חלומות בחצר האחורית
חלומות בחצר האחורית

חלומות בחצר האחורית

אודי בן-סעדיה

סופר, עובד בתכנית קרב למעורבות בחינוך

 

המקום שבו מתרחשת עלילת הסרט הישראלי הוא בעצם תעודת הזהות שלנו, מה שאנחנו מבקשים להצהיר או להסתיר; מסע דרך חמישה סרטים משכונות העוני בשולי הערים, אל קצה המדבר וההר, בתוך הכאוס הישראלי.

 

כנראה הזדקנתי.

יום אחד הבחינו בצבא שכבר אינני מסוגל לשמוע את הפקודות, ומי שלא שומע פקודות גם לא ממלא אחריהן כנראה. באוזן השמאלית הובחנה ירידה מדאיגה ברמת הקליטה, ככה שאף אחד כבר לא היה מוכן לקחת סיכון והוחלט ליצור מיד הפרדה ביני לסוללת המרגמות שנשמעה עד אז רק למרותי. וכך, הרבה שנים לפני גיל 40, נפרדתי משירות המילואים הפעיל. ומכיוון שנותרו לי עוד כמה שנים לדדות עד השחרור המלא והסופי, הושלכתי אחר כבוד לחצר האחורית של מחלקת החינוך.

דמעות לא היו שם, כפי שאולי אתם משערים, אבל כבר שבועיים אחרי זה נחה בחיק תיבת הדואר שלי המעטפה החומה החמה והמוכרת, המבשרת לי בקול שאינו משתמע לשתי פנים, כי עלי לשוב ולהתייצב לפני פלוגה שלמה של טירונים צמאי דעת, המייחלים רק לעוד שעת שינה אבודה, ופניהם המחוקים, כפני תינוק שהופרד זה עתה מטעמם המתוק והחלומי של שדי אמו, בוהים אלי נים ולא נים, מניחים לי לערסל את ספינת מנוחת הצהריים שלהם בקצף של מלים.

אודה ולא אבוש, בתחילה אחז גם אותי ייאוש גדול, ולבי כמעט  נמלא געגוע לימים אחרים, שבהם נדמיתי בעיני עצמי לאיש צעיר עשוי ללא חת, המדלג לנצח בערבות הבוכיות של השטחים, מעמיד פני לוחם עז ומצולק קרבות, שנערות שופעות חזה מלטפות אותו במבט עורג כשהוא שב אליהן בערב עם פנים עטורות זיפים, מהלך כמו טווס על מדרכות הקיבוץ. אבל מבט לא ארוך בגופי הנבוך, שנראה יותר כמו הבטחה לא שמחה לימים מענים של שרפת שומנים, הבהיר לי באחת  שמקומי עדיין שם לפני החיילים הנמים, בחיק התיאוריות המתפתלות והמשפטים הקורסים. 

הסקירה מקוטעת הזאת, המכילה מעט מחשבות מגומגמות על הקולנוע הישראלי, נוצרה במפגשים האקראיים האלה עם החיילים, שחלקם התאמצו להחזיק את עיניהם הפקוחות לנגד עיניו של המרצה הנבוך. אבל חלקם הלא מבוטל העשיר והחכים אותי בשאלות סקרניות וחקרניות שגרמו לי לשכך את "הכאב" הבלתי נסבל שגרמה לי הפרידה הפתאומית מהמסטינג והמדים, ולפתח יחד אתם את  עיקרי הדברים המונחים כעת לפניכם.

וכאן, כמו כל קצין ממושמע, אני צריך להפסיק הכל, למחוק עם השרוול של הדגמ"ח את הלוח, ולכתוב עם גיר אדום את מלת המפתח שמזיזה כל חייל נבון ממקומו האבוד במחוזות הנמנום, המלה האולטימטיבית שפותחת כמעט כל תדריך צבאי: "כללי".

הכוונה היא לסקור ולבחון כמה קטעים מתוך ארבעה או חמישה סרטים ישראליים, וגם מסדרת טלוויזיה אחת. לנסות לתהות על הקשר בין מקומות ההתרחשות למשמעות התמטית הכוללת של כל סרט וסרט. הסרטים נבחרו בדרך מעט אקראית, והמחשבה שעמדה מאחורי בחירתם היתה מידת מרכזיותו של ה"מקום" שבו מתרחש הסרט בגיבוש האמירה הכוללת של היוצרים, בעיקר הבמאי, שברוב המקרים שלפנינו הוא גם התסריטאי, מעין דמות ה-auteur הקלאסית, "בורא עולם" של צלולואיד  בצלם דמיונו הקודח.

*

 נצא לדרכנו ממקום סגור ואפל, כפי שהוא מופיע בסרטו של אסי דיין "החיים על פי אגפא". במרכז הסרט, מקום ההתרחשות המרכזי, עומד הפאב תל אביבי של תחילת שנות התשעים. בניגוד לתדמית הרגילה וה"זוהרת", מיוצג כאן הפאב כמסמן תרבות של אסקפיזם והדוניזם. דיין כולא את גיבוריו בתוך מציאות דחוסה וכאוטית, בעלת צביון של  "אכול ושתה כי מחר תמות". אחת מדמויות המשנה, אהובה של בעלת הפאב, חולה במחלה סופנית כביטוי מטאפורי ל"חולי" הכללי. החברה הישראלית כולה מוצגת כאן כחברה שמאבדת את עצמה לדעת, מצויה בשלבים אחרונים של ניוול כוחני והתפוררות. מעניין כמובן לבחון את מקומם של אנשי הצבא בתוך המערך ההרמטי וההרסני שבו לכודים גיבורי הסרט. אנשי הצבא, שתפקידם ה"קלאסי" הוא כמובן להגן על יושבי הפאב, מעין בבואה גרוטסקית ומעוותת של החברה הישראלית כולה, מפני האויב הצר מבחוץ, הופכים למעין "גולם שקם על יוצרו" ומבצעים טבח אכזרי, קשה לצפייה אך גם תוצר "טבעי" ומסתבר של כל מהלכי הסרט.

מבחינת ההקשר הפנימי של תעשיית הקולנוע הישראלית המדשדשת, מעניין להשוות את הסרט עם סצינות הלחימה בשטח בנוי, כפי שהופיעו למשל בסרטו של מנחם גולן "מבצע יונתן", שאסי דיין עצמו מופיע שם כשחקן.  הסצינות האלה בסרט שלפנינו עוברות היפוך מזוויע ומצמרר, עם דמויות שנורות ונמרחות על הקירות במיטב מסורת סרטי הפעולה ההוליוודיים.

אסי דיין מוביל את העלילה אל סיומה האפוקליפטי והבלתי נמנע, בחלל הסגור והדחוס של הפאב, והבוקר שזורח בצבע (הסרט כולו מצולם בשחור לבן) מציע נחמה מפוקפקת מאוד. ההיצמדות המלאה  כמעט אל העיקרון האריסטוטלי של אחדות הזמן והמקום, שכן הסרט מתרחש רובו ככולו ב"לוקשיין" אחד ולאורך לילה אחד מסויט, מאפשרת לדיין ללכת "על הקצה", כדבר אחד השירים היותר אפקטיביים ומצמררים ששר צ'רניאק, "פסנתרן הבית" של הפאב, בגילומו המריר מתוק של הזמר והשחקן דני ליטני, ולהוביל את גיבוריו לאותה נקודת אין מוצא הרסנית  וגם באכחנלית, ההתפרקות וההתבוססות בחלקי גופות ודם, שכל מהלך הסרט דוחף אליה.

מכאן נרחיק רק מעט אל אחת החצרות האחוריות של החברה הישראלית  בסרט "נישואים פיקטיביים" של הבמאי חיים בוזגלו. זו החצר של עובדי הבניין הפלשתינאים הבונים בית באחד מפרברי היוקרה בצפון. בהקשר הזה כדאי לציין את השירים "מי יבנה יבנה בית בתל אביב", או "נבנה ארצנו ארץ מולדת", המנונים כמעט אולטימטיביים של אנשי העלייה השנייה והשלישית, המופיעים בהקשר אירוני גם בסרט של אסי דיין, כשירים המנוגנים שוב ושוב על ידי "פסנתרן הבית" לפני יושבי הפאב. העיר נחשפת מולנו דרך עינו של מורה לתנ"ך ירושלמי (שלמה בר אבא בהופעה מבריקה), ש"משבר גיל הארבעים" מוביל אותו ואותנו להתבוננות מחודשת באזורים הפחות מוארים של החברה הישראלית, במיוחד היום, בעידן הפועלים הזרים מרומניה או מתאילנד; אותם מקומות שמאירים את החברה הישראלית בדרך לא מחמיאה, בלשון המעטה.

הסיטואציה הקומית-סוריאליסטית שאליה נקלע בר אבא, שנחשב בטעות לפועל בניין ערבי ונלקח לעבוד באתר הבנייה הנובו-רישי בצפון העיר, הכוללת גם התבוננות סטריאוטיפית המודעת לעצמה מחמדי גופה והשקפותיה של ציירת בוהמית אחת, נציגת ה"שמאל" הנהנתני, בגילומה של עדית טפרסון, מולידה משחק זהויות מעניין שלא כאן המקום לעמוד על מורכבות משמעויותיו. בהקשר של הדיון שלנו נציין כמובן רק את השניות הבולטת בין מה שנחשב ל"חלום בורגני ישראלי", בית צמוד קרקע בפרבר בצפון העיר, אצל צד אחד, למקום שהופך "כלא" זהותי אצל הצד השני, שתמיד נגזר עליו להיות "פועל בניין" המתומרן להיות מגשים חלומות בשביל הצד השני. אפילו נציגת ה"שמאל", שנוסעת למפגשים עם פלשתינאים מעבר לקו הירוק, כולאת את הפועל הערבי בתווית "הפרא האציל", שאיכויותיו המיניות ממריאות כנראה לשמים. האירוניה היא, כמובן, שבין כל הפועלים הערבים היא בוחרת דווקא במורה ירושלמי לתנ"ך בתחפושת פועל בניין. הזהות ה"אותנטית" היא מלאכת מחשבת של זיוף והונאה.

הבמאי חיים בוזגלו, שחזר בסוף שנות השמונים לישראל אחרי שהות ממושכת בפאריז, לצורך לימודי קולנוע, מתחיל את מסעו הארוך לאותן "חצרות אחוריות" של החברה הישראלית, מסע שימשיך מאוחר יותר, אולי בדרך קצת פחות מהודקת ואפקטיבית, בסדרות הטלוויזיה "מרחב ירקון" ובמיוחד בסדרה העכשווית "זינזאנה". זה מסע אל אותם מגזרי חברה שנזרקים ונדחקים כמעט בעל כורחם לחיים בין חומות סגורות של דלות, כלא ייאוש ופשע.

*

כעת נצא לרגע מהחללים הסגורים והקודרים והחצרות האחוריות של תל אביב, לעבר מרחבי הפרא של אדמות הגליל בסרטו של דני וקסמן "חמסין", שנוצר בתחילת שנות השמונים. הסרט עלה למסכים ב1982-, לא הרבה לפני תחילת מלחמת לבנון. אבל גם שם לא נזכה להניח רגל על רגל ולהתבשם מניחוחו הקסום והרוגע של הטבע. לכאורה, אנחנו משוטטים בנופים קסומים, כמעט ארוטיים, של איכרים שלווים, המעבדים איש איש את "חלקת האדמה הקטנה שלו". אבל  מהר מאוד גחים מתוך הנפש כל אותם מקומות חשוכים ולא מטופלים ומאיימים לשבש את המחוזות הדוממים והירקרקים של השלווה המדומה.

הסכסוך הישראלי-ערבי יורד כאן מהרמות הפוליטיות הנדושות לבסיסו האמיתי, המחלוקת על האדמה. אבל דני וקסמן הולך צעד אחד רחוק יותר ולוקח אותנו להציץ, ולו לרגע, בלב היצרים הקמאיים המזינים את הקונפליקט. בעל האדמות המרעה היהודי יכול להיות "מתון" ו"ליברל" בכל מה שקשור לחיים לצד השכן הערבי, אבל גם הוא מרכין ראש לפני הרגשות והיצרים הדמוניים, כאשר אותו שכן העובד בחוותו מחליט להרחיב את הגבולות הבטוחים והמוכרים של יחסי עובד ומעביד (עניין הבעלות והקניין צף ועולה מכל פינה של סרט יפהפה זה) ולרקום קשר אינטימי עם אחותו של המעביד. למרות הנוכחות המוצקת של הנופים הפתוחים והמרהיבים של הגליל, תפאורה כמעט "טבעית" לכל סרט פרסומת מתקתק ותיירותי, הסרט מגיע, בסיומו האלים, לאותה נקודת חוסר מוצא שאליה מגיעים הסרטים הקודמים.

במלים אחרות, הסרט חותר גם נגד אותם מסמנים נלווים, כמעט אוטומטיים, הקשורים אצלנו במושגים כמו "טבע", "גליל", המונחים בדרך כלל בתודעה שלנו כהיפוך מתבקש לקצב הדחוס והאלים של ה"ג'ונגל העירוני". אם יש משהו שהוא מצליח לעשות, בדרך מאוד מרשימה ואפקטיבית, הרי זה להפשיט את המושג "מקום", במקרה שלנו מרחבי הגליל, מההקשרים האידיליים הבנאליים שלו, ולהטעין אותו עוינות, אלימות ודם.

הסרט הבא שנעסוק בו, "חולה אהבה משיכון ג'" של שבי גביזון, מזמן אפשרות לעסוק בקשר בין מקום ההתרחשות לתמטיקה של הסרט בדרך עוד יותר מורכבת. לכאורה, מרכזיות ה"מקום" נרמזת כבר בשמו של הסרט, אבל היא מקבלת מיד נופך אירוני ומבטל: "שיכון ג'" אנונימי שאפשר למצוא כמותו כמעט בכל עיר בישראל. אותו מצבור נטול פנים של בניינים כעורים וחסרי ייחוד,  עם דודי חשמל, תריסי פלסטיק, חבלי כביסה וחזות אפורה ומדכדכת. בהקשר זה הכרחי אולי להזכיר את סרטו החשוב של אברהם הפנר, "לאן נעלם דניאל וקס", שהוא סרט מסע וחיפוש אחרי המדריך בתנועה, "המדריך" בה' הידיעה, שהיה אב רוחני ודמות מובילה ומשפיעה. גיבורי הסרט מבקשים לשוב ולהיפגש אתו במעין ניסיון אחרון לשים חיץ בינם לחיים שאיבדו מקסמם והותירו אותם עם חלקים חלודים ומתפרקים של  משמעות. סופו של ה"חיפוש" במציאת אותו "מדריך" אגדי, בגילומו של אמנון מסקין, שהוא היום מרצה קצת פתטי באוניברסיטה בדרום, החי בדירה קטנה בלב שיכון דהוי וכעור העומד בניגוד גמור ל"הבטחה הגדולה" שהיתה גלומה בו.

באותה מציאות כעורה שותל הבמאי שבי גביזון את הכמיהה הנשגבת  לאהבה, אבל גם את הכמיהה הזו הוא דואג מיד להציג באורח ממעיט ומגוחך, כדי שהסרט לא ידאה חס וחלילה אל מחוזות המלודרמה והקיטש. אחת הסצינות היותר מרשימות בסרט, המשלבות פיוט ונלעגות, מתרחשת בלילה כאשר מפעילים חדשים של תחנת כבלים פיראטית פותחים את שידוריהם הלא חוקיים בשכונה, ומכל עבר נאספים התושבים, נעמדים בחצר המוזנחת של אחד הבניינים, בתמונה שהקומפוזיציה שלה מזכירה באורח נלעג ונוגע ללב את התמונה ידועה של חיילים העומדים בפעם הראשונה מול הכותל עם סיום הלחימה בירושלים ב -1967 . אורות נדלקים בחלונות השיכון ומוסיקה גדושת געגוע ניגרת מדוד חשמל אחד לשני.

לרגע נדמה שהבמאי מבקש לדבר על הערגה הזאת למקום חלוּם, פיוטי, אולי המקום שיש לקולנוע בכלל כ"מציאות אחרת הזויה ונחשקת", פיצוי על הכיעור והנלוזות של הקיום היום יומי בסד הכיעור של בתי השיכון. אבל שנייה אחר כך הוא דואג להזכיר לנו שהסרט שהם צופים בו הוא סרט פורנוגרפי מהסוג הירוד ביותר, והפיוט הערגה מפנים את מקומם למגוחך והנלוז.

מצד אחד, הכמיהה לדבר הנשגב, לאהבה, מקבלת תמיד ביטוי נלעג ופורנוגרפי, ולא פלא שהמימוש היחידי של הכמיהה יכול להיות מושג רק באופן מעוות בבית המשוגעים. זכורה אותה סצינה שבו עומד השחקן שמיל בן ארי מחוץ לבית החולים, בטקס יומיומי שאין הוא יכול להיחלץ מחוקיותו המבעיתה, הנוגעת ללב והקומית, כי מולדת הקומיות היא הקיבעון שאין נחלצים ממנו, וזועק לאהובתו שעזבה: "אוולין, אוולין אל תלכי", בעוד היא עומדת מולו בשר ודם מחוץ לשערי בית החולים. אבל באורח פרדוקסלי, הכמיהה הגדולה לנשגב והחלומי גם "מייפה" את הכיעור הבלתי נסבל של השיכון, ומרפדת מעט את המעבר בין מה שנחלם למה שמומש בדמות בנייני השיכון.

במלים אחרות, אם כי אינני בטוח שלכך התכוון שבי גביזון הבמאי, אותה כמיהה, גם בביטויה הירוד והמגוחך, מאפשרת ל"הכיל" את העלבון הכאב שאנחנו חשים למראה העליבות הבלתי נסבלת של ה"מקום". בכמה תמונות, כמו למשל בזו שבה יושב משה איבגי, גיבור הסרט המדהים כתמיד, במרכז גן משחקים נטוש באמצע הלילה, וגשם יורד על פניו ועל פני הכיכר הריקה, שרק גור כלבים נטוש מסתובב בה, עוזב הבמאי לרגע את הקומי והנלעג לטובת געגוע ופיוט.

*

נסיים את סקירתנו הקצרה בקטע מסדרת הטלוויזיה החדשה יחסית "טירונות", של האחים אורי ובני ברבש, העוסקת בעיקרה במסלול הגיבוש שעוברים החיילים החדשים בחטיבת גבעתי. מעבר לצרכים המיידים שלמענם נוצרה הסדרה, ברור מאוד שהאחים ברבש מבקשים לדון באמצעותה מחדש במקום ובמשקל של הצבא בחברה ובתרבות הישראלית, גם בהקשר של סרטים ישראליים אחרים שנעשו בעניין, אבל לא פחות גם בהקשר של "אחד משלנו", אותו סרט שעשו בסוף שנות השמונים. הסרט מטפל בין השאר בהשפעתה ההרסנית של מציאות הכיבוש על חוסנה המוסרי של אחת מיחידות העלית בצבא.

ברור מאוד שבסדרה הטלוויזיה, שנוצרה בסוף שנות התשעים, יש רצון ללכת למקום יותר "מואר" ו"רך" בהקשר של מקומו ותפקידו של הצבא בחברה הישראלית, מקום שבו מתקיימת קליטת עלייה, חיבור בין קצוות תרבותיים ומעמדיים שונים. במסגרת סקירה קצרה זו אנסה להתמקד בסצינה אחת בלבד שבה באים הדברים לידי ביטוי.

המדובר בסצינה שבה אחד החיילים "עושה נפקדות" משום שהמשק של הוריו נקלע לחובות כספיים כבדים ועומד לפני סכנת קריסה. למ"פ,  אקי אבני הנערץ, יש האפשרות לנקוט את הדרך הצבאית ה"קשוחה" והרגילה ולשלוח את החייל למעצר בעוון אותה עבירה. המ"פ בוחר בדרך אחרת ומגייס את כל חיילי הפלוגה לעזרת אותו חייל ולטובת המשק הקורס במושב.

וכך, בבוקר חורפי שטוף שמש, שצולם במושב בני עטרות ליד שדה התעופה בן גוריון, נעצרת משאית "ריו" צבאית בשולי המושב, ומתוכה נוהרים בקולות גיל וצהלה כל חיילי הפלוגה לסייע למושבניק הלכוד בסבך חובותיו. הנה נחשף לעינינו אותו "מקום נחלם", אותו מושב עטוף ירק וצבעים פסטליים, כמעט כמו בפרסומת ישנה של "תנובה", מעין תזכורת מאוחרת ל"ארץ ישראל הישנה והטובה", מקום שלא ברור אם התקיים אי פעם במציאות קונקרטית ומוחשית, או שתמיד היה רק משאלת לב. והרי את פניו האחרים והאפלים של המושב ושל איש האדמה ראינו כבר בסרט של דני וקסמן. הנה שוב עולה קרנו צה"ל כצבא העם, הנחלץ לעזרתו של היחיד במצוקה.

האם האחים ברבש באמת חפים מאירוניה? אינני בטוח. אבל בולטת מאוד אותה "ערגה" אל "המקום ההוא", בלי האירוניה הצוננת והסרקסטית מהסוג שבו עוטף אותנו, בכישרון רב, הבמאי של "חולה אהבה" שבי גביזון.

כמות ההקשרים והציטטות הקולנועיות שנדחסות לתוך הקטע הקטן הזה היא כמעט בלתי נתפסת. החל מאזכור המחזמר הידוע של שנות הששים "חמש חמש", המתאר אף הוא קבוצת חיילים הנקלעת למושב (בן שמן?) ומפילה חללים בקרב לבותיהן הנרעדים של הבנות; דרך הסצינה שבה הם נאספים להקים מחדש את החממה שקרסה, ומחיים מחדש אותה תמונה ידועה וזכורה לטוב מתוך הסרט "העד" עם הריסון  פורד, הנחלץ לעזרת כת האמיש בצפון מזרח פנסליבניה, כאשר הם בונים מחדש את אסם העץ במרכז הכפר.

אבל לשיא מגיעה אותה תמונה ב"טירונות" כאשר החממה שקרסה עומדת שוב לעת ערב, לתפארת המושב ומדינת ישראל, ולאט לאט נדלקים בה שרשראות מנורות, והחיילים, לא לפני שאשתו של המושבניק הרוותה את צימאונם בחלב, פורצים פנימה בדילוגים כמו בסרט אמריקאי של חג המולד ("שכחו אותי בבית" למשל) ומשיבים אור שמחה וגאולה לבית המושבניק.

*

הנה כי כן השלמנו סיבוב ופסענו מהעולם הגותי האפל של אסי דיין ב"חיים על פי אגפא", דרך החצרות האחוריות של העיר תל אביב על פועליה הזרים הנכנסים יוצאים בה תמיד דרך כניסות המשרתים, רחוק מאוד מתדמיתה הנוצצת והפרועה של העיר ב"נישואים פיקטיביים" של בוזגלו. דהרנו כמו בוקרים קשוחים במערבון אמריקאי בשדות הפתוחים של הגליל, משלחים צעיר ערבי שהחליט בחוצפתו להפר את "הסדר" הישן טוב, ולנסות לחמוד את הנכס הכי יקר לנו (אדמה ואשה) אל מותו האכזרי והאלים ב"חמסין" של דני וקסמן. עמדנו נרגשים מול עליבותם של חומות השיכון, מקווים למצוץ פיסה אחרונה של חלום ואושר הזוי מקרביו המזיעים של  סרט פורנוגרפי ב"חולה אהבה משיכון ג'" של שבי גביזון, רק כדי ליפול סוף סוף שדודים מול התמונה הפסטלית של חממה מוארת, בלב מושב בסוף החורף או על סף האביב בסדרת הטלוויזיה; "המקום" הזה, ה"ישראלי" כל כך, שהוא משאלת לב יותר ממציאות מוחשת, כי הפועלים התאילנדים התחבאו כנראה בזמן הצילומים;  גן עדן פורח חף ממציאות כלכלית חורשת רע, המקום שהיה פה "פעם", נחלם והזוי בטעם פירות ושקיעה וגבינת קוטג'.

כי ה"מקום" הזה הוא תעודת הזהות שלנו, מה שאנחנו מבקשים להצהיר או להסתיר, לפני שאנחנו נחפזים לעבור בתחנת ביקורת הגבולות; מה שאנחנו מבקשים להשאיר מאחור הרבה אחרי שכבר לא נהיה פה, מונצחים לטוב ולרע על  פיסות הצלולואיד.

ה"מקום" הזה, הבדיוני, הוא מראה למה שהיינו ולמה שרצינו להיות. והסקירה הזאת היא גם מעין מדריך כיס ליוצא לחו"ל ומבקש להציג את ארצו לפני המתבונן מבחוץ. כותב שורות אלה עסק בכך שנים רבות. טול לך סרט אחד מהרשימה הקצרה ועצב את בבואתך לפני הגויים שלא ידעוך. קודר, רצחני ואפל, או בהיר חייכני ומואר כמו בגלויה מוארת וצבעונית, או מין שילוב, קצת מזה וקצת מזה, דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד של התנועה הציונית.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד