העולם מגובה הדשא
העולם מגובה הדשא

העולם מגובה הדשא

יורם מלצר

סופר ומבקר

 

מבט על משחק הכדורגל במאה העשרים מאפשר לראות בו מבשר, מייצג ולפעמים גם מחולל של שינויים בתחום הפוליטיקה, החברה והכלכלה בעולם

אפשר להביט על העולם דרך ההתרחשויות הפוליטיות. אפשר להביט בו דרך הכלכלה. אפשר לחשוב עליו במונחים של חברה ותמורות חברתיות. יש מי שעדיין רואים אותו דרך משקפיים של אידיאולוגיה ומאבק בין תפיסות עולם. רבים מתבוננים בעולם כעל פסיפס של תרבויות. יש עוד דרכים רבות להביט בעולם, ואדם חושב בוודאי מביט בו באמצעות שילוב של כמה צורות ראייה, שכן הוא מודע למורכבות העולם ולתלות הקיימת בו בין המישורים השונים. מאמר זה מבקש להציץ על העולם בדרך מעט שונה: דרך משחק הכדורגל.

*

היסטוריון שיחיה בעוד 500 או אלף שנה ויבקש ללמוד על התרבות המערבית במאה העשרים, יתקשה להתעלם ממקומו המיוחד של הספורט בחיי האדם שאנו מכנים היום "מודרני", ובעיקר בחיי החברה שהתקיימה במסגרת התרבות שהיסטוריון יחקור. אין ספק, לא היתה עוד תקופה בעת החדשה, ואולי אף מאז העולם העתיק, שבה היה לספורט מקום כה מרכזי בתרבות. בהנחה שהיסטוריון עתידי כזה ייהנה משפע תיעוד במצעים הרבים שהמאה העשרים ידעה ליצור ולתעד את עצמה בעזרתם, דומני שמבט על הספורט יעניק לחוקר הצצה מורכבת ועשירה במיוחד על מושא מחקרו. ואם היסטוריון עתידי כזה יחפש בתוך מגוון ענפי הספורט את הענף הבינלאומי ביותר, שהתפשט יותר מכל ענף אחר על פני הגלובוס, הוא יבחר במשחק הכדורגל.

מבט עכשווי על משחק הכדורגל במאה העשרים מגלה שתופעות שהסתמנו במשחק נטו לא פעם לבשר שינויים בתחום הפוליטיקה, החברה והכלכלה בעולם. במקרים אחרים, שיקף הנעשה בכדורגל את הלכי הרוח ואת התופעות הרווחות בעולם ש"מחוץ" למשחק. כך או אחרת, מעלה מבט כזה שפע חומר שבוודאי אומר לא מעט על העולם שאנו חיים בו.

הכדורגל הוא קרב הביניים המודרני. אין כמוהו ביטוי לא-צבאי לרגשות לאומיים. עלייתה הבולטת של הלאומיות במאה העשרים התבטאה ללא ספק גם במגרש. בגרמניה הנאצית ביקש השלטון לעשות שימוש בפופולריות האדירה של המשחק, שעלתה מאוד בשנות העשרים. הרשויות ניסו ליזום משחקים בין נבחרת גרמניה לנבחרות המדינות הכבושות, כדרך להראות לנכבשים מי עליון. היטלר לא אהב כדורגל, אך היה מודע לחשיבותו בעיני ההמונים. הפגנת העליונות הנאצית בשדה המשחק לא עלתה יפה: הנבחרת הגרמנית לא הבריקה מול נציגי הנכבשים. עד כדי כך היה הדבר מביש, שבעקבות הפסד צורב לשוודיה רשם גבלס ביומנו: "מאה אלף איש עזבו את האיצטדיון בדיכאון. ניצחון בתחרות חשוב יותר לעם מאשר כיבוש עיר אי-שם במזרח".

גרמניה הנאצית לא היתה היחידה שניסתה לעשות שימוש בכדורגל כדי להזין רגשות לאומיים. בארצות אמריקה הלטינית משמש המשחק כלי ביטוי עיקרי לרגשות כאלו. העוינות בין ברזיל וארגנטינה, בין ארגנטינה לצ'ילה, בין פרו לאקוודור, בין ברזיל ואורוגואי, בין הונדורס ואל-סלבדור ובין הונדורס וגואטמלה מתבטאת על הדשא בעוצמה רבה. הצופה מן הצד איננו יכול לדעת מה קדם למה: העוינות במישור הפוליטי, בגלל סכסוכי גבולות, איבה תרבותית ומחלוקות על זכויות שיט, דיג או ניצול הקרקע, או שמא היה זה אירוע טראומטי בשדה הכדורגל, שהוליד או לפחות החמיר איבה בין המדינות בתחומים אחרים.

ב -1969 פרצה מלחמה בין הונדורס ואל-סלבדור, שזכתה לכינוי "מלחמת הכדורגל". בין שתי המדינות היתה מתיחות על רקע פלישות של איכרים מאל-סלבדור הדלה בקרקעות לשטח הונדורס. באותה העת התקיים משחק כדורגל בין שתי המדינות, במסגרת מוקדמות משחקי הגביע העולמי שנועדו להתקיים במקסיקו ב -1970 הקהל באל-סלבדור תקף את האוהדים שבאו למשחק החשוב עם נבחרת הונדורס, וההתנגשויות התפתחו למעשי לינץ', שהציתו את האווירה הטעונה בין שתי המדינות, עד לפרוץ מלחמה בהיקף מלא. הסכסוך יושב כ -30 שנה לאחר מכן.

"מלחמת הכדורגל" היא אמנם דוגמה קיצונית, אך היא משקפת נאמנה את מקומו של המשחק ברגשות הלאומיים ביבשת אמריקה. בשנים האחרונות, משחקים בין פרו ואקוודור מתקיימים באווירה מתוחה במיוחד, בשל סכסוך הגבולות בין שתי המדינות. הסכסוך הארוך והמסובך בין צ'ילה לארגנטינה על מיצרי ביגל, בקצה הדרומי של היבשת, הזין איבה בשדה המשחק. והשנאה התרבותית הוותיקה בין ברזיל לארגנטינה, שכרוכה בה יריבות על הבכורה המדינית והכלכלית בין שתי המדינות החזקות בדרום אמריקה, מוצאת ביטוי על המגרש זה שלושה דורות.

גם באירופה אנו עדים ליריבויות לאומיות בשדה הכדורגל. משחקים בין אנגליה לגרמניה כוללים תמיד משקעים ממלחמת העולם השנייה. עיתונאים, פרשנים ואוהדים אנגלים אינם מחמיצים הזדמנות להזכיר את שנות הארבעים ולבטא את העוינות הבסיסית שחשים האנגלים כלפי הגרמנים. גם משחקים בין צרפת לאנגליה אינם נקיים מרגשות היסטוריים שמקורם מחוץ למגרש. היריבות בת מאות השנים בין שתי המעצמות האירופיות אינה מתבטאת עוד בשדה המערכה, אלא בשדה הכדורגל.

*

המאה העשרים לא היתה רק המאה של הלאומיות, אלא גם המאה של הנסיגה ממדינת-הלאום אל הזהויות התרבותיות הספציפיות. דוגמה מובהקת לכך הציגה לנו ספרד, בשנים האחרונות של שלטון גנרליסימו פרנקו. פרנקו החניק את הזהויות המקומיות של העמים בספרד. אחד הדרכים היחידות שנמצאו לאותם עמים לבטא את זהותם היתה באמצעות קבוצות הכדורגל. קבוצת ברצלונה הפכה למניפת דגל הלאומיות הקטלונית, ואתלטיק בילבאו מלאה תפקיד דומה בשביל הבסקים. במקרה של הקבוצה הבסקית, הגיעה דרגת זיהויה עם עמה לכך, שגם לאחר עליית הדמוקרטיה בספרד, ועם פתיחת שוק השחקנים לזרים, המשיכה הקבוצה להתבסס, במשך שנים לא מעטות, רק על שחקנים בסקים.

לפעמים משמש הכדורגל מקום לביטוי נקודתי אך חזק של חיכוכים בתוך מדינות-לאום. דוגמה בולטת לכך נראתה באיטליה בשנות השמונים, כאשר באליפות הלאומית זכתה לראשונה קבוצת נפולי. עיתון במילנו נזעק וציין כי זו הפעם הראשונה שקבוצה אפריקאית מוכתרת בתואר אלופת איטליה. בבת אחת פרצה על דפי העיתון היריבות הקשה בין הצפון לדרום באיטליה. הצפון רואה עצמו אירופי ותרבותי, ובשבילו הדרום הוא שלוחה של הים-תיכוניות במובנה ה"פרימיטיבי".

בגרמניה שלאחר האיחוד עקב עולם הכדורגל המקומי באי-נוחות אחר קבוצות מן המזרח שהחלו לשחק בליגה הגרמנית הכללית. "המערביים" מביטים בזלזול וברתיעה באחיהם החדשים, "המזרחיים", ואינם שמחים במיוחד לקבל אותם בשדה המשחק המשותף.

מקרה מעניין הוא גורלה של נבחרת יוגוסלביה. ב -1992 נפסלה הנבחרת מהשתתפות באליפות אירופה. הסיבה היתה המלחמה ביוגוסלביה, ובעיקר העובדה שהמונח "יוגוסלביה" חדל לציין את המדינה הפדרטיבית הישנה, וביטא כעת את הלאומיות הסרבית שנתפסה במערב כתוקפנית ומחוללת מלחמות אזרחים. עולם הכדורגל הסתגל למציאות החדשה, ובשנים שלאחר מכן החלו להופיע נבחרות של הישויות הספציפיות: בוסניה, קרואטיה, סלובניה. במקרה הזה, ביטא עולם הכדורגל את המציאות המדינית אולי לפני שהעולם למד להכירה באורח מעשי.

מצב הפוך ודומה ראינו באליפות אירופה בשנת 2000, שהתקיימה באירוח משותף של בלגיה והולנד. רשמית, הסיבה לכך היתה ממדיה הגדולים של האליפות לעומת הממדים הצנועים של שתי המדינות. אך הצימוד בלגיה-הולנד, שעליו החליטה התאחדות הכדורגל האירופית, מבטא מציאות ידועה היטב: עליית הפלמים בבלגיה לדרגה של בכורה, ורצונם לחבור להולנדים, אחיהם לשפה ולתרבות, גם לנוכח ירידת הזהות הבלגית-וולונית (הצרפתית) וגם לנוכח התרופפות מושג מדינת הלאום באירופה.

והנה, באיים הבריטיים מתקיימות כל השנים נבחרות "הממלכה המאוחדת", נבחרות נפרדות לצפון-אירלנד, ויילס וסוקטלנד. נראה כי זו דוגמה שבה הכדורגל חזה את ההתפתחות הפוליטית. שכן בשנים האחרונות מסתמנת באנגליה נטייה גוברת  למתן אוטונומיה לעמים המקומיים, עד כדי הקמת פרלמנטים נפרדים ומתן זכות לגביית מסים לטובת ממשלות מקומיות. אירים, סקוטים וולשים יכולים לשחק בליגה האנגלית כאנגלים לכל דבר, אך עליהם לייצג את עמיהם בנבחרות לאומיות נפרדות. ואולי גם בשניות זו אפשר לראות ביטוי למבנה הממלכה המאוחדת בכללותה.

גם בישראל מבטא הכדורגל את המבנה החברתי הלא פשוט. בשנים האחרונות שיחקו בנחרת שני ערבים ישראלים. זו אולי המסגרת הלאומית-רשמית היחידה שבה יש לערבים ייצוג על-פי חלקם באוכלוסייה הכללית, פחות או יותר. יחד עם זאת, בעקבות מהומות אוקטובר 2000 הוחלט על השעיית משחקיהן של הקבוצות הערביות. אכן, בישראל רווח המונח "קבוצות ערביות", שכן בליגות הנמוכות משחקות עשרות רבות של קבוצות המייצגות יישובים ערביים, דרוזים ובדווים. בקבוצות הללו משחקים לא פעם גם שחקנים יהודים ולחלקן יש מאמנים יהודים. זהו סימן לעומק הקשרים המתקיימים בין האוכלוסיות המרכיבות את החברה הישראלית, כפי שהשעייתם הזמנית של המשחקים היתה אות לחומרת מצב הרקמה היהודית-ערבית.

ההתאחדות לכדורגל בישראל מתגאה שהיא "מגיעה למקומות שאפילו אגד אינו מגיע אליהם". משחק הכדורגל בישראל הוא כלי ראשון במעלה לביטוי הזהות המקומית, הספציפית, וככזה הוא גם זירה שבה מתבטאים החיכוכים בין הקהילות.

בטורקיה מסתמן מצב מעניין במיוחד. במשך שנים רבות הכחישה טורקיה את קיומו של העם הכורדי בתחומיה, אסרה שימוש בשפה הכורדית ולמעשה כל עיסוק בזהויות הקיימות בה והשונות מן הזהות הטורקית. בשנים האחרונות החלו להתגלות סדקים. לפתע החלו לעלות קבוצות מהאזורים המזרחיים של המדינה, שבהם הנוכחות הכורדית חזקה במיוחד. גם שחקנים ומאמנים ממוצא כורדי החלו לבלוט ברמה הלאומית. לאחר שנים שהכדורגל הטורקי נעזר במומחים גרמנים כדי להתקדם, החל לעלות דור של אנשי כדורגל טורקים, ובתוכם בולט חלקם של הכורדים. למעשה, בכדורגל הטורק החל להיראות מה שהסתמן ברמה הלאומית הכללית: טורקיה היא פסיפס אתני מעורב ומורכב מאוד. עד כדי כך, שלא פעם קשה לטורקים לדעת מי כורדי.

*

אם הכדורגל מבטא מתחים בתוך מדינת הלאום ובין מדינות לאום שונות, יש טעם להתעכב לרגע על המקרה המיוחד של גרמניה ואוסטריה. ערב סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, ביקש המשטר הנאצי להרגיע את האוכלוסייה האוסטרית ולהבטיח לה כי כוונותיה של גרמניה "אמהיות" ואומרות שלום, ולא צופנות סכנה צבאית. חוקרים סבורים כי לקראת משחק כדורגל שהתקיים באותה עת, בין נבחרות שתי המדינות, ביקשו הנאצים משחקני הנבחרת הגרמנית לנהוג באוסטרים במידת החסד, ואף ברכות מרגיעה. האוסטרים אכן ניצחו, בעקבות שני מהלכים תמוהים של הגרמנים, שלכל הדעות פשוט נתנו ליריביהם-אחיהם להבקיע. בעקבות האנשלוס הוקמה נבחרת מאוחדת, שבהרכבה שיחקו שישה גרמנים וחמישה אוסטרים. ציניקנים אומרים שהנבחרת המלאכותית והכושלת הזו סימלה את האיחוד המאולץ בין המדינות, ואת שיברו של הרייך השלישי לאחר פחות מעשור.

חלפו למעלה מ -50 שנה ובגביע העולם באיטליה ב -1990 נערך משחק בין גרמניה לאוסטריה. האחווה ההיסטורית בין שני העמים התבטאה באורח ברור גם במגרש. שתי הנבחרות נזקקו לתוצאת תיקו, ועשו ככל יכולתן לא לסכן את שער היריבה.

הניסיון הנאצי לעשות בכדורגל שימוש לצרכים פוליטיים אינו הדגמה היחידה. נבחרתה המבריקה של ברזיל, שזכתה בשלושה גביעי עולם בין 1958 ל -1970, שבתה את לב האוהדים בעולם כולו. רק בחלוף שנים רבות הסכימו כמה מהשחקנים, יחד עם הפרשנים, לציין שהשיגעון הלאומי לנבחרת הנערצת זכה לעידוד נמרץ של השלטון במדינה. אותו שלטון, שהיה דיקטטורי למעשה, שמח להפנות את תשומת הלב הלאומית והעולמית אל נבחרת הכדורגל ולהסיח את הדעת מהנעשה בברזיל עצמה.

יתרה מכך, פרנסי הכדורגל בברזיל תמיד אהבו להתהדר בכך שבנבחרת הלאומית משחקים לבנים, שחורים ובני-תערובת, ללא הבדל. היום אנו יודעים שהיו אלה דברי תעמולה שבאו לבסס את המיתוס של ברזיל כמדינה "ללא בעיות של גזענות". האמת היתה והינה אחרת: בברזיל יש עדיין הפליה נגד שחורים. פרשני כדורגל חדי-עין הבחינו זה כבר כי בנבחרת ברזיל השוער הוא תמיד לבן עור. כמי שמבינים את דקויות המשחק, ראו בכך הפרשנים סימן שלא הכל שוויוני בברזיל. תפקיד השוער הוא אחראי במיוחד, והוא גם נושא תפקיד סמלי חשוב, כאילו הוא "מגן האומה". זהו גם התפקיד האמור להיות היציב ביותר בקבוצה. מרגע ששוער התבסס בתפקיד השוער הלאומי, הוא עשוי להחזיק בו שנים רבות. נראה כי ברזיל לא היתה בשלה להפקיד את התפקיד הזה בידי שחקן שחור.

דוגמה אחרת הוא הגביע העולמי בארגנטינה ב -1978. בשיא תקופת שלטון הדיכוי והאימים של הגנרלים, אירחה המדינה את אליפות העולם בכדורגל. הדבר העניק לשלטון הזדמנות פז להראות פנים מחייכות לעולם ולהפנות את הלחצים מבית אל מגרשי הכדורגל. הלהט הלאומני של השלטון חבר בשמחה אל אהדת המשחק בקרב ההמונים, שמצאו אפשרות לבטא רגשות ללא גבול כמעט. זכייתה של ארגנטינה בגביע העולמי שיחררה לחצים רבים. במדינה שבה אדם צעיר עשוי היה להיעצר רק משום ששיערו ארוך או שזקן מעטר את פניו, היה בקרנבל הכדורגל משב של רוח רעננה, סם משכיח לאומה תחת שלטון עריצים.

אוהדים ופרשנים רבים רגילים ליחס לנבחרות הלאומיות ולסגנון משחקן את תכונות האומות שהן מייצגות. הגרמנים נחשבו לממושמעים וחסרי יוזמה או יצירתיות. האנגלים נחשבו מאורגנים ובעלי רוח קבוצתית ונכונות להקרבה. הארגנטינאים נחשבו חמי מזג. הברזילאים נחשבו אינדיבידואליסטים משוחררים ובעלי חושים טבעיים מפותחים במיוחד. הדוגמאות רבות. אף כי אני נוטה לקבל את הקביעות הללו, אין הן פרי ניתוח מדוקדק.

עם זאת, יש טעם להתבונן בקורות הנבחרות הלאומיות במזרח אירופה, כדוגמאות שעשויות להשכיל אותנו. בשנות החמישים כונתה הנבחרת הלאומית ההונגרית "נבחרת הפלא". שחקניה היו מושא להערצה בעולם כולו. כל אחד מהם והנבחרת כולה הציגו יכולות נהדרת, שביטאה שפע דמיון ויצירתיות, תנופה ויכולת אלתור. הכל נקטע עם הפלישה הסובייטית להונגריה. יצדק מי שיאמר שסיבה אחת לכך היתה עזיבתם של שחקנים רבים למערב. אך אין ספק ש"נבחרת הפלא" ביטאה דבר-מה הונגרי אותנטי, שהוחנק תחת מגפי הסובייטיים. הרי אותו דבר שביטאו הכדורגלנים ההונגרים ביטאו גם המתמטיקאים ההונגרים, ששמם הלך לפניהם מעל ומעבר לממדי ארצם, וכן מלחינים ויוצרים הונגרים.

דוגמה הפוכה אפשר למצוא בנבחרות מזרח גרמניה ובולגריה בשנות הקומוניזם. שתי המדינות היו הגרורות הסובייטיות הנוקשות ביותר. הנוקשות הזו ניכרה גם בכדורגל. המשחק הפשוט, המופלא, הדורש איזון עדין בין אינדיבידואליות ויכולת קבוצתית, בין ביטוי יכולתו של הפרט וגיוסה למען הכלל, לא יכול היה להישמע ליד הברזל שאפיינה את המנטליות הסובייטית. לעומת בולגריה ומזרח גרמניה אפשר לציין את הנבחרת הפולנית משנות השבעים. זו בלטה במשחק המשוחרר והנועז שלה, שהבליט כמה וכמה שחקנים בעלי יכולת אישית מבריקה. האם רמזה הנבחרת הייחודית הזו על מה שעתיד לקרות בפולין שנים ספורות לאחר מכן? במבט לאחור נראה שיש קשר. הפולנים מאסו בתכתיבים ובשיטה האחידה, ביקשו לבטא את רצונותיהם ולפני שהדבר ארע במספנות גדנסק, הוא ניכר בכדורגל.

*

הכדורגל הוא מראה מרתקת בעניינים אחרים. בתחום הכלכלה מעניין להצביע על הדוגמה הישראלית. ניצניה הראשונים של ההפרטה, שהסתמנה עם התפרקות המשק ההסתדרותי, נראו בכדורגל. מועצות הפועלים לא יכלו ולא רצו עוד להחזיק "תיקי ספורט" ובהם מחלקות כדורגל יקרות. היריבות הישנה בין מרכזי הספורט הפועל, מכבי ובית"ר הותירה את קבוצות הפועל בנחיתות בשל תלותן בהסתדרות המתפוררת. בעלי הון פרטיים, אוהדים ואנשי עסקים, החלו לרכוש שחקנים וקבוצות. בד בבד, החל תהליך מואץ של פתיחת שוק ההעברות, שהפך את השחקנים למוצרים סחירים והעלה את ערכם מאוד. מצד אחד, התקשו מוסדות ההסתדרות לעמוד בעלויות התופחות, ומצד אחר הגבירה ראשית ההפרטה את המסחור בענף. אפשר לומר שכך באה ההפרטה למשק הישראלי כולו.

תהליך דומה ורחב מאוד עבר על הכדורגל האירופי. בעקבות איחוד אירופה באה הכללת זכותו של האזרח האירופי לעבוד בכל מדינות האיחוד. לאחר הליך משפטי ארוך וכואב נוצרה בכדורגל (ובענפי ספורט אחרים) ביבשת מציאות "בוסמן", על שם השחקן הבלגי הצנוע שהחל בתביעה לאפשר לו לשחק בכל מדינה באיחוד, כרצונו, ללא קשר לאזרחותו. חומות אירופה נפלו, ואם יש היום תחום שבו אירופה התאחדה, הרי זה הכדורגל ברמת המועדונים. שם באמת מיושם העיקרון ש"אירופי הוא אירופי, ללא קשר למדינת הלאום המקורית שלו". אין לי ספק שבעתיד, כשהיסטוריונים יחקרו את תהליך מחיקת הגבולות באירופה, יישמר מקום מרכזי מאוד להישגו של בוסמן.

לשינוי בכדורגל האירופי היו עוד תוצאות עמוקות בכלכלה ובחברה. במדינות האירופיות הגדולות קשה היה לזהות קבוצה עם מדינה. קבוצה אנגלית עשויה לשחק עם שבעה או שמונה צרפתים, וקבוצה איטלקית או ספרדית יכולה לעלות למגרש עם חמישה, שישה או שבעה הולנדים. טשטוש הזהות הלאומית של המועדונים הוא חלק מהליך ההפרטה של הזהות והבעלות על המועדונים. כפי שיש חברות אירופיות טרנס-לאומיות, יש קבוצות כדורגל הרשומות במדינה מסוימת אך מורכבות מבני לאומים שונים.

בד בבד, עלתה מאוד חשיבותה ורמתה של הליגה  האירופית, והיא מאיימת על הליגות המקומיות. סכומי הכסף העצומים והחשיפה התקשורתית הרבה של הכדורגל ברמה האירופית מסמנים את עליית מעמד "האזרח האירופי", אותו אדם הצופה במשחקי קבוצות שהוא אוהב בלי קשר לשיוכן הלאומי. בשורותיהן משחקים בני מדינות ביבשת, בנוסף לשחקנים "זרים" (כלומר, לא אירופים). אזרח כזה עשוי לעבוד במדינה אחת ולגור באחרת, להיות שכיר של חברה רב-לאומית ולאהוד קבוצה בלי קשר לשפת-אמו ומקום היוולדו. זו אירופה החדשה, ובמידה רבה הכדורגל בישר את הופעתה. היום אין ספק שהוא משקף אותה נאמנה. מועדוני הכדורגל הגדולים באירופה מרוויחים יותר ממכירת מזכרות ואבזרי פולחן לאוהדים, תדמית וזכויות שידור, ואפשר להתייחס אליהם כמו אל תאגידים אירופיים לכל דבר. חלקם גם נסחרים בבורסות.

אירופה גם מוצפת בפועלים זרים, וזה ניכר בכדורגל. שפע שחקנים לא אירופים משחקים בקבוצות. שחקנים שאינם ממוצא אירופי מתחילים גם לשחק בנבחרות לאומיות. שנים לא רבות לאחר הסערה שגרמה הופעתו הראשונה של שחקן שחום עור בנבחרת אנגליה, מקבלים האנגלים כמובן מאליו את העובדה שנבחרתם הלאומית מעורבת, כמו החברה האנגלית. הצרפתים התענגו על נצחון נבחרתם הרב-גזעית בגביע העולמי שאירחו ב -1998  בסקים, ערבים, אפריקאים ושחקן ממוצא פולינזי שיתפו פעולה בנבחרת עם מיעוט צרפתים "מקוריים". נבחרת פורטוגל מייצגת את כל מושבותיה לשעבר. בנבחרת הולנד יש שחקנים רבים שמוצאם מהמושבה ההולנדית לשעבר, סורינאם. ואפילו בנבחרת שווייץ שחקן ממוצא טורקי. בשלב זה מסתפקת נבחרת גרמניה בשחקן אחד טורקי-למחצה, אך בוודאי לא רחוק היום שנראה טורקים רבים בנבחרת.

אחרי אליפות אירופה בשנת 2000 מסתמן יתרון של הנבחרות הלאומיות שיש בהן ייצוג נאמן יותר לאוכלוסייה המגוונת של המדינה. הן מצליחות יותר מנבחרות השומרות על מונוליטיות גזעית ו"מעלימות" את המבנה הדמוגרפי האמיתי של המולדת. דומני שבעניין זה מצביע הכדורגל על עתיד אירופה כיבשת רב-גזעית יותר. האם ייתכן שהכדורגל "אומר" לאירופה שכוחה בגיוון שבה? לפי המתרחש במגרשים, התשובה חיובית.

קשה להקיש מהמצב האירופי לישראל. בנבחרת הלאומית יש שחקנים ערבים, ובקבוצות לאומיות רבות יש עולים מחבר המדינות ומאתיופיה. בליגות העליונות יש שחקנים זרים רבים, בעיקר ממזרח אירופה. ועם זאת,  קבוצות רבות מאוד מייצגות מקומות, ויש מקום לדבר על קבוצות "ערביות" או "בדוויות" או "דרוזיות". בבאר שבע  קיימת "ספרטק" המקומית,  קבוצה "רוסית" בעליל. מבחינה זו, משקף הכדורגל הישראלי מציאות כפולה: בשכבה העליונה - מצב כמו-אירופי: השקעות הון, קידום מותגים, תפקיד מרכזי לתקשורת, שבירת גבולות בין קהילות, גזעים וזהויות. ואילו בשכבה העממית הרחבה יש עדיין התבצרות של קהילות לאום ודת "בסגנון הישן".

דומני שיצדק מי שיאמר שאלו גם פני החברה הישראלית. הכדורגל לפעמים מצביע עליהן, ולפעמים חוזה את השלב הבא בשינויים שמתחוללים בחברה. בינתיים הוא אומר לנו שאנו מנסים להיות אירופיים וגלובליים, אך בתשתית אנו עדיין רחוקים מכך.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד