מירושלים הקדושה ועד המעיין
מירושלים הקדושה ועד המעיין

מירושלים הקדושה ועד המעיין

פרופ' דן כספי וד"ר מוסטפא כבהא

ד"ר מוסטפא כבהא הוא מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללה האקדמית עמק יזרעאל.

פרופ' דן כספי הוא ראש תחום לימודי תקשורת באוניברסיטה הפתוחה

 

מהפך רב שלבי והדרגתי התחולל בעיתונות הערבית בישראל, מעיתונות פוליטית מגויסת לעיתונות מתגייסת מתוך הכרה לאומית למאבק המיעוט הפלשתיני. נראה שאירועי אוקטובר 2000 ואינתיפאדת אל אקצה מסמנים פרק חדש בתולדות העיתונות הזו.

 

הערה: המאמר הוא חלק ממחקר מקיף על אמצעי תקשורת בשפה הערבית בישראל.

העיתונות הערבית בישראל זכתה במפתיע לתשומת לב צנועה יחסית עד כה, ואולי לא במקרה. חיבורים אקדמיים על המיעוט הערבי בישראל נהגו, ונוהגים גם היום להקדיש שורות ספורות לאמצעי התקשורת בה, וגם זאת בדרך כלל במסגרת פרק על לשון ותרבות הערבית (לנדאו, 1993). גישה זו משקפת כנראה את יחס המחקר הישראלי, וההיסטוריוגרפיה בפרט, לחברה הפלשתינית בישראל.

המזרחנים היהודים שעסקו לאורך שנים במיעוט הערבי בישראל, לא רק שכמעט התעלמו מחקר התקשורת בשפה ערבית, אלא הסתפקו בתיאורים כמו-אנתרופולוגיים אשר מייפים את המצב לאשורו. בספרו של שטנדל, למשל, נכתב: "העיתונות הערבית בישראל התפתחה במהירות, אף רמתה עלתה. בה נמצא ביטוי לחילוקי  דעות והלכי רוח ובמה פורייה ליצירה ספרותית... בישראל צמחה שכבת עיתונאים ערבים, ההולכת ומתרחבת. בהדרגה רוכשים הם מעמדם המקצועי, תוך מגע הדוק עם עמיתיהם היהודים" (שטנדל, 1992. ע' 371).

 הערכתם האופטימית של הכותבים היהודים דבקה גם באחדים מאנשי הרוח הפלשתינאים (ג'ובראן, 1999), אשר מצאו בה שבחים למעורבותם האישית בפעילות עיתונאית. כך, העיתונאי והסופר מחמוד עבאסי, אשר בנוסף לפעילותו פוליטית היה חבר מערכת ואף עורך של כמה עיתונים וכתבי עת בערבית, טוען שהפעילות העיתונאית שיקפה את "המהפכה החברתית" ואת הפלורליזם הרעיוני והמפלגתי  בחברה הערבית. (עבאסי, 1998).

מפת התקשורת בערבית היתה ונותרה דלילה למדי, הן ביחס לאמצעי התקשורת בעברית, הן ביחס לעיתונות הערבית המשגשגת בימי המנדט (כבהא, 1996) ובעיקר, בהשוואה לפריחתה המואצת של העיתונות ברוסית בעשור האחרון. מלבד אמצעי השידור הממלכתיים בערבית, מופיעים היום באופן סדיר שני יומונים דלי תפוצה בערבית, ארבעה-חמישה שבועונים ומספר דו ספרתי של כתבי עת מתמחים בנושאים שונים, אך לוקים בהעדר תדירות קבועה. בדיקה בקרב דוברי רוסית, שגודלה משתווה למיעוט הערבי, איתרה ארבעה יומונים, כ60- שבועונים ולמעלה מ40- ירחונים (כספי ואליאס, 2000).

בחיבור זה תוצג סקירה פנורמית של מפת העיתונות הכתובה בערבית ובצדה תזה מרכזית: העיתונות הזו עברה לאורך השנים תהליך הדרגתי, לפי שעה תלת-שלבי, של השתחררות מכבלי הממסד לעבר העמקת חלקה בגיבוש הזהות החדשה של הפלשתינאים במדינת ישראל.

מאחר שאמצעי התקשורת נחשבים כמוקד עוצמה שמפתה כל שלטון לשלוט בו (כספי ולימור, 1992), השכיל הרוב היהודי להבטיח שליטה מרבית באמצעי התקשורת בערבית, יותר באמצעי השידור מאשר בעיתונות הכתובה. למעשה, במשך רוב השנים, אמצעי השידור הממלכתיים בערבית, תחילה הרדיו ובהמשך גם הטלוויזיה, נהנו מיתרון כפול, הן משום שהפלשתינאים המקומיים נחשפו אליהם בלית ברירה והן משום שאמצעי השידור הממלכתיים ספגו את מעט הכוחות העיתונאים שנותרו או צמחו בחברה הפלשתינית בישראל. הדבר האט את תהליך השיקום של העיתונות הכתובה בערבית, שנפגעה אנושות בשנת 1948.

לאחר שרוב האליטה התקשורתית נעתקה ממקומה, כיתר האליטות בחברה הפלשתינית, העיתונאים החדשים העדיפו את תנאי ההעסקה המשופרים באמצעי השידור, גם אם הללו היו מזוהים כאמצעי תקשורת מטעם הממסד ומשרתים את צורכי ההסברה שלו. השליטה היהודית בתקשורת בשפה הערבית נועדה, בין היתר, לווסת את היחסים של הרוב עם המיעוט הערבי. בדרך זו, שליטה בתקשורת בערבית הבטיחה לרוב היהודי לא רק גישה למיעוט הערבי בעתות חירום, קרי: תעמולה בזמן מלחמה, אלא גם מנעה בעד המיעוט הערבי לטפח מוקד עוצמה עצמאי. עיון היסטורי ממוקד בהתפתחות העיתונות הפלשתינית יגלה בדיעבד שהפיקוח על התקשורת הזו אמנם השיג את מטרת הרוב היהודי. 

 

                                             *

 

כללית, אפשר לזהות שלוש תקופות עיקריות בדברי ימיה של העיתונות הפלשתינית, בהתאם לזהות השליט באזור. העיתון הערבי הפלשתיני הראשון הופיע בתקופה העות'מאנית בירושלים בשנת 1876 ונשא את השם אלקדס אלשריף, (ירושלים הקדושה). עם הבולטים בין עיתוני התקופה נמנים אל כרמל (חיפה, שבועון,1908) בבעלותו ובעריכתו של נג'יב נצאר ופלשתין (יפו, שבועון, 1911) בבעלותם ועריכתם של בני הדודים יוסף ועיסא אלעיסא. בסך הכל, בעת שלטון הטורקים נרשמו כ39- כותרים (13 שבועונים, 4 ירחונים, 2 דו-שבועיים  והשאר בתדירות לא קבועה).

ניצני העיתונות הפלשתינית אינם מנותקים מהתפתחות כללית של העיתונות במרחב הערבי והמזרח תיכוני: אותם מאפיינים ומנגנוני פעילות, אותם סוכנים ופעילים  ואותם צרכנים. רוב העוסקים במלאכה העיתונאית היו נוצרים, בוגרי בתי הספר של המיסיון הנוצרי אשר מקרבם צמחו מבשריו הרעיון הלאומי הפאן ערבי. רוב העיתונאים בתקופה הזו תפסו עצמם כסוכנים של החילון והמודרניזציה. על כן, הם ראו בעיתונות מנגנון מתאים ביותר לקידום התהליך הזה, ולא רק כדרך להשתלבות במרחב הערבי בעל הרוב המוסלמי הקשור בקשרים רגשיים עם המדינה העות'מאנית.

בשנת 1919 הכריזו הבריטים, אדוניה החדשים של הארץ, על האפשרות לחדש את הפעילות העיתונאית שהשלטון העות'מאני הפסיקה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. רוב העיתונים  הוותיקים חידשו את הופעתם ועיתונים חדשים רבים הופיעו בשלושת המרכזים העיקריים: ירושלים, יפו וחיפה.

לאלכרמל ולפלשתין שחידשו את הופעתם נוספו עיתונים חדשים, בהם סוריה אלג'נוביה (סוריה הדרומית), בבעלות ובעריכתו עראף אלעראף (ירושלים, 1919, הופיע בתדירות לא קבוע ולתקופה קצרה) מראאת אלשרק (מראה המזרח), בבעלות ובעריכתו של בולוס שחאדה (ירושלים, 1919, שבועון) ואלצבאח (הבוקר), בבעלותו ובעריכתו של ג'מאל אלחסייני (ירושלים, 1921, שבועון). עיתונים אלה שיקפו את החלוקה הפוליטית-חברתית של האוכלוסייה הערבית בארץ ובמיוחד את המחלוקת בתוך המשפחות העירוניות האמידות, בעיקר בין שני מחנות  - מחנה החוסיינים ומחנה הנשאשיבים. המחלוקות בין השניים ניטשו על שלל אינטרסים: משרות, זיכיונות ובונוסים אחרים, ולא דווקא על נושאים מהותיים ואידיאולוגיים.

לרוב, העיתונות הערבית היתה מאוחדת לגבי לשלוש דרישות של הפלשתינאים: ביטול המנדט, עצירת ההגירה היהודית והקמת ישות ערבית עצמאית. אך לצד הקונסנזוס הרחב, היו עיתונים ערבים (בעיקר אלה שבבעלות נוצרית) שצידדו בממשלת המנדט ואף היו עיתונים אחדים שתמכו בהגירה היהודית וראו בה תופעה מבורכת לרווחת הארץ, בהם אלח'באר (החדשות) היפואי והעיתון מראאת אלשרק הירושלמי.

לשיא ההשפעה על עיצוב דעת הקהל הפלשתינית ועל מקבלי ההחלטות הגיעה כנראה העיתונות בשנים  1939-1929 ובמיוחד בתקופת השביתה הגדולה של אפריל עד אוקטובר 1936. בסך הכל הופיעו בתקופת המנדט הבריטי כ54- עיתונים וכתבי עת, מהם כ12- יומונים, שאמנם חלקם לא האריכו ימים (כבהא, 1996). העיתונים הנפוצים ביותר בתקופת המנדט היו פלשתין (שהפך ליומון משנת 1929) ואלדפאע, (ההגנה, אשר התחיל להופיע כיומון בשנת 1934), שבשיא תפוצתם הגיעו עד 10000-8000 עותקים.

המלחמה בשנת 1948 השביתה כמעט לחלוטין את העיתונות הערבית. רובם המכריע של המו"לים, העורכים והעיתונאים נטשו כאמור את הארץ, ורק שכבה דקה של משכילים קומוניסטים או עיתונאים, לאו דווקא מן הבכירים, נשארו במדינת ישראל. עם שוך הקרבות ועיכול ממדי האסון הכבד ניסו הללו לשקם את הרקמה התרבותית של החברה הפלשתינית ובין היתר, גם את הפעילות העיתונאית בה. מכלול אילוצים היקשו מן הסתם על התאוששות העיתונות בערבית, לא מעט משום שהם נערכו תחת עינם הפקוחה והחשדנית של יהודים, ונציין את העיקריים שבהם.

ראשית, בעקבות עקירת האליטה התקשורתית, התהווה מחסור של ממש בכוח אדם עיתונאי מיומן. במקומה של אליטה שנעקרה צמח באיטיות קאדר עיתונאי חדש, ברובו בפיקוחו הדוק של  הממסד הביטחוני.

שנית, מאז ומתמיד נזקקה העיתונות הפלשתינית לסיוע ממדינות השכנות. מו"לים ועורכים ממדינות האזור הוזמנו ומצאו כר פעילות מבטיח. כך, העיתונאים הסורים המפורסמים ח'יר אלדין אלזרכלי וסאמי אלסראג' היו ממייסדיו של העיתון אלדפאע, ואילו העיתונאי המצרי הנודע יוסף חנא שימש במשך שנים ארוכות עורכו בפועל של העיתון פלשתין. הנסיבות הפוליטיות החדשות ניתקו את קווי החמצן של העיתונות הפלשתינית בישראל.

שלישית, חלק מאלה שעקבו מטעם המוסדות היהודיים בתקופת המנדט אחרי העיתונות הערבית, למשל מיכאל אסף, אליהו אילת, יעקב שמעוני ויעקוב יהושע, ונלחמו בה, הוזמנו בעצמם להמשיך ולעשות בתחום שבאחריותם; אלא שהפעם עשו זאת כדי לטפח פעילות עיתונאית בערבית בנימה "חיובית", ואגב כך לספק את צרכיו התקשורתיים של המיעוט הערבי. בכך נזרעו הגרעינים לעיתונות מטעם בערבית ובהמשך, גם למסלול גיוס של כוחות עיתונאים יהודיים בעלי רקע ביטחוני מוכח.

רביעית, יהודים מארצות ערב השכנות (בעיקר מעיראק ומצרים), שבעצמם התנסו במעבר מהופך מזה של הפלשתינאים, ממיעוט לרוב, הציעו פוטנציאל למילוי החלל התקשורתי בחברה הפלשתינית. לחלק ניכר מהם, השפה הערבית היתה שפת אם ולרובם היה ניסיון עיתונאי בארצות המוצא שלהם, בכלל זה הוצאת עיתונים יהודיים בערבית (שמס ואסראאיל במצרים, אלעאלם אלאסראאילי בלבנון ואלחאצד בעיראק). הללו השתלבו בעיתונים הערבים, כפי שיפורט בהמשך, ובעיקר באלה שהממסד חפץ ביוקרם. יהודים דוברי ערבית אחרים התנסו בשירותים ביטחוניים, דבר שהכשירם בהמשך למלא תפקידים גם בעיתונים ובאמצעי השידור.

מכלול האילוצים משתקפים היטב בתהליך התגבשותה של מפת התקשורת הערבית החדשה. כללית, אפשר לזהות שלושה שלבים בהתפתחות העיתונות הכתובה בשפה הערבית; ההתאוששות, המפגש המחודש עם הפזורה וגיבוש זהות חדשה. הם חופפים במידה רבה לאלה המאפיינים את היחסים בין הרוב היהודי לבין המיעוט הערבי (ליסק, 2000). לא מן הנמנע שאירועי הדמים בסתיו 2000 מבשרים, כפי שעוד יידון, שלב נוסף בהתפתחות העיתונות הערבית בישראל.

ההתאוששות בצל הממשל הצבאי: 1948 - 1966

המפגש המחודש עם הפזורה: 1967 - 1983

ניצני הזהות החדשה: 1983 - 2000

 

                                              *

 

השלב הראשון, המשתרע על פני השנים הראשונות של מדינת ישראל, חופף לשנים הפורמטיביות של המדינה החדשה ושל עיצוב היחסים בין הרוב היהודי לבין המיעוט הערבי. המציאות הפוליטית החדשה בסיום מלחמת 1948 הקרינה אף על קווי ההיכר של מפת העיתונות הפלשתינית. במהותה, היתה זו עיתונות רעיונית מגויסת, אם בידי הממסד ושלוחותיו ואם בידי מפלגות או תנועות פוליטיות אחרות, ציוניות ובלתי ציוניות.

הפיקוח ההדוק על העיתונות הערבית התקבל לא מעט בהבנה, מארבעה טעמים עיקריים. ראשית, הדבר תאם את האקלים הכללי שהשתמר מתקופת היישוב שבה ההנהגה הציונית גייסה עיתונים למאבק הלאומי, ובמסגרתו יזמה וטיפחה אמצעי תקשורת בערבית. שנית, פיקוח מתהדק על עיתונים תאם למסורת התקשורת המגויסת במשטרים ערבים באותן שנים (איילון, 2000). שלישית, היחס לתקשורת הערבית שיקף נאמנה את יחסי היריבות בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, והממשל הצבאי היה באותן השנים הביטוי הממצה של "סגרגציה כפויה בין שתי הקהילות" (ליסק, 2000). ולבסוף, השליטה בעיתונות הפלשתינית התאפשרה בקלות בשל חולשתה הכללית עקב הזעזועים בחברה הזו (קימרלינג ומגדל, 1999).

עם הקמת המדינה החדשה והסדרת היחסים המחודשת בין שתי הקהילות, היהודים והערבים, העיתונות בשפה הערבית חיפשה עוגן פוליטי, בזרועות הממסד או בחיקן של מפלגות ותנועות פוליטיות. לפחות ארבעה סוגים עיקריים של עיתונים התעצבו באותן שנים, והם שיעצבו בהמשך את מפת העיתונות הערבית. ניתן להציגם ברצף יורד לפי מידת זיקתם לממסד והפיקוח עליהם.

הממסד על שלוחותיו היה הגורם העיקרי בשיקומה המיידי של העיתונות הערבית. אליום (היום, 1968-1948), אשר נוסד ביפו בסתיו 1948 היה כנראה גולת הכותרת של מדיניות זו, ולו רק משום שמיטב הכוחות השתתפו בהוצאתו. עורכו הראשי היה  המזרחן מיכאל אסף, חבר מערכת העיתון דבר, ומזכיר המערכת היה תופיק שמוש, יהודי ממוצא סורי. אף שפורמלית, עמותת אלת'קאפה (התרבות) היתה רשומה כמו"ל ואילו משנת 1959 הבעלות עברה לעמותת אליום, העיתון היה סמוך על שולחנו של עיתון דבר ושל ההסתדרות הכללית. משרדו של אסף, העורך הראשי של אליום, היה ממוקם בבניין העיתון דבר, עובדה שהקלה מן הסתם על מיחזור חומר מערכתי מביטאון ההסתדרות, בכלל זה תרגום מאמרים לערבית באליום.

בשנותיו הראשונות העיתון הציג את עצמו, כביכול, כממשיכו של העיתון פלשתין שהופיע ביפו עד  מאי 1948. המערכת של אליום התמקמה במשרדים של פלשתין ועשתה שימוש בבית הדפוס ובציוד הטכני שלו. בעיקרו, שיקף העיתון את קו ההסברה הרשמי של הממסד. הוא התמצה בניסיון ליפות את פניה של המדינה החדשה, לשרטט אותם כיצירת מופת של דמוקרטיה ולטפח לגיטימציה של מדינת ישראל בקרב הקוראים. כך, בגיליון של 17 באוקטובר 50' העיתון ייחד את מאמר המערכת שלו להסביר לקורא הערבי את סיבת  התפטרותו של ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון ולהדריך אותו אודות רזי הדמוקרטיה הישראלית.

 בנוסף לכך, התמיד העיתון להדגיש שמצבם של הערבים הפלשתינאים שנשארו בארץ טוב בהרבה ממצבם של אלה הנתונים תחת שלטון ערבי. אמנם, במדורו הפופולרי "הבמה החופשית" ניתן לכותבים ערבים להביע ביקורת על מוסדות  המדינה, אך עורכי העיתון דאגו לפרסם תגובה מתאימה משל אחד מחברי המערכת לכל ביקורת, תוך דגש על הישגי המגזר הערבי תחת השלטון היהודי.

בנוסף לעיתון אליום, הופיע עיתון אחר מטעם ההסתדרות הכללית, שהתמחה בענייני פועלים  ושמו חקיקת אלאמר (אמיתו של דבר), אשר הקדים להופיע עוד בשנת 1937. תחילה הוא יצא כשבועון אך בהמשך לא הצליח להגיע לתדירות קבועה ונסגר בשנת 1959. על אף התמיכה הנדיבה, שני העיתונים לא הצליחו להשיג תפוצה סבירה, כנראה בשל אמונו המוגבל של הקורא הערבי בהם. "הממשלה עודדה את העיתון (אליום, המחברים) בגלל נימתו המתונה ונטייתו להבליט את ההישגים במגזר הערבי, אולם רמתו של העיתון לא היתה גבוהה, ניהולו כושל ואמינותו במגזר הערבי היתה זעומה. תפוצתו בשיאה הגיעה ל4000- גיליונות, אולם בתקופות רגילות נעה סביב 3000-2000 תוך תנודות חדות. הפסדיו גרמו לסגירתו". (שטנדל, 1992: 372).

מאחר שהמיעוט הערבי נתפס כמשאב פוליטי, מאגר קולות, טרחו מפלגות שונות, ציוניות ולא ציוניות, ליזום הוצאת עיתונים בערבית, ולו רק כמנגנון גיוס תמיכה פוליטית. הדבר תאם להפליא את האקלים הכללי: היה זה תור הזהב של העיתונות המפלגתית, ורק טבעי שמפלגות ישקיעו גם בעיתונות לדוברי ערבית.

לא במקרה בלט מכולם עיתון של מפ"ם וגם שמו אינו מקרי, אלמרצאד (על המשמר). עיתון ערבי, מושקע ואיכותי, היה מעין כרטיס ביקור אידיאולוגי של מפ"ם, אשר חרתה על דגלה את רעיון אחוות העמים. העיתון החל להופיע כשבועון בשנת 1952, בעריכתו של המזרחן אליעזר בארי. עם הזמן שולבו בו גם עיתונאים ערבים, בהם אברהים שבאט, מחמד ותד, רסתום בסתוני ומחמוד ביאדסה, שבלטו גם בין פעיליה הערבים של מפ"ם.

כעבור שנים אחדות הצטרף אליו ירחון הספרות אלפג'ר (השחר), שהחל להופיע בשנת 1958, תחילה בנצרת ולאחר מכן בתל אביב, עד תחילת 1961. עורכו הראשי היה רוסתום בסתוני, הלא הוא חבר הכנסת הערבי הראשון מטעם מפ"ם. שני העיתונים, ובמיוחד אלפג'ר, שמרו על יתרון איכותי בהשוואה לעיתוני הממסד האחרים, לא מעט בזכות גיוסם של משכילים בעלי שיעור קומה כמו ראשד חסין ופוזי אלאסמר. הללו לא הסוו את דעותיהם הלאומיות וכנראה גם הוסיפו בשל כך לא מעט לפופולריות של העיתון הסוציאליסטי בקרב המשכילים הערבים.

מפלגת אחדות העבודה הוציאה מטעמה את העיתון אלעמל (העבודה, שבועון, 1959) ומפלגת הציונים הכללים הוציאה את העלון נשרת אלמרכז (עלון המרכז, 1955, הופיע בתדירות לא קבועה). גם תנועת החרות לא טמנה ידה בצלחת והוציאה לאור עיתון בערבית על שמה, אלחריה (שבועון, 1954 עד 1959). גם המפלגה הליברלית ניסתה לפחות פעמיים להוציא באופן סדיר עיתון בערבית; תחילה, צורף בשנת 1956 מוסף בערבית בשם אלאוקאת אלאסראאיליה (זמני ישראל) ליומון העברי הבוקר, ובשנית, כאשר במהלך 1961 היא מימנה ביטאון שבועי משלה,  אלרסאלה (המבשר). תפוצתם של עיתונים אלה היתה נמוכה מאוד, הם לא האריכו ימים והיו כמעט חסרי כל חשיבות.

 

                                             *

 

כמפלגה דו-לאומית, טיפחה המפלגה הקומוניסטית הישראלית עיתונות מגוונת בשתי שפות. לפי מיטב המסורת הקומוניסטית, מק"י העניקה משקל יתר לעיתונות כמנגנון אינדוקטרינציה וכבמה רעיונית, לא מעט בשל גישתה החסומה לאמצעי תקשורת ההמונים.

אלאתחאד, העיתון המרכזי בערבית, החל להופיע בחיפה מדי שבוע עוד בשנת 1944 כביטאון של קבוצת "הליגה לשחרור לאומי". בתקופת מלחמת 1948, הופעתו הופסקה אך חזר להופיע כשבועון מיד בסיומה, הפעם כביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הדמויות המרכזיות בעיתון היו מנהיגיה הערבים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, בהם תופיק טובי, אמיל חביבי ואמיל תומא. סיוע איכותי בלתי צפוי נוסף לעיתון עם המהגרים החדשים מעיראק, שרבים מהם היו פעילים במפלגה הקומוניסטית בארץ מוצאם ואשר היו בקיאים בשפה ובתרבות ערב (מיכאל, 2000).

המפלגה הקומוניסטית הישראלית הוסיפה והוציאה שני כתבי עת בערבית. הראשון, כתב עת ספרותי, אלג'דיד (החדש), שהתחיל להופיע בשנת 1952, והשני, כתב עת לנוער, אלע'ד (המחר), שהופיע בתדירות לא קבועה. העיתונות הקומוניסטית קיבצה סביבה את מיטב הכותבים והעיתונאים הערבים בארץ.  חלקם הגדול היו בעלי ניסיון עיתונאי עשיר עוד מתקופת המנדט. גם אם עיתונים אלה לא זכו בתפוצה רחבה, לא מעט בשל התווית הקומוניסטית, שלא נראתה לרוב הציבור הערבי, הם מילאו תפקיד מכריע בגיבוש הקודים התרבותיים החדשים של המיעוט הערבי בישראל. למעשה, אלה היו העיתונים היחידים המותרים, הלגיטימיים, אשר שימשו חלופה לעיתונות מטעם ופירסמו ביקורת עקבית ונוקבת על המדיניות הכללית של הפליית המיעוט הערבי על רקע לאומי, ועל הממשל הצבאי בפרט.

למעשה, העיתונות הקומוניסטית שימשה הבמה החשובה, כמעט היחידה, לקולות לאומיים שדחו כמובן את האידיאולוגיה שמאחוריה, בלית ברירה. שכן, הממסד הצר את צעדיהם של החוגים הלאומים, ובראשם קבוצת אלארד', אשר הוצאה  אל מחוץ לחוק. הקבוצה נוסדה בסוף שנות  החמישים, לאחר התפרקות החזית הלאומית הערבית וכללה פעילים לאומיים וקומוניסטים ערבים, אשר נהגו לבחון את גבולות חופש הביטוי. היא ניסתה להוציא ביטאון רעיוני משלה, שנחשב בזמנו כבמה לרעיונות קיצוניים ואף חתרניים. משלא השיגה הקבוצה רשיון להוצאתו, המשיכה להדפיס את ביטאונה בשנים 1958 עד 1961 בתדירות מזדמנת ולא גבוהה, בתור עלון עם שינוי קל בשמו.

כל אחד מתוך 13 הגיליונות נשא את המלה "ארד'", בסמיכות למלה אחרת כמו "נדאא  אלארד'"  (קריאת האדמה), או "צרח'ת אלארד'" (צעקת האדמה) וכד', כדי לעקוף את הצורך ברשיון מטעם משרד הפנים. כנוהג שיתקבל בהמשך בקרב הציבור הערבי, שינתה הקבוצה את שם העורך ובחרה כל פעם אחד מבין הפעילים הבכירים מחברי הקבוצה (צברי ג'ריס, צאלח בראנסי, חנא מסמאר, אספייר מנייר ועבד אלעזיז אבו אצבע).

בעוד העיתונות הממסדית והעיתונות הקומוניסטית קראו לאינטגרציה והטיפו להשתלבות בתוך החברה הישראלית, כל אחת בדרכה ובסגנונה, בין הרוב לבין המיעוט, העלון של אלארד' נתן ביטוי לדעות המצדדות במפגיע בדיסאינטגרציה, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה תרבותית. נראה כי בשל הדעות הלאומיות, אשר הטרידו את מנוחת הרשויות, התחבב העלון על הקוראים הערבים והוא נמכר ואף נחטף מן הדוכנים, במחירים גבוהים בהרבה ממחירו הממוצע של עיתון באותם ימים.

"על מידת העניין שהרחוב הערבי מוצא בהשקפותיהם, ניתן לעמוד על פי הלהיטות  שבה נחטפו גיליונות אלארד' במחיר שחור של שלוש לירות  ישראליות" (ידיעות אחרונות, 10.1961 1.) לשם השוואה, מחירו של גיליון ממוצע של עיתון בשפה הערבית באותם ימים  היה 30 עד 50 גרוש העותק. עבד אלעזיז  אבו אצבע מטייבה מעיד, שאנשים שילמו בעד עותק  אחד של העלון תשע ואפילו 12 ל"י, אך הם ראו בסכומים אלה סיוע ולא מחיר ריאלי של עיתון (ראיון עם עבד אלעזיז  אבו אצבע, אחד  מפעילי  אלארד'  שחילקו את העיתון, טייבה, 2000 .6. 10)

 

                                              *

 

המגע עם השטחים הכבושים בעטיה של המלחמה 1967 חשף את העיתונות הפלשתינית בישראל ואת העיתונאים לאתגרים חדשים, לפחות בשני תחומים: תחרות עם עיתונים פלשתיניים ובחינה מחודשת של זהותם הלאומית.

ההיצע המגוון שהציף את דוכני העיתונים איים על מעמד העיתונות הערבית המקומית, אשר נחיתותה לעומת הכותרים המיובאים בלטה ביתר שאת. כך, שלושת היומונים במזרח ירושלים, אלקדס, אלשעב  ומאוחר יותר אלפג'ר, האיצו כנראה את גסיסתו של אליום, שנסגר סופית בקיץ 1968. נראה, שגם תהליך הדעיכה הכללי של העיתונות המפלגתית בישראל לא פסח על העיתונות הערבית. סיכוייהם של כתבי עת מתמחים בערבית התבטלו מול יתרונם האיכותי של כתבי העת המצריים והלבנוניים, שהגיעו לידי הקורא הערבי בישראל דרך הגדה המערבית ורצועת עזה.

אף על פי כן, הממסד לא אמר נואש. יתר על כן, חיוניות התקשורת בערבית בזמן המלחמה ושליטה באוכלוסייה בשטחים הכבושים הוסיפו רק לצורך בעיתונות מטעם. ואכן, בסתיו 1968 יצא לאור יומון מטעם חדש אלאנבאא (החדשות). כמוהו כקודמיו, העיתון נועד לצורכי הסברה בקרב המיעוט הערבי. העיתון החדש שמר על חלוקת התפקידים המסורתית שהתמסדה בכל אמצעי תקשורת מטעם. ניהול העיתון ועריכתו נותרו בידים יהודיות - יצחק בר משה, יעקוב ח'זמה ולבסוף עובדיה דנון. הם הסתייעו גם בעיתונאים ערבים, שטופחו וקודמו לאו דווקא  לפי שיקולים מקצועיים.

על אף הניסיונות הרבים וההשקעה הגדולה, לא שפר גורלו של העיתון החדש. לאור הישגיו הצנועים, שהתבטאו בין היתר בתפוצתו הקטנה ובהפסדים כספיים, החליט השר דאז הממונה על עניינים ערבים, עזר ויצמן, להפסיק את הופעת היומון המסובסד בשנת 1984. החלטתו היתה סמלית ולו משום שהיתה בה הודאה בכישלון הממסד לקיים עיתונות מטעם.

גם העיתונות הלאומית כמעט נעלמה בתקופה הזאת, כנראה בשל תבוסת 1967 וירידת השפעתו של ג'מאל עבד אלנאצר, שמת בספטמבר 1970. עם מותו נפגע קשות הזרם הלאומי-ערבי במזרח התיכון ובמקומו התגבשו זרמים של לאומיות לוקלית, או השתלבות בתהליך התחייה של תנועות אסלאמיות. תהליך זה התחזק עם עליית ח'ומייני לשלטון באיראן בשנת 1979, וניסיונותיו לשווק את רעיון המהפכה האסלאמית למדינות אחרות.

בנוסף לכך, אולי מתוך דאגה לחברות פוליטי מוקדם, החלו להופיע באותה תקופה, בחסות בית ההוצאה הערבי בחסות ההסתדרות הכללית, עיתונים לילדים ולנוער, כמו זהרת אלשבאב (פרח הנעורים), שהופיע בתחילת שנות השבעים ויועד לתלמידי תיכון, ומג'לתי (כתב העת שלי), שהופיע בתחילת שנות השמונים. בשני העיתונים עבדו עיתונאים של אליום ואלאנבאא. על אף שיוכם הפוליטי של שני העיתונים לממסד, הם השיגו כנראה הצלחות סבירות יותר, לא מעט בשל היעדרות עיתונות ילדים חלופית בערבית.

 

                                              *

 

בכורתם של העיתונים מטעם נקטעה בראשית שנות השמונים, כנראה בשל שתי תמורות עיקריות, כלכלית ופוליטית. תמורות בעיתונות הישראלית הטביעו חותמן, אף אם הוא צנוע ומאוחר, על העיתונות הערבית. צמיחת המקומונים העבריים חשפה את פוטנציאל הפרסום המקומי והניעה גם יזמים ערבים להישען עליו. במידה רבה, הפרסום המקומי תאם יותר לעיתונות הערבית, שבמובנים רבים היא עיתונות אזורית.

ניסיון ראשון, ומוצלח, לחקות את דגם המקומון העברי נרשם בשנת 1983, עת בעל משרד פרסום מקומי, לוטפי משעור, שעבד עד אז בשביל עיתונים ערביים, החליט להוציא מקומון בנצרת, אלצנארה (החכה). הופעת השבועון איתגרה את מסורת העיתונות המסובסדת בערבית ובישרה עידן חדש של עיתונות פרטית ובלתי תלויה. בעקבות הצלחתו הכלכלית של אלצנארה, נוסף לו שבועון פרטי שגם הוא הופיע בנצרת כעבור ארבע שנים, כל אלערב (כל הערבים), אף הוא סמוך על שולחנו של משרד פרסום, אך הפעם בבעלות מעורבת ערבית-יהודית. הקרבה למשרדי פרסום עלולה אמנם להשפיע על שיקולי המערכת, אך היא גם מחסנת את שני השבועונים מלחצים פוליטיים ומייצבת את תדירותם.

שני המקומונים הצליחו עם הזמן להרחיב את תפוצתם לאזורים נוספים, ואף בשטחי הרשות הפלשתינית, ולפי הערכות שונות ועדויות עצמיות של מו"לים היא נעה בין 30-35 אלף עותקים מדי שבוע. השבועונים הפרטיים הצליחו כנראה לבסס את הרגלי הקריאה השבועית. שכן, לצדם ביססו שלושה שבועונים נוספים תדירות קבועה - פאנוראמא, (טייבה, שבועון, 1987), אלמידאן (הכיכר, נצרת, שבועון, 1999) ואלעין (המעיין, נצרת, שבועון, 2000).

ביטאון המפלגה הקומוניסטית אלאתחאד, שבשנת 1983 החל להופיע מדי יום, היה למשך שנים אחדות ליומון היחיד בשפה הערבית בישראל. לא היה בכך כדי להתגבר על התווית הקומוניסטית שדבקה בו. תפוצתו הנמוכה, בת ארבע ספרות, גם מעמידה את דעיכתם של היומונים בערבית בפרספקטיבה אחרת. ייתכן שמכלול אילוצים כלכליים, עיתונאיים ותרבותיים מקשים על יצירת קהל קוראים נאמן ליומון בערבית. הישרדות היומון הועמדה במבחן נוסף עם המשבר שפרץ במערכת אלאתחאד בשנת 1999, ושבעקבותיו פרשה קבוצת עיתונאים ויסדו את היומון איאם אלערב (ימי הערבים, שפרעם, 1999). שני היומונים מתחרים ביניהם על אותו קהל קוראים קטן.

הרוח הפוליטית החדשה, כנראה בהשראת תהליך השלום, הצמיחה רשימות ערביות לאומיות וחברי כנסת עצמאים בעלי צרכים תקשורתיים ייחודים. בנסיבות הפוליטיות החדשות, החלו להופיע ביטאונים פוליטיים ששימשו במה רעיונית לרטוריקה לאומית רדיקלית. למשל, ביטאון הרשימה המתקדמת לשלום אלוטן (המולדת), 1983; ביטאון המפלגה הערבית הדמוקרטית אלדיאר (חבל הארץ, נצרת, שבועון, 1988), הביטאון של בני הכפר אלראיה (הדגל, נצרת) הופיע בתדירות לא קבועה במרוצת שנות השמונים, הביטאון של התנועה האסלאמית, תחילה אלצראט, (דרך היושר, אום אל פחם, ירחון, 1986) ולאחר  סגירתו בידי השלטונות הופיע צות אלחק  ואלחריה (קול האמת והחופש, או אל פחם, שבועון, 1989) וביטאון הזרם הדרומי של התנועה האסלאמית אלמית'אק (נצרת, שבועון, 1999) וביטאון בל"ד פצל אלמקאל (הדברים הנחרצים, נצרת, שבועון, 1996). לפעמים נראה שפרסומים אלה, ובעיקר הפוליטיקאים הערבים הניצבים מאחוריהם, מבקשים לבחון באמצעותם את גבולות חופש הביטוי של המיעוט הערבי בדמוקרטיה הישראלית.

אולי אין זה מקרה, שעל רקע אירועים דרמטיים כמו מלחמת לבנון, האינתיפאדה ותהליך אוסלו התחדדה התחרות בין שתי מגמות מקבילות, אך נוגדות, בעיתונות הערבית: פלשתיניזציה וישראליזציה. המגמה הראשונה מתמצה בהעמקת החלק של העיתונות הערבית בתהליך שיקום הזהות הפלשתינית, אולי בהקשר פאן ערבי רחב, כמשאלת לבם של משכילים צעירים. נראה שאפשר לזהות לפחות שלושה ביטויים עיקריים לכך.

הביטוי הראשון הוא הצבת אנשי רוח בתפקידי עריכה. הוא הסתמן לאורך שנים כאשר בכל עת שניתן היה העדיפו להציב כעורך עיתון אחד מסמלי התרבות הפלשתינית ואפילו הכלל ערבית. הדבר נעשה לאו דווקא לפי תרומתו המקצועית של העורך, אלא ובעיקר לפי יכולתו לבסס את זהותו הפלשתינית של העיתון. הקדימו לנהוג כך במפלגה הקומוניסטית הישראלית, כאשר בראש מערכת אלאתחאד הוצב תחילה הסופר אמיל חביבי, ואחריו המשורר סאלם ג'בראן. השבועון הפרטי כל אלערב המשיך באותו תלם והעמיד בתפקיד העורך הראשי בשנת 1992 את המשורר הערבי הנודע סמיח אלקאסם. אנשים אלה ניצלו את מעמדם כדי לפתח מערכת יחסים של עיתוניהם עם עיתונים פלשתיניים ועיתוני המרחב הכלל הערבי. אגב כך, הם נטלו חלק פעיל בשיח הנוגע לעניינים הגותיים כלל ערבים, למשל הדיון הסוער על יצירות ספרות ואמנות שהעלו את חמתם של אנשי הזרמים הדתיים שקראו להחרמת יצירות אלה. מערכת יחסים זו חיזקה והנחתה גם את גיבוש הזהות בקרב הקוראים הפלשתינאים בישראל.

כך, העיתון אלאתחאד, שהוביל את המגמה הזאת כבר במחצית הראשונה של שנות השמונים, הוציא מדי יום שישי מוסף שהיה במה לכותבים שמאליים פלשתינאים וערבים, כמו בשיר אלברגות'י, עלי אלח'לילי וגסאן אלח'טיב. הללו  תרמו ליציקת יסודות חדשים של קהל הקוראים, אמנם מצומצם, אך איכותי, עם המרחב הערבי. העיתון כל אלערב התמיד במגמה הזו תחת שרביטו של סמיח אלקאסם, תוך הדגשת מעמדו של העורך ויחסיו הענפים והמיוחדים  עם סמלי התרבות הפלשתינית כמו מחמוד דרויש ועם משוררים ויוצרים אחרים מארצות ערב. השבועון הנצרתי סיקר בהרחבה את פעילות עורכו במישור התרבותי הכלל ערבי, לרבות מבקריו התכופים והרצאותיו במוקדי תרבות פלשתיניים וערביים כמו רמאללה, עזה, קהיר ובאחרונה גם דמשק. ברוח זו, הרבו כותבי העיתון להשתמש בביטויים המדגישים את הזהות המרחבית, כמו למשל המונח המולדת הערבית, אלוטן אלערבי.

חידוד הזהות הערבית החדשה שבה ונחרתה על דגלו של השבועון פצל אלמקאל, ביטאון בל"ד. מנהיג התנועה, עזמי בשארה, מוצג מעל דפי העיתון כאחד האינטלקטואלים הבכירים בעולם הערבי, שעוסק בכתיבתו בעניינים כלל ערביים כמו התחייה הלאומית הערבית המודרנית, התחייה התרבותית הפאן ערבית והפולמוס בין הזרם הדתי והזרם החילוני במרחב הערבי. בעיתון מתפרסמים מאמרים רבים משל הוגי דעות מהמרחב הערבי ובמיוחד אלה בעלי הנטייה הפאן ערבית והנאצריסטית. כך, דואג העיתון לסקור בשיטתיות את הצהרתיו וראיונותיו של העיתונאי המצרי הנודע מחמד חסנין הייכל, ואף מפרסם את רוב מאמריו.

בביטאוני התנועה האסלאמית הנטייה היא להתחבר למרחב הכלל אסלאמי תוך הדגשת מקומה ומרכזיותה של ארץ הקודש, ומתחם אל אקצה במיוחד, בעיצוב הזהות הזאת. הכותבים בעיתונים האלה מרבים להשתתף גם בשיח העיתונאי הכלל אסלאמי הנוגע לסוגיות כמו המלחמות בבוסניה ובצ'צניה וענייני הקהילות המוסלמיות באירופה ובארה"ב למשל.

הביטוי השני לשינוי הוא מדיניות הפרסום. בנסיבות החדשות, השינוי חל גם בטווח ההתעניינות והסיקור של העיתונים הערבים. השבועונים הפרטים, אלצנארה וכל אלערב הקדימו לעסוק, ולו רק מטעמי תפוצה, גם בסוגיות הנוגעות לפלשתינאים בגדה וברצועה. מלבד דיווח שוטף על אירועים, מפרסמים השבועונים חומר רלוונטי לקוראים בשטחים גם בשאר המדורים, למשל תרבות, ספרות או ספורט. נראה, שמדיניות הפרסום הוכיחה עצמה. שכן, שני השבועונים הפכו בעשר השנים האחרונות לחלק ממפת העיתונות בשטחים. לפי אומדנים לא בדוקים, של מו"לים ומפיצים, כשליש ממספר הגיליונות מופץ בשטחי הרשות הפלשתינית.

היום, כמעט אין עיתון ישראלי בערבית שאינו דואג לשלוח כתבים לתחומי הרשות הפלשתינית או אינו מסתייע בכותבים פלשתינאים מתחום הרשות או מהתפוצות בטורים. עיתונים אלה מקציבים מקום נרחב לסמלים לאומיים פלשתיניים ואף מרבים לתת ביטוי למאווים לאומיים כלל ערביים.

הביטוי השלישי לשינוי הוא שחזור ההיסטוריה. בעשר השנים האחרונות, כמעט כל העיתונים הערביים בארץ מגלים עניין גובר במורשת הפלשתינית ובשחזור תמונת היישוב בארץ לפני 1948. בין היתר, מרבים העיתונים הערבים לתאר את הכפרים שאבדו, קרוב ל450- במספר, ומדגישים את השמות הערביים של האזורים והמקומות הגיאוגרפיים שעוברתו בינתיים. העיתונים הערבים שבו ואימצו את תפקיד ההמשכיות בחברה הפלשתינית. מדורים, שנושאים את השמות "דע את ארצך", "דע את מולדתך" באלאתחאד, פצל אלמקאל ואלעין, מבקשים לשמר את המורשת ההיסטורית במיוחד בקרב ולמען הדורות המאוחרים. הנטייה הזו גברה במיוחד בעקבות מאורעות אוקטובר ואחריהם. כך, פצל אלמקאל החל לפרסם מוסף שנקרא אנתמאא (שייכות), מטעם אגודת התרבות הערבית המסונפת לבל"ד.

במקביל, מעמיקה הישראליזציה, לא מעט בשל המשך תלותם של העיתונים הערביים במשאבים החיוניים המצויים בחברה המקומית. לא רק שעיתונים ערבים נשענים על מפרסמים ישראלים, דבר המבטיח שעמודי העיתונים הנושאים מודעות ישראליות מתורגמות לערבית; אלא שאילוצים כלכליים מחייבים עיתונים, בעיקר הפרטיים שבהם, הנשענים על הכנסות מפרסומת, למתן את הנימה הביקורתית כלפי המדינה וכלפי הציונות. עיתונים גם נוהגים להעתיק ידיעות ומאמרים, לפעמים מלה במלה, מהעיתונות העברית. בדרך זו, הם מאמצים סגנונות עריכה והלכות עיתונאיות, בעיקר פורמטים גראפיים.

כך, העיתונים הפרטיים בנצרת נראים בצורתם החיצונית כמקומונים ישראליים לכל דבר. מרבית העיתונאים מועסקים במשרות חלקיות וכ"פרי-לנסרים", מתוגמלים לפי רשימה, כנהוג במקומונים הישראליים. תנאיי העסקה אלה מקשים שוב על טיפוח קאדר עיתונאי איכותי, ולמעשה הם מנציחים פעם נוספת את מצוקתה המתמשכת של קהילת העיתונאים הפלשתינית בישראל.

 

                                             *

 

הסקירה הנוכחית הצביעה על מהפך רב שלבי והדרגתי בעיתונות הערבית במדינת ישראל, מעיתונות פוליטית מגויסת לעיתונות מתגייסת מתוך הכרה לאומית למאבקו של המיעוט הפלשתיני בחברה הישראלית. נטייה זו קיבלה תנופה נוספת בעקבות  מאורעות אוקטובר 2000 ועל רקע התנגשויות הדמים בין מפגינים ערבים לכוחות המשטרה הישראלית. במהלך האירועים הקשים, נטתה העיתונות הערבית בישראל לנקוט עמדה חד-משמעית לטובת האוכלוסייה הערבית, אולי כדי לאזן את מה שנראתה בעיני קוראים ערבים רבים כנטיית התקשורת העברית לסנגר על תגובתם האלימה של כוחות המשטרה. אפשר שאירועים אלה, בנוסף לאינתיפאדת אל-אקצה, מסמנים פרק חדש בתולדות העיתונות הפלשתינית.

המתח בין העיתונות הרעיונית והמפלגתית לבין העיתונות הבלתי תלויה אינו שונה מזה ששרר בחברה הישראלית בעבר ומזה המאפיין קהילה מעורבת במאבק לאומי. העיתונות העצמאית לא שקטה, אפילו בשיא גל ההתנגשויות בחודש אוקטובר 2000. שני השבועונים הפרטיים, כל אלערב ואלצנארה, המשיכו להתכתש ביניהם על זכות התואר העיתון הנפוץ ביותר במגזר הערבי או על התואר העיתון  ה"יותר ערבי" (הכוונה  כנראה לטיב הבעלות על העיתון, שכן כל אלערב נתון בבעלות מעורבת, ערבית ויהודית!).

שתי המגמות המקבילות ימשיכו כנראה להתחרות ביניהן גם בשלב הרביעי בתולדות העיתונות הפלשתינית בישראל, ועדיין מוקדם כדי לאפיין אותו. נראה, שהישראליזציה תעודד את העיתונות הבלתי תלויה לבסס את יתרונה הכמותי, בעוד הפלשתיניזציה תעניק יתרון איכותי לעיתונות הרעיונית והמפלגתית.

 

מקורות 

איילון, ע. (2000). תולדות העיתונות הערבית. תל אביב. משרד הביטחון. האוניברסיטה המשודרת.

 

ג'ובראן, ס. (1999). "העיתונות הערבית בישראל: תוצר של שינוי, זרז של שינוי". קשר. מס. 25. ע"ע 83-88.

 

 

כבהא, מ. (1996). תפקידם של העיתונות והשיח העיתונאי במאבק הלאומי הערבי פלסטיני, 1939-1929 . חיבור  לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. אוניברסיטת תל אביב.

 

כספי, ד. וי. לימור (1992). המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל 1948-1990. סדרת אשכולות. תל-אביב. עם עובד.

 

כספי, ד. ונ. אליאס (2000). "להיות כאן ולהרגיש שם: על התקשורת בשפה הרוסית בישראל". סוציולוגיה ישראלית. כרך ב' מס' 2. ע"ע 415-455.

 

ליסק, מ. (2000). "יחד שבטי ישראל? שסעים עיקריים בחברה הישראלית". בתוך: י. קופ. עורך. פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי". ירושלים. המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל. ע"ע 27-55.

 

לנדאו, י. (1993). המיעוט הערבי בישראל 1967-1991: היבטים פוליטיים. תל אביב. עם עובד.

מיכאל, ס. (2000) גבולות הרוח. תל אביב. הקיבוץ המאוחד.

עבאסי, מ. (1998) תטור אלרואיה ואלקצה אלקצירה פי אלאדב אלערבי פי אסראאיל, 1976-1948. ( התפתחות הרומאן והסיפור הקצר בספרות הערבית בישראל ). חיפה. דאר אלמשרק

 

קימרלינג, ב. וי. ש. מגדל (1999). פלסטינים - עם בהיווצרותו: תולדות הפלסטינים מראשיתן ועד ימינו אלה. ירושלים. כתר.

 

שטנדל, א. (1992)  ערביי  ישראל: בין הפטיש  לסדן. הוצאת  אקדמון, ירושלים.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד