על אוריינות, הוריינות ומוריינו
על אוריינות, הוריינות ומוריינו

על אוריינות, הוריינות ומוריינות

ד"ר צביה ולדן

ראש מיש"ם, מכון יוזמות, שפה ומחשבים במכללת בית ברל

 

החינוך סובל אמנם ממידה של קיבעון, אך בעוד הנטייה הרווחת בציבור היא לתלות את הקולר במורים, מדאיגה יותר השמרנות של הורים ביחס לילדיהם, בין היתר בתחום הוראת הקריאה והכתיבה.

 

לפי אמרה עממית ידועה, בוגרי האתמול מכשירים היום את מורי המחר שילמדו את ילדי המחרתיים. מִדברים אלה עלול להשתמע שהמורים הם האחראים לשמרנות או לקיפאון במערכת. החינוך סובל אמנם ממידה מסוימת של קיבעון, אך בעוד הנטייה הרווחת בציבור היא לתלות את הקולר במורים, אני מוטרדת דווקא ממגמת שמרנות מדאיגה בקרב ההורים. שמרנות זאת נחשפה באחרונה בפולמוס ציבורי שהסעיר את המערכת בעניין "הוראת הכתיבה והקריאה בבית הספר".

לטעמי חוטא הקהל הרחב - שההורים הם חלק ממנו - בכך שהוא מבסס את עמדותיו ואת יחסו כלפי בית הספר על זיכרונותיו כתלמיד, במקום להישען על ידע חדש, שהיום קל להכירו. את דברי אייחד לא לדרך שבה ניתן לארגן את הלימודים באופן שונה לחלוטין מהנוהג כיום, אלא לעצם ההוראה בתחום אחד שחקרתי: האוריינות.

אנחנו מדברים שפה שמית בעלת היסטוריה לא שגרתית, ולכן היה צפוי שיתקיים דיון ציבורי מתמשך ולוהט סביב העברית; החילוּן של השפה (השימוש שהיא עושה במונחים מעולם הקודש בחיי היומיום) והאופציה לליטוּן הכתב (ההצעה לאמץ כתב לטיני במקום הכתב העברי, העולה בכל כמה שנים) הן תופעות מרתקות. לעברית יש רכיבים ייחודים המזמינים דיון. הניקוד בעברית מעורר שאלות מעניינות במיוחד, וכיוון הכתיבה שלה שונה מזה של השפות השולטות היום באינטרנט. אל העברית המודרנית חלחלו מסורות שלפיהן מיוחס ערך מספרי לכל אות  (גימטריה) ובאלף-בית שלה השתמר מעין ניחוח מקודש.

 גם מערכת היחסים בין השפה הכתובה לשפה הדבורה בעברית היא יוצאת דופן. מצד אחד, העברית התקיימה במשך מאות בשנים כשפה כתובה יותר מאשר כשפה דבורה, ומצד אחר, האלף-בית שלה שימש כדי לכתוב באמצעותו להגים יהודיים, כמו אידיש, לאדינו וערבית, אם לציין רק את הבולטים. התפקיד שהאידיאולוגיה מילאה בהתחדשות הדיבור ובהפיכת העברית ללשון יומיום לכל דבר, בתוך פחות ממאה שנים, על-ידי דוברים שרבים מהם היו זרים לה, הוא ייחודי לכל דעה.

כמדינת הגירה ידעה ישראל גלים גדולים של עולים שלפעמים עלו במספריהם על הדוברים הילידיים. במדינה בעלת רוב יהודי והגדרה ציונית, השולטת בשטחים ששיוכם המדיני עדיין לא הוכרע, הפכה העברית ללשון הכיבוש והכוח, ויחסיה עם הערבית - לשון אחות -  לא מומשו במלואם. צפוי היה שהדיון בהוראת העברית, לשון האומה, כלשון-אם יתפוס מקום מרכזי בסדר היום הציבורי.

                                         *

אין תמה אפוא שהדיון בטיפוח האוריינות מערב את ההורים ואת הקהל הרחב. מה שמפתיע ומאכזב כאחד הוא באלו שאלות מתרכז הדיון הזה.  

העיסוק בשפה הכתובה ובתרבות המתלווה אליה נקרא אוריינות. על משקל המונח הזה, שהתחדש כאשר הורחבו הגבולות של התחומים שאנו קושרים ללימוד הקריאה והכתיבה, ונכללו בהם גם היבטים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים, אני מציעה שני מונחים מצומצמים יותר: הוריינות ומוריינות. לתפקיד שההורים יכולים למלא בטיפוח ההתפתחות האוריינית של ילדיהם באופן ישיר, ושל החברה באופן עקיף, אני קוראת הוריינות. והוריינות שונה ממוריינות - שהיא השם שאני מציעה לתפקיד של המורים בהקניית האוריינות. אני רוצה להבחין בין שני התפקידים האלה ולהעלות את האפשרות, שהשמרנות בקרב ההורים מביאה אותם לפעמים לאמץ תפקידים שאין להם ההשכלה הנדרשת לעשותם, ופוגעת בנכונות המורים לחדש ולהתחדש.

ב20- השנים האחרונות חלו התפתחויות מעניינות ומשמעותיות בהבנה שלנו את התהליכים הקשורים ברכישת הקריאה הכתיבה, או כפי שהן נקראות במערכת החינוך: מיומנויות היסוד. בתחומים השונים המשיקים להן - חינוך, בלשנות ופסיכולוגיה -  הצטבר ידע חדש שהביא את המורים ללמד קריאה בדרך שונה מן הדרך המסורתית. את הקשרים בין האותיות לצלילים, למשל, מלמדים בדרך חדשה -  מן השלם אל חלקיו, בעוד שבדרך המסורתית - "קמץ אל"ף אָ" -  נהגו ללמד מן החלקים, האותיות והניקוד, אל השלם - המלים.

היום אנחנו יודעים כי ילדים צעירים קוראים טוב יותר בהקשר מוכר מאשר מחוץ להקשר כזה. כך, למשל, עלולים קוראים צעירים הפוגשים את המלה המודפסת "סוס" ברשימת מלים לקרוא אותה "סוד". אבל כאשר יפגשו בה בסיפור העוסק בחוות רכיבה, הם יקראו אותה "סוס". קוראים צעירים גם יקראו באופן שוטף יותר סיפורים הכתובים בשפה מוכרת להם (למשל, סיפור המופיע בספר ילדים) מאשר סיפורים הכתובים בשפה לא מוכרת ולא טבעית, גם אם שפה זאת "נוחה" לפענוח, כמו, למשל, "דנה קמה, דנה נמה...".

למדנו גם שילדים צעירים מצליחים לנתח מלים שהם שומעים וקולטים על-פה, בלי להכיר את צורתן הכתובה, על-פי הצלילים הפותחים שלהן והחריזה שלהן, אבל מתקשים לנתח אותן באופן הקרוב יותר לייצוג הכתוב שלהן. כך, למשל, יהיה להם קל יותר להפריד את המלה "תנור" לשניים, לשתי הברות - "ת", "נור"  - מאשר לפרק אותה לאותיות ולתנועות המרכיבות אותה בכתב (ת"ו, פתח, נו"ן, ו"ו, שורוק, רי"ש). כך למשל, לא יהיה להם קושי לומר שהמלים "תנור" ו"תפוח" פותחות באותו צליל, אך יהיה להם קשה ומסובך יותר לקבוע שהמלים "תנור" ו"תינוק" פותחות באותו צליל, זה המתאים לאות ת"ו ללא ניקוד.

במלים אחרות, אף-על-פי שלמבוגרים שמרניים נראה כי קל יותר לפרק מלה לרכיבים הקטנים ביותר שלה, אם מפני שיש לזה היגיון מתמטי, ואם משום שכך הם למדו לפני שנים, מסתבר שבתהליך הרכישה אצל הילדים הוא הפוך.

תצפיות מראות כי ילדים עושים אנלוגיות בין מלים מוכרות לבין מלים שאינן מוכרות להם, כדי להגות את המלים החדשות. וזה אומר שעלינו להתחיל בכך שנעזור לילדים לזהות מספר גדול ככל האפשר של מלים מוכרות בדפוס. לפיכך ההמלצה הטובה ביותר להורים היא לשתף את  הילדים שלהם בכל פעולה הקשורה בקריאה מתוך הכתב הסביבתי (environmental print). כתב זה נמצא בכל מקום: בשלטים מכל הסוגים, החל באלה התלויים על חנויות וכלה בשלטי חוצות ענקיים, בשמות המודפסים על אריזות של מוצרים, או רקומים על בגדי ילדים. אבל הורים רבים ממשיכים לומר כך: "למה לך לנחש מה כתוב? עוד מעט תלך לכיתה א' ושם ילמדו אותך לקרוא כמו שצריך"; "לא כדאי ללמד אותה לקרוא לפני כיתה אל"ף, כי אז היא תשתעמם". או  "אני ידעתי לקרוא כשהגעתי לבית הספר וממש התעניתי בשיעורים". השמרנות של ההורים באה לידי ביטוי בכך שהם מתבססים על ניסיונם האישי ומתעלמים מן השינויים הרבים שחלו בסביבה שבה גדלים הילדים, ואף בארגון הסביבה ובמערך הלמידה בבית הספר.

ממצאים נוספים מראים כי ילדים קוראים טוב יותר בהקשר מוכר מאשר בהקשר בלתי מוכר. וזה אומר לנו כי הדרך היעילה ביותר לעזור להם לזהות מלים רבות ככל האפשר בדפוס היא לעזור להם לקרוא סיפורים בשפה מוכרת להם. והנה כאשר ילדים מבינים את חשיבות השפה הכתובה ואת הכוח שהיא מעניקה לבעל הידע, הם מתחילים להתנהג כקוראים. אנחנו רואים גילאי שלוש עד שש (לפעמים צעירים יותר וגם מבוגרים מהם) ה"מעמידים פני קורא". הם עדיין אינם מסוגלים לשחזר אלא טקסט שמישהו אחר קרא להם, ולפעמים הם נשענים על התמונות בלבד, אך בכך הם מגלים לנו שהבינו עיקרון חשוב באוריינות: בספר מסתתר סיפור שהקורא יכול לחלֵץ ממנו.

אבל הורים רבים מבטלים את ערכה של התנהגות זו אצל ילדיהם ואומרים: "הוא לא באמת קורא. הוא סתם מציג, הוא רק מעמיד פנים".  או "הוא מנחש, זה הכל", ושלא במתכוון הם מגמדים את הישגי הילדים במקום להאדירם. האדרת דברי הילדים היא גם התנהגות אוריינית מומלצת, וגם דרך יעילה להעצים את ערכה של הקריאה.

 השמרנות של ההורים מתבטאת בכך שהם דבקים בדיכוטומיה ישנה, שיש בה מקום לשני מצבים: יודע לקרוא או לא יודע לקרוא. זאת, בשעה שהמשכילים בתחום משתמשים ברצף התפתחותי הנע ממצב של "מי שמעמיד פני קורא", דרך "מי שמשחזר", מי שהופך להיות "קורא מתחיל" עד שהוא נעשה "קורא עצמאי". כיום אנחנו יודעים שכדי שילד ימשיך להתעניין בקריאה ולא ירים ידיים מול התסכול הכרוך בפיצוח הקוד הכתוב - שהרי קוד זה מציג מצבים רבים של חוסר עקביות - על המבוגר לשאוף להבטיח לו את מרב ההזדמנויות להצליח.

כדי שילד ילמד לקרוא עליו להאמין בעצמו, ועל המבוגרים לטפח  אמונה זאת בכל דרך. אם ההורים אמורים בעיקר לעודד ולתמוך מבחינה רגשית וחברתית, יכולים המורים להיות יותר ספציפיים בתמיכה שלהם. להטעים את טעם ההצלחה הוא תפקיד שמורה יכול לעשות באופן טוב במיוחד, בזכות העובדה שהוא בקי במסלולים ההתפתחותיים של הרכישה ויכול לאתר אצל הילד התקדמות גם כשהיא מזערית. אבל הורים רבים מפרשים את תפקידם לפי דפוס שמרני של התנהגות, ובוחנים את הילד במקום לעודד. במקום שההורה יהיה זה שתומך בילד, הוא מקשה עליו, תרתי משמע.

השיר הקצרצר של נעמי בן-גור והאיורים של דני קרמן המובאים בעמודים אלה מיטיבים לבטא את השינוי שחל בעמדות ההורים והילדים במעבר מן הגן לבית הספר. כשהילד קטן, הוא סקרן להבין מה מעסיק את אמו. "מדוע היא שקועה כל כך בקריאה בעיתון הזה? מה הקסם החבוי בין הדפים הגדולים האלה? מה יש בהם שאין בי, הבן שלה?" אבל האם הטרודה בענייני העולם הזה ממשיכה בקריאה, ומחמיצה הזדמנות פז להביא את ילדה אל שערי האוריינות ולשתף אותו בעניין שלה.

בתמונה השנייה נראה כי הילד כבר הולך לבית הספר וחוזר הביתה עם שיעורי הבית שלו. הוא כבר מסוגל לקרוא בעצמו, לפחות את מה שלימדו אותו בבית הספר. הפעם זאת דווקא האם שמתעקשת. היא רוצה לוודא שהוא אכן מסוגל לקרוא. היא מבקשת מממנו שיקרא את מה שכתוב, לא משום שהיא איננה יודעת זאת בעצמה, אלא מפני שהיא רוצה שהילד ינפיק לה הוכחה שהוא יודע מה כתוב שם. הלהיטות של הילד נעלמת והוא איננו נראה נלהב במיוחד.

                                         *

כאמור, אנחנו יודעים היום שילדים מצליחים טוב יותר לפרק מלים לצירופים פותחים ולחרוזים מאשר לפרק אותן לאותיות. גילוי זה אומר לנו כי הם גם יבינו טוב יותר הוראה של אותיות והברות בטקסט מוכר ויפיקו ממנה יותר תועלת מאשר מהוראה של אותיות מבודדות. ככל שיקראו לילדים ויחד אתם סיפורים רבים יותר, כן יגברו הסיכויים שהם יפגשו צירופים דומים וחרוזים, ויגדלו הסיכויים שהם ייתקלו בדרכים שונות להגות אותן אותיות וילמדו לזהותן. לכן כדאי להורים לעזור לילדים לצבור ניסיון רב כל האפשר בהקשבה ובשמיעה.

אבל הורים רבים מעדיפים דפוסים שמרניים, כמו למשל, "לעבוד" עם הילדים ב"חוברות", אולי משום שבחוברות רבות יש תרגילים שיטתיים, המוכרים להם והחוזרים על עצמם... "אם הוא יעתיק את המלה הזאת הרבה פעמים, הוא יזכור אותה, אני בטוח". או "אני זוכרת שלנו אמרו להעתיק עשר פעמים כל מלה. אז הילדים לא היו מפונקים כמו היום. שימי אותם לפני הטלוויזיה וזה מספיק להם".

הוראת הקשרים בין צלילים לאותיות, מן השלם אל חלקיו, שונה מן ההוראה המסורתית בכמה היבטים. היא מלמדת את חלקי המלה אחרי שהילד קרא או אחרי שקראו לו סיפור, ולא לפני הקריאה; היא מלמדת את הקשרים בין צירופים פותחים וחרוזים לבין האותיות, ולא מתחילה את ההוראה מן הקשרים בין האותיות לצלילים בודדים. אך היא איננה נופלת מן ההוראה המסורתית. היא מפורשת, שיטתית וממצה. לא פחות חשוב מכך: היא נכונה מבחינה התפתחותית ומתאימה לידע הפסיכו-בלשני שיש לנו על תהליכי הרכישה. והנה דווקא ההורים מתלוננים במקומות רבים שבהם נוקטים דרך יחסית חדשה זאת: "אני למדתי ב'אלפוני', אז מה, אני לא יודע לקרוא?". או "מאות בשנים לימדו ב'חדר' לקרוא, אז פתאום הגניוס היהודי לא מספיק טוב עבור הילדים שלנו?"

תחום נוסף בו נחשפות עמדות שמרניות מצד ההרים הוא הכתיב. אני מייחסת חשיבות רבה לכתיב נכון, כי הוא אחד המנגנונים המשמרים את העושר של הלשון. הוא מעיד על קשרים בין משפחות מלים ולפעמים מספר את גלגולי המלה. אבל בפגישות רבות חוזר ונחשף דפוס התנהגות שמרני של הורים, שאינם מפסיקים לתקן לילדים שלהם את שגיאות הכתיב ומתמקדים בהן. במקום לקרוא מה שהילד כתב ולהתייחס לדבריו, אנחנו לומדים שהדבר הראשון שההורים עשו היה לחפש את שגיאות הכתיב שלו.

המחקר מראה כי ילד נפטר משגיאות הכתיב שלו בכיתה ג' או ד'. המחקר מגלה לנו כי ילדים שמוריהם והוריהם התמקדו בהתייחסות לתוכן הדברים שלהם יותר מאשר לצורה שבה הם נכתבו, הרבו יותר לכתוב. גם מספר השגיאות שלהם לא היה גבוה מזה של עמיתיהם, שאצלם הקפידו לתקן בעט אדום והטילו עליהם לכתוב שלושים פעם כל מלה שבה שגו. מדוע, אם כן, מתעקשים ההורים להעיר לילדיהם? מדוע הפכו דווקא שגיאות הכתיב לנושא המטריד הורים? נראה לי, כי ההורים זוכרים שלהם נהגו לתקן את שגיאות הכתיב, ונדמה להם שזה מה שעזר להם: "בימינו לא היו כל-כך הרבה שגיאות". המחקר בארצות בעולם (אנגליה, ארה"ב, הולנד וצרפת) דווקא מצביע על כך ששגיאות כתיב היו קיימות בקרב הכותבים בכל הדורות.

לא נכון יהיה לפרש את דברי כאילו אני חושבת שאין כל טעם או חשיבות להתערב בשגיאות הכתיב של הילד. נהפוך הוא. התערבות בתחום זה חייבת להיעשות בידי מומחים ולא הורים. אנחנו מבדילים בין שני סוגים של שגיאות כתיב: שגיאות התפתחותיות, כאלה האופייניות לשלב מסוים בהתפתחות, ושעליהן אנחנו יודעים כי ייעלמו עם השנים, כמו למשל "תאויות" או "קיתה", לעומת שגיאות "חמורות" יותר, כמו למשל "תעויוט" או "כיטע". השגיאות מן הסוג השני עלולות להעיד על כך שהילד מחמיץ הכללות אופייניות לשפה ונשען על אסטרטגיה חלקית בלבד, או שמא הוא כותב ללא כל אסטרטגיה, פשוט מתוך ניחוש.

ההבחנה בין שני סוגי השגיאות דורשת ידע וניסיון רב, שלרוב ההורים אין ולא יכול להיות. ולכן, אני מציעה להורים להתרכז בתוכן ובמשמעות, ומקפידה שהמורים יתערבו בזמן ובאופן שיבטיחו שהילד ימשיך לכתוב, ולא יפחד ליטול סיכון הכרוך בלמידה. ילד שאיננו מהסס ואיננו פוחד לטעות, סיכוייו להגיע ללמידה משמעותית ולהצליח בה רבים וטובים יותר. מורים טובים יכולים להרחיב את מרחב ההתנסות והטעויות של הילדים, ולהפוך אותו למקום של למידה והתפתחות. הורים שמרניים עלולים להצר את צעדי הילד, אם הוא יפחד להמר. זאת ההבחנה שאני מציעה בין הוריינות למוריינות.

האוריינות (התרבות והידע הסובבים את השפה הכתובה) מציעה לתלמידים בבית הספר בפרט, ובחברה בכלל, עוצמה רבה. כוחה נובע, בין השאר, מהתחדשות מתמידה, למשל מן העובדה שהיום כל נער צעיר יכול לפרסם את דבריו ברבים - באינטרנט -  מבלי שאיש יידע את גילו, ומבלי שיסבול מצנזורה. ההוריינות מייצגת "אנרגיה" ומעורבות רגשית, ואותן כדאי לנתב כדי לחזק בילדים את הביטחון ואת הדימוי העצמי. מוריינות היא גילוי של כוח המיועד להעצים את הילדים, תוך שימוש בידע מקצועי ספציפי המתחדש ומתעדכן ללא הפסק. כדי שהמורים יוכלו להתפנות ולבחון אותו, אסור שיהיו מאוימים על ידי שמרנות מכל מקור שהוא. חשוב שההורים יזכרו כי לא כל מה שעבד אצלם יעבוד גם אצל ילדיהם. אף על פי שהורים אמורים לשאוף שילדיהם יהיו יחידים ומיוחדים, מסתבר כי רבים מהם רוצים - באופן בלתי מודע  אולי - שילדיהם יהיו יצוקים בדמותם.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד