הניחו לאלוהים, קדשו את החיים
הניחו לאלוהים, קדשו את החיים

הניחו לאלוהים, קדשו את החיים

ד"ר נמרוד אלוני

מלמד במכללת סמינר הקיבוצים ומשמש כיו"ר רשת ח.מ.ה:  לחינוך ממלכתי-מדעי-הומניסטי.

 

מחשבות תסכול ומחאה של מחנך לנוכח הרג אדם ורצח השלום בישראל של תחילת מאה חדשה

 

יותר אלוהים, יותר יצרים, יותר דמים, יותר מלחמות / עשו טובה ותנו לחיות.

פחות אמונה ופחות מקדשים / יהיה יותר מרחב למחשבה יותר מקום לאנשים.

קררו את הדם, השתחררו מהדיבוק / המזבח עבד די, הקברים כבר מלאים.

חמאס, וגי'האד ותנועה איסלאמית מכאן /  כהניסטים, גוש אמונים וש"ס גם כאן

כמה רוע ושנאה מייצרת הדת / התלהמות, אלימות, אספסוף - אותו מחזה עם קהל שונה.

אנחנו עוד כאן, יהודים וערבים / שצלם אדם הוא פסגת תכליתם,

ולא שהכל אצלנו פתיר, ומובן ומוסכם / ולא שאין בעיות עמים ומחלוקות אדם

אבל אנחנו כבני אדם עם בני אדם / מזהים את עצמם בתוך זולתם,

עכשיו מבקשים כשניגר הדם:

עזבו קצת את אלוהים ותנו לחיות / עבדו אותו בלב ולא בהפגנות,

אל תקדשו את האדמה יותר מן האדם / ברכו על פירותיה ופחות על קבריה, 

ילדים הם ילדים / די לרסק את התקוות, די לעוות להם את המחשבות,

קדשו את החיים, כבדו את האנוש / עם תבונה  ושוויון כבר יימצא פתרון,

הרפו מהקנאות, הניחו לקרבות / תנו סיכוי לילדים וסוף לקורבנות.

מלים אלה כתבתי "ישר מהבטן" במחצית חודש אוקטובר 2000, בעקבות אינתיפאדת אל אקצה בשטחים, וההתפרעויות האלימות של אזרחים ערבים בתוך גבולות הקו הירוק.  האמת, פשוט נמאס, והסבלנות נגמרת והייאוש קונה לו אחיזה.  כאילו לא סיימנו זה עתה מאה רוויה בדמם של מאות מיליוני אדם. כאילו לא ראינו כיצד קנאות דתית ואידיאולוגית, מכל הסוגים ומכל הצדדים, מלבה שנאה ושורפת בלהבתה כל סיכוי לחיים של שלום, כבוד, רווחה ושכנות טובה. כאילו לא שבנו ולמדנו שכל דיכוי ואפליה וניצול ושיעבוד מביאים בסופו של דבר לטרור דמים, נקמות שטניות ותבערת גיהינום.

ודווקא היה נדמה לרבים כל כך מאתנו שהנה הנה השלום בפתח, ויהודים ופלשתינאים מכתתים חרבותם לאתים, ושלוות אוסלו מצננת את רוחות המזרח התיכון; ושוב "בום טראח", נשברים כל הכלים, ושוב עומדים על הקברים, חצי שנה וכבר יותר משישים ילדים הרוגים, ונדמה שהפעם תש הכוח לאחות את השברים, ממש דרמה של מפגרים, טרגדיה של עמים נחשלים. 

מאיפה מתחילים את הדין והחשבון?  האם מהביקור הבוטה של שרון בהר הבית, מהקנאות הדתית של המוסלמים, מההפגנות האלימות של הפלשתינאים, הירי על המפגינים וההתפוצצות הגדולה שבאה בעקבות ההרג במתחם הכל כך מקודש? האם מהנצחת הכיבוש, הרחבת ההתנחלויות, אובדן התקווה והתגבשות ההבנה בקרב הפלשתינאים, שבסופו של דבר הישראלים מבינים רק כוח ולכן כדאי לחדש את התבערה? האם מתחושת ההשפלה והתסכול של ערביי ישראל לנוכח ההתנכרות הבוטה שהפגין כלפיהם ראש הממשלה אהוד ברק, ובסופו של דבר מהכדורים החיים שנורו כלפיהם, ורק כלפיהם כערבים, והרגו שניים עשר מבניהם?

האמת היא שכל אלה סימפטומים והערות שוליים. מדובר בכרוניקה ידועה מראש של הרס עצמי ופגיעה באחר: טרגדיה של עמים שלא השכילו להשתחרר מתפיסות פרימיטיביות של דתיות ולאומנות. זה קורה באירלנד, זה קורה ביוגוסלביה, זה קורה ברואנדה, זה קורה באינדונזיה, זה קורה בישראל. 

זה קרה, זה קורה וזה יקרה בכל מקום שבו לא מופנמת ההכרה הנאורה שערכים הומניסטיים וכלל-אנושיים של קדושת החיים, שוויון ערך האדם, וכבוד האדם הם עליונים על פני כל ערך דתי, לאומי ואידיאולוגי של שבט, אומה או קהילה. כאשר הרגש הדתי אינו מכוון להתפתחות רוחנית ולתיקון עצמי, אלא לשנאת האחר ולפגיעה בכופר; כאשר הפטריוטיות הלאומית אינה מנותבת לאחריות חברתית ועשייה קהילתית, אלא להתנשאות לאומנית ולאלימות גזענית; כאשר המצפון המוסרי אינו מחייב החמרה עצמית למען צלם אנוש והוגנות חברתית, אלא הקרבת הכל למען כבוד המשפחה ותפארת האומה - כשאלה ההגיונות המושלים ההרג והחורבן הם תוצרים בלתי נמנעים.

*

בסוף המאה ה -19, בספרו "שקיעת האלילים", העלה ניטשה את השאלה אם "האדם הוא תקלה שיצאה מתחת ידו של אלוהים, או אלוהים הוא תקלה שיצאה מתחת ידו של אדם".  תשובתו הנחרצת הייתה שרעיון האלוהים נעשה אצל בני האדם למנגנון משוכלל של התאכזרות וחבלה עצמית: בתחילה בא הדבר לביטוי בהקרבת מיטב הבנים והבנות על מזבח האמונה, כדי לרצות את האלים; מאוחר יותר, במסגרת הדתות הממוסדות, נתבעו האנשים לדכא את רוחם החקרנית, הביקורתית והיוצרת כדי לא לקרוא תיגר על הסדריו המושלמים של אלוהי הכניעות, הצניעות והרחמים. 

קדם לניטשה במחשבה זו הפילוסוף היהודי שפינוזה, בן המאה ה -17  , שעמד על השימוש הפוליטי הבזוי שעושים כוהני הדת ברעיון האלוהים כדי להנציח את מעמדם ושלטונם: להבטיח את בורותם הכנועה וצייתנותם העיוורת של המאמינים, ואף את נכונותם להיהרג למען שיגיונות מנהיגיהם, תוך הבטחה כמובן שעל ההקרבה בעולם הזה יזכו לגמול הולם בעולם הבא.

המשיך את ניטשה המחזאי ג'ורג' ברנרד שאו, בן המאה ה -20, כאשר במחזהו "דון ז'ואן בגיהינום", מתריס השטן נגד האלוהים שלא די היה לו בזוועות שמחוללים הרי הגעש ורעידות האדמה, ואף לא נוראה דיה אכזריות חיות הטרף שברא, הוא יצר את האכזר מכולם, את האדם, אשף בהריגות המוניות ורציחות סדרתיות באמצעות טכנולוגיית המוקד, הגיליוטינה, פגזי תותחים, גז העצבים, (ובאחרונה גם פצצות האטום והמימן).  ולחשוב שבישראל של המאה ה -21 יהודים מסתמכים על רצון האל כדי להצדיק את האפרטהייד כלפי הפלשתינאים בשטחים, ומוסלמים משוכנעים שהם עושים את דבר האל כשהם מפוצצים ברחובות יהודים תמימים; אם אלה לא נתפסים כמקרים של חשיבה משובשת ומוסריות מעוותת, סימן שליקוי המאורות במקומותינו כבר גבר לכדי אפלה קודרת ונוראה.

האם אפשר להיות צדיק או קדוש, או אדם מוסרי והגון בעולם שהתרוקן מאלוהים?  שאלה זו מעלה טרו, גיבור "הדבר" של אלבר קאמי, לנוכח המחלה הקטלנית שהביא האדם על עצמו. התשובה היא חיובית וקאמי, מצפונה של אירופה בשעותיה המחרידות ביותר, הציג אותה בדבריו ובמעשיו כאחד: שום תורה דתית או לאומית ושום אידיאולוגיה ימנית או שמאלנית אינה יכולה להיחשב כנעלה על הציווי המוסרי העליון של שמירת צלם אנוש וכבוד האדם; של נאמנות לערכי היסוד של חירות, שוויון, אחווה ותבונה; של דאגה למתן הזדמנות הוגנת לכל איש ואשה לחיים אנושיים מלאים של משמעות, כבוד ורווחה.  כשהמצפון האנושי מצוי במקום הצודק הזה, גם האמונה באלוהים, גם ההשתייכות התרבותית וגם הביתיות הלאומית שוב אינן מהוות מכשלה, ולפעמים אפילו מקור לעוצמה. 

*

כשאנחנו יושבים יחד, מחנכים ישראלים יהודים, מוסלמים, דרוזים ונוצרים, ומשתדלים לחנך עצמנו לאורם של אידיאלים הומניסטיים אלה, שוב נדלק האור בעיניים ושוב חוזרת התקווה ללב. כל כך ברור לנו ש"אדם הוא אדם הוא אדם הוא אדם".  מקובל עלינו שכל פתרון אפשרי של המחלוקות הלאומיות, התרבותיות או הדתיות בינינו, חייב להסתמך על תובנתו האלמותית של הלל הזקן: את ששנוא עלינו בל נעשה לאחרים, ואת שהכרחי וחיוני בעינינו בשביל עצמנו חובה עלינו לאפשר גם לזולתנו. משותפת לנו גם ההכרה, ברוח תפיסת כבוד האדם של עמנואל קאנט, שללא קשר לנרטיב התרבותי שמשמש אותנו בהגדרתנו העצמית, חובה עלינו להתנגד לכל מנהיגות המבקשת, בשם מטרות דתיות, לאומיות, או אידיאולוגיות, לכבול את התבונה הביקורתית, את הרגישות המוסרית, את הדמיון היוצר ואת שאר תכונות הרוח המחוללות אצלנו ואצל זולתנו את צלם האנוש וכבוד האדם. 

יתר על כן, מוסכם עלינו, כמורים ומחנכים, שחוסר אחריות גדולה היא לא ללמוד מההיסטוריה: הזורעים רוח רעה יקצרו סופה נוראה, האפליה של היום כבר החלה מנביטה את נקמת המחר, והמסתמכים רק על חרבם יאחזו במהרה בחרב פיפיות.  כולנו ערים לאמת האנתרופולוגית והסוציולוגית שדברים שלא רואים מכאן רואים משם, ולכן חובה עלינו לכרות אוזן, לפתוח את הלב ולתת את הדעת כאשר סיפורים אחרים מאתגרים את הסיפורים שלנו על עצמנו. וחשובה לא פחות התובנה הפסיכולוגית בדבר בשלות האישיות וכוחות הנפש הסובלנית, ויכולת השליטה והריסון העצמיים, כדי לא להידרדר להתלהמות חסרת העכבות של המטורף היחיד או של ההמון האספסופי והשבאבי: את נזקיו של מטורף אחד להיסטוריה הקהילתית לעתים גם מאה חכמי מדינה לא ישכילו לרפא, ואת הצלקות של התעללות ולינץ' אספסופיים ספק אם גם מים רבים של חמלה ואהדה יצליחו לאחות.

חצי שנה עברה מאז פרוץ האינתיפאדה החדשה בשטחים וההתקוממות האלימה של ערביי ישראל. הכל שחים עכשיו באלימות הנוער בבתי הספר. אחדים, מעטים מדי,  שחים מבושה על כיעורנו הקולקטיבי. "נופלים להם האסימונים", והם רואים בגאות האלימות בקרב הנוער תופעה חברתית מכוערת, המצטרפת לתופעות מחפירות אחרות: אפרטהייד כלפי עם אחר, התרחבות הפערים הכלכליים בתוך עמנו שלנו, ביזוי העובדים הזרים, השחתת הפוליטיקה, אפליה ממוסדת נגד האזרחים הערבים, התנהגות צעקנית וחמדנית כתיירים בחו"ל, המלכת הרייטינג כעליון לתרבות והחלפת האור לגויים בסחר בנשים. 

ברקע זועקת כותרת מ"קו לחינוך", בדבר מר ייאושו של פרופ' קרמניצר לנוכח מחדלי משרד החינוך ביישום התוכנית לטיפוח אזרחות דמוקרטית. אולי אם היו מיישמים את התוכנית בזמן הנכון ובמידה הראויה היו נחסכים חלק מההתפרעויות האלימות וממעשי הבריונות.  בעיתונים היומיים הכותרות זועקות "צמא" ומאשימות את ממשלות ישראל בקריסת משק המים. האם יכול להיות שהדברים קשורים אלו באלו, הכל בכל?  האם הולך ומגיח רגע האמת, שבו התכמנות והקומבינה, וההונאה העצמית, וה"סמוך יהיה בסדר", והמוסר הכפול, שוב אינם מצליחים לייצב את הספינה.

 אין להכחיש: פתק לבן אמנם אינו דגל לבן, אך חשש וחרדה מחלחלים אל ליבות רבים מאתנו, הרגליים שוב אינם יציבות כבעבר, ומשהו מהביטחון העצמי של רבים הולך ומתמוסס. אין זו נבואה שחורה, אלא תמונה שקונה לה אחיזה. כדאי שנעשה משהו בנידון. במשימה זו אנשי החינוך צריכים לתפוס מנהיגות, ורצוי שנעשה זאת אחרת מן המקובל, ללא חנופה לטעם הרווח ובלי התפתות  לקיצורי הדרך של האשליה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד