקר את הנכדים וביקרו, בהזדמנות זו, את החתן, הבת והכלה. הן שיחקו קלפים ועשו חיים. בין ביקורת לביקורת, עיקר עיסוקן היה לעזור לילדים לטפל בילדיהם, תוך אמירה: פעם בשבוע אני באה ומביאה אוכל טרי וטעים, אחרת הילדים (המסכנים האלה) לא יידעו מה זה אוכל טוב. גם הן וגם הסבים נהנו מיתרונות הידע שמעניקים הגיל והניסיון.

 עם זאת, בדור ההוא בגידת הגוף והמחלות הסבו נזק ואי נוחיות רבים יותר, המשקפיים היו פחות משוכללים ויפים, מכשירי שמיעה נראו לעין, הטיפול בכאבי גב ובבריחת שתן היו לקויים, טיפולי שיניים הסבו סבל, התותבות בלטו לעין. יחסי מין בגיל מבוגר? הס מלהזכיר. אם היו בעיות כאלה, הן נשמרו בסוד.

בעידן המודרני, הסבתות נראות וחיות אחרת, הן גם מטפלות בעצמן אחרת. אבל רגשי האשמה שלהן מתרבים בקצב רצחני. הניסיונות להילחם בזקנה ולהיראות צעירה מעייפים. אשה בת 60 לרוב לא תרשה לעצמה להזדקן בנחת. רוב בנות הגיל הזה הולכות לחדר כושר, עושות דיאטה, עושות ניתוחים פלסטיים, ממשיכות לבנות קריירה. אין להן זמן לטפל בנכדים, מכל מום לא בכל פעם שזקוקים להן. הן מנהלות רומנים ונהנות מזה (גם הסבים, אגב).

 זה לא כבוד גדול להיות זקן. העולם שייך לצעירים, והזקנים מנסים להתאים את עצמם. למלה סבתא יש אסוציאציה של הזנחה הגוררת תחושה לא נוחה. אשה אחת שעל סף הסבתאות ביקשה שהנכדה החדשה שלה תקרא לה בשמה, לא בכינוי "סבתא". וכשם שאמהות נקרעות בין האמהוּת לתחושת הערך הלוקה בחסר, אם לא פיתחו קריירה והן אינן נראות טוב, כך חשות גם הסבתות, המנסות להיראות כמו האמהות, עסוקות בקריירה ובבילויים, אבל חשות אשמות משום שאינן יכולות להיענות לבקשה רגילה לשמור על הילד. הן "תקועות" בין הרצון להמשיך להיות צעירות, ובין הניסיון למלא את תפקיד הסבתא. וכשאדם חצוי, הוא לרוב גם חושש שהוא ממלא את התפקיד שגילו מקומו במשפחה הטילו עליו בצורה לא נכונה. זה מה שקורה לסבתות היום: הן מנסות להחזיק בטוב שבשני העולמות, ונמחצות ביניהם.

מראה ותפקיד הסבתא עברו בעצם לסבתא הגדולה, שנכנעת בדרך כלל למגבלות החיצוניות של הגיל. היא אינה עוסקת בקריירה, היא חולה, היא דורשת טיפול, יש לה זמן להתלונן ול"קטר" על גורלה: כל החיים נתתי להם, כשהם היו צריכים אותי הם באו. הסבתא ה"קטנה" הפכה להיות "סנדוויץ" בין ילדיה המתבגרים, הזקוקים לה, להוריה המזדקנים, הזקוקים לה נפשית ופיזית. מה שמגביר עוד יותר את תחושת חוסר האונים.

בעולם כזה נוצרות "קליקות": בין סבתא לנכדה מתרקמת אחוות לוחמות,  הן מאוחדים מול האויב שבאמצע (אמא). הסבתא מרשה לילדה הכל, היא אוהבת אותה "אהבה נטו", משום שאינה צריכה לחנך אותה. האם והאב הם המחנכים, הסבתא יכולה להרשות לעצמה הכל. התוצאה היא  שהאם עומדת לעתים קרובות בחוסר אונים מול ברית שני הדורות מולה: בנה וחמותה (או אמה) החוברים נגדה. היא חסרת אונים מול השאלה: למה אצל סבתא מותר? התסכול גובר כשהילד מסרב לאכול את האוכל שהאם מכינה, בציפייה לאוכל של סבתא.

התחרות בין שלושת הדורות ניכרת בשאלות מיליון השקל: את מי הילד הכי אוהב, אצל מי הכי טוב לו, האוכל של מי הכי טעים לו. מובן שהאם מובסת במערכה. התחרות מתבטאת במשפטים הנשמעים תכופות בפי הסבתות: הנכד שלי אומר, תמיד: סבתא, אצלך הכי טוב, אני לא רוצה ללכת הביתה; סבתא, האוכל שלך הכי טוב; אמא, למה את לא מבשלת כמו סבתא. משפט זה נאמר בעיקר כששתיהן בסביבה, כי הילדים קולטים הכול ומלבים את התחרות במיומנות רבה. הם "מחוזרים" יותר ויותר.

 

                                         *

 

כדי להבין את הבריתות וה"קליקות" אפשר להיעזר במתרחש במערך המשפחתי, בסדר הלידה, הקובע במידה רבה את מערכת היחסים בין הילדים במשפחה. במערך המשפחתי, עיקר התחרות הוא בין הבכור והסמוך לו, ולעתים קרובות בין הילד השני והשלישי (ההכללה עושה אמנם עוול ליחידים, אך הכללים הללו  "תופסים" לעתים קרובות). המריבות מתנהלות לרוב בין ילד למי שנולד מיד אחריו. לעתים קרובות יש יחסים טובים בין הבכור לילד השלישי, או בין השני והרביעי, כי להם יש "בן תחרות" משותף: הילד שביניהם (כתבתי על כך בהרחבה בספרי "הורים ותומים"). 

דבר דומה מתרחש תכופות במערך האמהוּת. הסבתא הגדולה יוצרת קשר אמיץ עם נכדתה (אם הנין שלה), ואילו הסבתא "הרגילה", אם האם (או האב), יוצרת ברית עם הנכד(ים).  כל סבתא ונכד(ה) מול מי שבאמצע - אם הילד (שהוא הנכד והנין), זו שתפקידה לחנך. היא לרוב כועסת על אמה המגבה את הילד ומבקרת אותה על כל צעד ושעל. אם זו פונה לסבתא שלה (הסבתא הגדולה) וזוכה ממנה לתמיכה מלאה, בעקר במאבקה הצודק באמה. את המחיר משלמות כל הנשים המעורבות בתחרות, שיוצרת מתח וכעס. פוחת הרצון שלהן להיפגש, אבל מוכרחים להיפגש, ונפגשים. התיאור המדכא הזה לא הולם תמיד את המציאות המשפחתית. יש גם מקרים של אחוות דורות, ללא ביקורתיות כרונית ומאבקים. ועם זאת יש לזכור שהשינויים המהירים של התקופה יצרו חוסר ביטחון בתפקידים הנשיים בכלל ותפקידי האמהות בפרט. וחוסר הביטחון מוליד ביקורתיות ותחרותיות. התחרות ניטשת לא רק בין הסבתא הגדולה, הסבתא הקטנה והאם. היא מתקיימת גם בין שני חלקי המשפחה: הורי האם והורי האב. ואם יש שתי סבתות גדולות, התחרות לא תפסח גם עליהן.

אחת התוצאות של כל זה היא שהילד או הילדה נעשים מפונקים, מניפולטיביים, מי שאינם מקבלים "לא" אלא כאתגר-עקיפה. לפני ילד כזה פתוחות דרכים רבות להשיג את מבוקשו, די שיילך לאחת הסבתות עם פרצוף אומלל וכבר יזכה במה שהאם ה"אכזרית" מנעה ממנו. לעתים קרובות נמצא את אם-האב שותקת בגבורה כשהכלה בסביבה, אבל אחר כך תדרוש מבנה ש"יעשה משהו", כי "זה גם הילד שלך". בין הסבים והסבתות, בני כל הדורות, מתקיימת תחרות מי יצליח למלא יותר טוב את רצונות הילד. מי יעשה אותו למאושר יותר ויעלה חיוך על פניו, אל מי מהם הילד ירוץ קודם.

בתוך מערכת משביעי-הרצון הנלהבים, לומד הילד (או הנין או הנכד), שהכל מגיע לו, שבני אדם יתאימו עצמם אליו וימלאו את משאלותיו. כל מעשה שלו מתקבל בהתפעלות נלהבת, כל רצונותיו מתמלאים לפני שביטא אותם, שמישהו תמיד יפתור בשבילו בעיות. הילד מתרגל לחשוב שהוא תמיד מרכזי ומיוחד. כשהוא מחוץ לחוג המשפחה הוא מגלה שהחיים הם לא סבתא, שאיש לא יימלא את רצונותיו, שהעולם אינו חושב שהוא נולד מלך ומתעלם ממנו. איש לא פותר לו את בעיותיו ומסלק מדרכו מכשולים, הוא אינו העיקר בגן הילדים, בביה"ס, בצבא, במקום העבודה. משפחתו אינה יכולה לגאול אותו מאכזבות באהבה, או לפתור בשבילו בעיות בזוגיות. הוא חש אומלל ונבוך מול דרישות המציאות, כי יכולת העשייה שלו התנוונה. כל זה הוא תוצאה של הפינוק המורעף בתחרות בין הסבתא והאם המוצלחת במשפחה הפולנית-ישראלית הטובה (או הלא טובה).

זכורים לי שני הורים, כבני 25, שבאו עם בתם בת השבעה חודשים. הילדה בקושי זחלה, לא הרבתה להתנועע, והם הגיבו בחרדה גדולה. הילדה עברה בדיקות אצל רופאים שונים, ללא תוצאות. לאחר שאלות רבות, שלא פתרו את התעלומה, שאלתי את ההורים: כמה סבים וסבתות יש במשפחה. שמונה, ענו. "שמונה? זה סיפור של גירושים ונישואים מחדש?" "לא, לכל אחד מאתנו יש הורים, כבני 50, להורים שלנו יש הורים בני 70. כולם גרים במושב, זה ליד זה".

הסבא והסבתא הגדולים היה בפנסיה, והסבא והסבתא הקטנים נהגו לסיים את עבודתם ולבוא לראות את הנכדה. היא היתה בת יחידה, נכדה יחידה ונינה יחידה, שמוקפת כל הזמן בסבים וסבתות. כל אחד ניסה להשביע את רצונה. פלא שהיא לא זזה מרצונה? הרי מישהו תמיד קפץ למענה. הרצון שלה כבר החל להתנוון.

אין רע בהבעות אהבה, בחיבוק ובעידוד, אבל כדאי לזכור שפינוק הוא גורם מנוון ומאמלל. ילד מפונק חש מקופח כי העולם אינו עונה לציפיותיו, שיצרו ההורים והורי ההורים. פינוק מונע מהילד כלי להתמודדות עם מציאות בלתי רצויה, והוא לא יידע לעמוד בקשיים.

 

                                        *

 

מדוע מתקיימת התחרות דווקא בין נשים? מדוע חייבות הנשים להוכיח את ערכן כאמהות, בעוד הגברים מצויים לרוב מחוץ לתחרות הזאת? התשובה נעוצה בתפיסת הערך העצמי של הנשים. חינוכן מעצב אותן ביחס לערכי האמהות. לפי המסר הישראלי המקובל, אם משהו לא בסדר אצל הילד, האם אחראית. אם הילד אינו מוצלח כמצופה, תרגיש אמו שהיא כישלון מוחץ. ואם היא תשכח להרגיש זאת היא תקבל תזכורת, בדרך כלל מאמה, שהצלחתה כאם בולטת על רקע כשלון בתה.

גברים, ככל שיהיו אבות אוהבים, אינם תופסים את ערכם העצמי במונחים של הצלחתם כאבות, או לפי האהבה שהילד רוחש להם. הם אינם שמחים בכשלונות ילדם, אך גם אינם חשים שהם האחראים היחידים להם. התחרות על הערך העצמי, התלוי כמעט כולו ביחס לילדים, מושלת בתפקודי האם והסבתא. גברים צופים בתחרות מהצד. גם הם מפנקים ונותנים, ויש גם ביניהם המביטים לראות מה הסבא והסבתא האחרים נותנים, אך הם אינם עושים זאת במסגרת של מאבק על ערכם.

עד כאן הדגשתי את בעייתיות שבשושלת (ראוי להוסיף שלא בכל משפחה אוכלת התחרות הזאת כל חלקה טובה). נסיון החיים והתבונה מלמדים, שכל ילד אוהב את הוריו, את סבו וסבתו ללא אפליות. ילד זקוק למשפחה מורחבת. שוני בין אנשים בתוך המשפחה מלמד אותו רבגוניות, מעשית ומחשבתית, ומספק לו הכנה טובה לחיים. ילד המוקף אנשים אוהבים, שאינם בודקים את מי הוא אוהב יותר, זוכה בעושר הגדול ביותר. אם נשים וגברים יזכרו שתחרות על ערך, על אהבה ותשומת לב גורמת נזק לילד, אולי יוכלו לפרגן זה לזה, וגם יוכלו למצוא כל אחד ביטחון בערכו בהיותו נאהב כחלק מהמשפחה.

ילד הלומד לראות בשוני בסיס לריבוי נקודות מבט, במערכת שבה השיתוף יוצר חיים מספקים ופעילים יותר, עם הומור ופרגון, יגדל להיות אדם בעל ערך עצמי ולא דיקטטור מפונק. לגדול במשפחה נרחבת, זו זכות שהתברכנו בה בארץ רק בשנים האחרונות. זו זכות שאין כמוה להתפתחות, עושר היכול להיות שמור לבעליו, המשפחה ובניה, לטובה דווקא. כי זו הבחירה: לתת ביטוי במסגרת המשפחה לשותפות, לכבוד ולאהבה, או ליצור עולם חסר ביטחון, צר עין ותחרותי. אלה היודעים לאהוב,  לתת ולקבל,  יזכו בחוויה נפלאה של שיתוף והגנה שמספקת המשפחה הנרחבת, עם הסבתות האמהות. זהו יתרון שבו זיכתה אותנו באחרונה המציאות הישראלית - חבל להחמיץ אותו.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד