הטוב, הרע והנעדר
הטוב, הרע והנעדר

הטוב, הרע והנעדר

ד"ר ענת פירסט

מבית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית נתניה

 

התקשורת הישראלית השפעה מכריעה בעיצוב היחס לערבים, במדינה, ברשות הפלסטינית ובאזור. ניתוח רב שנתי מראה שינויים מפליגים ביחס לקבוצות הערבים השונות, הנע בין סטריאוטיפים שליליים וחיוביים, התעלמות מוחלטת וגילוי מחודש של הפן האנושי אפילו אצל שכנינו מעבר לקו הירוק.                             

 

אמצעי תקשורת ההמוניים, בעיקר הטלוויזיה, מסייעים בידנו להבנות את תפיסותינו לגבי קונפליקטים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. הם גם מעצבים ומבנים בשבילנו את ה"אחרים", שהם מכלול הפרטים המאכלסים את אותן הקבוצות הנמצאות בקונפליקט עמנו. בתהליך ההבניה מוצגים מחדש שוב ושוב דימויים העוזרים לצופים לגבש את תחושת ה"אנחנו" וה"הם" ואת ההכרה לגבי לאומיותם, שגם היא תוצר תרבותי המתייחס לקהילה מדומיינת. תהליך זה, שנהוג להגדירו כ"ייצוג", מתרחש במציאות הסימבולית, המורכבת מצורות ביטוי (ספרות, אמנות, מדיה), ומושפע מהמציאות החברתית-פוליטית, שבה מתרחשים תהליכים ואירועים במוסדות החברתיים (כולל מוסדות התקשורת), וכתוצאה משינויים באופני הייצור של המדיה המתרחשים במציאות הסימבולית עצמה.

 ייצוג, פירושו שימוש בשפה הבאה להביע משהו משמעותי על משהו/מישהו, או לייצג את העולם באופן משמעותי לאנשים "אחרים", והוא חלק הכרחי בתהליך ייצור המשמעות בחברה נתונה. תהליך הייצוג בתקשורת הוא תהליך מתמיד של הבניית זהויות, המשמש גם ככוח היוצר סטריאוטיפים שבעזרתם מובנת השונות וה"אחרות".

התהליך שבו אנו מייצרים סטריאוטיפים עושה שימוש באסטרטגיה של "חלוקה" בין "נורמלי" ו"מקובל" לבין "הלא נורמלי" ו"האחר". בתהליך הזה מתעוותת "המציאות החברתית" של קבוצות חברתיות והן הופכות לדימויי מדיה. הדיון באופן הייצוג כולל לפחות שלושה מדדים, שעוזרים בבחינת המיקום של הקבוצה בחברה נתונה: איך מופיעה הקבוצה על המרקע, האם היא "מוכחדת", מוצגת באופן סטריאוטיפי, או "נורמלית"; מהן מערכות הסטטוס שבהן קשורים חברי הקבוצה, ומהי מערכת האינטראקציה שבין חברי קבוצת הרוב לחברי קבוצת המיעוט. טיב הייצוג נמדד גם לפי טיפוס ההתייחסות ל"אחר": האם מתייחסים אליו כאל אובייקט, תוך התעלמות משמו, מעמדו ותפקידו, כלומר, כאל חסר אישיות, או כאל סובייקט בעל שם, מעמד ותפקיד.

*

במאמר זה אבחן את אופן ייצוגו של ה"אחר" הערבי בחדשות המופקות במדינת ישראל. מיצוב הערבים כ"אחרים" אינו הומוגני וקבוע, והוא מושפע ממערכת היחסים הפוליטיים שיש לקבוצות הערבים השונות כלפי מדינת ישראל בתקופה נתונה. אפשר להצביע לפחות על ארבע קבוצות של ערבים "אחרים" בתקשורת הישראלית:

פלשתינאים שחיים בגבולות מדינת ישראל והמכונים ערביי-ישראל או פלשתינאים אזרחי ישראל. "אחרים" אלו הם אזרחי מדינת ישראל ומהווים כ -18% מאוכלוסייתה. קבוצה זו, מהיותה קבוצה לאומית המתקיימת במסגרת דמוקרטיה אתנית, סובלת מניסיון מתמיד להדיר אותה מהשיח החברתי, הכלכלי והפוליטי.

 פלשתינאים החיים ברשות הפלשתינית בגדה המערבית וברצועת עזה ומנסים לכונן את מדינתם, ובחלקם גרים בגדה המערבית ועדיין נשלטים על ידי ישראל. קבוצה זו נחלקת באופן גס לשתיים (לפחות עד אינתיפאדת אל אקצה): קבוצה שתומכת במידות שונות בהסכמי אוסלו או בהסכם אחר עם ישראל ומונהגת על ידי אש"ף, וקבוצה המתנגדת לכל הסכם עם ישראל, ובראשה תנועת החמאס. היחס בישראל לקבוצה הראשונה, התומכת בהסכם כלשהו, נמצא בתהליך של שיקום יחסי, כלומר, דימוי האויב האכזר נמחק באופן חלקי ונוצר דימוי הערבי כפרטנר אפשרי. לעומת זאת, הדימוי של תנועת החמאס ומנהיגיה עדיין נוטה להיות חד-ממדי: הם עדיין אויב.

 ערבים החיים במדינות שחתמו על הסכם שלום עם מדינת ישראל, או שנמצאות בתהליכים כאלה עמה. כלומר, הם "אחר" שממוסגר במסגרת יחסים בינלאומיים, או לפי עמדתם כלפי מערכת היחסים הכוללת שבין ישראל לקבוצות ערבים אחרות, מערכת שנעה מקונפליקט למשא ומתן.

 ערבים במדינות שנחשבות מדינות אויב, שעדיין לא כוננו יחסים מכל סוג שהוא עם ישראל. הם "אחר" שממוסגר בעיקר בהתאם למציאות פוליטית, הנעה בין ניסיון להגיע להסכם לבין חשש מעימות.

במאמר זה אני מבקשת להציג את הדימוי של הקבוצות השונות בחדשות הטלוויזיה הישראלית, שיתמקד בעיקר בשתי נקודות זמן: שלושת החודשים הראשונים של האינתיפאדה הראשונה (מדצמבר 1987 ועד פברואר 1988), ועשור לאחר מכן (מדצמבר 1997 ועד פברואר 1998). כך יוכל הדיון לכלול את מרכיב הזמן. הדיון אף יתייחס לאופן הייצוג בנקודת זמן ספציפית, כלומר: אציג השוואה בין הצגת ה"אחרים" בחדשות ערוץ 1 לבין הצגתם בחדשות ערוץ 2. הדיון בשתי תקופות אלו כולל ניתוח איכותי וכמותי של 54 מהדורות "מבט" מהאינתיפאדה הראשונה, ו34- מהדורות של ערוץ 1 וערוץ 2, עשור שנים אחר כך. ישולבו כאן גם ממצאים ראשוניים מאירועי החודש הראשון של אינתיפאדת אל אקצה (אוקטובר 2000).

מעיון בממצאי המחקר עולה, שאופן הייצוג בחדשות משתנה בהתאם לקבוצה המסוקרת בנקודות זמן שונות. אציין תחילה כי הן באינתיפאדה הראשונה והן עשור לאחר מכן, שיעור הופעת הערבים בחדשות נע בין 14% ל -17%  מכלל המשתתפים. מרבית המשתתפים במהדורות החדשות הם יהודים. השינוי הנדון כאן הוא במסגרת ייצוג מצומצם זה.

קבוצת הפלשתינאים אזרחי ישראל סובלת מהכחדה סימבולית בכל הטקסטים הטלוויזיוניים. ההדרה המוחלטת שלה מהזירה התרבותית בולטת לעין בתקופה האחרונה עוד יותר מבעבר, בתוכניות הבידור בטלוויזיה. למשל, לא נמצא כל ביטוי לתרבות הערבית  (מוסיקה, גיבורי תרבות, ספרות וכו'), בשעשועוני הטריוויה, וגם בפרסומת, שהיא אתר להבנת הזירה התרבותית, נפקד מקומם של הערבים, כמו גם של דימויים.

בטקסט החדשותי, סיקור הפלשתינאים אזרחי המדינה הוא דל, לא בולט, וסטריאוטיפי בעיקרו. בדרך כלל, כאשר מוצגים פלשתינאים ישראלים, הם פושעים או מעורבים בפעילות ביטחונית עוינת. דומה כי את מספר הפלשתינאים הללו המופיעים במדיה בהקשר כלכלי ניתן למנות על אצבעות כף יד אחת.

המפגש של היהודים הישראלים עם הדימויים של קבוצה זו מתמצה בדרך כלל בהקשר הפוליטי, ולכן אפשר למצוא את ערביי ישראל בעיקר בז'אנר החדשותי או האקטואלי. גם בהקשר הפוליטי ייצוגם מועט, אך ראוי לציין שהוא נע מאופן ייצוג אחד למשנהו, מהדרה, לסטריאוטיפיזציה, להצגה יום-יומית ואפילו להצגה "חיובית" וחזרה; וזאת, בהתאם למקומם הפוליטי בנקודת זמן נתונה.

 מבדיקת ייצוגם של הפלשתינאים אזרחי ישראל בחדשות הטלוויזיה בראשית האינתיפאדה הראשונה, ועשר שנים לאחר מכן, עולה כי ייצוגם בראשית היה שונה מאשר באחרית. (סיכום שני המחקרים על דימוי הערבים בראשית האינתיפאדה ועשור לאחר מכן ניתן למצוא ב2000- (First, 1998;. בראשית האינתיפאדה ייצוגם היה רב, גם ביחס לייצוגם באוכלוסייה: 38% מכלל המשתתפים הערבים. ההצגה היתה בינארית, והם חולקו ל"טובים" ו"רעים". מרבית המופיעים באירועים שנסקרו היו פוליטיקאים, שזוהו בשמם ובתפקידם. קבוצה זו של פוליטיקאים נתפסה, הן על ידי השלטון והן על ידי העיתונאים, כדוברים מתונים ופרשנים של האירועים שמתרחשים "שם". בה בעת נבדקו נאמנותם למדינה ומידת הזדהותם עם ההתקוממות.

ככלל, באינתיפאדה הראשונה נטה ייצוג קבוצה זו להיות "חיובי" ומעוטר בהצגה סטריאוטיפית. עשור לאחר מכן, חזרו הפלשתינאים אזרחי המדינה לאופן הייצוג הבסיסי שבו היו מורגלים הצופים, בעיקר כנעדרים. סיקורם המשיך להיות עלוב ביותר, כ -1% מכלל הסיפורים החדשותיים, הן בערוץ 1 הן בערוץ 2. פעילותו של ערוץ נוסף לא שינתה את ההתייחסות למיעוט לאומי זה, לא מצד הכמות ולא מצד התוכן.

פרקטיקה זו של ייצוג בולטת על רקע פרשת ניצב אליק רון, שהתרחשה במחצית ספטמבר 2000. במסיבת עיתונאים שקיים הניצב הוא הודיע על חשיפה של התארגנות לאומית איסלאמית באום אל פחם וסביבתה, ומעצר 33 פלשתינאים ישראלים. כעבור יום גדל מספר העצורים ל -45. [R1] [R1]התהליך של מסגור העצורים כסכנה ביטחונית נמשך במלוא עוזו 48 שעות, אך לאחר מכן נפרצו בו בקיעים והחלו להישמע גם קולות אחרים, הן ערביים הן יהודיים. הכותרות בישרו על כך שבאישומים נגד הערבים מאום אל פחם, המניע הלאומי כמעט לא קיים, ונשמעה אנחת רווחה בציבור הישראלי, שהרי אם אנשים אלו אינם בוגדים אלא סתם פושעים, הם אינם פוגמים בדימוי הערבי ה"טוב".

הזרה של הפלשתינאים אזרחי ישראל נעשה גם לגבי הדרג הפוליטי. למשל, כאשר ניצב רון (באותה תקופה) סיפר שהמשטרה ביקשה לפתוח בחקירה נגד ח"כ ערבי שהסית מפגינים לפגוע בשוטרים, אך סירב לנקוב בשמו. סירוב כזה מטיל מיד חשד על כלל חברי הכנסת, שמעמדם בחברה היהודית מעורער תמיד. לבסוף נודע כי החשוד הוא יו"ר סיעת חד"ש, ח"כ מוחמד ברקה. יש לזכור כי בכל האמור לקבוצה זו, אחת הבעיות של הסיקור החדשותי הוא מי מסקר או מי מראיין, וכידוע, במרבית המקרים העיתונאי יהיה יהודי-ישראלי שנקודת מבטו ציונית.

*

מניתוח הדיווחים בשבועיים הראשונים של אינתיפאדת אל אקצה עולה, כי הפלשתינאים הישראלים חזרו להיות אובייקטים, ו -12 האזרחים שנהרגו במהומות לא זוהו כאנשים בעלי זהות. הצגת הקורבנות נעשתה באיחור של כחודש לפחות. ערביי ישראל הוצגו בעיקר בשבוע הראשון של האינתיפאדה, ולאחר מכן הפכו לנוכחים נפקדים, עד לדיווחים על הקמת ועדת אור ועל פעילותה.

במארס 2001 פרסם ארגון "קשב" דו"ח על תפקוד התקשורת הכתובה והמשודרת בשבועיים הראשונים של אינתיפאדת אל אקצה. הדו"ח כולל עיתונות יהודית וערבית, והוא נכתב בידי מוטי נייגר, איל זנדברג ועיסם אבו-ריא. הדו"ח חושף שתי מגמות עיקריות: הדרה והכללה. תהליך ההדרה מתייחס לאבחנה והפרדה בין הערבים אזרחי ישראל לבין שאר אזרחי ישראל (היהודים). תהליך זה התרחש בעיקר סביב מתן שמות וכינויים למשתתפים באירועים. הבדיקה מלמדת כי תחת הכינוי "אזרחי ישראל" נכללו, בדרך כלל, הנפגעים היהודים. לעומת זאת, במקרה של נפגעים ערבים נבחרו כינויים אחרים כגון "ערביי ישראל", "ערבים תושבי הגליל" וכו'. במלים אחרות, נוצרה הפרדה ברורה בין שתי קטגוריות: אזרח מזה, וערבי ישראלי מזה. דו"ח קשב מאושש זאת: בתחילה, הקורבנות הערבים היו אנונימיים, אפילו בשעה שהובאו לקבורה. באותם מקרים שבהם צוין שם ההרוג, לא הובא כל הסבר על סיבת ההרג ולא נאמר מי הרגו.

תהליך ההכללה מתייחס למאבקם של אזרחי ישראל הערבים במסגרת המאבק לעצמאות שמנהלים הפלשתינאים בגדה ורצועת עזה. אמצעי התקשורת קישרו בין האירועים השונים, טישטשו את השונות והדגישו את הדמיון בעזרת שימוש בביטויים דומים, או בהצגת האירועים בשתי הזירות באותו משפט. למשל, "האש התפשטה לערביי ישראל" או "מתחילים בשטחים, מהומות גם בין ערביי ישראל". סיקור כזה יצר תמונה של איום קיומי (מבחוץ ומבפנים) על מדינת ישראל. אחד הגורמים המרכזיים שקבע את אופי הסיקור לא נגזר מהדמיון בין האירועים, אלא מתפיסת ה "זהות" בין השחקנים בשני המקרים: הערבים אזרחי ישראל, והערבים שמעבר לקו הירוק.

הצגת אופן הייצוג של הערבי הישראלי כ"אחר" בפרקי הזמן השונים מלמדת, שהוא סובל מאחרות כפולה. הוא גם בן מיעוט בחברה הישראלית, וגם מטילים ספק בנאמנותו למדינה ובלאומיותו. בימים כתיקונם הוא זוכה לייצוג המקובל של מיעוט, כלומר, הכחדה סימבולית. בשעת משבר משתנה אופן ייצוגו לפי תפיסת נאמנותו ושאלת הזדהותו עם קבוצות ערבים "אחרים". באינתיפאדה הראשונה הוא מילא תפקיד מתווך וזכה לעדנה קצרה, אך באינתיפאדת אל אקצה נאמנותו הוטלה בספק, והוא זוהה עם הפלשתינאים בשטחים, וסומן כאויב וסיכון בטחוני.

תהליך שונה עבר על ייצוג הפלשתינאים תושבי השטחים. מאויב המורכב מאובייקטים, הם הפכו להיות פרטנר המורכב מסובייקטים. בתחילת האינתיפאדה הראשונה סבלה הקבוצה מייצוג נמוך, אף שניתן היה לצפות לייצוג מרשים, ולו רק משום שבקונפליקט נטלו חלק שני הצדדים (ישראלים-יהודים ופלשתינאים). אלא שבחדשות הטלוויזיה הישראלית הדוברים, המרואיינים או המצולמים היו ישראלים ולא פלשתינאים. יתר על כן, חלה הזרה מוחלטת של הפלשתינאים בעזרת כמה טכניקות: (א) אנונימיות המשתתפים המופיעים בכיסוי (רק 25% זוהו כסובייקטים). הפלשתינאים באותה תקופה נחשבו לאויב ולכן היו אובייקטים שיש להילחם בהם. (ב) הם "מוסגרו" על ידי מגישי החדשות בכינויים כגון: "פורעים", "רוצחים", "מפרי חוק" ועוד. (ג) חסרו הנהגה פוליטית  (המשתתפים באייטם החדשותי חולקו לשתי קבוצות לפי מעמדם הפוליטי: הקבוצה הראשונה כללה את המנהיגות הפוליטית והקבוצה השנייה כללה אנשים ללא מעמד פוליטי). (ד) האינטראקציה בין הצדדים הוצגה בעיקר סביב אירועים של אי-סדר ואלימות, ולכן רוב הפלשתינאים הוצגו רק בהקשר זה.

עשור לאחר מכן כוננה זהותם החדשה של הפלשתינאית בחדשות הטלוויזיה.  ראשית, הם הפכו להיות לקבוצת ה"אחרים" הדומיננטית שהופיעה על המסך (40% מכלל המשתתפים הערבים). שנית, המשתתף הפלשתינאי הפך לסובייקט בכך שזכה בזהות שהתבטאה במתן מידע ביוגרפי על המשתתף. ב- 60%  מהדיווחים החדשותיים על דמויות פלשתיניות הופיעה כתובית ובה נמסרו פרטים לגבי המופיע בכתבה, שכללה את שמו ותפקידו. המרואיינים והדוברים שהופיעו בחדשות בעניינים העוסקים ביחסים בין ישראל לפלשתינאים היו יהודים ופלשתינאים. כלומר, באותה סיטואציה חדשותית, המרואיין הראשון שהופיע בתמונה היה יהודי (54%) או פלשתינאי (46%), והמרואיין השני היה בדרך כלל פלשתינאי (למעלה מ80%-). הצגת המשתתף על ידי הקריין נטתה להיות לפי תפקידו הפוליטי, הביטחוני, הכלכלי ובדרך כלל נוספו כינויים כגון: "שותף למשא ומתן", "מאמין בפתרון" וכו'.

בנוסף לכך, נמצאה הלימה בין תפקיד הפלשתינאי לאופן הצגתו על ידי מגיש החדשות. כינון הזהות כלל גם את הצגת המנהיגות הפלשתינית על המרקע (למעלה מ -50% מהמשתתפים הפלשתינאים בחדשות היו פוליטיקאים). ולבסוף, האינטראקציה בין המשתתפים היהודים לפלשתינאים נסבה בעיקר סביב תהליכים של משא ומתן ודיאלוג.

השינויים האלו אינם ליניאריים, והם מושפעים מאוד מהעבר הרחוק והקרוב. פעמים רבות מציין הכתב או הקריין את מעשיו הקודמים ופרטים מההיסטוריה הקרובה והרחוקה של פלוני או אלמוני, גם אם אין צורך בכך. למשל, משפחתו של פלשתינאי תושב מחנה פליטים שנהרג תרמה את אברי בנה לחולים יהודים. התקשורת מסרה פרטים על המשפחה, ותיארה את עברו של הכפר. כלומר, לצד ראיונות עם ההורים ודברי שבח של הכתב על המעשה הנדיב, הוא גם הזכיר את כל אירוע הטרור שמבצעיהם קשורים לאותו מחנה פליטים. יש שיחשבו כי הכתב רצה לציין את התהפוכות החיוביות שעברו על אנשי המקום, מ"מחבלים" ל"מצילי חיים", אך עצם החזרה המפורטת על זיכרון כואב (מעשי חבלה שגבו דמים) מבנה אותו מחדש ולא עוזרת במחיקתו.

דומה שהתופעה המעניינת באינתיפאדה השנייה היא, שאופן הייצוג אינו חוזר על עצמו, אלא עובר תהליך מתמיד של רה-קונסטרוקציה. לצד הדרה, הזרה והכללה, אובייקטיביזציה הן של פוליטיקאי הרשות הן של תושבי השטחים, מתקיים גם המשך משא ומתן פוליטי שפועל במגמה הפוכה. כלומר, לצד חזרה על מסגורם של הפלשתינאים ואנשי הרשות כ"רוצחים", "מאפשרים להמון לחולל מהומות" ו"מחרחרי מלחמה", יש פוליטיקאים פלשתינאים שמנסים להרגיע ולהידבר. אישים אלה חייבים להיות מוצגים כסובייקטים, שכן משא ומתן מנהלים עם אנשים.

למשל, בערב חג הסוכות, במסגרת התוכנית אולפן שישי בערוץ 2, הוגש אייטם שאורכו שש דקות ובו התקיים מפגש בין השר אמנון שחק וסאיב עריקאת, יו"ר צוות המשא ומתן הפלשתיני. דן שילון, מגיש המהדורה, קבע כי בפגישה בין השניים, שהתקיימה באולפן על גבי מסכים שונים, הצדדים גם דיברו וגם הקשיבו.  עריקאת הוצג על ידי שילון בפתח הפגישה כ"אדם שאוהב שלום ומאמין בשלום".

תוצרי מדיה אלה הם פרי המציאות החברתית-פוליטית שבה מתרחשים זה לצד זה עימות אלים ומשא ומתן. בה בעת ישנן תשומות של המציאות הסימבולית הפועלות בצורה הפוכה. האחת היא הפרקטיקה העיתונאית, האחרת היא ריבוי ערוצים בעידן של גלובליזציה. הפרקטיקה העיתונאית פעלה בכיוון הדרה והזרה שכן העיתונאים, גם הליברליים שבהם, הם תבנית נוף מולדתם ונטייתם למסגר את הקבוצות המשתתפות בקונפליקט והקשורות בפתרונו היא בהתאם לשיח הציוני, תוך שהם מבחינים בין "טובים" ו"רעים". כך, התמונות שתיעדו את מותו של מוחמד א-דורה, לוו בדברי הקריינות הבאים, מפי הכתב שלומי אלדר: "מאחורי קיר הלבנים עשרות פלשתינאים מידים אבנים, מחפשים ריגושים, אחרת קשה להבין מה עושים אב ובנו מאחורי מחסה. אב וילד שבוודאי לא נקלעו בטעות לשדה קרב".

יש לציין כאן כי כל הכללה לגבי הפרשנות של העיתונאים עושה עוול לכמה עיתונאים שטורחים להציג תמונה אחרת של קבוצות הערבים השונות. למשל, עמירה הס וגדעון לוי, שניהם מעיתון הארץ. חשוב לציין גם כי נטייה זו קיימת בעיתונות העולמית, כמו למשל בסיקור קוסובו ומלחמת המפרץ על ידי מדינות מערביות. תהליך הגלובליזציה תורם לפתיחות הדיווח בשני רבדים: מחד גיסא, הערוצים מתחרים על ליבו של הצופה ולעליהם לספק לו את הסיפור המעניין ביותר, ודיווח פורמלי חד כיווני לא יכול לענות על דרישה זו; מאידך גיסא, הצרכן מודע לערוצי האינפורמציה הרבים ומצפה לתמונה יותר מגוונת.

בעקבות הגלובליזציה, שעיקרה אמריקניזציה, טוענת ליבס כי החדשות איבדו את משמעותן האידיאולוגית, והפכו לאוסף סיפורים אישיים. לכן, אוסף סיפורים זה כולל בו זמנית הן פלשתינאי כתוקפן ומרצח והן כקורבן (למשל, ראיון עם אביו של מוחמד א-דורה). הערוצים הרבים שאליהם נחשף הציבור מקשה על סגירת הסיפור החדשותי לקול אחד, כפי שהתבטא הדבר באינתיפאדה הראשונה, שבה היה ערוץ אחד ממשלתי.

מעניין לציין שהתקשורת יצרה פרסונליזציה של העימות בדמותו של יאסר ערפאת, בדומה לפרסונליציזה שיצרה העיתונות המערבית לסדאם חוסיין במלחמת המפרץ ולמילושביץ במלחמה בקוסובו. תהליך זה הקל על הדמוניזציה של ערפאת. הדיווחים על אינתיפאדת אל אקצה התמקדו תחילה בערפאת, כוחו ואישיותו, ובהיותו הגורם הראשי לפריצתה. ערפאת צויר כשליט כל יכול שאינו רוצה בשלום אלא בעימות אלים, מוכן להקריב את בנו עמו ובכוחו להפסיק את האינתיפאדה.

*

הקטגוריה השלישית היא הערבים ממדינות שנחשבות ידידותיות. אלה הפכו לעוד נושא בין הנושאים המסוקרים בחדשות החוץ. הם מעטים בעליל ונוטים להיות מוצגים בעיקר כאשר יש להצגתם פן אקזוטי (לפי הנרטיב המערבי), או  פן קונפליקטואלי, ובמיוחד בהקשר של הקונפליקט הישראלי-ערבי. אם נבחן את מצרים, נוכל בדרך כלל לזהות בחדשות רק אישים פוליטיים, ובמיוחד את נשיא מצרים מובארק, הממוסגר בהתאם ליחסיו עם ישראל או לישראלים באותו אירוע, או ליחסיו עם קבוצה אחרת בהתאם ליחסיה עם הישראלים. הדיווח על קבוצה זו נעשה פעמים רבות לפי אסטרטגיות המקובלות בסיקור אירועי חוץ.

מסגור ערבים ממדינות שעדיין נחשבות כאויבות נע בעיקר לפי המציאות הפוליטית-חברתית של ישראל. הדוגמה הטובה ביותר היא סוריה ושליטיה. כאשר היה ניסיון לקדם את המשא ומתן לשלום עם סוריה, נוצרו כתבות על אותה מדינה, נופיה ואנשיה, שאינן נכללות דרך שגרה במדיה. מנהיגיה הוצגו כרציונאליים ומתקדמים (בעיקר בשאר אסד).  אך בשעות משבר, הן במישור הפוליטי החיצוני הן בזה הפנימי, התמונה השתנתה וסוריה, ובעיקר מנהיגותה,  חוזרת להיות ממוסגרת בהתאם ל"אחר" הסטריאוטיפי, ה"אויב". ראוי לציין כי קיים גם ריטואל קבוע לגבי ייצוג סדאם חוסיין. כמו בארצות אחרות, הסיקור מתמקד בסדאם והופך את הקונפליקט לאישי, כלומר, ממצה את האויב באדם אחד שאין לסמוך עליו ועל הבטחותיו, וחובה לעמוד על המשמר מפני אלימותו העלולה לפרוץ בכל רגע.

לא נמצא שוני באופן הייצוג של הקבוצות השונות בין חדשות ערוץ 1 לבין חדשות ערוץ 2. אפשר להסביר ממצא זה בשני הסברים משלימים. האחד הוא הפרקטיקה העיתונאית, והאחר הוא השינוי שחל בדרך העברת הסיפור החדשותי. הפרקטיקה העיתונאית נוקטת שיח של תעמולה בשעת משבר. על שיח זה, הזהה בשני הערוצים, מעידים גם עיתונאים, כמו אביב לביא ב"הארץ": "האלוף גיורא איילנד יושב באולפן ערוץ 2 והאלוף בוגי יעלון בזה של ערוץ 1, הם אומרים את מה שהם אומרים, ואחרי שהם יוצאים מתיישבים על אותם כיסאות, רוני דניאל ואלון בן דוד ואומרים בדיוק את אותו הדבר".

התקשורת נוטה למסגר את הקבוצות השונות בשיח ביטחוני גם בזמן רגיעה. הדוגמה הטובה ביותר היא סיקורם של ערביי ישראל לאורך השנים בהקשר של יום האדמה. לפי מחקרים של הסיקור, כגון אלה של וולספלד, אברהם ואבו ריא, העיתונאים ממזערים את המשמעות הלאומית שיש ליום זה בעיני ערביי ישראל, ומבליטים את הסכנות, אי-הסדר וההשלכות העלולות להיות מעצם קיום אירוע כזה או אחר.

הדמיון בין חדשות ערוץ 1 לחדשות ערוץ 2 נובע גם מהמהפכה התקשורתית שיצר המאבק על רייטינג. המחויבות  לרווח (של ערוץ 2) ולהישרדות (של ערוץ 1) יוצרת אמנם תחרות בין הערוצים, אך לא בהכרח מייצרת מגוון. תחרות בין עיתונאים שכפופים לאותם אילוצים, לאותם סקרים, לאותם מקורות צבאיים, פוליטיים, או בינלאומיים יוצרת הומוגניות. בורדייה טוען כי הרצון להקדים את האחרים גורם לכך שהעיתונאים משקיעים מרץ רב בקריאה של עיתונים אחרים. קריאת עיתונים הופכת לפעילות הכרחית, לכלי עבודה: כדי לדעת מה תאמר, עליך לדעת מה אמרו האחרים. כך, אף שהעיתונאים מייחסים להבדלים הקטנים בין המוצרים התקשורתיים חשיבות רבה כל כך, קווי הדמיון רבים מאוד. פרקטיקה זו נכונה לגבי העיתונות המודפסת כמו גם הטלוויזיה, על ערוציה השונים. בעידן הגלובליצזיה שני הכלים הללו מקבלים אותם דיווחים מאותן רשתות מובילות, כדוגמת   CNN או אל-ג'זירה.

*

סוגיית ייצוג הערבי בחדשות מתייחסת למעבר מתקופת קונפליקט לתקופת רגיעה, שבה התנהל משא ומתן עם הפלשתינאים, ושוב לתקופה של עימות אלים. על פניו נראה כי הדימוי המשתנה של קבוצות הערבים השונות קשור קשר בל ינתק  ל"מציאות הפוליטית-חברתית" הישראלית. כלומר, מיצובה של קבוצה זו או אחרת נעשה בהתאם ליחסיה עם ישראל ומקומה במארג היחסים המורכבים של הקונפליקט הערבי-ישראלי ופתרונו. הדיון שלפנינו התמקד במיוחד בשתי קבוצות הנוגעות ישירות בזהות של ישראל, ה"אחרים" המשמעותיים: הפלשתינאים המנסים לכונן את זהותם במסגרת מדינה עצמאית; והפלשתינאים אזרחי ישראל, המנסים לבסס את מעמדם האזרחי-לאומי במדינה יהודית. בעוד היחסים של ישראל עם הקבוצה הראשונה נעים בין מאבק למשא ומתן, היחסים של ישראל עם הקבוצה השנייה נוגעים בטיב הזהות של ישראל עצמה.

הבדל זה משפיע על אופן הייצוג של כל קבוצה. העימות, כמו גם ההבנה שיש להגיע להסכם עם ה"אחרים" שמחוץ לקולקטיב הישראלי, משתקפים ביותר מדימוי אחד של הפלשתינאים, גם בשעת עימות וכולל: אויב, תוקפן ומפגע, אך גם קורבן ופרטנר אפשרי. כך, בתחילת האינתיפאדה סבלו הפלשתינאים מהכחדה סימבולית (קולם לא נשמע), מאובייקטיביזציה (הוצגו כחסרי זהות) ומסטריאוטיפיזציה (מרצחים). עשור לאחר מכן ניתן לשמוע את קולם (פוגשים את ההנהגה הפוליטית על המסך), זהותם מוחזרת אליהם (ניתן לזהות את רובם) וסטריאוטיפים שליליים וחיובים משמשים בערבוביה בהצגתם. שני אופני הייצוג  גם יחד מאפיינים את התקופה האחרונה.

מקומם של הערבים במדינה היהודית לבש משמעות חדשה מיד לאחר הסכם אוסלו. הסברה היתה כי בעידן של שלום הם יוכלו סוף סוף להשיג שוויון הזדמנויות. הדעות חלוקות בשאלה איזו מגמה תשתלט על מערכת היחסים לאחר פתרון הקונפליקט. בכל מקרה, האינתיפאדה תרמה לזהות הלאומית של ערביי ישראל ולרדיקאליזציה של המנהיגות האינטלקטואלית, שיוצרת תגובות-נגד בציבור היהודי. על רקע זה, המאבק על זהות ישראל משתקף באופן הייצוג של ערביי ישראל וכולל בעיקר הכחדה סימבולית או ייצוג סטריאוטיפי, הכולל הדרה מהמושג "אזרחי ישראל":  "גיס חמישי" במקרה הרע, "פורעי חוק" במקרה הטוב. כאמור, עדנה קצרה היתה לקבוצה זו באינתיפאדה הראשונה, שבה מילאה תפקיד מתווך (לאחר שהודגש מעמדה האזרחי) בין המדינה לפלשתינאים בשטחים. מאחר שקבוצה זו סובלת מאחרות כפולה, דומה ששינוי באופני הייצוג שלה יארך זמן רב.

לסיכום, סוגיית הייצוג קשורה קשר הדוק לסוגיית הזהות (הראויה לדיון נרחב במקום אחר). הדיון בזהות מבחין בין שתי תפיסות בסיסיות: הראשונה מדגישה את היותה מבנה מהותני  -  קבוע, יציב, נצחי ואינו תלוי בהקשר חברתי; השנייה מדגישה את היותה מבנה לא-מהותני, שמבליט את טבעו המשתנה והדינמי של תהליך הבניית הזהות לנוכח השינויים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים בעידן הפוסט-מודרני.

הדיון כאן בייצוג ה"אחר" מבטא בו-זמנית את שתי התפיסות, אך בעיקר את זו המהותנית. אופני הייצוג של הערבי מושפעת בעיקר מהתפיסה כי זהותו קבועה ובעלת מאפיינים שאינם משתנים לאורך זמן. לטעמי, לא ניתן לקרוא קריאה מצומצמת ואחידה של ה"אחר" הערבי, אלא יש להביא בחשבון תהליכים כלכליים, חברתיים, פוליטיים ותקשורתיים, שהיו עד כה "סמויים מההיסטוריה", ולייצגו בהתאם.

  

 

רשימת מקורות

אבו-ריא, ע., אברהם, א., וולפספלד, ג. (1998). האוכלוסייה הערבית בעיתונות העברית: תקשורת ודה-לגיטימציה סוציו-פוליטית. גבעת חביבה: המרכז לחקר החברה הערבית בישראל, המכון לחקר השלום.

בורדייה, פ. (1999). על הטלוויזיה. תל אביב: בבל.

לביא, א. (2001). "שופרי השלטון". הארץ (עמ' ד1, 3/10).

נייגר, מ., זנדברג, א. ואבו-ריא, ע. (2001). תקשורת יהודית או ישראלית: תפקוד כלי תקשורת בישראל בסיקור האירועים האלימים בין האזרחים הערביים למשטרה באוקטובר 2000, דוח קשב.

Avraham, E., Wolfsfeld, G., and Aburaiya I. (2000). Dynamics in the news coverage of minorities: The case of the Arab citizens of Israel. Journal of Communication Inquiry, 24 (2): 117-133.

First, A. (1998).”Who IS the Enemy? The portrayal of the Arabs in Israeli Television”, Gazette 60 (3): 239-254.

First, A. (2000).“Are they still the enemy? The representation of Arabs in the Israeli

 news”, paper presented in 3rd Beryl Stone Symposium, Taba, February.

Wolfsfeld, G., Avraham, E. and Abu Raiya, I. (1998). “When Prophecy Fails, Every

 Year: Israeli Press Coverage of Arab Minority Land Protests”, a paper presented at the 48th  Conference of the International Communication Association, July, Jerusalem Israel.

Liebes, T. (forthcoming). Americanization Dreams Hebrew Sub-titles: Globalization at the receiving End. Cresskill, New Jersey: Hampton Press, INC.

 

 


 [R1]

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד