אלי מקביל, פוסט-פמיניזם ורווקו
אלי מקביל, פוסט-פמיניזם ורווקו

אלי מקביל, פוסט-פמיניזם ורווקות חדשה

ד"ר יונתן כהן וד"ר רבקה ריב"ק

החוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה

 

התוכניות שהפכו להיות אבני דרך בהיסטוריה של הטלוויזיה, כגון "אלי מקביל",  הן אלה שהצליחו ליצור עולם מציאותי ולהכניס לתוכו מצבים וייצוגים מעוררי מחלוקת. המחקר המוצג כאן טוען כי בסדרות כאלה ניתנות לפענוחים שונים על פי ראיית העולם המוקדמת של הצופה.

 

מרגע בואה של הטלוויזיה לעולם וכניסתה לד' אמותינו, עסקו אין-ספור חוקרים במדידת ההשפעות שלה על התנהגותם, ערכיהם ותפיסות עולמם של צופיה; מגוון של מחקרים העמיד אותנו על יכולתה של הטלוויזיה ללמד ולהביא לחיקוי של דגמים התנהגותיים, מזה, ועל הכוח שלה לטפח בצופיה תפיסת עולם מעוותת ושמרנית, מזה. מן הזווית האחרונה, התוכן הטלוויזיוני נתפס כפועל יוצא של עבודת הבנייה שבה הממסד התקשורתי מייצר גרסה הגמונית של המציאות שעולה בקנה אחד עם אמונותיו, הרגליו ותפיסת עולמו.

בין כך ובין כך, ביסוד מחקר ההשפעות עומדות שתי הנחות. לפי ההנחה הראשונה, הכוח הטלוויזיוני מוכל בתוכן שלה והשפעתה היא תוצר מיידי ובר-מדידה של תוכן זה. ההנחה השנייה היא שהקהל הטלוויזיוני הוא הומוגני, וההבדלים בין חבריו זניחים מבחינת יכולתו של התוכן להשפיע על כולם בדרכים דומות.

המסגרת התיאורטית שמציע החוקר סטיוארט הול (1980) מערערת על שתי ההנחות הללו ופורשת הסבר חלופי ליחס שבין הצופים לתוכן הטלוויזיוני. לשיטת הול, רגע הפענוח, אותה נקודה שבה המציאות, כפי שהיא מתוארת (ומובנית) על ידי הממסד התקשורתי, מתפענחת בקרב הצופים,הוא הרגע המכריע שבו התוכן מקבל ממשות ומשמעות. כמו מקדחה שעצמתה אינה באה לידי ביטוי אלא במפגש עם משטח שבו היא יכולה לקדוח (Lewis, 1991), כך עצמתה החברתית של הטלוויזיה חסרת משמעות עד שהיא פוגשת את הקהל.

ברגע הזה, ככל שהמקדדים דומים למפענחים מבחינה תרבותית וחברתית, הפענוח של הטקסט יהיה הגמוני, כזה שמפרש את התוכן כפי שהתכוונו יוצריו, פשוטו כמשמעו. אבל ככל שהמפענחים רחוקים מן המקדדים, ייווצרו יותר ויותר פענוחים שהם תוצר של התדיינות בין הצופים לבין תמונת המציאות שמגיש להם הטקסט; וכשהפער גדול דיו, המפגש בין הצופים לתוכן יוליד פענוחים מתנגדים, שהופכים את המשמעות המובנית בטקסט על פיה.

סטיוארט הול, מתוך זווית ניאו-מרכסיסטית, מנסה לבדוק את כוח העמידה של מעמדות ומיעוטים בפני הכוח האידיאולוגי של התרבות המרכזית. עד כמה יכולה תעשיית התרבות, האליטה שבבעלותה אמצעי היצור, להשתיק קולות מתחרים? להפקיע זרמים חתרניים? לטפח תודעה כוזבת? הול מטיל ספק בכוחה המוחלט.

ראשית, הניסוח שלו מצביע על בקעים בכוח ההגמוני, ומתוך כך, על ערוצים של התנגדות. המחקר שנעשה בהשראתו ובחן פענוחים של חדשות, הראה בבירור כיצד אנשים ממקומות חברתיים שונים מאמצים עמדות שונות ביחס למציאות שמתוארת בכתבות: חלקם מאמצים את זווית הראייה של היוצרים, בעוד אחרים מתדיינים אתם או קוראים עליהם תגר. אפשר לשער, למשל, שערבים במשולש, כמו גם מתנחלים בתפוח, מציעים פענוחים אלטרנטיביים למהדורת החדשות מירושלים.

 שנית, העבודה של הול שומטת את הקרקע תחת ה"דטרמיניזם של הגירוי" - האמונה שלגירויים טלוויזיוניים יש השפעות אחידות ובלתי נמנעות - שאפיין את מחקרי ההשפעה המוקדמים. הול מעביר את כובד המשקל להסבר התרבותי: כוח השכנוע של הטקסט לא נקבע אלא ברגע המפגש שלו עם הצופים, על הרקע ההיסטורי והחברתי שלהם; ולכן, אם ברצוננו להבין את תגובות הקהל לתוכן, הרגע הזה הוא שצריך לעמוד במוקד המחקר.

למרות השוני ביניהן, גישת ההבניה וגישת הפענוח מניחות, שתיהן, שתכנים טלוויזיוניים משקפים באופן ישיר את האידיאולוגיה של בעלי ההון שעומדים מאחורי תעשיית התרבות; ובחברה האמריקאית, שהיא יצרנית ויצואנית התוכן הגדולה בעולם, האידיאולוגיה היא קפיטליסטית ופטריארכלית.  גם אם הנחה זו תקפה ביחס לתכנים שמתבססים באופן ישיר על המציאות (כמו למשל מהדורת חדשות), הרי שלגבי תוכניות שיוצרים עולם בדיוני, ההלימה בין התוכנית לבין האידיאולוגיה שעומדת מאחוריה אינה מובנת מאליה.

תוכניות הבדיון מושכות צופים על-ידי כך שהן יוצרות אשליה של עולם שפועל על פי היגיון הנגזר מן המציאות החברתית. אולם, כדי להיות חדשניות ופופולריות, תוכניות בדיון רבות מאתגרות את האידיאולוגיה הקיימת באמצעות מצבים שחורגים ומאירים באור שונה את המוסכמות החברתיות, ותוך כך בוחנות את הגבולות הנורמטיביים. התוכניות שהפכו להיות אבני דרך בהיסטוריה של הטלוויזיה הן אלה שהצליחו ליצור עולם מציאותי ולהכניס לתוכו מצבים וייצוגים מעוררי מחלוקת. מחקר זה מבקש, אם כן, לבחון את המידה שבה המודל של הול מתאים לחקר סדרות בדיוניות, באמצעות ניסיון לזהות גורמים הקשורים בהבדלי פענוח של הסדרה "אלי מקביל".

*

בתוך הזרם הגועש, האין-סופי שמפיקה ומשווקת תעשיית התרבות האמריקאית, תוכניות שונות נשארות חרותות בזיכרון הקולקטיבי כמי שהטביעו בו חותם מיוחד, סימנו נקודת מפנה, או ביטאו באופן חריף ומדויק את מבנה הרגש של תקופתן. לנכסי צאן ברזל אלה של התרבות הפופולרית, דוגמת "הכל נשאר במשפחה", "שלושים ומשהו", ו"פרקליטי LA", נוספה באחרונה "אלי מקביל", שמתארת את חייה המקצועיים והפרטיים של עורכת דין צעירה במשרד מצליח בבוסטון, ועוסקת,כפי שמתאר אותה דייוויד א. קלי, יוצרה,—במאבקם ושאיפתם של נשים וגברים לעבוד יחד. "אלי מקביל" מדברת אל ועל אנשים צעירים, על החיים בני זמננו ועל הדילמות המרכזיות שעומדות בבסיסם, והיא מתמקדת, במיוחד, בפוליטיקה של מגדר ובחוויה של הבדידות.

מן הרגע שעלתה על המרקע מככבת "אלי מקביל" גם במדורי הביקורת, גם בדירוגי הצפייה. כפרפרים שנמשכים לאור, מבקשים המבקרים לפענח את סוד קסמה.חלקם רואים בה דמות משמעותית ופורצת דרך, בעלת אמירה חדשה וחיונית על ההוויה והחוויה הנשית העכשווית; וחלקם מזהירים ממקסם השווא, ממלכודת הפתאים שטומנת התוכנית המציגה, תחת מסווה של עורכת דין עצמאית ומצליחה, בחורה אנורקטית שחייה אין בהם דבר זולת הכמיהה לבן זוג ולמיסוד הטרוסקסואלי.

בין כך ובין כך הצופים,לפחות למראית עין,אוהבים את מה שהסדרה מציגה לפניהם. נתוני הוועדה למדרוג מראים שבעונה השנייה של הסדרה צפו בה בכ -16.5%ממשקי הבית בישראל, וכשליש מצופי הטלוויזיה באותה שעה.

הפופולריות של הסדרה ומרכזיותה בשיח הציבורי בהקשרים של פוליטיקה של מגדר הפכו אותה לבחירה המתבקשת במחקר על צפייה. אבל יותר מכך, "אלי מקביל" מציעה טקסט שיש מחלוקת לגבי היחס שבינו לבין המוסכמות החברתיות של התרבות שבה נוצר. עלילת הסדרה נעה סביב אשה מיוחדת שמשמיעה את קולה ומבטאת את השקפת עולמה ומתוך כך מגשימה את התביעה הפמיניסטית לייצוג תרבותי משמעותי; אך במקביל, הסדרה מתייחסת לרגישות מגדרית ולחקיקה מתקדמת כאל תקינות פוליטית קטנונית ונלעגת, במקום לראות בהן הישגים משמעותיים של תנועות הנשים. אם במציאות, במרבית המקרים שבהם הטרדה מינית נידונה בבתי משפט, מדובר בניצול בוטה של כוח וסמכות, המקרים המשפטיים שבהם מטפלת הסדרה נראים כפארסה ומתאפיינים בכך שהם מותחים את ההיגיון של הטרדה מינית לקצה גבולו. בכך, התוכנית מציגה את ההטרדה המינית כנושא שראוי אולי לדיון אינטלקטואלי, במקום כבעיה חברתית משמעותית ורחבת-היקף.

בנוסף לזה, הסדרה מציעה אמירה חדשה על הדרך שבה עולם בדיוני יכול לייצג ולהישען על המציאות. שלא כמו ההבחנה המקובלת בטלוויזיה, בין ייצוג של המציאות העלילתית לבין ייצוגם של חלומות, דמיונות וזכרונות, הבחנה שנעזרת ב-flash-back, fade in/out וכד', יוצרי "אלי מקביל" מציגים באופן ויזואלי חלומות ותשוקות בדרך שבה הם מציגים אינטראקציה חברתית. כך, כאשר אלי מקביל חשה שבן-זוג עומד לסיים את מערכת היחסים אתה, אנו רואים אותה מושלכת ממנוף אל פח האשפה הקרוב. ההיכרות עם השפה הוויזואלית של הסדרה היא שמבהירה לצופים שלגיבורה לא נשקפת סכנה מן הנפילה, וזו איננה אלא פרי דמיונה הפרוע. היחס המורכב של הסדרה אל האידיאולוגיה ההגמונית מזה, ואל המציאות מזה, הינחו את הבחירה ב"אלי מקביל" כנושא למחקר.

*

המחקר התבסס על ניתוח נתונים שנאספו באמצעות שאלון שהופץ בכמה כיתות בחוגים שונים באוניברסיטת חיפה. השאלון נועד לבחון את הדרכים שבהן צופים של הסדרה מפענחים אותה, את תגובותיהם אליה ואת עמדותיהם כלפיה. בשאלון נכללו גם שאלות שנגעו לפרטים אישיים ועמדות כלליות, ושימשו לזיהוי גורמים שמבחינים בין צופים שמפענחים את הסדרה. כאוכלוסיית מחקר, סטודנטים התאימו במיוחד מכיוון שקהל היעד של "אלי  מקביל" צעיר, מתוחכם ומשכיל, בקבוצת גיל שבה החיפוש אחר בני-זוג וההתלבטות בסוגיות של זוגיות כמו אלה של גיבורי הסדרה הם במוקד החוויה האישית והחברתית.

בישראל, לעומת מחקר על קהל היעד המקורי, הבחירה בקהילה סטודנטיאלית חשובה במיוחד, שכן הסדרה פונה לקהל מודע שמסוגל להעריך את ההומור הנשען על התרבות האמריקאית, על שיח ה"תקינות הפוליטית" שבמרכזה.

213 צופים (מי שצפו בתוכנית לפחות שלוש פעמים) מילאו שאלונים. הנתונים שנאספו איפשרו להשיב על שתי שאלות: הראשונה, מה מבחין בין צופים שמפרשים את התוכנית כטקסט פמיניסטי, לבין אלה שרואים בה תוכנית אנטי-פמיניסטית או תוכנית בידור נטולת מסר חברתי. השאלה השנייה התמקדה בהבדלי מגדר בתגובות לסדרה, מתוך השערה שהסדרה רלוונטית באופן שונה לנשים וגברים.

מחקרי פענוח נוטים בדרך כלל להשתמש בראיונות פתוחים, בניסיון להבין לעומק את רובדי המשמעות שצופים מפיקים מהטקסט. חוקרים אחרים (למשל, Lewis, 1991) העדיפו את יכולת ההשוואה השיטתית בין צופים על פני התמקדות בעומק הפרשנויות, ולכן חקרו פענוח באמצעות כלים כמותיים. המחקר הנוכחי אימץ את הגישה השנייה, מה שחייב צמצום של טווח הפענוחים שנחקרו. לכן, כמו במחקרו של לואיס, הוכנו במחקר מקדים שלוש פסקאות שנועדו לדמות ביקורת עיתונאית על הסדרה, תוך התייחסות מיוחדת למסר החברתי שלה. הנשאלים התבקשו לבחור את הפסקה שמשקפת ביותר את דעתם. הפסקאות נוסחו על סמך כ20- חיבורים שכתבו סטודנטים/יות על הסדרה, ועל ביקורות על הסדרה שהתפרסמו במדיה האמריקאיים.

 הפסקה הראשונה הגדירה את הסדרה כמקדמת את דימוי הנשים ומציגה אותן באור חיובי:

אלי מקביל מייצגת את ה"רווקה החדשה" ואת הזרם הפוסט-פמיניסטי שטוען שלמרות העניין שנשים מוצאות בגברים וכמיהתן לקשר, הן יכולות לנהל חיים מעניינים ומאתגרים גם ללא בן זוג. למרות רצונה ביחסים רומנטיים, אלי היא בררנית בבחירת בני זוג ואינה מתפשרת רק בכדי למצוא קשר קבוע. אלי מוצגת כאשה מבולבלת משהו, מיוחדת אך בה בעת חזקה ועצמאית שאינה מהססת לדרוש ולהשיג שוויון מקצועי ואישי עם הגברים בסביבתה. היא משלבת בין עבודתה וחייה הפרטיים ומרשה לעצמה להביע רגשות גם בהקשרים מקצועיים. אלי מקביל רואה את העולם קצת אחרת אך עומדת על זכותה להיות שונה ודורשת מאחרים לקבל אותה כפי שהיא. היא אינה פוחדת לבטא את מיניותה ואף לנצל את נשיותה להשגת מטרותיה בנחישות.

בפסקה זו בחרו 71 צופים.

הפסקה השנייה היתה ביקורתית יותר ותיארה את הסדרה כלועגת לרעיון של שוויון הנשים ולנשים שמנסות לצאת נגד חלוקת התפקידים המסורתית:

הסדרה אלי מקביל מוסרת מסר לפיו אפילו חייה של אשה משכילה ומוצלחת אינם שלמים ללא אהבתו של גבר. אלי מקביל מייצגת נשיות היסטרית ונוירוטית ובכך הסדרה מרמזת כי גם נשים בעלות כשרונות מקצועיים גבוהים לא תוכלנה להשתוות לגברים, מפני שכישלונות בתחום הרומנטי יאפילו על יכולתן המקצועית. הופעתה האנורקטית, התנהגותה הילדותית ועיסוקה האובססיבי ברומנטיקה מייצגים את התפיסה השמרנית של אשה כרעיה ואם ולא כאדם בפני עצמו. למרות היומרות הפמיניסטיות של הסדרה בה מככבת אשה בעלת קריירה, הסדרה אינה מקדמת את עניינן של הנשים.

רק 38 צופים בחרו בפסקה זו כמייצגת את תפיסתם לגבי הסדרה.

הפסקה האחרונה התייחסה אל ל"אלי מקביל" כסדרה אמביוולנטית ולכן חסרת מסר חברתי ברור:

אלי מקביל היא בו זמנית פתטית אך גם חמימה וחביבה. לסדרה אין מסר חברתי ברור והיא בוחרת להתמקד בעולמן הפנימי של הגיבורות תוך שהיא מייצגת דילמות של נשים רווקות אורבניות ומצליחות בשנות ה90-.  היא מייצגת את הרצון להגשמה עצמית בחברה גברית מזה, ואת ההתרפקות על תפיסות רומנטיות של נשיות מזה. במקום לנקוט עמדה ברורה לגבי הפמיניזם, אלי מקביל מבטאת בהגזמה את התסכול של נשים שהתחנכו על כך שנשים יכולות וחייבות להשיג את הכל (משפחה, קריירה, הגשמה עצמית) אך מגלות שבפועל החברה אינה מסייעת לנשים שמבקשות לאזן בין יחסים רומנטיים וקריירה וכי הניסיון לעשות זאת גורר תסכול ופשרות קשות. הסדרה מטפלת באופן קומי בבעיות של נשים בחברה שמחנכת אותן להצליח, אך בה בעת מקשה עליהן.

הפסקה הזו היתה הפופולרית ביותר, ונבחרה על ידי 104 צופים.

מקובל לראות את הבדלי הפענוח כפועל יוצא של מרחק תרבותי, ולפיכך מחקרי הפענוח הקודמים התמקדו בהבדלי מין, מעמד ומוצא. משתנה המין נחשב רלוונטי גם בהקשר הזה, אבל קיומו של קשר רומנטי ומשתנים פסיכולוגיים שונים, נראו משמעותיים יותר מן המשתנים הדמוגרפיים המקובלים. מתוך כך, שיערנו ששלוש קבוצות של משתנים קשורות לפרשנות המועדפת על כל צופה: משתנים דמוגרפיים (מין, מצב זוגי), משתני עמדות ואופי (דפוס התקשרות זוגי, פמיניזם, חשיבות הטלוויזיה בחיי הצופה) ומשתנים של תגובות צפייה ל"אלי מקביל" (אהבת הסדרה, יחס לדמות הראשית, תפיסת מציאותיות של הסדרה). 

בעוד שתי קבוצות המשתנים הראשונות כוללות משתנים שקודמים בזמן לצפייה ולכן אינם מושפעים מן הסדרה ומן הצפייה בה, קבוצת המשתנים השלישית תלויית צפייה, ולא ברור מה יחס הזמנים בין המשתנים בקבוצה זו לבין הפרשנות הכללית של הסדרה. לכן, אף כי אינם יכולים לשמש כהסבר לפענוח, חשיבותם של משתנים אחרונים אלו היא בכך שהם מאפשרים להבין טוב יותר את הדינמיקה של הפענוח ואת הקשר בין פרשנות אידיאולוגית לבין תגובות פסיכולוגיות לסדרה (הזדהות, אהבה וכו').

הממצאים הצביעו על כך שצופים שראו ב"אלי מקביל" סדרה שמקדמת את מעמד הנשים ומציגה מודל של "רווקה חדשה" (גישה שתואמת את זו של יוצרי הסדרה) היו שונים באופן מובהק משתי קבוצות הצופים האחרות, אך הקבוצות שדחו פרשנות זו לא היו שונות אלה מאלה באופן מובהק. כפי שניתן לראות מלוח מס' 1, הפרופיל של הצופים שבחרו בפסקת "הרווקה החדשה" התאפיין בשיעור נשים שווה לחלקן במדגם, ושכיחות רבה יותר של חסרי בני-זוג מזו של כלל המדגם.  בנוסף לכך, הפרופיל כלל כמה עמדות כלפי הסדרה: ממוצע גבוה יותר בסולם שמדד את היחס לאלי מקביל כדמות חלשה ואקסצנטרית, הזדהות חזקה יותר אתה, אך גם ממוצע נמוך יותר מצופים אחרים במדד של אהבה לסדרה. כמו-כן, לא נמצא כל קשר (לא חיובי ולא שלילי) בין פרשנות הסדרה לבין עמדות פמיניסטיות, והעובדה שנשים בחרו בפענוח "הרווקה החדשה" לא פחות מגברים מעיד שצופות לא נטו לראות בסדרה עלבון לנשים ומעמדן יותר מצופים. יחד עם זאת, צופים שמצאו בסדרה מסר מחזק לנשים, לא ראו את אלי עצמה כחזקה; נהפוך הוא, כפי שצוין כבר, הם ראו אותה כחלשה יותר מקבוצות צופים אחרות, אך למרות זאת נטו יותר להזדהות אתה.

נראה אם כן שלא די להמיר את הדטרמיניזם של הגירוי בדטרמיניזם סוציולוגי, ושמעבר למרחק תרבותי, כפי שהוא בא לידי ביטוי במשתנים דמוגרפיים, ניתן להבין הבדלי פענוח גם באמצעות משתנים נוספים. הממצאים הנוכחיים מראים כי גם בקבוצת צופים הומוגנית יחסית קיימים הבדלי פענוח משמעותיים, וכי צופים שבחרו בפענוחים שונים מובחנים גם במצבם הזוגי וגם בעמדותיהם כלפי הסדרה והנושאים שבה היא עוסקת. 

אך כיצד ניתן להסביר את הממצא שהצופים שראו את הסדרה כמייצגת נשיות חזקה והזדהו ביותר עם אלי מקביל, שייכים דווקא לקבוצה שראתה באלי מקביל דמות חלשה? נראה שהתשובה טמונה בכך שצופים שהעדיפו את פענוח ה"רווקה החדשה" התמקדו בשוני ובייחוד שבדמותה של אלי מקביל. המשיכה לדמות וההזדהות עמה נובעות, לפי ההסבר הזה של הממצאים, ממוזרותה ומיכולתה לתפקד כשונה וכמודעת לעצמה מבלי להתכופף לפי הנורמות המקובלות. נראה שקבוצת צופים זו, שרואה בסדרה מודל לנשיות מסוג חדש (מודל המכונה פוסט-פמיניסטי), רואה באלי מקביל דמות המערערת על המוסכמה שכדי שאשה תיחשב למשוחררת, היא חייבת להיות חזקה. במקום זאת, אלי מקביל תובעת מהחברה הגברית (ומן הפמיניסטיות בכלל זה) לקבל אותה כמות שהיא, פגיעה וחלשה בכלל זה, ולהכיר בלגיטימיות של הנשיות החדשה הזו.

כצפוי, המשתנים שמבחינים באופן הברור ביותר בין קבוצות הפענוח אינם משתנים דמוגרפיים או עמדות כלליות, אלא משתני התגובה לסדרה (אהבת הסדרה, יחס לדמות הראשית, תפיסת מציאותיות, הזדהות עם הדמות הראשית). מבין משתני התגובה, עוצמת ההזדהות עם אלי מקביל נמצא כמשתנה החשוב ביותר בהבחנה בין קבוצות הפענוח. מכאן ניתן ללמוד על החשיבות שיש ליחסם של הצופים אל הדמויות בעלילה, ועד כמה היחס הזה משפיע על הדרך שבה הם מבינים סדרות טלוויזיוניות ומפענחים אותן. 

מקובל להבחין בין יחסי צופים עם דמויות בסוגות (ז'אנרים) טלוויזיוניות פתוחות וסגורות. בתוכניות "פתוחות", דוגמת חדשות, שעשועונים ותוכניות אירוח, המנחים פונים לקהל באופן ישיר. בתוכניות כאלה, הצופים מוזמנים לפתח מערכות יחסים פרא-חברתיות באמצעות אינטראקציה מדומיינת, שבה המנחים פונים אל הקהל והקהל, מצדו, מוזמן ליטול תפקיד פעיל ולדמיין את עצמו כחלק מהסיטואציה באולפן.  הצופים אמורים לצחוק מהבדיחות, לענות לשאלות, להבין רמזים וכך להרגיש שהם חלק מן התוכנית.

לעומת זאת, תוכניות בפורמט סגור, כמו "אלי מקביל", יוצרות עולם שאליו הצופה יכול להתחבר ולהיכנס רק באמצעות הזדהות עם אחת הדמויות. הצופים מתבקשים לדמיין את עצמם בתור הגיבור או אחת הדמויות האחרות, לחוש את התחושות והרגשות שהגיבורים מציגים, ולחוות את הסיפור מנקודת מבטם של אותה הדמות. פיסק (1987) טען שיש קשר בין ההזדהות של צופים עם הגיבור של סרט או תוכנית לבין הפענוח שהם מעניקים לטקסט. צופים שמזדהים עם גיבורי הסדרה נוטים להבין את הטקסט דרך עיני הגיבורים, להיות פחות ביקורתיים כלפיו, ולאמץ פרשנות דומה לזו שיוצרי הסרט מכוונים אליה.

הימנעות מהזדהות, לעומת זאת, מאפשרת לצופים ריחוק וביקורתיות שמובילים לעמדה שונה מזו שיוצרי הטקסט מכוונים אליה. אם כך, ממצאי המחקר הקושרים הזדהות חזקה עם פענוח פוסט-פמיניסטי, מהווים תמיכה ברעיון זה של פיסק ומדגישים את חשיבותה של ההזדהות כמרכזית בתהליך הפענוח. ככלל, ממצאי המחקר הנוכחי מהווים הצצה ראשונית אל הדינמיקה של תהליך הפענוח, ומצביעים על כך שהיא תלויית תוכן. במסגרת הזאת, נמצא שיחס לדמות והפענוח שלה, כמו גם תפיסת הריאליזם שלה, הם מרכיבים חיוניים בהבנת תהליך הפענוח.

*

השאלה השנייה שניסינו לענות עליה במחקר התמקדה בהבדלים בין המינים בתגובות לסדרה. בחלק הראשון של המחקר נמצא שבהבנת הפענוח האידיאולוגי של "אלי מקביל" אין די בחלוקה על-פי מין, אך לאור מחקרים קודמים (למשל, Cooper, 1999) ניתן היה לשער שתגובותיהם הרגשיות של גברים ונשים לסדרה תהיינה שונות באופן מהותי. מחקרים אלה מצביעים על קשר בין המידה שבה המציאות המתוארת בסדרה רלוונטית לחייהן של קבוצות צופים, לבין תפיסתן את הסדרה כמציאותית, להנאתן מן התוכנית, וליכולתן להזדהות עם גיבוריה.

מצד אחד, ניתן היה לצפות כי נשים "יתחברו" יותר ל"אלי מקביל" כסדרה שמציגה לכאורה נקודת מבט נשית, שעוסקת בבעיות של נשים (הטרדה מינית, סטריאוטיפים), ושהגיבורה הראשית בה היא אשה. כך, קופר מצאה  (1999) שנשים נהנו מן הסרט  "תלמה ולואיז" וראו אותו כמשמעותי לחייהן יותר מצופים גברים, שלא נהנו ממנו, ראו אותו כלא מציאותי וכמכוון נגד גברים. מצד אחר, מחקרים קודמים מראים שדווקא צופים מקבוצות שמוצגות בסדרה מסוימת ומכירים ממקור ראשון את המציאות שבה הסדרה מתיימרת לעסוק, נוטים להיות ביקורתיים כלפיה ולזהות את חוסר המציאותיות שבה (Press, 1991).

בנוסף לזה, ניתן היה לשער כי לאחר שנים של חשיפה הדדית של נשים לייצוגי גברים בטלוויזיה, ושל גברים לייצוג של נשים, יצטמצמו ההבדלים על בסיס מין בתגובות לסדרות טלוויזיה. לפיכך, נבחן הקשר בין תפיסת הריאליזם של הסדרה לבין המידה שבה אהבו אותה הצופים והמידה שבה הזדהו עם הגיבורה הראשית שלה.

תגובות לסדרה של 180 נשים ו -71 גברים נבחנו לפי שלושה פרמטרים: אהבת הסדרה, הזדהות עם הגיבורה ומידת הריאליזם.  כפי שניתן לראות בלוח מס' 2, בכל שלושה המדדים נמצאו הבדלי מגדר מובהקים ביחס הצופים והצופות לסדרה. נשים אהבו את הסדרה יותר מגברים, הזדהו יותר עם הדמות של אלי מקביל וחשבו שהסדרה ריאליסטית יותר מגברים.  מה בסדרה נראה ריאליסטי לסטודנטיות חיפאיות? קשה להניח שסטודנטיות (ובעיקר בהשוואה לסטודנטים) זיהו ב"אלי מקביל" פרטים הדומים לחיים שלהן: לבוש, סגנון חיים, מקצוע או אפילו דפוסי מערכות יחסים. וגם אם הצופות מוצאות דמיון בינן לסדרה, מדוע גברים אינם מזהים את אותו הדמיון לחיי נשים שהם מכירים?  נראה אם כן שבאוכלוסייה הנחקרת, ובמקרה של "אלי מקביל", תפיסת ריאליזם נשענת יותר על רלוונטיות חווייתית מאשר על דיוק אמפירי. דהיינו, סביר יותר להניח שתפיסת הריאליזם אינה נשענת על דמיון בין הסדרה למציאות במרכיבים חיצוניים של חיי נשים, שבהם גם גברים נוטים להבחין; אלא לדמיון בחוויות פנימיות יותר של נשים ברמה האישית ובעולם העבודה, שאליהן גברים מתקשים יותר להתחבר.

אף כי לא ברור אם ההזדהות עם הדמות גורמת לתפיסת מציאותיות מוגברת או שההפך הוא הנכון, ניתן להניח ששני גורמים אלה ממלאים מקום באהבת הסדרה. אם כך, נראה שנשים "מתחברות" ל"אלי מקביל", ואף כי אינן מתעלמות מחולשתה של הגיבורה, הן אוהבות אותה ואת הסדרה ומוצאות בשתיהן אלמנטים משחררים.

*

מחקרי פענוח נוטים להבחין בין פענוח הגמוני לפענוח אופוזיציוני. לואיס (1991) מצביע על כך שאבחנה זו אינה מספקת ומציע לכנות פענוחים החותרים תחת כוונת היוצרים בשם "פענוחים מתנגדים", לעומת פענוחים החותרים תחת ההגמוניה החברתית, להם הוא קורא "פענוחים אופוזיציוניים". כאשר הטקסט מבטא את הלכי הרוח ההגמוניים, יש חפיפה בין פענוחים מתנגדים ואופוזיציוניים, אבל כאשר הטקסט עצמו מאתגר את ההגמוניה (כמו למשל בסדרה "הכל נשאר במשפחה"), הפענוח המתנגד יהיה הפוך לפענוח האופוזיציוני. אבל מה קורה במקרים שבהם היחס בין הטקסט להגמוניה אינו ברור?

בשל היחס הלא ברור של "אלי מקביל" להגמוניה לא היה ברור איזה פענוח של הסדרה ראוי להיחשב כהגמוני ואיזה ייחשב לפענוח מתנגד. האם הסדרה מבססת את הנורמות השוביניסטיות בחברה האמריקאית על-ידי לעג לפמיניזם, או שהסדרה חושפת את הפטריאכליות של החברה הזו ובכך חותרת תחתיה? בהתחשב בקהל היעד של הסדרה, שפונה לנשים צעירות ומשכילות, קשה להניח שדייוויד א. קלי (בן-זוגה של אחת הנשים החזקות בהוליווד), התכוון לכך שסדרה כמו "אלי מקביל" תקדם ערכים שוביניסטיים. לכן לא מפתיע שהסדרה מתמרנת בין שיח פמיניסטי נוקב לבין ביקורת, נוקבת לא פחות, על הפמיניזם המסורתי בכך שהיא צוחקת על עצמה וממאנת, לכאורה, להתחייב לעמדה אידיאולוגית ברורה.

הניסיון ליישם את תיאוריית הפענוח של הול למחקר על "אלי מקביל" מחייב, לפיכך, כמה התאמות והוביל למסקנות המפורטות להלן.

בסדרות שבהן הטקסט אינו נוקט עמדה ברורה ביחס למוסכמות החברתיות ומשאיר אי-בהירות לגבי הערכים שהוא מייצג, על החוקרים להתמקד בזיהוי פתוח יותר של פענוחים, במקום באיתור של התנגדות למשמעות שהחוקרים מניחים אותה כהגמונית. לכן במחקר זה נמנענו מתיוג של הפענוחים במינוח המקובל של הול, ובמקום זאת הצופים נתבקשו לבחור בין שלושה פענוחים, שלא ברור איזה מהם הוא הגמוני ואיזה חתרני. מממצאי המחקר נראה כי גישה זו פותחת אפשרויות להבנה טובה יותר של תהליכי הפענוח של טקסט בדיוני, גם אם ההשלכות האידיאולוגיות של הטקסט הזה נשארות פחות ברורות.

יש צורך בהרחבה של הגורמים המסבירים את דפוסי הפענוח של צופים, כך שיכללו משתנים שחורגים מהקטגוריות הדמוגרפיות שמשמשות את המחקר הסוציולוגי המסורתי. במחקר זה נמצא, למשל, שקיומו של קשר רומנטי או היעדרו הוא משתנה חשוב שנקשר באופן משמעותי להבדלי פענוח. נראה, אם כן, שמחקרי פענוח צריכים לבחור את המשתנים הנחקרים כך שיהיו רלוונטיים באופן ספציפי לטקסט שעומד במוקד המחקר.

נמצא שהקשר בין תגובות לסדרה ולדמות המרכזית בה, לבין הפענוחים של הסדרה, מורכב יותר מכפי שצפינו. דווקא הצופים שבחרו בפענוח הפוסט-פמיניסטי, שאותו, לפחות לכאורה, העדיפו יוצרי הסדרה, אינם אלה שאהבו את הסדרה במיוחד, או ראו בגיבורה דמות חזקה. אם כך, אין רצף הכרחי בין היחס לסדרה לבין הפענוח שלה בקרב הצופים. לעומת זאת נמצא, שכפי שטען פיסק, הזדהות עם הדמות הראשית כן קשורה לקבלת המשמעות המועדפת על היוצרים.

ככל שהטלוויזיה הופכת לכלי שעיקרו בבידור, כך חשוב יותר להבין את תפקידם החברתי של טקסטים שמטרתם היא לבדר, ולא בהכרח לידע את הצופים. מתוך שהונעו משאלות של כוח אידיאולוגי, מחקרי הפענוח הקלאסיים לא תמיד עמדו על האבחנה בין טקסטים שמבטאים בדרכים ובמידות משתנות את התרבות המרכזית. טקסטים טלוויזיוניים שונים במידת התייחסותם לאידיאולוגיה השלטת ובמידת יכולתם לתרום לגיבוש תפיסת עולמם של הצופים. בהתאמה, יש להבטיח שגם המחקר שנועד לזהות את חלקה של הטלוויזיה בתהליך הזה, יתייחס לטקסטים באופן דיפרנציאלי.

מחקרים רבים יידרשו לפני שניתן יהיה להכליל באופן רחב וממצה יותר על ההבדלים שבפענוח סוגי טקסטים ועל הדרך המתאימה ביותר לבחון דינמיקות שונות של פענוח.  מן הסתם נותרה עדיין "קופסה שחורה" שבה טמון המפתח להבנת הדרך שבה המשתנים הדמוגרפיים שמגדירים את המרחק התרבותי בין הטקסט לקבוצות צופים שונות, מסבירים את דפוסי הפענוח שקבוצות אלו מעדיפות. המחקר הנוכחי, יותר משהביא לפריצת הקופסה הזו, ביקש להצביע על חשיבותה בהבנת התהליכים שעומדים כאן על הפרק.

   

מקורות:

Cooper, B.  (1999).  The relevancy of gender identity in spectators’ interpretations of Thelma & Louise. Critical Studies in Mass Communication, 16(1), 20-41.

Hall, S. (1980).  Encoding/Decoding. In S. Hall, D. Hobson, A. Lowe, and P. Willis (Eds). Culture, Media, Language. London: Hutchinson.

Lewis, J. (1991). The Ideological Octopus: An Exploration of Television and Its Audience. New York: Routlege.

Press, A. L. (1991). Women Watching Television: Gender, Class and Generation in the American Television Experience. Philadelphia: University of Pennsylvania Press.

 

לוח מס' 1:  תיאור הפרופיל של שלושת קבוצות הפענוח

 

פענוח לא-מחוייב

 

(116 נשאלים,46.21%)

פענוח בקורתי

 

(48 נשאלים, 19.12%)

פענוח

ה"רווקה החדשה"

(87 נשאלים, 34.66%)

 

 

משתנים דמוגרפיים

שווה לחלקם במדגם

% מכלל הנשים

מעט גבוה מחלקם במדגם

מעט נמוך מחלקם במדגם

שווה לחלקם במדגם

% מכלל הגברים

גבוה מחלקם במדגם

גבוה מחלקם במדגם

נמוך מחלקם במדגם

% מבעלי בני-זוג

נמוך מחלקם במדגם

נמוך מחלקם במדגם

גבוה מחלקם במדגם

% מחסרי בני הזוג

 

משתנה עמדות כלליות

נמוך מהממוצע במדגם

נמוך מהממוצע במדגם

מעט גבוה מהממוצע במדגם

ממוצע עמדות פמיניסטיות

 

משתני תגובה לסדרה

נמוך מהממוצע במדגם

נמוך מהממוצע במדגם

גבוה מהממוצע במדגם

ממוצע הזדהות עם הדמות

מעט גבוה מהממוצע במדגם

גבוה מהממוצע במדגם

נמוך מהממוצע במדגם

ממוצע של תפיסת אלי מקביל כדמות חזקה

מעט גבוה מהממוצע במדגם

נמוך מהממוצע במדגם

מעט גבוה מהממוצע במדגם

ממוצע של תפיסת אלי מקביל כדמות אקסצנטרית

גבוה מהממוצע במדגם

נמוך מהממוצע במדגם

מעט גבוה מהממוצע במדגם

ממוצע של אהבת הסדרה

מעט נמוך מהממוצע במדגם

נמוך מהממוצע במדגם

גבוה מהממוצע במדגם

ממוצע של תפיסת ריאליזם

 

הערות:

בשורות הכהות נמצאים המשתנים שנמצאו כמבחינים באופן משמעותי בין קבוצות הפענוח.

משתני העמדות נמדדו בסולם של 1-7 כאשר 7 מציין עמדה חזקה יותר בכיוון חיובי (דהיינו פמיניסטית יותר, דמות חזקה יותר וכו').

הפער בין הממצאים המפורטים בטקסט לבין הטבלה נובעים מכך שהניתוח במחקר לא היה ניתוח פשוט של ההבדלים בין הקבוצות אלא ניתוח מבחין (discriminant analysis) שנועד לזהות פרופילים.  ניתוח מבחין לוקח בחשבון גם את הקשרים שבין המשתנים המבחינים ולכן התוצאות שונות.


 

לוח מס' 2: הבדלי מגדר בממוצע תגובות לסדרה

 

סה"כ (251)

גברים (81)

נשים (170)

 

4.61

4.01

4.90

אהבת הסדרה

3.08

2.40

3.40

הזדהות עם הדמות

3.74

3.19

4.00

תפיסת ריאליזם

 

הערות:

בשורות הכהות נמצא הבדל מובהק בין הממוצעים או השכיחויות בקבוצות ברמת טעות הקטנה מ 5%.

משתני העמדות נמדדו בסולם של 1-7 כאשר 7 מציין עמדה חזקה יותר בכיוון חיובי (דהיינו פמיניסטית יותר, דמות חזקה יותר וכו').

המובהקות לגבי כל המשתנים חושבה באמצעות מבחני T למדגמים בלתי תלויים.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד