"המשפחה עוד לא אמרה את המלה הא
"המשפחה עוד לא אמרה את המלה הא

"המשפחה עוד לא אמרה את המלה האחרונה"

ראיון עם חיים באר

שוחח: רוביק רוזנטל

 

הסופר חיים באר, בספריו כמו בחיים, מצפה מן המשפחה לממש תוכנית מינימום, נוסח 'כבד את אביך ואת אמך', "מישהו שאתה יודע שאיכפת לו ממך ולך איכפת ממנו, בתוך מהומת הניכור האיומה הזו". המשפחה המורחבת המערבית-אשכנזית היא כשלון, המשפחה גרעינית היא עסק כלכלי והשקעה רגשית, ושום דבר אינו דומה ליחסי סבא ונכדיו

 

הסופר חיים באר תיעד בכמה מספריו משפחה יהודית ישראלית, למעשה, משפחתו שלו. נושא המשפחה מסעיר אותו, מעסיק אותו, הוא מחפש תובנות, והוא מביט בו במבט מפוכח אבל אוהד. הראיון מתקיים בביתו בשכונת תל-גנים ברמת גן.

 

                                     *

 

המערכת המודרנית והפוסט-מודרנית מצביעה על כך שמוסד המשפחה עובר תהליכי פירוק. אתה מקבל את זה?

כמו במשל עם העיוורים והפיל, בסופו של דבר כל מה שיש לי לומר וההכללות שאני יכול לנסות ולהציג הם על סמך הניסיון המאוד מצומצם שלי. יש לנו, לי ולבתיה אשתי, שלושה ילדים, בת ושני בנים, וכל אחד מהם נישא לבן או לבת זוגו בערך כשהוא היה בן 24, 25. הם נישאו בסוף השליש הראשון של החיים, ואצל שלושתם הנישואין  נעשו לא כסטיכייה אלא כסוג של בחירה. זו בעיני דוגמה להבחנה כללית. אני יכול לומר שרבים מאלה שנישאים היום, נישאים לא משום שכולם מתחתנים, או צריך להתחתן, או לא יעלה על הדעת שלא להתחתן, כפי שהיה אצל בני דורי. אני כבן 57, ואני זוכר את בני דורי. כבר אז היו כאלה שהתנגדו לנישואין והיו כאלה שתמכו במוסד, אבל כולם התחתנו. המשפחה היום, אצל ילדיי לפחות, הפכה להיות אופציה, והם בחרו בה מרצונם.

הם שיתפו אותך בתהליך הבחירה?

הם לא שיתפו אותי, אבל הם לא כיסו אותו מפני. אלה היו דברים שראינו והיינו נוכחים בצמיחתם. הם ראו את חבריהם, שאינם רוצים להתחתן. היו להם קשרים והיכרויות עם חברים שרצו משפחה מסוג אחר או קשר הומוסקסואלי. המשפחה נבחרה על ידם כהחלטה, החלטה שהולכים אליה ביחד. הוא לא "התחתן אתה", הוא לא "לקח" אותה. שניהם מחליטים יחד. זו בחירה. זה ניסיון לבנות דבר משותף. אני מחייך כשאני רואה את בתי עושה דברים יומיומיים עם בן זוגה, והם עושים המון דברים יחד. למה צריכים שניים לחתל את הילד? למה צריכים שניים ללכת למטבח להביא  קפה?  הגיונית זה נראה לי אולי דבר מיותר, אבל זה מרתק. אלה חיי שיתוף.

הם קרובים יותר גם במישור הרגש?

התחושה שלי היא, שהצעירים שמתחתנים היום הרבה יותר נאמנים לבני הזוג שלהם. בעבר, הנורמה היתה שאנחנו בונים יחד משפחה, אבל כל הזמן היה המבט המתרוצץ, התשוקה לעשות עוד דברים. כשהייתי צעיר חבר שלי עמד להתחתן ואני הייתי הנער המלווה שלו, ואז הוא אמר לי שהוא צריך שלוש שעות לעצמו, נתן לי פס והתברר לי שהוא פשוט הלך לשכב עם ידידה שלו ביום שעמד להתחתן עם אשתו. הייתי נבוך, אבל זה בהחלט היה במסגרת הנורמה שאין מדברים עליה. נדמה לי שהיום אנשים החליטו להקים משפחה לא מפני שהיו זקוקים לחיי מין, זו לא כניעה  לקוד חברתי, אלא פשוט הם מעוניינים להיות עם פלוני או אלמוני.

רק מפני שהם מגיעים מבוגרים יותר לנישואין?

יש כאן עניין נוסף שאני לא יודע עד כמה הוא שייך, והוא איום האיידס. אתה ואני בני דור ששנות בגרותו היו בין המצאת הגלולה לבין גילוי האיידס. היה פער מסוים של חצי מאה. קיבלנו חופשה לא צפויה. בעבר, היה הפחד שאמא שלי היתה מבטאת אותו בנוסח "רק שלא תכניס אותה להריון". היא תנצל אותך. היא רוצה להיכנס להריון כדי להכריח אותך להתחתן. אחרי כמה עשורים פתאום בא קיר המוות של האיידס, שכל מיני אופנועים התרסקו אליו.

אולי יש כאן עניין חברתי? העולם הישראלי היום יותר מנוכר וציני, אין לך קהילות כמו קיבוץ ומפלגה שאתה משתייך אליהן. הקצין היה נשוי לצבא. היום המשפחה היא המקום היחיד שבו אתה יכול לממש שותפות עמוקה.

זה נכון. לא פעם אני שומע אנשים שמדברים על בני זוגם, והאשה אומרת, בעלי הוא פטריוט שלי. לא שהיא חושבת שהוא נאמן, אבל היא מרגישה שהוא לא יבגוד בה במובן הנכון, ידאג שיהיה לה טוב, שלא תקופח ושיהיה לה זמן חופשי. היום התחושה היא שהממלכה שלך, המולדת האמיתית שלך היא המשפחה.

המשפחה המורחבת?

 אולי לפני מאה שנה זה היה בנוי על המשפחה המורחבת. היום זה בנוי על המשפחה הגרעינית. הזיקות הפטריוטיות בין הילדים לבינם לא מספיק קרובות לפנטזיה שהיתה לי, למשל, ביחס למשפחה המורחבת. אני בן יחיד, וקיימת אצלי תשוקה לאח או לאחות, למין סולידריות. כל ימי היתה חסרה לי הסולידריות של אחים. אולי בחיים זה לא קיים, אולי בחיים נכנסים וקטורים נוספים. אבל הפנטזיה שלי דומה למה שקורה במשפחה הערבית.

כלומר?

השיפוץ של הבית שאנחנו גרים בו  הסתיים לפני האינתיפאדה החדשה. עבדו כאן פועלים מרצועת עזה. באותו זמן נפגשתי עם יאסר ערפאת, והבאתי לפועלים את התמונה שלי עם ערפאת. הם נתנו לי להבין שהם לא מתים עליו, אבל נוצר בינינו סוג של אמון. רציתי להכין להם קפה והם אמרו לי, עזוב, אנחנו נכין. תוך כדי שתיית הקפה דיברנו על המשפחה שלהם. ואז אחד מהם אמר לי, אנחנו חמישה-שישה אחים. אבא שלנו לא כל כך עובד, וכולנו מביאים אליו את המשכורות. הוא לוקח את כל המשכורות, לא  לעצמו אלא  מחלק את המנות לבנים, אבל בכל פעם המאמץ מיועד לאח אחר. היום בונים לג'מאל את הבית, הוא יקבל יותר מאחרים. לא צריך לקחת משכנתה. לא צריך לקחת הלוואות. האחרים מקבלים שק אורז או שמן ולא מתווכחים. אחרי כמה שנים אח אחר מתחתן, ומעבירים את המאמץ אליו. בעיני, זה דבר פנטסטי, אם כי אתה מוותר על כמה דברים. לאשתך אין מה לומר בנושא הזה, היא לא בעסק. האבא הוא דמות פטריארכלית שקובעת. אבל בעיני זאת עוצמה כלכלית. הם מממשים את האתוס הפרוטסטנטי של מקס ובר במתכונת אוריינטלית כדי לבנות כוח, והמשפחה היא מרכז כוח.

 

                                     *

 

אולי זו תשובה למשפחה היהודית המורחבת והלוחצת, עם המפגשים הדביקים והמחויבויות והפולקלור.

אנחנו התעסקנו בשטויות. המשפחה היהודית החליטה לעסוק בשטויות במקום בעיקר. עכשיו, כשהבן שלנו התחתן, ראיתי כמה אנרגיה הושקעה בדברים טפלים. איזה תזמורת תהיה, מה הם ינגנו, מה יהיה צבע המפיות בהשוואה לצבע המפות, איפה ייכנסו והאם זה יהיה בהגשה או בבאר.

אז מהם הדברים החשובים?

הדברים החשובים הם איך בונים את הכוח המשפחתי שלהם. איך הם יארגנו רכישת מכונית כדי שיהיה להם יותר קל להתקיים. איך הם בונים את הזוגיות שלהם. ראיתי אותם בחיזור שלהם חמש שנים, ונדמה לי שהיה די בשנת חיזור אחת. החלטתם שזה מתאים לכם? אל תתחתנו פורמלית, אבל תתחילו לבנות את הכוח. תתחילו לחסוך כדי להגיע לעוצמה ולעצמאות. בעניין זה אני אחרון המרקסיסטיים. המשפחה המורחבת היום זה עסק כלכלי כושל. השקעת בזה יותר ממה שקיבלת, ואנשים לא אוהבים להשקיע הרבה והתשואה תהיה נמוכה. התברר שהמניה הזו לא שווה כלום.

מה המשפחה המורחבת היתה אמורה לתת?

אני איש הקטסטרופה. אם מישהו נפצע כולם כאיש אחד באים לסייע לו, כולם כאיש אחד עושים תורנות ויושבים בבית חולים, כולם יעזרו להגיע למצב שאם אח מתחתן כולם עושים מאמץ וקונים לו בית. עוצמתה של החברה הפלשתינית ועוצמת המזרח היא בסוג הזה של תמיכה.

אתה לא מדבר על רגש, רק על כלכלה.

כל מי שמצפה שהמשפחה המורחבת תיתן אהבה, תמיכה רגשית, בעיני זה קשקוש. במשפחה אין אהבה. אפילו בין בנים להורים. האהבה היחידה שיכולה להיות היא בין בעל לאשתו, ובין אבא או אמא לבן או לבת. הפוך אין. אין אהבה בין אחים, אין אהבה של בנים כלפי הוריהם. הסיפור הראשון של בנים בתוך המשפחה בתנ"ך נגמר ברצח. הציווי הראשון בעשרת הדברות הוא "כבד את אביך ואת אמך", עם שכר על השולחן, לא בעולם הבא, לא למען יהיה לך ימות המשיח, אלא למען יאריכון ימיך על פני האדמה. יש ציווי "ואהבת את הגר". יש ציווי "ואהבת את אדוני אלוהיך". לגבי ההורים המחוקק האלוהי אומר, כבד את אביך ואת אמך. פורמלית. טכנית. תדאג להם שיהיה להם מה לאכול, שיטופלו יפה, תביא להם פיליפינית. הרמב"ם אומר במכתבו לרבי עובדיה הגר, אי אפשר לצוות על הלב לאהוב כשהוא לא יכול. אני חושב שמי שהולך על תוכנית המקסימום של המשפחה הפולנית, שכולם יהיו נחמדים כל הזמן  וכולם יהיו יחד, זה הכל הבל ורעות רוח. יש רק דבר אחד. משפחה יכולה לספק רשתות ביטחון חברתיות וכלכליות. אני בא ואומר, המשפחה נוסדה בשביל הדברים האלה. המשפחה היא אם הנפוטיזם. כשג'ון קנדי מינה את אחיו לשר המשפטים וביקרו אותו על כך, הוא אמר, כל זה שנבחרתי  לנשיא זה בשביל שאני אוכל למנות את אחי שר המשפטים, אחרת מה יוצא לי מזה? החמולות בקיבוצים זו אהבה? יש שם קנאה ושנאה, אבל יש משהו שבונה כוח, כי אנחנו לא יכולים לבד. אהבה צריך למצוא בפורמטים קטנים של משפחה, או ברומנים מהצד.

 

מה בעצם התפורר בקונטקסט היהודי-ישראלי? המשפחה הפולנית ששמואל הספרי מתעד במחזותיו? המשפחה המזרחית שאולי מזכירה דווקא את המשפחה הערבית?

זה היה אחרת במשפחה האשכנזית מלפני דורות רבים, בקהילות האומללות בערים ובכפרים בגרמניה ובתחום המושב ברוסיה. שם המשפחה עשתה את מה שאני מדבר עליו. כשנהיה יותר קל, כל אחד היה יכול לנוס לנפשו. בחברות אורבניות, אתה עובד במפעל אחד ואחיך במקום אחר, ואתה לא יכול לעזור לו. יש סיפור יפה של איציק בן נר בספר "שקיעה כפרית". הוא עומד בין הדורות, בין  אביו וסבו לבין ילדיו, ואומר, משפחות מתפוררות, ומהחלקים שלהן נבנות משפחות חדשות. זה נכון. בני הדודים של המשפחות שמהן יצאתי נוכחו בנישואי הבת הבכורה הרבה יותר מאשר בנישואי הצעירים יותר. את הילדים שלהם אני כבר לא מזמין. לעומת זאת, המשפחה החדשה שלי, הילדים שלי, ההורים של בני הזוג שלהם, הסבים, אל אלה אני מתקרב. אתה יכול לראות איך בחיי אדם אתה עובר במעין שדות אלקטרומגנטיים. אתה רואה תנועה. אתה לוקח תמונות משפחתיות מן העבר ואתה לא מזהה את האנשים, אתה לא יודע מיהם.

ובכל זאת כולם עוסקים היום בשושלות, בודקים מי היו אבות אבותיהם.

אני כבר הייתי שם, וכבר הספקתי לשכוח את זה. לפני הרבה שנים הלכתי שבי אחרי קסמי השושלת, והצלחתי לבנות לעצמי שושלת מדויקת בקו הדורות של אמי, עד לומברדיה באיטליה, במאה העשירית, כאשר קם אחד המלכים של גרמניה,  לקח את אחד הסוחרים הגדולים מאיטליה והביא אותו לחבל הריין לוורמייזה.

אז אתה צאצא של רש"י?

גם רש"י היה שייך לזה. אני יכול לומר זאת והכל בנוי על מסמכים. בשלב מסוים הייתי מאוד מאושר מזה, וכשהגעתי לעיר קונמר אמרתי, פה אחד מאבות אבותיי היה רב העיר. ברגע מסוים הבנתי שכל זה חסר משמעות. המשורר היוגוסלבי וסקו פופה אמר פעם, שכדי שעץ יגדל אתה צריך לתת לו דשנים, אבל אם מולקולה אחת או זרזיף של דשן יגיע לתפוח, התפוח יהיה מורעל. בעיני, כל ענייני העבר הם מעניינים, הם היו בעלי משמעות,  אבל הם חסרי משמעות לחיים.

 

                                       *

 

אנחנו רוצים כל חיינו להינתק מההורים אבל לא יכולים, מממשים ציפיות שלהם ומורדים בהם.

ב"חבלים" אני מספר על כך בצורה ברורה. יכול להיות שהגעתי לתחום הספרות כי זו היתה הפנטזיה שלי, להגשים ציפייה של אמא.

מה היתה הציפייה?

הציפייה של אמא שלי היתה בכך שאמרה, יום אחד תעשה מהחיים שלי משהו. היא נתנה לי הוראת הפעלה  כשהייתי בן עשר, וההוראה בוצעה בשנות  התשעים המאוחרות. חמישים שנה אדם הולך עם תוכנת הפעלה. בסצינה שאני מתאר היא הולכת לקנות אתי מתנה, מכונת כתיבה. היא לא אמרה לי מה לכתוב, אבל נתנה לי כלי שנועד לכתיבה. היא לא קנתה לי פטיש.

רוב האנשים מוטענים למשהו שאיננו מתאים להם.

אני לא יודע מה באמת מתאים לי. למשל, כשהייתי ילד נורא רציתי להיות ארכיאולוג. יכול להיות שאם היום היו מאחורי שתי חפירות גדולות ועוד שישה דו"חות חפירה, הייתי פרופסור לארכיאולוגיה כמו חברי יורם צפריר, חבר האקדמיה למדעים. כל הזמן קיימת בתוכי אי הוודאות הזו.

אנחנו גם מורדים כל חיינו בתוכנת ההפעלה הזו.

מה שחשוב הוא עד כמה אנחנו יכולים להסתכל על הורינו ללא שנאה. אני קורא את הספר של יהונתן גפן הכותב על אמו. הספר הכעיס אותי, לא בגלל היעדר כישרון. מה שהכעיס אותי זה שעדיין בגיל חמישים אדם עומד מול הוריו כמו אותו ילד קטן. איפה אתה? מה קרה לך? מה בנית בחייך? האם אתה יכול סוף סוף להסתכל על אבא ואמא שלך כבני אדם, עם תשוקות, פחדים ויצרים? עדיין אנחנו ממשיכים לראות את האנשים מהם יצאנו באופן חד כיווני. אנחנו קוראים להם אבא. אם הייתי קורא לאשה הזו, אמא שלי, ברכה, זה שמה, היא היתה גם ילדה, היא היתה גם תלמידה, היא היתה גם עובדת שיש לה בעל בית מעל הראש, אולי היא היתה אהובה של מישהו.

כלומר, הנוהג של ילדים לקרוא להורים בשמותיהם מבטא דווקא קבלה ואינטימיות רבה יותר מ"אבא" ו"אמא"?

הבוקר הלכנו לבית הקברות ליום השנה להורינו. עברתי ליד קבר ואמרתי לבתיה, זו היתה חברה של אמא שלי. בשבילה, אמא שלי לא היתה אמא אלא ברכה. כשהנכדה לי קוראת לי חיים, בעצם היא אומרת, אני מכירה בזה שיש לך עוד מחויבויות, וכמו במפגש של שני משושים, אני מבינה שאנחנו ניפגש רק בצלע אחת, שהיא אינטימית ויפה ויכולה לעשות חיבור. ברגע שאנחנו קוראים להם אבא או אמא אנחנו סוגרים את הדלת.

מה אנחנו נותנים לצאצאים שלנו?

הבית שלנו התרוקן רק לאחרונה. שלושת ילדינו עזבו את הבית, ואני יושב ומהרהר בשקט הפתאומי שנפל עלינו, בשאלה מה זו הורות, מה זה להיות אב, כמעט הייתי אומר שאני מרגיש כמו  מטען של טלפון נייד. אני בעצם מטעין אותם באנרגיות, והם  צריכים לצאת לדרך שאני מקווה שאין ממנה חזרה. אפשר לתפוס את זה גם כמבדוק ונמל. עד היום הייתי המבדוק עליו בנו את האנייה הזו. אני עזרתי בבנייתה, וברגע מסוים המים מתחילים למלא את החלל שהאנייה עומדת בו, והאנייה מתחילה לעלות, פותחים את הדלת והיא יוצאת לים הגדול. יש לה נמל, היא באה לנמל הזה וההוא, ואחד הנמלים הוא הבית של אבא ואמא. הם יכולים לבוא לנמל לתקופות קצובות, לחנות, להוריד מטען ולהעלות מטען, אך אנייה שנשארת זמן רב מדי בנמל מעלה ירוקת ומכבידה. אנייה צריכה לשוט. הקושי הגדול של ההורות הוא להכשיר אותם כל הזמן להיפרד, לאפשר להם למשוך כמה חבל שהם צריכים.

 

                                  *

 

הזכרת בראשית השיחה שאתה גם סבא. מה פירוש להיות סבא?

החלק המעניין ביותר ביחסי המשפחה, שיש בו הכי בחירה חופשית, הם היחסים שבין סבא לנכדים שלו, לפחות אצלי, כאשר נכון לעכשיו  מדובר בנכדות. שם אתה בעצם יכול לממש רק אהבה. אתה כבר לא צריך לשמש סמכות. אין לך תפקיד, אין לך אחריות, אתה יכול לקבל אותם כמו שהם, ולאהוב אותם בלי לעשות אתם חשבון, בלי לצפות, בלי להיכנס למטחנה של  "אני עשיתי לו והוא לא החזיר לי". הכל בחירה חופשית.

המעטת בחשיבות המשפחה המורחבת. למה כל כך חשוב היחס לנכד?

המפגש עם הילדים הוא ההזדמנות השנייה. בוא נראה אם אני אצליח לעשות עם הנכד כל מה שלא הצלחתי לעשות עם הבן. אני בא אל הסבאות עם הרבה פחות יצרים. כשנולדים לנו ילדים אנחנו בתקופת הסער והפרץ שלנו. בונים קריירה, מפתחים  פנטזיה על הצלחה, על כיבושים כלכליים חברתיים. היום העונג של המפגש והמשחק עם הנכדות הוא תמיד יותר מאשר פגישה עם סופר חשוב או איש  שררה או הנאת חושים. כשאתה אבא לילד אתה בעצם לא מצליח להסתכל כמו שצריך על הגדילה שלו. אין לך מרחק זמן. כשאתה מסתכל עליהם כסבא אתה עומד מול פלא הדיבור, פלא ההליכה, פלא הקריאה. אני בא להרצאות לאנשים לא צעירים ואני אומר להם, תאמצו להם נכד. יש המון ילדים שאין להם סבא והם כמהים לקשר של דילוג על דור.

לישראלים רבים בדור שלנו לא היו סבא וסבתא.

 את "חבלים" קראו אנשים רבים וקיבלתי עליו תגובות רבות. ערוץ אחד של תגובות היה בנוסח "כמה קינאנו בך על הסבתא". מול הצורך של סבא בנכדים עומד הצורך של ילד במוסד שנקרא סבא וסבתא. סבתא שלי היתה בשבילי אבן שואבת, כמו התשוקה שלי היום לנסוע לחו"ל. ללכת לסבתא זה כמו לנסוע לחו"ל, למקום אחר, אבל חו"ל שאתה מכיר. הסבתא היא מקום אחר, אבל מוכר, אינטימי, מקום שבו אתה מרגיש בבית, והוא נותן לך חיבור למקומות נוספים. עמוס עוז אמר פעם שכדי להיות סופר דרושים לאדם פצע, גג וסבתא.  הסבתא נותנת לך את הרקע, את המעמקים, את ההבנה שהחיים הם סיפור עם תחתית כפולה. ילדים זקוקים למחבוא, וסבתא יכולה לתת מחבוא, יכולה להיות עיר מקלט, יכולה להיות אלטרנטיבה, יכולה לקבל אותך ולשמוע את הטענות שיש לך על ההורים.

זה היה גם דפוס היחסים בינך לבין סבתך?

עליתי היום על קברה של סבתי, שמתה בשנות החמישים. עד היום אני חש זיקה אינטימית מאוד עמוקה אליה. אני מאוד אוהב אותה. אני מכיר את החולשות שלה, ואני מתאר את זה ב"נוצות", אבל אם אמא שלי דחפה אותי להיות סופר,  מי שלימד אותי להיות סופר זו סבתא. ראינו היום שהמצבה שלה לא כל כך מסודרת ואמרתי, שכר הסופרים הבא הוא שלה, ואתו אני הולך לסדר לה את המצבה.

 

                                           *

 

למה יש כל כך הרבה מקרי גירושין?

פעם אנשים לא חיו כל הרבה כמו שהם חיים היום. מצד שני, היום נשים לא חייבות להישאר נשואות כדי לשרוד. יש להן גלולה, יש להן מפתחות של מכונית ויש להן משכורת. זו עוצמה אדירה. המשפחה שלי, למשל, היא עסק כלכלי, כי יש בה שתי משכורות על בית אחד. אבל מבחינה זו לא היתה קטסטרופה אם היינו נפרדים.

אז למה נשארים?

כנראה שמי שנשאר מגיע למסקנה שיש בכך נוחיות, או שזה הדבר הטוב ביותר.

מה בעצם מחזיק יחד שני בני זוג אחרי שנולדו הילדים?

קודם כל הפטריוטיות. אני מסתכל על כלל האנשים בעולם, אחרי דעיכת הפסטיבלים של פנטזיית ההתאהבות נשארת פטריוטיות, נשארת החברות, נשארת השאלה מי מוכן לקבל אותי פחות או יותר כמו שאני. כשאני מסתכל על הנשים הנשואות או פנויות מסביבי וחושב מי יכולה להיות אלטרנטיבה, אני לא חושב שיש לי סיבה לרוץ החוצה.

זה הפחד להישאר לבד?

זה הפחד להישאר בלי אדם שבאמת ירצה בטובתך. אדם רוצה שיהיה לידו מישהו שהוא ירגיש אתו נינוח, מישהו שתוכל להחליף אתו דעה, לספר לו שקרה לך משהו טוב. אני הולך על תוכנית מינימום, כמו "כבד את אביך ואת אמך". אתה זקוק למישהו שאתה יודע שאיכפת לו ממך ולך איכפת ממנו, בתוך מהומת הניכור האיומה הזו. אני רואה את זה בניו-יורק. אני רואה אנשים חיים לבד. אתה נכנס לבית ומבין שמן הרגע שהאיש נכנס הביתה ועד הרגע שהוא יוצא, אם הוא לא מזמין אורח, הוא לבדו שם. אין לו אפילו דרך לבדוק את קולו. אתה רואה את האנשים שמטיילים לבד בפארק. העבודה כבר אינה מקום שבו שוברים את הבדידות, כשרבים עובדים עם אינטרנט ואי-מייל או מהבית.

אתה אומר בעצם, שדווקא כשאנשים נשארים בלי ילדים הם יותר זקוקים אחד לשני.

ילדים לא רלוונטיים לעניין. זה לא עניין מוסרי. עניין מוסרי זה לחיות כשאתה ממש לא מאושר. לא מוסרי שאדם יעניש את עצמו עד כדי כך. לא טוב לך ואתה מרגיש שאתה לא ממצה את עצמך, לא נאהב ולא אוהב.

אפשר לומר שאתה חסיד של תוכניות מינימום, ולא של אפלטון, המדבר ב"המשתה" על שתי הנפשות התואמות המחפשות זו את זו?

אני לא יכול להגיד לך שיש זוגות שאני מקנא בזוגיות שלהם, או באהבה שממשיכה להפעים אותן. אם בני זוג  יושבים אצלנו בבית ומחזיקים זה בידו של זה, אני נזכר במה שאמר הספר שלי: אם אתה רואים שניים שהם כמו זוג יונים, תדע שאחד סובל. אני מכיר שלוש בנות במשפחה אחת. אחת נישאה, והנישואין שלה, שנראו הכי טובים בעולם, כשלו. חיי הנישואין של השנייה, שנראו כנישואי אהבה מדהימים, כשלו. השלישית התאהבה בנישואין הכי בלתי אפשריים, שכולם ניבאו להם כישלון, והם נמשכים לאורך זמן. פגשתי אותה בחתונת הבן ודיברתי אתה על כך, והיא אמרה, חיים, עוד לא נאמרה המלה האחרונה. הרגשתי מרומה.  

ובכל זאת אתה רואה במשפחה ובזוגיות מוסד מנצח.

הייתי משתמש באותה מטבע לשון גם כאן. למרות כל מה שקרה לה וקורה לה, המשפחה עוד לא אמרה את המלה האחרונה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד