גירושי הורים: הזדמנות לצמיחה מ
גירושי הורים: הזדמנות לצמיחה מ

גירושי הורים: הזדמנות לצמיחה מתוך משבר

פרופ' יוסי גוטמן ואילנה סבר

החוג  לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה

 

ילדים להורים גרושים נושאים בחובם כאב אך גם מפתחים, בהתמודדות עם הגירושין, למידה על העצמי, על יחסים בין-אישיים ותובנות על העולם. התפתחותם של כישורי חיים קשורה לסגנון הדומיננטי שבאמצעותו הצעירים התמודדו עם גירושי הוריהם

 

"אני בן 25, הורי התגרשו כשהייתי בן 15. באופן כללי, אני מרגיש מוכן יותר לחיים מאשר אותם אנשים שחייהם התנהלו לפי הספר. יש לי הרגשה של חוזק פנימי... יש משהו מחשל בהתמודדות עם בעיות".

גירושי הורים הם משבר החושף את הילדים לתהליך התמודדות ארוך ומורכב. העמדות החברתיות והזרם המרכזי במחקר נוטים להדגיש את הפגיעות והנזקים כתוצרים כמעט בלעדיים, או לפחות דומיננטיים, בחייהם. "ילדי גירושין" על פי הסטריאוטיפ הנפוץ הם קבוצה הומוגנית למדי, בעלת סיכון גבוה ותפקוד נמוך יחסית במישור הקוגניטיבי, הרגשי והחברתי, וכל אלה הם תוצאה ישירה או עקיפה של נסיבות חייהם בצל הגירושין.

העבודה שלפנינו פורשת פרספקטיבה שונה מהמקובלת בספרות כלפי השלכותיהם של גירושי הורים על הילדים, לפחות בטווח הארוך. גירושין הם לעולם מוצא קשה וכואב להורים ולילדים, אך אנחנו גורסים שלצד הפגיעה הטמונה באובדן, ישנה גם חוויה נוספת, של צמיחה מתוך משברים. ילדים להורים גרושים נושאים בחובם כאב אך גם מפתחים, בהתמודדות עם הגירושין, למידה על העצמי, על יחסים בין-אישיים ותובנות על העולם. הרעיון הזה לא זכה עד כה לביטוי רב, לא במחקר, לא בקליניקה וגם לא בבית הספר.

חקר השפעות גירושי הורים על ילדיהם הוא בן 50 בערך, וגם היום הנושא  מעורר עניין רב במדעי ההתנהגות. בתחילת דרכו, התפיסה השולטת היתה סיבתית ליניארית, ושאלת המחקר הרווחת היתה חיפוש קשרים סיבתיים בין גירושי הורים לתפקוד הילדים. ככל שתהליך המחקר הבשיל והידע התרחב, התפצלה האחידות הרעיונית שאפיינה אותו לכיוונים ושאלות מעמיקים ומורכבים יותר. אלה נטו להדגיש את התהליכים, הקשרים והדינמיקה המורכבת בין המרכיבים השונים של החוויה.

במקביל, ועל מנת להשיב על שאלות אלו, נעשה שימוש הולך וגובר במתודולוגיות מחקריות מתוחכמות שהניבו מסקנות מורכבות לא פחות. בעשור האחרון ניכרת במחקר מגמה עוד פחות נחרצת, יותר פתוחה ושואלת. היא מאפשרת היום  לחשוף את כוחותיהם של הילדים ולנסות ולעגן במחקרים את הטענה שבטווח הארוך, ולצד הקשיים הגדולים בדרך, רוב הילדים מסתגלים בהצלחה לנסיבות החיים החדשות (Emery, 1998). כבר בתחילת משנות התשעים ניתן לראות עבודות אחדות המעידות על תחילתה של התעניינות באספקטים אלה.

העבודה הנוכחית מצטרפת לאותו קומץ קטן עדיין, של עבודות הבונות על רעיון ישן של צמיחה מתוך התמודדות עם משברים (Post-traumatic growth), או בניסוח עממי, "מה שלא שובר אותך מחשל אותך". הרעיון נחקר בדיסציפלינות שונות בהקשר של מדינות וארגונים, בקונטקסט כלכלי, סוציולוגי, רפואי וצבאי. ממצאי המחקרים הללו מורים שארגונים ובני אדם פרטיים שהתמודדו עם משברים כלכליים, מחלות קשות, אסונות טבע, תאונות, מלחמות, מדווחים שלצד הקשיים הגדולים והאובדן, היו בתהליך הזה גם רווחים, כמו שיפור תפקודי, הצבת סדר עדיפויות ופרופורציות נכונות יותר, הערכה העצמית טובה יותר, העמקה וסיפוק בקשרים בין-אישיים, החלטות על ביצוע תוכניות טובות שנדחו, ובאופן רחב ומקיף, תחושה של חוסן רב יותר.

 

                                         *

 

היבט הצמיחה בעקבות גירושין נחקר מעט ורק לגבי המבוגרים, ההורים הגרושים. יש בספרות מודלים רבים המתארים את תהליך ההתמודדות של ההורים המתגרשים, ורובם ככולם מתארים אותו כרצף של שלבי התפתחות. השלב האחרון ברצף מתואר במודלים השונים כ"אינטגרציה חדשה", "קבלה ורמת תפקוד חדשה", "אוטונומיה אחראית", ומושגים מעין אלה המעידים על הסתגלות מוצלחת לנסיבות החיים לאחר הגירושין.

המודל הפסיכו-סוציאלי של (1993) Guttmann מתאר את השלב האחרון כ"ניצחון" והוא, בעצם, היחיד הרואה בהתמודדות לא רק הסתגלות מוצלחת אלא גם הזדמנות להגיע לדרגה גבוהה יותר בהתפתחות האישית של המבוגרים המתגרשים. בשונה מההתייחסות למבוגרים, לא קיימים מודלים המתארים שלבי התפתחות והתמודדות של הילדים עם גירושי הורים. לגבי הילדים יש בעיקר ממצאי מחקר ובהם, לרוב, אין "מנצחים". העבודה הזאת בודקת אם עקרון הצמיחה מתוך משבר, אפשרות המיוחסת למבוגרים מתגרשים, קיימת גם לילדיהם.

המחקר יצא לדרך במטרה להשיב על שתי שאלות מרכזיות: הראשונה, האם יש לגירושי הורים השלכות חיוביות שעליהם יכולים מבוגרים צעירים להצביע; והשנייה, לאלו גורמים באישיותם של הילדים למשפחות גרושות ובמערכת המשפחתית שלהם ניתן לייחס השלכות חיוביות אלה.

מדגם המחקר כלל מבוגרים צעירים שהיו בני 10 עד 20 כשהוריהם התגרשו, ושעברו לפחות שלוש שנים מזמן גירושי הוריהם ועד למחקר. הטענה שההשפעות המיידיות של גירושי ההורים הן שליליות בעיקר, מבוססת על תוצאותיהם של מחקרים רבים (ראה למשל (Emery, 1998; Guttmann, 1993 ומקובלת גם במחקר זה. לכן נקבע טווח של לפחות שלוש שנים לבדיקת ההשלכות, בהנחה שבעקבות הריחוק היחסי בזמן, ומתוך תפיסה בוגרת יותר, צעירים אלה יוכלו לדווח על תהליך התארגנותם לנסיבות המשתנות של חייהם.

נכון להיום, ממצאי המחקרים על ההשלכות לטווח ארוך אינם חד-משמעיים. בעוד שחוקרים כמו Wallerstein ועמיתיה (2001), למשל, ממשיכים להחזיק בעמדה שגם בטווח הארוך השפעות גירושי ההורים הן בעיקר שליליות, יש קולות אחרים הטוענים טענה אופטימית יותר. אלה גורסים שבחלוף הזמן, הסתגלות טובה היא כן המאפיין העיקרי של ילדים להורים גרושים. Emery (1998), לדוגמה, מעריך על בסיס סקירה של מגוון ומספר גדול של מחקרים רלוונטיים, שרוב הילדים להורים גרושים "עוברים את המבחן" כאשר מדובר בהסתגלות אקדמית, חברתית ורגשית.

העבודה הנוכחית בוחנת את האפשרות שבטווח הארוך, ילדים להורים גרושים לא רק "עומדים במבחן", אלא עוברים תהליך צמיחה שמקורה בתהליכי התמודדות.

ההחלטה לבדוק את המבוגרים הצעירים בשלב הזה של חייהם נובעת מכך שזו תקופה שבה הצעיר מגבש אידיאולוגיה אישית, שבאמצעותה הוא רואה ומעריך את העולם וחוויותיו בו. זה השלב שבו יחסיו עם הסביבה נבחנים ומקבלים משמעות בוגרת, ומושפעים פחות מהסערות הרגשיות המאפיינות את גיל ההתבגרות. ההנחה היא שבמבט רטרוספקטיבי, צעירים אלה יכולים להתבונן שוב על תהליך ההתמודדות עם גירושי הוריהם ועל המשמעויות הרבות שלהם, מתוך תפיסה והבנה בוגרות.

רוב המבוגרים הצעירים במחקר שלפנינו הם סטודנטים. למרות ההטיה הברורה הטבועה במדגם זה, הוא נבחר בגלל נגישותו. נכון שזו אוכלוסייה עם "נתוני פתיחה" מוצלחים. אכן מדובר בקבוצה בעלת תעודת בגרות וציוני פסיכומטרי טובים יחסית, בעלי רמת אינטליגנציה ממוצעת ומעלה, ומקדם ברור של הצלחה והישגיות בחיים. צודקת גם הטענה שנכונותם להשתתף במחקר מעידה לפחות על מידה מסוימת של ביטחון עצמי ובשלות להתבונן בתהליכים האישיים והמשפחתיים הקשורים לגירושי הוריהם. אך למרות הטיה חיובית זו, שאלת המחקר נשארת רלוונטית ותוצאותיו מזמינות את בדיקתה במדגם עם נתוני פתיחה פחות טובים.

המחקר התבסס, בחלקו הראשון, על התפיסה הסובייקטיבית של הצעירים ועל נרטיב המסופר על חוויות עבר. בגלל האופי המורכב ואולי אף הנסתר של נשוא המחקר, החלה החקירה בראיונות עומק חצי-מובנים. 14 צעירים התבקשו לספר את סיפור גירושי הוריהם. הסיפור והשאלות הנלוות חשפו את התכנים ששימשו את חלקו השני של המחקר. אלה היוו את הבסיס לשאלונים סגורים ולניתוח סטטיסטי של תוצאות ממדגם גדול הרבה יותר. השילוב של שתי מתודולוגיות מחקריות, איכותנית וכמותית, איפשר מחד גיסא חקירה מעמיקה של תופעה מורכבת ומאידך גיסא בדיקת התכנים בקבוצה גדולה יחסית.

ממצאי המחקר הנוכחי מלמדים שההתמודדות עם גירושי ההורים הכילה גם תהליך של התפתחות אישית אצל רוב הצעירים, ושאכן קיימות השלכות חיוביות בטווח הארוך, לפי תפיסתם. מתוך המחקר התברר גם משמעותן של השלכות חיוביות לגבי הנחקרים. לגביהם, השלכה חיובית היא רווח שרכשו בדרך ההתמודדות, ששימשה אותם היטב במהלך חייהם, אם במישור הפרקטי ואם במישור המוכלל יותר של תפיסת חיים ריאליסטית. כך, למשל, סיפר אחד המרואיינים שבעקבות גירושי הוריו הוא "נדרש לערוך שידוד מערכות ולסדר מחדש את החיים". לדעתו, ארגון זה תרם לו להיות "יותר גמיש כלפי שינויים שבאו לאחר מכן" בחייו הבוגרים. דוגמה נוספת היא הצעירה שדיווחה שגירושי הוריה לימדו אותה "להתמודד עם מצבים שלא בחרתי, ולקחת מזה מה שאפשר, להתחזק, לנצל את זה לטובתי, ולא לשקוע ברע. יש עוד מצבים כאלה בחיים".

הנחקרים התייחסו למשאבים אישיים וכישורי חיים שפותחו או שוכללו בעקבות תהליך ההתמודדות שלהם עם גירושי הוריהם. מגוון ההשלכות שנמצאו סווגו לשלושה מבנים (constructs) אישיותיים: תחושת העצמה, התייחסות לאחר, ועמדות כלפי הזוגיות האישית. שני המבנים הראשונים מוזכרים כבר בספרות הדנה בצמיחה מתוך משבר (ראה למשל, (Janoff- Bulman, 1992.  אך בעוד שבעבודות קודמות ניתן להסיק על מבנים אלה מתוך בדיקה של ממד אחד, הממצאים כאן מבוססים על  מרכיבים נוספים בכל אחד מהם. המבנה השלישי, המתייחס לעמדות ביחס לזוגיות, נחקר גם הוא בעבר, אך בהקשר של ההשלכות הבין-דוריות של גירושין,  ולא בהקשר של השלכות חיוביות.

תוצאות המחקר מצביעות בבירור על כך שלגירושי ההורים השפעות שליליות וחיוביות במשולב. בראיונות העומק, הצעירים שזרו בנרטיבים שלהם זיכרונות כואבים, אכזבות, עצב, געגועים למשפחתיות שאבדה, ונאמנויות מתנגשות אל מול ההורים; ולצד כל אלה, ביטאו היבטים ברורים ומובחנים של חוזק, התחשלות וצמיחה אישית. הממצאים עוד מגלים, שהתפתחותם של כישורי חיים אלה קשורה לסגנון הדומיננטי שבאמצעותו הצעירים התמודדו עם גירושי הוריהם. אלה שנעזרו בתמיכה ונתנו תמיכה לאחרים, נטו גם לדווח שהתהליך תרם לצמיחתם ולחוסן הנפשי שלהם.

   

                                    *

 

העצמת האישיות נמצאה כמבנה הכולל ממדים שונים של בגרות ובשלות קוגניטיבית ואישית המיוחסים נקודתית לחוויית הגירושין. ממדים אלה הם תחושה מוגברת של אחריות, גמישות להתמודד עם שינויים, תחושת אמון בכוחות העצמי, התבוננות מעמיקה אל החיים, יכולת התמודדות עם קושי, פרופורציות חדשות בחיים וסדרי עדיפויות ריאליות, תחושה של התפכחות, מבט פרקטי אל החיים, והרגשה כללית של חוסן נפשי מול מצבי משבר.

הספרות הדנה בצמיחה מתוך משברים אכן מזכירה חלק מתכונות אלה בהקשר של התפתחות האישיות, בעקבות התמודדות עם אירועים קשים. ממצאיה של Janoff- Bulman (1992), למשל, מלמדים שהצמיחה שבני אדם מדווחים עליה מתייחסת להפקת לקחים מהחיים, שלהם ושל אחרים. תיקוף נוסף לתכונות המרכיבות את המבנה של העצמת האישיות מצוי בממצאיה של (1994) Aldwin המתייחסים לחיזוק הדימוי העצמי, שינוי בפרספקטיבה על החיים, והעמקת המודעות העצמית.

התבוננות בוחנת ואינטרוספקטיבית בחיים היתה בין הרווחים והאיכויות שהצעירים מייחסים לתהליך ההתמודדות שלהם. לטענת חלק מהם, התהליך הביא אותם לחשיבה אקזיסטנציאלית, להבנת המשמעות של האירועים בחיים: "חשוב לי לשאול למה ולהבין את המשמעות מעבר למה שרואים", אמר אחד מהם. צעירים שיקפו את הצורך לגעת ברבדים אינטימיים ועמוקים יותר בעצמם, ובעקבות זאת, "להבין איך העולם בנוי".

 העצמת האישיות כוללת גם לקחים ביחס לפרופורציות, סדרי עדיפויות וראייה מציאותית של החיים. אחד הצעירים, סטודנט בן 23, סיפר: "אחרי כל השנים האלה (אחרי הגירושין), למדתי מה באמת חשוב. אני יודע לקחת את הדברים בפרופורציה...כישלון בתרגיל זה לא סוף העולם...." הצעירים דיווחו גם על פרידה מהסתכלות רומנטית על העולם, ועל התפתחותה של תפיסה מפוכחת ובוגרת. אחת המרואיינות, בת 22, סיפרה שבעקבות מצוקה כלכלית שאמה נקלעה אליה אחרי הגירושין, היא נדרשה "לעבור לחזית", ולפתח "גישה פרקטית אל החיים כי זה יותר מתאים לעולם הזה, לעמוד עם הרגליים על הקרקע". הדיווח הספציפי הזה מרמז על נטייה הידועה במחקר, נטייה של היפוך בהיררכיה בין הורים לילדים אחרי גירושין. (1979) Weiss, כינה נטייה זו כבר לפני שנים בכותרת עבודתו "להתבגר קצת יותר מהר". גם במחקר הנוכחי, הצעירים הרגישו שהשותפות שלהם בהחלטות משפחתיות וכלכליות חשובות ביגרה אותם והכינה אותם לחיים עצמאיים.

כישורים נוספים שהועלו מתייחסים ליכולת ההתמודדות עם קשיים ולעמידה בלחצים. בסיפוריהם הצעירים נתנו ביטוי גם לעניין הזה: "אני רואה שאני עובר קשיים בצורה יותר חלקה מהחברים שלי, פחות לוקח ללב...אני יותר מאורגן...אני לא אדיש, אני מחוסן". או אחרת: "בצבא, למשל, חשבתי שעברתי בחיים טירונות הרבה יותר קשה מזאת, ועמדתי בזה כמו גדולה... אני יותר חזקה מזה".

העצמה מתקשרת גם לתחושה של עצמאות. אחת המרואיינות, בת 22, בת יחידה להורים שהתגרשו בהיותה בת 12, מספרת: "אחרי הגירושים, אמא יצאה לעבודה...ההלם הראשון שלי היה כשהגיע הקיץ וצריך לסדר את הארון...הזמן עבר ואף אחד לא עשה את זה בשבילי...אז תפסתי את עצמי, הוצאתי את הכל מהארון ועשיתי את זה...זה היה בשבילי צעד לעצמאות.... ככה זה היה גם עם בישול. בהתחלה ריחמתי על עצמי ואחר כך פשוט פתחתי ספר בישול ולמדתי...היום החברות שלי, שלא יודעות להכין חביתה, מקנאות בי והחבר שלי חושב שאני בשלנית מדהימה".

 אך גם בסיפור הזה לא נעדר הכאב : "לא בחרתי בזה, זה נפל עלי בבת אחת, זה היה צריך לבוא בהדרגה, זה העמיד אותי במצב של חוסר ברירה". וכך מסכמת אחת המרואיינות את הדואליות שבחוויה: "עברתי תהליך קשה, גיליתי את עצמי, גיליתי את העולם, הבנתי סיבות ותוצאות...הכרתי את עצמי דרך המלחמה בין ההורים שלי...והיו לי התלבטויות כבדות...אבל אני מאוד אוהבת את מי שאני היום, אוהבת את הדברים בהם אני מאמינה...אני מגובשת בדעות שלי...גם הפוליטיות, גם ביחס לדת, וביחס לזוגיות".

הכישורים והתכונות שנמצאו במחקר כנכללים במבנה השני, התייחסות לאחר, קשורים לאיכות היחסים הבין-אישיים של הצעירים עם דמויות משמעותיות בעולמם ועם הסביבה בכלל. אמפתיה, כתכונה מחוזקת בעקבות ההתמודדות עם גירושי הורים, מוזכרת כבר במחקרים קודמים, שאמנם חקרו מבנה זה כחד-ממד (Gately & Schwebel, 1992),. הממצאים במחקר הנוכחי מצביעים על יכולת טובה של הנבדקים בטווח תכונות רחב הרבה יותר. הצעירים שנחקרו גילו לא רק יכולת אמפתיה גבוהה אלא גם כישורי תמיכה, רגישות למצוקות הזולת, קבלת ההורים כבני אדם, חוסר שיפוטיות, יכולת לקבל עמדות מנוגדות ולגשר ביניהן, ובניית הגבולות של העצמי. על יכולת הכלה וקבלה, למשל, ניתן ללמוד מהציטוט הבא:  "אני יודע שיש לי גם יכולת וגם מוטיבציה לקבל אנשים.. בעקבות הגירושים אני פיתחתי סוג של הסתכלות שמאפשר לי לראות את כל הצדדים של בני אדם ולא לשפוט אותם, לקבל את הצדדים החלשים..."

 אחת התימות המשמעותיות שהוזכרו שוב ושוב היא הקשר המשתנה עם ההורים ועם כל אחד מהם בנפרד. הצעירים תיארו שלבים שונים בהתפתחות הקשר. אצל רבים, שלב של קרבה לאחד ההורים בא "על חשבון" האחר, אחר כך ההתמודדות עם נאמנויות שנתפסו כסותרות, תיקון הקשרים וגם התרחקות. רובם הגדול הצליח להגיע לשלב שבו ההתפתחות בקשר עם כל אחד מההורים איפשרה להם להכיר את ההורה מקרוב, ולהתקרב אליו.

אחד המרואיינים, צעיר בן 25, שהוריו התגרשו בהיותו בן 14, מתאר את התהליך בדברים הבאים:  "כאשר אמא ואני עברנו ל~~, זה יצר ניתוק מאבא והיה לי מאוד קשה כי הוא לא היה אופציה בשבילי...מזה יצא לי המון כעס עליו... הרגשתי נתק רגשי...ואז התחילו כל השיחות, שיחות הבהרה אתו, ועם אמא, והתחלתי לסדר את המפה בראש בצורה אחרת, מה קרה, מי אחראי, ומהשיחות האלה יצאו דברים טובים...לאט לאט עם השנים הקשר שלי עם אבא חוזר להיות קשר יותר נורמלי, אני מגלה מחדש את הדבר הזה שנקרא אבא ואני".

על היכולת הבוגרת להבין ולתמוך מספר גם סטודנט בן 22, שהוריו התגרשו בהיותו בן 17: "מעניין אבל זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי עצוב, אפילו בוכה. מוזר להגיד אבל אף פעם לפני זה לא ראיתי אותו ככה... עזרתי לו..., דיברתי אתו...רציתי לשמח אותו ולתת לו להרגיש שאני אתו, שהוא לא לבד... מאוד התקרבנו בגלל זה". ומוסיף מרואיין אחר, בתגובה לשאלה בדבר ההשלכות שיש לגירושי הוריו על אישיותו: "אני מפתח מהר סוג מסוים של אינטימיות עם אנשים, אני מרגיש קרבה, שפה משותפת. אני יכול היום להיכנס למשפחה ולזהות מי מחובר למי, מי נהנה במשפחה, מי סובל, אני יכול להיות פסיכולוג משפחתי".

ההתמודדות עם גירושי הוריהם ומעורבותם בסכסוכים בין ההורים גרמו לצעירים רבים לא פעם תחושה של טשטוש גבולות ובלבול, בנוסח "איפה מקומי ואני בתוך כל הבלגן הזה". היה עליהם לבחון מחדש את גבולות העצמי, ולשמור על קשר אינטימי מעמדה עצמאית. הנבדקים ייחסו יכולת זו לתהליך ההתמודדות שלהם עם גירושי הוריהם, ונראה שאפשר לשייך את ההישג ההתפתחותי הזה להשלכות החיוביות של גירושי הורים.

מן המחקר עולים תיאורים של יחסים בין-אישיים קרובים. הנחקרים גילו בעצמם קבלה ורגישות הנולדת מכך שהם מבינים את הכאב ופוטנציאל הפגיעות. כאשר אדם מסוגל לגעת בכאב של עצמו, יש סיכוי גדול יותר שיוכל להבין את זה של הזולת. כך נוצר חיבור של חוויית הכאב עם הצמיחה והצעירים הופכים, בניסוח מרואיינת אחת, ל"אנשים הומניים יותר".

המבנה השלישי מתייחס לגיבוש עמדות לגבי הזוגיות האישית, והוא מורכב מתכונות וכישורי חיים המעידים על הסתכלות מפוכחת ומציאותית על זוגיות בכלל, וזו שלהם בפרט. המבנה הזה משקף את היכולת לקבל את האחר כשונה, להבין את המורכבות של היחסים הזוגיים ולבנות ציפיות ריאליות מהם. הצעיר מפתח מודעות לקיומם של סגנונות שונים של זוגיות טובה, מבין כמה חשוב לנהל משא ומתן על צרכים בזוגיות, מפתח סגנונות שונים לסיום קשר ומקבל לגיטימציה לפרק קשר לא מספק לאורך זמן.

על פי תוצאות המחקר, הצעירים מבינים "איך צריך לעשות את זה יותר נכון", בהשוואה להוריהם. בראיונות הביעו הצעירים ציפייה לזוגיות טובה, אך גם חשש לכישלונה. רבים ממשתתפי המחקר רואים בגירושין אופציה סבירה וריאלית לפרק קשר לא מספק.  אחת הצעירות ניסחה זאת כך: "יש בי רצון חזק שהקשר יהיה לנצח, אבל לא בכל מחיר...לא בכוח...".

המחקר גילה שצעירים להורים גרושים מפתחים לעתים קרובות כלים לקבלת האחר כשונה, והוא מסייע להם לבנות זוגיות טובה. אחת המרואיינות, בת 26, שהוריה התגרשו בהיותה בת 15, והיא עצמה נמצאת בקשר זוגי זה ארבע שנים, סיפרה: "העיקרון הראשון, והוא הא-ב של כל קשר, זה כבוד... אתה תכבד אותי ואני אכבד אותך... בלי תנאים והתניות. בלי אם אני אעשה ככה אז אתה תעשה ככה, אני צריכה לדעת שאתה שונה ממני... הטעות הגדולה של הורי היתה שהם ניסו לאורך כל הדרך לתקן אחד את השני, לתחום אחד לפי הרצונות של השני. זו טעות".

בחלק מהסיפורים האישיים הובעה הערכה רטרוספקטיבית לנכונותם של ההורים לקחת סיכון תמורת הסיכוי. הדבר בלט בעיקר אצל אלה שהוריהם מצאו, לאחר הגירושין, זוגיות טובה.  "ההורים שלי לא היו מתאימים ולא היו בשלים כשהם התחתנו... העובדה שהיום יש להם בני זוג אחרים והם חיים יותר טוב מוכיחה שאפשר גם אחרת... עושה לי טוב לראות אותם ככה, גם בשבילם וגם בשבילי, כי אני חושב שאם הם מצאו, גם אני אמצא בשבילי", אמר אחד המרואיינים.

 

                                         *

 

שלושת המבנים שתוארו כאן משקפים השלכות חיוביות ומתארים תובנות, כישורים ותכונות שהצעירים עצמם ציינו כרווח בעקבות התמודדות שלהם עם גירושי הוריהם. אך גם אלה לא באים ללא הקשיים. בנרטיב האישי מופיעים הרווחים והמחיר באינטגרציה ובערבוב. היטיב לשקף זאת אחד הצעירים, כשאמר בסיכום הראיון:  "היום, במבט לאחור, ברור לי שהכאב והרווחים באים יחד. לא בחרתי בזה ואם היו נותנים לי לבחור הייתי מעדיף לגדול במשפחה מאושרת...אבל אני יכול להגיד שהתהליך שעברתי נתן לי כלים חדשים לארגז שלי... יש לי ארגז כלים שמשמש אותי בחיים, זה מה שאני היום...ואני עושה מדי פעם בדק בית בכלים האלה, זורק את החלודים, ומפתח חדשים... הגירושים היו, מבחינה זאת, הזדמנות למילוי הארגז שלי".

חשיפת שלושת המבנים והתכנים הנכללים בכל אחד מהם מתוך הראיונות, היוו בסיס לשאלונים הסגורים ששימשו את החלק השני של המחקר. מטרתו של חלק זה היה לבדוק את תקיפותן והיקפן של ההשלכות החיוביות, בקבוצה גדולה של נבדקים (144), ולמצוא את הגורמים המשפחתיים הקשורים להתפתחותן. בסופו של השאלון נתבקשו הנבדקים, בשתי שאלות נפרדות, לסכם במבט לאחור "כיצד את(ה) מעריך(ה) את תוצאות ההתמודדות שלך עם הגירושין?", ו"כיצד היית מאפיין(ת) את השפעת גירושי הוריך עליך".

 

לוח  1: שכיחויות של הערכה כללית של התמודדות ואיפיון השלכות הגירושין לפי מינים

 

כלל המדגם

n =144

בנות

n =96

בנים

n = 48

הערכה

 

51

35.7%))

33

(34.4%)

18

(38.3%)

מוצלחת

התמודדות

54

(37.1%)

39

(40.6%)

15

(29.8%)

טובה

34

(23.8%)

19

(19.8%)

16

(31.9%)

סבירה

5

(3.5%)

5

(5.2%)

0

(0%)

לא מוצלחת

5

(3.5%)

3

(3.1%)

2

(4.3%)

רק חיוביות

איפיון ההשלכות

65

(44.8%)

43

(43.8%)

22

(46.8%)

יותר חיוביות משליליות

32

(22.4%)

19

(19.8%)

13

(27.7%)

יותר שליליות מחיוביות

5

(3.5%)

4

(4.2%)

1

(2.1%)

רק שליליות

37

(25.8%)

28

(29.1%)

9

(19.1%)

לא ניתן לסכם

  

 

עיבוד הנתונים (ראה לוח 1) הראה ש73%- מהמשיבים העריכו את התמודדותם כמוצלחת, 24% העריכו אותה כסבירה, ועוד 3% כלא מוצלחת. לגבי אפיון ההשפעה, קבוצה קטנה של נבדקים (3.5%) העריכו שלגירושי הוריהם היו רק השפעות חיוביות עליהם, ושיעור זהה העריך שלגירושין היו רק השפעות שליליות. לעומת אלה, 45% מהמשיבים העריכו שלגירושין היו "יותר השפעות חיוביות משליליות", 22% דיווחו על "יותר השפעות שליליות מחיוביות". שאר המשיבים (26%) ציינו שאין ביכולתם לאפיין בניסוחים כאלה את השפעת גירושי ההורים. ניתוח סטטיסטי מורכב יחסית של נתוני השאלונים איפשר לא רק להתרשם מהשכיחות הגבוהה של התכונות המתנקזות לתוך שלושת המבנים המהווים יחד את ההשפעות החיוביות, אלא גם להעריך את הדינמיקה המשפחתית שניתן לייחס לה את ההשפעות האלה.

 

                                         *

 

שאלה המחקר השנייה היתה, מהם הגורמים האישיותיים והמשפחתיים הקשורים והמנבאים את תחושת הצמיחה אצל הצעירים. המרואיינים סיפרו על חיי המשפחה לפני, בעת ואחרי הגירושין. ניתוח התוכן של הראיונות העלה מגוון רחב של נושאים ששימשו בהמשך את הניסיון למפות את הדינמיקה המובילה להשלכות חיוביות. בין הנושאים היו האווירה ששררה במשפחה לפני הגירושין, הסיבות שהנבדקים מייחסים לפרידה ולגירושין, הסדרי המפגש והמשמורת, הקשר בין הילד לאב אחרי הגירושין, וכדומה. כל נושא כזה כלל תכנים ספציפיים ואלה כולם נכללו בשאלון הסגור.

בגלל האופי השונה כל כך בין המתודולוגיה האיכותנית והכמותית, לא כל ההתרשמויות שהתקבלו בניתוח התוכן קיבלו ביטוי במובהקות סטטיסטית בניתוח הכמותי. הנרטיבים האישיים שסופרו כללו הרבה זיכרונות, חלקם קשים ומלווים בעצב וכאב, ולמרות עוצמתם, לא נמצאו מובהקים בניתוח הסטטיסטי. למשל, בין הסיבות שהנבדקים ייחסו לגירושין בראיונות, היתה משמעות רבה לאישיותם של ההורים, ובעיקר הזכירו את אישיות האב. בניתוח הסטטיסטי נמצא שאלה אינם משתנים מובהקים. כך הדבר ביחס למידת המעורבות של עורכי דין בתהליך, מי קיבל את ההחלטה על הגירושין ועוד.

תוצאות המחקר הכמותי מצביעות על גורמים אחרים, מובהקים סטטיסטית, שתורמים לניבוי השלכות הגירושין לטווח ארוך. כדי לקבל התרשמות על הדינמיקה שבתהליך, הוצבו גורמים אלה על מעין מפת-תהליך, לפי הסדר התרחשותם הכרונולוגי: האווירה במשפחה לפני הגירושין, מאפייני תהליך הגירושין, סגנונות ההתמודדות, ואופי השלכות הגירושין (ראה תרשים 1). ביניהם נמצא  סגנון ההתמודדות של הילד(ה) כגורם החשוב, המנבא הטוב ביותר את השפעות הגירושין.

 

תרשים  1: תהליך משוער להתפתחותם של השלכות הגירושין לטווח ארוך
הערה: החצים החד-כיווניים מייצגים את הקשר "
X מנבא את Y” והחצים הדו-כיווניים מייצגים "קשר הדדי בין X ל-Y”.

 

חוקרים הניחו זה זמן רב, שלאנשים שונים יש סגנונות התמודדות שונים. אלה היוו מושא למחקרים רבים בתחום מצבי לחץ ומשבר (ראה למשל,  (Lazarus, 1993. הממצאים מלמדים שההתמודדות עם משברים איננה רק תהליך מורכב, דינמי ואינטראקטיבי, אלא גם שתוצאות ההתמודדות תלויות לא במעט בהערכות הקוגניטיביות והרגשיות של האדם את עצמו, את הסביבה, ואת המשאבים העומדים לרשותו. הדינמיות של תהליך ההתמודדות מאפשרת שימוש ביותר מסגנון התמודדות אחד, בלעדי וקבוע. לפי התיאוריה הקוגניטיבית של משבר, למשל, יש שילוב של דפוס דומיננטי אחד מלווה בדפוסים משניים נוספים. תוצאות המחקר הנוכחי תואמות גישה זו ותומכות בממצאי המחקרים של Lazarus ואחרים הטוענים לדינמיות וגמישות בסגנונות התמודדות.

שני סגנונות התמודדות זוהו אצל משתתפי המחקר. הראשון מאופיין ביחסי תמיכה הדדיים, דהיינו, קבלת תמיכה וגם נתינתה לאחרים; השני המאופיין בהתגוננות. התגוננות מתבטאת ברגשות כעס, חרדה, דאגה, אשמה והתנהגות מוחצנת ((Acting out. גם מהראיונות וגם מנתוני השאלון ברור שהנבדקים עשו שימוש בשני סגנונות ההתמודדות, אבל אחד מהם היה דומיננטי. הממצאים מלמדים שצעירים שדיווחו על התמודדות בסגנון של יחסי תמיכה הדדיים כסגנון דומיננטי, נטו יותר מהאחרים למצוא בחוויות הגירושין גם את הגירויים המאתגרים, שדחפו תהליך שהניב להם צמיחה וגדילה. לעומתם, הצעירים שהתמודדו בעיקר באמצעות רגשות כעס, אשמה והתנהגות מוחצנת, ונעזרו ועזרו לאחרים פחות, נטו להעריך את השפעת גירושי הוריהם עליהם כשלילית ופוגעת. סגנון התמיכה הביא תוצאות טובות יותר לנשאלים בבגרותם. אלה שבחרו בהתגוננות, עצב וכעס, נפגעו יותר גם בטווח הארוך.

הרושם שהתקבל בראיונות והתחזק בממצאים הכמותיים היה, שהתמיכה שהצעירים קיבלו היתה לאו דווקא מההורים. אלה היו כנראה עסוקים בקשיי ההתמודדות שלהם. התמיכה היתה בעיקר מחברים, אחים וסבים. אחד הצעירים סיפר: "עזר לי מאוד לדבר עם ילדים אחרים שעברו את זה. החברים הכי טובים שלי הם ילדים להורים גרושים ". ואחר אמר:  "סבתא, אמא של אמא, מאוד עזרה לי. יכולתי לבוא אליה תמיד כשהיה לי קשה, היא בשבילי המוסד שאחראי לצדק, אתה יכולתי לקטר על אמא ואבא".

הדבר נכון גם ביחס לילדים להורים גרושים שידעו להיות בעצמם גורם תומך. אחת המרואיינות, בת בכורה במשפחתה, מתארת זאת כך: "אני ואחי מאוד התקרבנו... עברנו את הגירושין ביחד...תמיד הכנסתי לו טוב לראש שזה לא קשור אלינו... אני הייתי בשבילו אמא שנייה. היינו חוזרים מבית הספר ומבשלים יחד...אפילו הייתי קונה לו דברים שאמא לא רצתה לקנות לו. לא רציתי שירגיש מחסור".  

מחקרים מצביעים על תמיכה גדולה יותר בילדים של ההורה המשמורתן, לרוב האם. מניתוח הראיונות עולה שלעתים רחוקות זוכים הילדים לתמיכה משני ההורים בו-זמנית. רוב המרואיינים גילו שכאשר, לפי תפיסתם, היה קשר קרוב ותומך עם אחד ההורים, הם התרחקו או נכנסו לקונפליקט בקשר עם ההורה האחר. מאידך גיסא, כאשר חל מפנה לטובת הקשר עם ההורה המרוחק, היחסים עם ההורה התומך נחלשו. התופעה הזאת משקפת את הרעיון המוכר בספרות, על קיומן של נאמנויות מתנגשות ביחסים בין הורים וילדים אחרי הגירושין (Arditti & Prouty, 1999; Guttmann, 1993). ממצאי המחקר שלנו מלמדים שאמנם קונפליקט הנאמנות אינו נדיר, אך מה שחשוב הוא קיומו של קשר טוב ומספק עם אחד ההורים לפחות.

אפשר להסיק מהממצא הזה, שככל שילדים להורים גרושים יוכלו לבנות את סגנון ההתמודדות שלהם על יחסים הדדיים של תמיכה, כך יוקל להם לטווח ארוך. זאת ועוד, ככל ששני ההורים, או לפחות אחד מהם, יוכלו להישאר כאובייקטים לקשר יציב ורצוף גם אחרי הגירושין, יתרום קשר זה להתפתחות ולצמיחה של הילדים בבגרותם.

בנוסף לסגנון ההתמודדות, הממצאים מצביעים על גורמים מערכתיים נוספים שיש להם השפעה ארוכת טווח על קבלת הגירושין. אחד החשובים שבהם הוא האווירה במשפחה לפני הגירושין. התוצאות מלמדות שככל שהאווירה נתפסה כקשה יותר, כך היו החרדות, הכעס, האשמה והגנתיות אצל הילדים חזקים יותר. בטווח הארוך ובמבט לאחור, הצעירים שאפיינו כך את משפחתם לפני הגירושין גם נטו להדגיש את ההשפעות השליליות של הגירושין. אם האווירה במשפחה לפני הגירושין נתפסה כטובה, או לפחות סבירה, היו הילדים נכונים לתמוך ולהיתמך,  ומאוחר יותר להכיר גם בהשפעות החיוביות של הגירושין.

ממצאים אלה תומכים בטענה, שהועלתה גם במקומות אחרים, שלמאפיינים משפחתיים המתקיימים לפני הגירושין חשיבות רבה על השלכות הגירושין. טענה זו עומדת מול הטענה שהיתה והיא עדיין שכיחה ביותר, האומרת שהגירושין עצמם הם הגורם המכריע בפגיעה.

האווירה במשפחה לפני הגירושין מנבאת גם את הקשר בין הילד לאביו הלא-משמורתן, קשר שמעיבוד הנתונים והראיונות התברר כבעל משמעות רבה. צעירים שהעריכו את האווירה במשפחתם לפני הגירושין כטובה, גם העריכו את הקשר בינם לאביהם אחרי הגירושין כהדוק, ויכלו לסגל לעצמם סגנון התמודדות מפתח ומחזק. ככל שהנבדקים נתנו וקיבלו בילדותם תמיכה והתחזקו, כך יכלו לקיים קשר קרוב, יציב ומשמעותי עם האב.

 

לוח 2: שכיחויות של מעורבות הילד בסכסוך בין ההורים

%

n

מידת המעורבות

20.4

29

בכלל לא

12.0

17

במידה מועטה

10.6

15

במידה בינונית

33.1

47

במידה רבה

23.9

36

במידה רבה מאד

 

 

מהראיונות היה אפשר להתרשם שצעירים רבים הרגישו שהם היו מעורבים בסכסוך בין ההורים (ראה לוח 2).. במודל הזרימה הסטטיסטי התברר שדווקא העובדה הזו תרמה להם. הממצא הזה מפתיע, ומנוגד לממצאים רבים אחרים, המדגישים עד כמה עלול ילד הנחשף לקונפליקט ההורי להיפגע. הסבר לממצא נעוץ במשמעויות השונות הניתנות למושג מעורבות בסכסוך ההורי.

בעבודות קודמות, המעורבות היא בעיקר זו שכופים על הילד אחד ההורים או שניהם, והיא לרוב עקרה ומגבירה את תחושת הקורבן(victimization)  של הילד. לצידה קיימת מעורבות שוחקת ומזיקה לא פחות שיוזם הילד, אך אופיה מניפולטיבי. לצד אלה קיימים סוגים אחרים של מעורבות ולהם, כפי הנראה, ערך מוסף משמעותי, ולאלה רומזים ממצאי עבודה זו.

יש ילדים היוזמים מעורבות בסכסוך כדי לדעת ו"להישאר בתמונה". הידיעה וההבנה מאפשרים כנראה התארגנות והתגוננות רגשית ויצירת סכמה קוגניטיבית הסתגלותית. היו מרואיינים שסיפרו על מעורבות פעילה שלהם בהחלטה המקורית של ההורים להתגרש. אפילו מעורבות כזו נמצאה קשורה להשלכות חיוביות של הגירושין. שתיים מהבנות סיפרו בראיונות בצורה גלויה ופתוחה שהן האיצו ותמכו בהחלטת האם להתגרש. הן הסבירו זאת: "זה היה הדבר הנכון לאמא לעשות".

רבים מזהירים מפני מעורבות מסוג זה, בגלל האחריות הכבדה שיש בה, בוודאי בשביל ילדים. במחקר שלנו נמצא, שתמיכה של ילד בהורה מעודדת, לפחות במקרים מסוימים, התארגנות בוגרת ומקדמת בטווח הארוך. כך גם מעורבות שיש בה עזרה אינסטרומנטלית, כמו טיפול באחים צעירים, עזרה בעבודות הבית ואפילו תמיכה כלכלית. אחת הבנות תיארה זאת כך: "נשארנו כל הבנות עם אמא, הפכנו לצוות, לכולנו היו תפקידים בבית, אף אחת לא נשארה מחוץ לתחום".

המעורבות הבונה ביותר היא זו שבאה לידי ביטוי במסרים של אמפתיה, התחשבות ודאגה. אחת הצעירות סיפרה ש"אחרי הגירושין, אמא היתה מאוד מדוכאת...הייתי מדברת אתה המון, הפכתי להיות קצת אמא של אמא". ואחרת הוסיפה: "אבא שלי הוא טיפוס עצוב כזה, אחרי הגירושין היה מלא רחמים עצמיים...אני יודעת שהנוכחות שלי עזרה לו, נתנה לו אושר, השיחות אתי נתנו לו להרגיש שחשוב שימשיך לתפקד כאבא שלי".

 מעורבות מסוג זה, בוודאי כפי שהיא מצוטטת כאן, לא תזכה לתמיכה של פסיכולוגים רבים. אלה יטענו, ובמידה מסוימת של צדק, שהיפוך תפקידים בין ילד להורה לא רק שאינו תורם להתפתחותו התקינה של הילד, אלא שקרוב לוודאי שהוא מזיק. נתוני המחקר מראים אחרת. לפחות ביחס לקבוצה מסוימת, הקפיצה לתפקיד בוגר ותומך תרמה לסיכויים למצוא ולהפיק השלכות חיוביות מגירושי ההורים. על קבוצת מתבגרים כזו מדווחות כבר Wallerstein & Kelly (שתי החוקרות החלוציות בתחום) במחקרן הקלאסי (1980) שנקרא Surviving the Breakup.

על מנת להשלים את התמונה יש לציין שגם במחקר שלנו נמצא קשר, אמנם חלש, בין המעורבות בגירושין לבין התמודדות בסגנון ההגנתי, המתאפיין כזכור בחרדות, פחדים ורגשות כעס, והקשור להשלכות השליליות של הגירושין. הקשר הזה מרמז על כך שכמו בתחומים רבים אחרים גם כאן: המעורבות בסכסוך בין ההורים תובעת גם מחיר. אין לנו ספק שבין ממצאי המחקר, הקשר בין מעורבות להשלכות הגירושין דורש הבהרה נוספת, לפני שמי מהקוראים יפעל על בסיסו. חשוב לא רק להמשיך ולבדוק את המבנה והתוכן של המעורבות התורמת ולהבחין בין מעורבות בונה ומעורבות מזיקה, אלא גם למצוא את מאפיינה של אותה קבוצה ייחודית שביכולתה להיכנס למעורבות בונה.

 

                                       *

 

חוויית הגירושין "פגשה" את הצעירים בהיותם מתבגרים ובעת התפתחות וגיבוש. משתתפי המחקר נמצאו כבר בזמן גירושי הוריהם עם מאפייני אישיות, תפיסת עולם מיוחדת וסגנון התמודדות מסוימות. הגירושין גרמו למשבר שהכניס את כל המערכות האישיות והבין-אישיות שלהם לבלבול וצורך התארגנות מחדש. ההנחה הבסיסית של העבודה היתה שהמערבולת הזו, כמו משברים אחרים בחיים, יכולה לשמש גם קרקע פורייה לצמיחה. ואכן, לגבי רוב משתתפי המחקר הזה היה כך.

הממצאים מלמדים שמעבר להבדלים אינדיבידואליים ומעבר למאפיינים הספציפיים של משבר הגירושין, יש קווי דמיון בתהליכי ההתארגנות שהצעירים עברו, ואלה השפיעו על חוויית ההתפתחות והיציאה שלהם מהמשבר. במרכזם של תהליכים אלה עומדים יחסי תמיכה הדדיים, שמוכרים היטב בספרות לא רק כ"בולמי זעזועים" אלא גם כמקדמי התפתחות. למעשה מתברר שדפוסי ההתמודדות, המאפשרים לילדים צמיחה מתוך משבר גירושי הורים, תורמים להתמודדות טובה עם משברים במגוון תחומים. המחקר הנוכחי בדק ומצא שהם תקפים גם בהשפעה שיש לגירושי הורים על ילדים. בזה חידושו ותרומתו.

במאמרה על התמודדות עם משברים משפחתיים  (1989) Hetheringtonמבחינה בין מנצח, מפסיד וזה ששורד את גירושי ההורים. הממצאים במחקר הזה מלמדים שמי שהופך למנצח הוא אותו ילד שלמד לכאוב ולהתחזק, שידע לקבל תמיכה כאשר נזקק לה וגם לתת אותה כשנזקקו לה אחרים, וזה שיכול לראות מעבר לקושי ולכאב, ולחוש שהוא "צומח מתוך משבר". תפקידנו כאנשי חינוך, טיפול ומחקר הוא בהכרה ובפרסום המידע, שבטווח הארוך יש בגירושי הורים גם פוטנציאל להתמודדות מפתחת ומחזקת. ממצאי המחקר מצביעים על יכולת ספונטנית כזו אצל רבים מילדי הגירושים ועל המסלול שאליו יכולים אנשי מקצוע לכוון ילדים אחרים.

ממצאי המחקר גם מעודדים התייחסות פחות שיפוטית ויותר גמישה לגירושי הורים ובעיקר לילדיהם; התייחסות שתכלול את הקבלה של צורות ומבני משפחה שונים, ואת האפשרות שמתוך משבר יש אפשרות לצמיחה. 

 

 

ביבליוגרפיה

 

Aldwin, C. (1994). Stress, coping, and development : An integrative perspective. New York: Guilford.

Amato, P. & Booth, A. (1997). A generation at risk: Growing up in an era of upheaval. Cambridge, Massachusetts.  Harvard University Press.

Arditti, J. A., & Prouty, A. (1999). Change, disengagement, and renewal: Relationship dynamics between young adults and their fathers after divorce. Journal of Marital and Family Therapy, 25 (1), 61-82.

Emery, R. E. (1998). Marriage, divorce and children’s adjustment. (2nd ed.)  Thousand Oaks, CA:  Sage.

Gately, D., & Schwebel, A. (1992). Favorable outcomes in children after parental divorce. Journal of Divorce and Remarriage, 18, 57-77.

Guttmann, J. (1993). Divorce in psychosocial perspective: Theory and research. New Jersey: L.E.A. Publishers.

Hetherington, E. M. (1989). Coping with family transitions: Winners, loosers and survivors. Child Development, 60, 1-14 .

Janoff- Bulman, R. (1992). Shattered assumptions: Toward a new psychology of trauma. New York: The Free Press.

Lazarus, R. S. (1993). Coping theory and research: Past, present and future. Psychosomatic Medicine, 55 (3), 234-247.

Stewart, A. J., Copeland, A. P., Chester, N. L., Malley, J. E., & Barenbaum, N. B. (1997). Separating together: How divorce transforms families. New York: Guilford.

Wallerstein, J. S., Blakeslee, S., & Lewis, J. (2001). The unexpected legacy of divorce: The 25 year landmark study. Barnes & Noble.

Wallerstein, J. & Kelly, J. (1980). Surviving the breakup: How children and parents cope with divorce. New York: Basic Books.

Weiss, R. S. (1979). Growing up a little faster: The experience of growing up in a single-parent household. The Journal of Social Issues, 35 (4), 97-111.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד