שיבתה של זכות השיבה
שיבתה של זכות השיבה

שיבתה של זכות השיבה

דני רובינשטיין

עיתונאי בהארץ, מחבר הספרים "חיבוק התאנה" ו"ערפאת"

 

בשבע שנות תהליך אוסלו, המדינה הפלשתינית שבדרך איכזבה רבים. האכזבה התמקדה בריכוזי הפליטים בשטחים ובחו"ל. על רקע זה שאלו הפליטים: בשביל "בית לאומי" עלוב כזה עלינו לוותר על השיבה? ותשובתם היתה: לא בא בחשבון. העסקה שהציע  ערפאת לבני עמו, מדינה וירושלים תמורת השיבה, נתפסה כלא ראויה.

 

במלחמת העצמאות של ישראל, ב -1948 ,נעקרו מבתיהם ומאדמתם והפכו פליטים יותר מ -700  אלף ערבים, כמחצית ערביי הארץ. היום, לאחר 53 שנים, ממשיכים למנות את מספרם של הפליטים הפלשתינאים והוא מגיע לשלושה וחצי מיליון נפש. עכשיו כבר לא מדובר בבני הדור הראשון שחווה על בשרו את העקירה והאובדן, אלא בעיקר בבניהם ובבני בניהם. כאז גם עתה, מהווים הפליטים כמחצית מבני העם הפלשתיני. כמיליון מתוכם ממשיכים להתגורר במחנות פליטים: ברצועת עזה ובגדה המערבית, בממלכת ירדן, ובסוריה ולבנון. הפליטים הפלשתינאים, "מגורשי ההיסטוריה והמולדת", על פי המשורר מחמוד דרוויש, או "אנשי השום מקום", כהגדרת פרופסור אדוארד סעיד, ממשיכים להיות אבן נגף עיקרית בדרך להסדר. מדוע בעצם? כמעט כל הפליטים הרי יושבים במשך עשרות שנים בקרב בני עמם הפלשתינאים, או בתוך אחיהם הערבים. מדוע לא נקלטו בקרבם? מה משמר את הגדרתם כפליטים?

*

לפני כעשר שנים פירסמתי ספר על זכות השיבה, ובו ניסיון להבין ולתאר את הנושא. הספר ("חיבוק התאנה", הוצאת כתר, 1990, יצא לאור גם בארצות הברית ובאירופה)  הסתמך בעיקר על יצירות ופרסומים של הפליטים. מדובר ביצירות ספרות ושירת געגועים (אדב אל-אישתיאק), ציורים, רשימות עיתונאיות, ספרי זכרונות, מחקרים אקדמיים, סרטים, מחזות, תוכניות דוקומנטריות ופרוטוקולים של דיונים פוליטיים. במסגרת עבודתי העיתונאית ביקרתי תכופות בריכוזי הפליטים בגדה ובעזה, במחנות בלבנון (בשנות המלחמה 1982-1983) ומאוחר יותר גם אצל הפליטים בירדן. ניסיתי לעמוד על הדרך שבה התמודדו עם נטל הגלות, שנראה להם כבד מנשוא, אפילו היתה לפעמים הגלות קילומטרים ספורים מהבית שאבד. הם ראו בהיותם פליטים "שערורייה", "ביזיון", "עלבון", "השפלה" - ביטויים שחזרו בכל פרסום, דיון או שיחה עמם. כמעט בכל משפחת פליטים שמרו בקנאות על מפתחות הבית, שלרוב אינו קיים עוד, על תעודות בעלות על קרקע, תעודות זהות של המנדט הבריטי, רשיונות לעסקים, ועל כל סימן המעיד על שייכות למקום שאבד. 

  הגעגועים הממושכים יצרו אצל הפליטים, ובציבור הפלשתיני בכלל, גלוריפיקציה של כל פרט ופרט במקומות שנעקרו מהם. "גן עדן האבוד", כינה ההיסטוריון הפלשתינאי עארף  אל-עארף את מולדתם שנחרבה והפכה להיות מדינת ישראל. והאובדן הבלתי נסבל היה "נכבה" (קטסטרופה, או שואה). 

  חזון "השיבה" טופח במשך השנים כאבן יסוד של הלאומיות הפלשתינית המתחדשת אחרי 1948. בני הפליטים, שבית גידולם היה מחנות עזה ולבנון, הם שהקימו את הארגון לשחרור פלשתין (אש"ף) בהשראה מצרית ב -1964. אחת ההחלטות הראשונות שלו היתה שלא להשתמש עוד במלה "פליטים", אלא במלה "חוזרים" (עאידון).  מול הטענה הישראלית שהערבים, שהכריזו מלחמה על ישראל ביום הקמתה, הם האשמים בטרגדיה של הפליטים, ועל כן הם צריכים למצוא פתרון לבעייתם, כתב אדוארד סעיד: "הסיבה לבריחתם של הפליטים אינה רלוונטית כלל, מה שקובע הוא זכותם לשוב". 

   אחרי מלחמת ששת הימים נוסף לבעיית הפליטים נדבך נוסף: מצוקת התושבים הפלשתינאים של הגדה המערבית ורצועת עזה החיים תחת הכיבוש הישראלי. לאידיאולוגיה הלאומית הפלשתינית, שנשענה בעבר על המוטיב של "השיבה", נוספה אפוא  השאיפה לשחרור ולריבונות מדינית בשטחים שנכבשו ב -1967. מעולם לא דובר אצל הפלשתינאים על ויתור על השיבה, אבל בשנות השבעים והשמונים ניכר שינוי בסדר העדיפויות: אש"ף דרש קודם כל נסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו בששת הימים, פירוק ההתנחלויות הישראליות והכרה בזכות הפלשתינאים להגדרה עצמית; רק אחר כך דרש "פתרון בעיית הפליטים ברוח החלטות האו"ם העוסקות בכך" (זה היה, למשל, סדר הדברים בהחלטות המועצה הלאומית הפלשתינית בנובמבר 1988 באלג'יריה, שהכריזה על עצמאות פלשתינית).

  שינוי סדר העדיפויות והעמדת הזכות למדינה בראש התביעות הלאומיות הפלשתיניות, הוא שיצר את הפתח לתהליך השלום בין ישראל לאש"ף. בשנות החמישים לא היה אפשר לדבר על הסדר ללא מימוש מיידי של השיבה. בדור הראשון של הפליטים היו הגעגועים לערים ולכפרים שאבדו ב -48'  קונקרטיים מאוד; לעץ הזית, לבור המים שבחצר, לבית בקטמון, לפרדס ביפו, למסגד אל-ג'זאר בעכו. המקומות שאבדו היו מוכרים והזכרונות חדים וברורים. לא כך אצל בני הדור השני והשלישי, שנולדו בגלות ושמעו רק סיפורים על האסון והאובדן.

גסאן כנפאני, סופר הפליטים הפלשתינאי המוכר ביותר, כתב בסיפורו "החוזר לחיפה" על בני זוג פליטים מרמאללה הנוסעים אחרי המלחמה ב -67 לבקר בחיפה, העיר שעזבו. המולדת בשביל בני הזוג מרמאללה היתה הבית שבו גרו בשכונת חליסה בחיפה, מורד הרחוב, חדר המדרגות, ריח הנחושת, עץ האלון, הגזוזטרה. זוהי פלשתין שלהם, והם תמהים מהי משמעות המולדת בשביל בנם שנולד במחנה הפליטים בניכר. הוא הרי לא הכיר את עציץ הפרחים, לא את המדרגות ולא את שכונת חליסה. מהי פלשתין בשבילו?

כנפאני רומז שהמרכיבים המסורתיים של המולדת, של הבית שאבד, הם אשליה בלבד. מהסיפור משתמע שהאהבה והגעגועים לבית מסוים ולחלקת אדמה ספציפית אינם יכולים למלא בתוכן ישות לאומית מודרנית. לא די להתגעגע למקום הישן, יש ללחום למען מקום שיהיה בו משהו חדש; למקום שבו יוגשמו מאוויים לאומיים, למקום שבו תיכון עצמאות וריבונות מדינית, ובו יהיו בני העם אדונים לגורלם. את זה מבינים בני הדור השני, שהגעגועים למולדת אצלם הם געגועים מופשטים יותר, וחזון השיבה שלהם הוא לבית לאומי, למדינה, ולאו דווקא לבית המסוים שאבד ביפו, רמלה, צפת, או באר שבע.

  בסוף עבודתי על הפליטים, לפני עשר שנים, הגעתי למסקנה שכל עוד שלטה אצל הפלשתינאים הדרישה הקובעת שיבה ממשית לבתים ולאדמות, היה ברור שאין שום סיכוי ושום אפשרות לשאת ולתת עם מדינת ישראל. לתביעתם לשוב למקומות שנעקרו מהם הפליטים נודעה מלכתחילה משמעות ברורה מבחינה פוליטית - הרס מדינת ישראל. בעניין זה יש אחדות דעים כמעט מלאה בישראל.

  על פי מחשבה זו, תהליך השלום התחיל רק כאשר חזון השיבה הקונקרטית לבתים שאבדו התעמעם, ואת מקומו תפסו מאוויי הדור השני והשלישי לשוב לבית לאומי. רק כך נפתח הפתח להידברות ולמשא ומתן בין אש"ף למדינת ישראל. על רקע זה נחתם הסכם אוסלו, שדחק הצידה את בעיית הפליטים.

התמיכה העיקרית בהסכם אוסלו היתה של פלשתינאים בגדה ובעזה שראו סיכוי להקמת מדינה עצמאית בשטחים. ההתנגדות העיקרית להסכם היתה בריכוזי הפליטים בפזורה, ובראשם פליטי לבנון וסוריה, שחששו שהם נזנחים ונשכחים. לשטחי השלטון הפלשתיני שהוקם בעזה ובגדה באו, בהסכמת ישראל, חברי המנגנונים של אש"ף (רובם אנשי צבא) שמנו עם בני משפחותיהם כ -150 אלף נפש. חלקם הגדול היו משפחות פליטים, ובהנהגה הפלשתינית קראו לכך "השיבה הקטנה".

*

תהליך אוסלו התנהל, בכבדות, משך כשבע שנים (1993-2000). במהלכן אפשר היה להבחין היטב מהי האסטרטגיה המדינית של יאסר ערפאת ואנשיו. הם העמידו את ירושלים ואל-אקצה בראש מעייניהם. לא את השיבה ולא את ההתנחלויות, ולא שום סוגיה מדינית אחרות הנתונה במחלוקת; רק את התביעה שירושלים תהיה בירת המדינה הפלשתינית שתקום. הדבר ניכר באלפי הנאומים וההכרזות של ערפאת בשנים הללו. כמעט כל יום, ולפעמים פעמים אחדות ביום, הגדיר ערפאת בפומבי את המטרה הלאומית הפלשתינית. "נקים מדינה עצמאית שבירתה ירושלים", הוא חזר ואמר במעין פסוק מתפילה קבועה. הוא יכול היה להגדיר מטרות אחרות, כמו את חזון השיבה שהיה, כאמור, אבן פינה באתוס הפלשתיני, אבל לא עשה זאת.

   העמדת ירושלים במרכז היתה צעד פוליטי פלשתיני מחוכם מאוד. אין עניין טוב יותר למשיכת תשומת לב בינלאומית מירושלים. אל-אקצה וירושלים מוכרים בכל העולם, ובוודאי בעולם המוסלמי שערפאת זקוק לסיועו. מאות מיליוני מוסלמים, מהפיליפינים עד בוסניה, לא מתעניינים בהתנחלויות ואולי גם לא שמעו עליהן, ואפילו לא על הפליטים הפלשתינאים, אבל ירושלים וקודשיה חרותים בתודעתם. 

   יתרה מזאת, ערפאת ואנשיו הכירו היטב את העמדה הישראלית בשאלת הפליטים. הם ידעו שאי אפשר להשיג שום ויתור ישראל בשאלה זו ומוטב לדחוק את הנושא לקרן זווית ולשים דגש חזק ככל האפשר על עניין אחר. במזרח ירושלים מתגוררים (נכון להיום) למעלה מ -200 אלף פלשתינאים. אין הם אזרחי ישראל (מעמדם בישראל הוא של "תושבי קבע") והם קשורים לשלטון הפלשתיני. בהסכם אוסלו הסכימה ישראל שערביי ירושלים ישתתפו בבחירות לנשיאות ולמועצה (הפרלמנט) של הרשות הפלשתינית. בלבה של ירושלים, בעיר העתיקה, מתגוררים יותר מ -300 אלף פלשתינאים, לעומת קצת יותר מאלפיים יהודים. מעמד הפלשתינאים בירושלים לא ניתן לערעור. כך, לעומת הקשיים בנושא הפליטים, נראית הדרך להישגים פלשתיניים בירושלים סלולה ונוחה. 

   ערפאת ידע היטב מה הוא עושה כאשר הזכיר במשך השנים שוב ושוב את הגיבור המוסלמי הנודע צלאח אל-דין, משחרר ירושלים מהצלבנים. עם השחרור צלאח אל-דין העניק לאל-אקצה מתנה נודעת: דוכן תפילה (מנבר) מפואר, מגולף מעץ אגוז, שעמד באגף הדרומי של המסגד במשך קרוב ל -800 שנה. ממנו נשאו הדרשנים את דרשת יום השישי המסורתית. בשריפה שהיתה באל-אקצה בקיץ 1969 (מעשה ידי צעיר נוצרי אדוק מאוסטרליה) נשרף הדוכן המפואר כמעט כליל, ומאז עמלו אמנים מוסלמים בחו"ל לשחזרו. הדוכן החדש עדיין לא הוצב במקומו, ולפי הרכילויות שבפי הממונים על אל-אקצה, אין זה מקרה.  

  כמו מנהיגים אחרים, להוט גם ערפאת אחרי טקסים בעלי משמעות היסטורית. כך תיאר אחד מראשי ההקדש המוסלמי בירושלים כיצד תיראה לדעתו כניסת ערפאת למזרח ירושלים ולאל-אקצה: הוא יבוא לעיר במסע מפואר, מלווה בדוכן התפילה החדש-ישן ויציב אותו במקום המיועד במסגד הקדוש, כפי שעשה צלאח אל-דין בשעה שהחזיר את אל-אקצה לחיק האיסלאם. ייתכן מאוד שבתהלוכת הניצחון לאל-אקצה יבואו ללוות את ערפאת מנהיגים מוסלמים מהעולם כולו: נשיא מצרים מובארק ומלכי מרוקו וירדן. מאות מיליונים ברחבי העולם יצפו בטקס המרהיב שישודר בכל ערוצי הטלוויזיה. ואז, אפשר לדמיין, יתקרב לערפאת פליט פלשתינאי זקן וישאל אותו בקול בוכים: אבל מה עם זכות השיבה שלי? מה יהא על הבית והפרדס שאבדו לי ביפו? ערפאת יוכל אז להשיב לו: חבל באמת על הבית והפרדס, אבל אתה לא יכול בשום פנים ואופן להשוות אותם לאל-אקצה!

במלים אחרות, הדגש ששמו ערפאת ואנשיו על ירושלים ואל-אקצה היה מכוון, בין השאר, לגמד את חזון השיבה. טיפוח והאדרת שם ירושלים ואל-אקצה היו לערפאת ולחבריו מעין אליבי לאי יכולתם להגשים את השיבה. האסטרטגיה המדינית שלהם היתה להביא לעם הפלשתיני את המדינה, את הבית הלאומי, ואת ירושלים ואל-אקצה, כתחליף, אולי כפיצוי, על אובדן השיבה.

   התיאור הציורי הזה איננו פרי הדמיון בלבד. בצמרת הפוליטית הפלשתינית דיברו על רעיונות מסוג זה לא אחת. המחשבה נראתה לרבים נכונה ובקיץ האחרון, בוועידה הכושלת בקמפ-דייוויד, וגם בהצעות להסדר של נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון, שהתקבלו פחות או יותר על ידי אהוד ברק, שלט עיקרון דומה: מדינת ישראל תוותר בירושלים ובהתנחלויות, והתמורה הפלשתינית תהיה ויתור על השיבה.

  זה לא הלך. והשאלה המטרידה היא, מדוע? האם ערפאת והפלשתינאים לא מוכנים, ואולי לא מסוגלים, לוותר על השיבה? האם אינם מבינים שהתעקשות על שיבה ממשית פירושה, מבחינת הישראלים, שלא יהיה הסדר?

*

התשובות לשאלות הללו מורכבות. במבט לאחור אפשר לקבוע שבשנתיים האחרונות, ככל שהתקרב מועד המשא ומתן על הסדר הקבע בין ישראל לפלשתינאים, חזרה ועלתה בכל חריפותה בעיית הפליטים וזכותם לשוב. אפשר לראות זאת, למשל, בעבודה שהכין ליאונרד קול מארצות הברית, יו"ר "המועצה היהודית לענייני ציבור", שבדק כמה מאמרים על זכות השיבה פורסמו בשנים האחרונות בעיתון "ניו יורק טיימס". באמצע שנות התשעים פרסם עיתון יוקרתי זה כל שנה שניים-שלושה מאמרים בעניין זה. ב -96  הופיעו בעיתון הזה שישה מאמרים על הפליטים והשיבה, בשנת 2000 עלה המספר ל -36 , ועם פרוץ האינתיפאדה החדשה גדל המספר עד שהיו שהציעו לכנות את האינתיפאדה החדשה בשם אינתיפאדת השיבה.

  נראה שבתקשורת הערבית והפלשתינית גדל עוד יותר רישומם של הפליטים והשיבה בשנתיים האחרונות. שנת 1998, שבה מלאה 50 שנה ל"נכבה", צוינה בכל פינה בשטחים ובפזורה הפלשתינית. פורסמו עשרות ומאות מאמרים, התקיימו כינוסים ובוצעו מחקרים וסקרים. בעיתונות הפלשתינית הופיעו סדרות מאמרים ורישומי זכרונות על הכפרים והיישובים שחרבו. מכיוון שהשנה עמדה בסימן ההכנות של ישראל והפלשתינאים למשא ומתן על הסדר הקבע, נשאלו פליטים רבים כיצד הם רואים את הפתרון הבעיה. בכל הפרסומים והאירועים הללו בלטה עובדה אחת: הפליטים, גם בדור שני ושלישי, לא מוותרים בשום אופן על  זכותם לשוב לבתיהם. רבים גם אמרו במפורש שאם יכירו בזכות השיבה הם מתכוונים לממש אותה.

במחקר שערך ד"ר עאדל יחיא, ממחנה הפליטים ג'לזון שליד רמאללה, נשאלו הפליטים: אם תקבלו פיצויים והשיבה תהיה למדינה לאומית, האם תיראו בכך פתרון לבעיה? התשובה של 60% מהפליטים היתה שלילית. הם לא היו מוכנים לקבל שיבה לבית לאומי כתחליף לחזרה לבית הממשי בישראל (המחקר פורסם בספר בשם "הפליטים הפלשתינאים 1948-1998 - היסטוריה בעל-פה", הוצאת האגודה הפלשתינית לחילופי תרבות, רמאללה 1999)  

  זאת ועוד, בין התשובות של הפליטים בלטה גם גישה שאמרה שזכות השיבה איננה כלל ושא לדיון מדיני בין אש"ף לישראל. בתוכנית טלוויזיה (בתחנת אל-ג'זירה מנסיכות קאטר) אמרה אשה מעמאן, בת למשפחת פליטים מיפו, שערפאת איננו עורך הדין שלה והיא לא נתנה לו ייפוי כוח לשאת ולתת או לוותר בשמה על רכוש משפחתה ביפו. "אם ערפאת רוצה, שיוותר על הבית של אבא שלו, הוא לא יכול לוותר על הבית של אבא שלי", אמרה.

   ביטויים כגון אלה העלו את השאלות: האם חלה הקשחה בעמדה הפלשתינית ביחס לפליטים? האם הציבור הפלשתיני והנהגתו לא מוכנים עכשיו להתפשר על הקמת מדינה ושיבה אליה?

  הרושם הוא שהעמדה הפלשתינית ביחס לשיבה עברה שינויים בתקופה האחרונה. אין זו בהכרח מזימה וגם לא תוכנית של ערפאת ואנשיו להשיג בשלבים את כל מבוקשם. פעם, בשנות השבעים והשמונים, לא הכירה ישראל בזכויות לאומיות של הפלשתינאים. העמדה הישראלית הרשמית באותן שנים החרימה כליל את אש"ף, סירבה לראות בו נציג מוסמך ולגיטימי של הלאומיות הפלשתינית. חוק ישראלי קבע אז עונש מאסר למי שייפגש עם נציגי אש"ף. על רקע זה נראה לציבור הפלשתיני, באותה תקופה, רעיון הקמת מדינתם העצמאית כחלום רחוק ובלתי ניתן להשגה. רבים בהנהגה הפלשתינית, וגם בקרב הפליטים, ראו באותם ימים בהקמת המדינה את חזות הכל. אז שרר גם הרושם, שהיה נכון לזמנו, שהקמת המדינה תוכל להוות, מן הסתם, גם פתרון לבעיית הפליטים. 

  ואולם בעשור האחרון חלו שינויים רבים, ובמרכזם הכרה הדדית של ישראל ואש"ף, שהיא הבסיס להסכם אוסלו. מאז נחתם הסכם אוסלו היה ברור לכל שהרשות הפלשתינית שהוקמה בגדה ובעזה היא מדינה בדרך. רוב הפלשתינאים תפסו את השלטון הלאומי הנבחר של ערפאת כחלום המדינה המתגשם לנגד עיניהם. בתקשורת הפלשתינית החלו מאז 1994 לכנות את השלטון האוטונומי בגדה ובעזה בשם מדינת פלשתין. ערפאת נושא זה כבר בתואר "נשיא מדינת פלשתין". אבל כמו שקורה רבות עם חלום שמתגשם, הוא מעורר תחושת אכזבה.

הציבור הפלשתיני התאכזב מאוד מהשלטון הלאומי של ערפאת ומתפקודו בשבע השנים הללו. הכלכלה הפלשתינית קירטעה, לא מעט באשמת מדינת ישראל, שהטילה הגבלות תנועה קשות על תושבי השטחים. מערכות החוק והמשפט של הרשות התקשו לתפקד. במקומם קבעו את אורחות החיים בשטחים שורה של מנגנוני ביטחון מנוכרים ואלימים. מנגנונים אלה פעלו בשרירות, לא כיבדו זכויות אזרח יסודיות, וראשיהם הואשמו בשחיתות. בכל פינה בגדה ובעזה נפוצו סיפורים על בזבוזים וגניבות של בכירי השלטון, מקורביו של ערפאת. ד"ר צאלח עבד אל-ג'וואד, מרצה במכללת ביר-זית, שהרגיש כמו רבים עד כמה גואה המרירות בציבור בשטחים, אמר בראיון עיתונאי שההתפרצות האלימה של אינתיפאדת אל-אקצה לא הפתיעה אותו. לדבריו, חש בהתפרצות המתקרבת, אלא שלא ידע נגד מי יופנה הזעם העממי, נגד השלטון הפלשתיני או נגד מדינת ישראל.

  במלים אחרות, המדינה הפלשתינית שבדרך איכזבה רבים. האכזבה התמקדה בריכוזי הפליטים בשטחים ובחו"ל. על רקע זה שאלו הפליטים: בשביל "בית לאומי" עלוב כזה עלינו לוותר על השיבה? ותשובתם היתה שלילית: לא בא בחשבון שנוותר על הבית האמיתי שהיה למשפחתנו. העסקה שהציע אפוא ערפאת לבני עמו, מדינה וירושלים תמורת השיבה, נתפסה כלא ראויה. 

*

ערפאת וחבריו להנהגה חשו היטב באווירת המתח הגואה בציבור בגדה ובעזה, לקראת האפשרות של חתימה על הסדר קבע, שיזנח את הפליטים והשיבה. לא אחת היו התפרצויות אלימות במחנות, כמו למשל ההפגנה הסוערת שליוותה את ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני במחנה הפליטים דהיישה ליד בית לחם, במארס 2000. שבעה שבועות לאחר מכן, ב -15 במאי 2000, ציינו הפלשתינאים את "יום הנכבה" (ב -15 במאי 1948 הסתיים שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל והוכרז על הקמת מדינת ישראל). בעולם הערבי, ובקרב הפלשתינאים, מתקיימים בדרך כלל בתאריך זה מעט כינוסים והפגנות. אבל האירועים במאי 2000 היו המוניים ואלימים במיוחד. בערים הפלשתיניות היו שביתות וצעדות מלוות בהתנגשויות עם ישראלים. ערפאת ועוזריו ישבו באותו יום במשרדי הרשות ברמאללה, ובמרחק כמה מאות מטרים מהם התנהלו קרבות ירי ממושכים בין קבוצות של פלשתינאים חמושים לחיילי צה"ל. חילופי אש כאלה, שבהם נפגעים רבים, היו לפני שנה אירועים מאוד יוצאי דופן, על רקע שיחות השלום הנמרצות שקיימו באותם ימים שליחיהם של ערפאת ואהוד ברק, שהובילו לפסגה בקמפ-דייוויד ביולי 2000.  

אחד מכינוסי "יום הנכבה" הפלשתיני התקיים במחנה הפליטים בלאטה בשכם, שהוא מחנה הפליטים הגדול בגדה. חבר המועצה הנבחרת (הפרלמנט) של הרשות, חוסאם חאדר, בן המחנה, ניהל את הכינוס. חאדר נשאל על ידי אחד האורחים, איש ציבור יהודי-אמריקאי, אם הוא עומד על זכותו לקבל חזרה את בית משפחתו בסלאמה, יישוב ערבי גדול שהיה פעם בגבול יפו. חאדר ענה שיש לו אמנם זכות לבית ולרכוש המשפחה ביפו, אבל גם את יכירו בזכות זאת, הוא לא מתכוון לשוב לשם. "אני בן הדור השני של הפליטים, נולדתי בבלאטה, אקבל פיצויים, וכאן אני בונה את משפחתי וחיי", אמר. תשובתו גרמה קורת רוח לישראלים שנכחו שם, אבל חאדר ביקש להוסיף הסתייגות: "אני לא יכול לתת התחייבות של ויתור על הבית בסלאמה בשם בני ונכדי", אמר. מדוע? מפני שהנכד יכול לבוא בעוד 50 שנה ולומר: סבא שלי היה מבולבל, לקח קצת כסף וחתם על מסמך ויתור שאין לא תוקף, מפני שהבית בסלאמה אינו רכוש שלו בלבד, אלא נכס משפחתי בן מאות שנים. במלים אחרות, חאדר הסביר שנכונותו לוותר על השיבה היא חסרת ערך. 

  בשנים 1998-1999 החל ערפאת לתת דעתו יותר ויותר לעניין הפליטים, תוך שימת דגש על פליטי לבנון. מצב הפליטים הללו הוא הגרוע ביותר בכל מקומות מושבם. כל מרכיביו המסוכסכים של המבנה החברתי הלבנוני שותפים בדבר אחד, בדרישה לסלק את הפליטים הפלשתינאים מהמדינה. מנהיגים לבנונים אף הכריזו שלא יניחו למדינת ישראל ולפלשתינאים להגיע להסדר קבע בלי שיוציאו את הפליטים מלבנון. על רקע זה החל ערפאת לשקם בשנים אלו את תנועת הפתח בלבנון, שהתפרקה כמעט כליל בגלל הסכמי אוסלו. ערפאת שלח לאנשיו במחנות לבנון כסף וציוד. מי שעקב אחרי נאומיו שם לב שפה ושם הוא התחיל גם להזכיר את עניין הפליטים.

   הדברים עברו תפנית ברורה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בסוף ספטמבר 2000. בוועידת הפסגה הערבית שכונסה בקהיר באוקטובר, כדי לדון באינתיפאדה החדשה, כבר הזכיר ערפאת במפורש את זכות השיבה. בשבועות שלאחר מכן, בכל פעם שהעלו ערפאת ודובריו את דרישתם שישראל תמלא אחרי ההחלטות הבינלאומיות, הם לא הסתפקו באזכור החלטות 242 ו -338 ,כפי שעשו כל השנים, אלא הוסיפו גם את החלטה 194 של העצרת הכללית מ -48 ההחלטה מדברת על זכות הפליטים לשוב לבתיהם. בישיבת המועצה הנבחרת של הרשות בעזה, במארס 2001, הזכיר ערפאת פעמיים את החלטה 194. חברים אחרים בהנהגה הפלשתינית החריפו את הדברים. ד"ר זכריה אל-אגא, מנהיג הפתח בעזה, שנאם בכינוס גדול ברצועה בפברואר 2001, אפילו תיקן את הסיסמה המוכרת של הפתח, "מהפכה עד לניצחון", והוסיף מלה אחת: "ולשיבה".

   כל הווייתו הפוליטית של ערפאת וחבורת הוותיקים סביבו התגבשה בגלות הפלשתינית. ערפאת נולד וגדל בקהילה הפלשתינית הקטנה בקהיר; עבד עם חבריו בני הפליטים בכוויית; הקים עמם את סניפי הפתח במחנות הפליטים בסוריה; פיקד על לוחמיו במחנות ירדן במלחמת האזרחים של 1970, ולאחר מכן חי בקרב פליטי ביירות ולבנון עשר שנים ויותר. במבט לאחור, סביר היה להניח שניתוק מהפליטים, מסבלם וממאווייהם כמעט בלתי אפשרי מבחינתם. באינתיפאדה השנייה, שסתמה על הגולל על תהליך אוסלו, שבה בכל חריפותה התביעה לזכות השיבה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד