דרושים שניים לייצר שערורייה
דרושים שניים לייצר שערורייה

דרושים שניים לייצר שערורייה

פרופ' תמר ליבס

מלמדת במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, ראש מכון סמארט לקומוניקציה

 

חשיפת פרשות שחיתות נחשבה פסגת ההישגים של העיתונאי;  הצצה שיטתית לפרשיות הנחשפות לאחרונה מגלה שלעתים קרובות נגוע הדגם הקלסי של החשיפה בשיקולים זרים, ותלות יתר של העיתונאי במקורותיו.

 

חשיפה של פרשיות שחיתות בפומבי נזקפת בדרך כלל לזכות עיתונאים. מניחים, כי זה הרגע שבו הם מוכיחים את השפעתם על אנשי ציבור ומוסדות. מולוץ'  ולסטר (1974) הציעו להגדיר פרשיות מעין אלו כקוטב אחד במשחק פינג-פונג בין מקורות פוליטיים לכתבים על השליטה בסדר-היום הציבורי (שדסון, 1992).  בהתאם לכך, ב"חדשות שוטפות", לחם החוק שבו מזינים פוליטיקאים את התקשורת, ידם  של המקורות על העליונה.

פרשיות שחיתות, או "שערוריות", הן מקרים יוצאי-דופן, שבהם עיתונאים זוכים לגישה לפעולות האנטי-נורמטיביות של בעלי השררה. כשהם חושפים את הדמות שאנשי הציבור מבקשים להסתיר, נוטה הכף לצד העיתונאים. מצד אחד, אלה הרגעים שבהם ממלאת העיתונות את תפקידה ככלב-שמירה. מצד אחר, העיתונאים מסתכנים באובדן מקורותיהם, כי הם  מזעזעים את האיזון העדין, ששני הצדדים משתדלים לשמור. פירוש הדבר, שמטעמים של הגנה עצמית חייבת חשיפת פרשיות להיות חסינה מטעויות. פרשת ווטרגייט, שרק עיתון אמיץ אחד הסכים  לפרסם, היתה כרוכה בחקירה זהירה ויסודית שגזלה זמן רב. הגדרה מעין זו של פרשיות בחדשות מבוססת על הנחות מסוימות ביחס להרגלי העבודה של עיתונאים והנורמות בחברה ובמערכת הפוליטית.

בדברי הבאים אני מראה, קודם כל, כי היחסים בין התקשורת, החברה והמקורות הפוליטיים, נעשו הרבה יותר מורכבים מבעבר, אם כי היו מבחינות מסוימות מסובכים תמיד. אחר כך אני מציעה סכמה מורכבת יותר, המביאה בחשבון את השינויים שחלו. אני טוענת כי ניתן לחולל שערוריות בעזרת ארבעה סוגי קֶצר או חבלה, בתקשורת שבין הכתבים למקורותיהם: 1. הסגרה: כאשר מישהו מבפנים מנדב, ממניעים אידיאליסטיים, פוליטיים או אישיים, מידע על סוד מוסתר היטב, שיזיק למעורבים בו; 2. הפלה בפח: כאשר כתב מפר הסכם שבשתיקה או הסכם מפורש עם מקור; 3. מיקוד זרקורים: כאשר מקור או כתב מצביע על מידע, לפעמים מידע הידוע לכולם, כדי "להוכיח" הפרה של נורמה; 4. העברה מהפריפריה למרכז: כאשר מקור או כתב משדר בערוץ כלל ארצי מידע שכבר הופיע בערוץ מודפס או  אלקטרוני שבשוליים, ומאלץ את המערכת לפעול, גם אם באי רצון, לאכיפת נורמה או לשינוי שלה. שידור חי מפתח סוג חדש של הסגרה - פנייה ישירה לציבור, תוך עקיפת הכתב. הוא מאפשר גם סוגים חדשים של הפלה בפח.

*

הסגרה היא הגרסה הקלאסית, ה"טהורה" ביותר, של חשיפת פרשייה, הקרובה ביותר למודל של מולוץ' ולסטר. כאן פורצת השערורייה כאשר מקור, העוין למבצע המעשה, "מלשין" על מוסד או אדם ומדווח שהם נוקטים נוהגים פסולים בעליל, שעד לאותה שעה הוסתרו מעין כל. חשיפה כזו נחשבת לשעתו היפה של העיתונאי, המגלה מידע שמזיק לאישים או מוסדות. ואולם אני טוענת שבמקרים כאלה יש לעיתונאי כוח מועט הרבה יותר משנדמה לו. בניגוד לרושם המתקבל מדברי מולוץ' ולסטר, עיתונאים זקוקים למקורות כדי לחשוף שערוריות, לא פחות משהם זקוקים להם לצורכי חדשות שוטפות.

כאשר כתב ו"גרון עמוק", הנמצא בסוד העניין, מנהלים מו"מ ומתכננים לפוצץ שערורייה, שניהם מודעים למחיר שהם עלולים לשלם.  ה"חפרפרת" מסכן מוניטין או פרנסה, הוא אפילו עשוי לעמוד לדין. וככל שהבוגדנות והנזק הנובע ממנה למעסיקים/ידידים  גדול יותר, חייבת להיות לו מוטיבציה גדולה יותר כדי להתגבר על החששות. העיתונאי מסכן קו-תקשורת חיוני עם מוסד גדול ועם אישים המשמשים כמקורות חשובים. הוא אף חושש  שלא יצליח להגן על האנונימיות של המקור, שלא יצליח "לתפור" סיפור בלתי ניתן להזמה, ושיותר מבעבר הוא עלול שלא לשכנע את העורך או המו"ל לפרסם את הסיפור. ככל שהסיפור "חם" יותר,  והאובייקט הוא בעל שררה רבה יותר, יתגברו היסוסי העורך או המו"ל אם לתת לדבר פרסום, ויגדל הנזק לעיתונאי אם הסיפור יקרוס.

לא כל מי שמסגיר מוסד או אדם הקשור אליו מהימן, או מחויב למשימה. למרבה האירוניה, הלהוטים ביותר לספר עלולים להתגלות כמהימנים פחות. לפעמים אין להם מה להפסיד מחשיפה עצמית, והם חופשיים לדלג לגמרי מעל לכתבים. לעומתם, המסגירים המהימנים יותר עלולים גם להיות הססנים יותר, כי יש להם מה להפסיד. אז תפקיד העיתונאי חיוני, אך הוא מטיל על כתפיו אחריות כבדה. וודוורד וברנשטיין עמלו קשה לשכנע את "גרון  עמוק", בפרשת ווטרגייט, והצליחו לשמור את זהותו בסוד; לעומת זאת לינדה טריפ, שהיתה להוטה לספר את סיפור מוניקה לוינסקי ולזכות בפרסום, אינה הצלחה עיתונאית.

העבודה עם "גרון עמוק" האידיאליסט היתה קלה יחסית, כי הכתב יכול להזדהות עם מקור כזה. יש להם תחושת מוטיבציה משותפת; עם זאת, המסגיר האידיאליסט עלול לפעמים להפסיד הרבה מעריקתו לצד השני. אז הוא עשוי להיבהל ולהתחרט באמצע התהליך. דניאל אלסברג מסר את מסמכי הפנטגון ל"ניו-יורק טיימס". הוא פעל  בלהט כדי להשפיע על הממשלה לסגת מווייטנאם, ובה בעת היה להוט לראות את מסמכי הפנטגון בעיתון גדול. ג'פרי ויגנד, מדען שעבד אצל בראון  את ויליאמסון, דיווח ללואל ברגמן, מפיק בתוכנית "60 דקות", שהחברה מייצרת סיגריות באופן המעודד התמכרות של המעשנים. ברגמן נאלץ לעמול קשה כדי לשכנע את ויגנד למסור את הפרטים, ולנסות להגן על  ויגנד מנקמת מעסיקיו לשעבר.

העניינים מסתבכים עוד יותר שכן הכתבים, העורכים והמו"לים, נדרשים להבטיח הבטחות שהם אינם מסוגלים לקיים. ברנשטיין וּוודוורד הצליחו לשמור בסוד את זהותו של  "גרון עמוק". לואל ברגמן, לעומת זאת, הצליח לשכנע את ויגנד שתוכנית-הצמרת היוקרתית תעניק לו פרסום כלל-ארצי, ושזה יגן עליו ויעניק לו מעמד של גיבור. מבצע השכנוע הצליח ואז נתקל ברגמן בבעיה אחרת: העורך שלו, אד ואלאס, סירב לשדר את הידיעה בגלל אינטרסים עסקיים של סי-בי-אס. אילו הצליחה מדיניות זו, היה ברגמן מאבד סיפור חשוב מבחינת העניין לציבור ומפר את האמון שנתן בו המקור. זה לא היה מביא את משימתו לגמר וחברת הסיגריות היתה הורסת את חייו. ברגמן עזב משום כך את סי-בי-אס ועבר לעבוד בפי-בי-אס (רשת הטלוויזיה הציבורית בארה"ב).

יש מסגירים המפגינים להיטות-יתר לצאת לציבור. הם מקלים על העיתונאי מצד קבלת המידע, אבל מקשים עליו מבחינת שיקול-הדעת: האם יש "עניין ציבורי" לפרסם את הסיפור או שמא מדובר במציצנות? העיתונאי גם צריך להחליט אם הוא מאמין להאשמות, לאור הנסיבות. דילמה זו החריפה במיוחד בשני העשורים האחרונים, משתי סיבות. אחת היא שהפוליטיקה נעשתה פרסונלית יותר. כאשר פוליטיקאים מימין ומשמאל נעים למרכז, עובר הדגש בבחירות מהבדלים באידיאולוגיה ובמדיניות לסוגיות של מהימנות ואמון. אנשים מצביעים בעד מועמד מפני ש"באמת איכפת לו" ולא בגלל המדיניות שהוא מציע, ובכך מעניקים לגיטימציה להפרדה בין תחום הכלל לתחום הפרט, ולהתמקדות בחייהם הפרטיים  וערכיהם המוסריים של הפוליטיקאים.

יתר על כן, הרב-תרבותיות והפמיניזם חוללו תמורות בנורמות התרבות, והיום אי אפשר להסכים לדברים שנחשבו בעבר כמקובלים. לינדה טריפ, שעבדה בבית הלבן ופוטרה, ניזונה מרגשי נקם אישיים ורכבה על משברי התרבות הפוליטית החדשה כדי לפגוע במעסיקיה לשעבר; כך עשה גם עמירם לוין, שהיה סגן ראש "המוסד" ואיבד שליטה עצמית כשדילגו עליו במינוי הראש. שניהם מיהרו לתקשורת כדי לחשוף את חולשות הממונים עליהם. מקורות כמותם להוטים לספר הכל. יש להם סיכוי רב למצוא תמיכה אצל יריבי הבוסים שלהם. אבל עיתונאי צריך להיזהר מלהיטות-יתר של המקור. עליו לחשוד במסגירים כאלה, שעניין הנקמה האישית שלהם שקוף, ולוודא שהמידע שהם מציעים אינו מידע מפוקפק. במקרה כזה, הסיפור עלול לחזור ולפגוע בעיתונאי.

מסגירה מסוג רגיש במיוחד היא אשה החושפת הטרדה מינית שלה. לפעמים צריך לדחוק בקורבן לצאת לציבור, כי בדרך כלל היא עומדת מול כוחות גדולים ממנה. אפילו אם בית המשפט והתקשורת יוכיחו שדיברה אמת, עלולים המוניטין שלה להינזק ומניעיה יועמדו בספק. עדותה גם תיבחן בדקדקנות, כי המטריד הוא בדרך כלל בעל עמדה בכירה, וחשיפה עלולה לחסל את הקריירה הציבורית שלו, כפי שקרה ליצחק מרדכי. אפשר גם שהמסגירה תשתייך לקבוצת המלשינים המבקשים לנקום בשל נטישה, או סתם כדי לסחוט את האיש שהיא מאשימה. פולה ג'ונס, שיצאה נגד הנשיא קלינטון, שייכת כנראה לקטגוריה זו.

לפעמים המסגירים עצמם מנוצלים בידי בעלי עניין פוליטי. אדם המסגיר מידע בעיתוי תמוה, מרוחק מהאירוע, מעורר חשד שהוא מנוצל. אפשר שהעיתוי נועד למנוע מהפוליטיקאי האמור להחליט החלטה משמעותית מבחינה פוליטית, או להביא אותו להחלטה פופוליסטית, בנוסח הסרט "לכשכש בכלב".

בינואר 2000, כאשר נראה היה שחתימת הסכם שלום בין ישראל לסוריה אפשרית, פירסם העיתונאי העצמאי יואב יצחק מידע שהנשיא עזר ויצמן, בעת שכיהן כשר, קיבל כספים מידידו המיליונר אדוארד סרוסי. בתקשורת הועלתה הסברה שיעקב נמרודי, בעליו של "מעריב", שהעסיק בעבר את יצחק ואשר בו הוא כותב גם היום, עמד מאחורי החשיפה, כדי להשחיר את פני הנשיא ולפגוע ביכולתו לגייס תמיכה להסכם השלום. יצחק מרדכי  רמז שהטוענת נגדו נתמכת בידי גורמים פוליטיים המבקשים לחסל את הקריירה שלו, שכן נקט עמדה נגד פשרה עם סוריה. במקרה זה, הדבר נראה כמו תיאוריית קונספירציה שנרקחה לאחר ייאוש.

ברבים מהמקרים הללו הפכו העיתונאים גורם שולי. כלי תקשורת נוהגים להתנאות בכינוי "עיתונות חוקרת" גם כשהמקור הגיע אליהם עם סקופ מוכן, כמו במקרה של מסמכי הפנטגון (אונגר, 1972). בעידן של ריבוי ערוצים אלקטרוניים  ושידורים חיים, המסגירים מעדיפים תכופות לבחור במה משלהם ולהכתיב את תנאיהם. האופציה המועדפת היא פנייה ישירה לצופי הטלוויזיה. לעיתונות הכתובה לא  נותר אלא לכתוב סיפורי רקע, לראיין "מקורבים" של העבריינים והמואשמים, ולעקוב אחרי התגלגלות העניין.

*

סוג השערוריות השני הוא "ההפלה בפח". הוא קשור בדילמה מרכזית ביחסי עיתונאים ואנשי ציבור. קלינטון עבר את חוויית העיתונאי האוהד הנצמד אליו במערכת הבחירות, ומקיץ אל מול הביקורת שהידיד-לכאורה מותח עליו בספר "צבעי יסוד" בחתימת ג'ו קליין. יש להניח שאחת הסיבות הטובות לחוסר רצונו של קליין לחשוף את זהותו היתה המבוכה מהבגידה במושא ספרו, שחרף הסיפורים הלא-מחמיאים מצטייר כאדם חביב. עיתונאי בשם מק-גיניס ביסס את הקריירה שלו על חשיפת סיפורים שמאחורי הקלעים במסע הבחירות של ניקסון (בספר "מכירת הנשיא") וחזר על אותו תרגיל בספר על רופא צבאי שעמד למשפט על רצח אשתו ושתי בנותיו. הרופא שכר את שירותיו של מק-גיניס כדי שידווח על המשפט מנקודת מבטו של הנאשם. העיתונאי, שחיבב תחילה את הלקוח, הסכים. הרופא זוכה, ומק-גיניס כתב ספר שבו פסק שהאיש אשם ככלות הכל.

אם שוררת לפעמים הבנה שבשתיקה בין מועמדים פוליטיים לכתבים, מתוך אמפתיה, יש מקרים שעיתונאים מפירים הסכם מפורש עם מרואיינים, הסכם שבלעדיו לא היו מדברים. בסדרת הטלוויזיה "הפרקליטים" תובע בעלים של מסעדה ידועה מפיקי טלוויזיה שחדרו בעורמה למסעדה שלו, בהבטחת שווא להלל את המזון בכתבה. תחת זאת בחרו הכתבים לדווח על המקקים במסעדה, והמיטו קץ על העסק המשפחתי. הבעלים לא טענו שהמידע כוזב, אלא רק זאת שהוא הושג תוך מעילה באמון. חבר המושבעים פסק שמפיקי הטלוויזיה אשמים והמליץ על פיצוי בסך 18 מיליון דולר. אם אמנם סדרות טלוויזיה בפריים טיים מבטאות אקלים דעות חברתי, כפי שטוענים חוקרים, הרי המקרה הפיקטיבי הזה מצביע על התגברות  החשדנות כלפי התקשורת והתמעטות היחס הסובלני כלפי שיטות עיתונאיות להפלה בפח.

עוד סוג שכיח של הפלה בפח הוא מסירת מידע שהמוסר מקטלג כמידע "שלא לפרסום". ככל שהסיפור נוגע לאיש ציבור מרכזי יותר, וככל שהסקופ גדול יותר, גובר אצל העיתונאי הפיתוי להפר את ההסכם, שהוא פחות או יותר מפורש. אם ההסכם מוגדר פחות, קל לעיתונאי לעשות זאת. דויד בר אילן, עיתונאי לשעבר ודוברו של נתניהו, רמז לעיתון "ניו-יורקר" שאשת ראש הממשלה אינה שפויה בדעתה. בר אילן  סבר כנראה שעמיתו "נאמן" לו ולא יפרסם, או שהוא עצמו התעייף מהבוס שלו, או שהאמין שאשת ראש הממשלה פוגעת בתדמיתו, או שהניח שהסיפורים ידלפו החוצה בכל מקרה. הכתב פירסם את הסיפור.

לפעמים דוחף העיתונאי את  המקור להסתבך בשיחה "לא לפרסום", שהעיתונאי מתכוון לפרסמה. בדרך כלל, מעילה כזאת באמון נעשית כאשר המרואיין תמים או לא מנוסה. אז מושכים אותו בלשונו. המרואיין יגלה, במאוחר, ש"המנוולים שינו את הכללים". בראיון שנתן הח"כ לשעבר אורי אור לדניאל בן סימון מעיתון "הארץ" (29.7.98), הוא אמר מה הוא חושב על חברי כנסת ממוצא מרוקאי במפלגתו. "אי אפשר לקיים אתם שיחה נורמלית", אמר. "הבעיה  עם בן-עמי, רפי אדרי, רענן כהן והאחרים, היא שהם מפרשים כל ביקורת לגיטימית כביקורת מתוך מניע עדתי". אור נפל בפח אותה חולשה שעליה הצביע, והצטייר  כגזען. פוליטיקאים מנוסים יותר יודעים שכל הכללה על קבוצה אתנית תגרור האשמה ב"גזענות" ותסכל כל דיון פתוח.

 אין להמעיט בתפקיד העיתונאי בחיסול הקריירה הפוליטית של אור. כפי שסיפר בן סימון (שמוצאו מרוקאי) לאחר הראיון, הוא האיץ באור להמשיך ולומר את דעותיו על המרוקאים. בשעה שבן סימון יכול לראות בעיני רוחו את הכותרת הראשית המשיך אור לקשקש, בלתי מודע לסכנות. בן סימון עזר לו לכרוך את החבל סביב צווארו. סוג כזה של הפלה בפח נעשה שכיח יותר ככל שגדל כוחה של הרב-תרבותיות, המכתיבה שיח תקין פוליטית הקובע גבולות קפדניים למה שמותר לומר בפומבי.

עוד הפרת אמונים היא פרסום מידע שהעיתונאי והמרואיין הסכימו שלא לפרסם, מתוך הבנה שהוא עלול להזיק לערך נעלה משותף. כך, למשל, כתבים צבאיים נוטים בשעת מלחמה לפעול גם כאזרחים, לא רק כאנשי מקצוע, כי הסכנה לחיי בני אדם נתפסת כחשובה יותר מחופש הביטוי. דוגמה אחת, הנשחקת באחרונה, היא  נכונות התקשורת הישראלית לשתף פעולה עם הצנזור הצבאי בהסכמה שלא לפרסם מידע על יכולתה הגרעינית של ישראל  ועל נימוקים להחזקת נשק גרעיני.

שיתוף פעולה בשמירת סוד לגבי הגירה יהודית רשמית-למחצה ממדינות לא דמוקרטיות נתפס כחיוני כמעט כמו חשיפת טכנולוגיה צבאית. ההנחה היתה שמדינות כמו רוסיה, פולין, תימן או אתיופיה, עלולות לנעול את שעריהן בן-רגע אם מדיניות העלמת העין שלהן תיוודע ברבים. שיתוף פעולה זה בין עיתונאים לרשויות נבע מהאידיאולוגיה הציונית, הרואה בקליטת עלייה מארצות מצוקה את משימתה העליונה. סוג נוסף של הסכמה להחריש נבע מהתחשבות בזכותם של אנשי ציבור לפרטיות כאשר פוגע בהם אסון.

בדרך כלל, הסכם אי הפרסום מופר אחרי שכבר החל כרסום בשוליו.  בעת גל העלייה של יהודים מתימן באמצע שנות ה -90 דיווח עיתון על מאבק בין בתי ספר ממלכתיים וממלכתיים-דתיים על ילדי "עולים מארץ מצוקה". עיתון אחר תיאר את העולים  ככהי-עור, רזים ומזוקנים. שאר אמצעי התקשורת, שחשו מרומים, הלכו בעקבותיהם (ליבס, 1997). בדומה לכך, הסכמת אמצעי התקשורת לכבד את רצונה של עפרה חזה, שאושפזה במצב קריטי, לא לחשוף את זהות מחלתה, רק הבליטה את העניין ועוררה גל גובר של שמועות. "הארץ" החליט לפרסם את הסיפור אחרי מותה, בטענה שמחובת העיתון לתרום למאבק נגד הדעה שמחלה כלשהי יכולה להיחשב סטיגמה. מקרה זה מדגים את העובדה שבעידן האינטרנט והתחרות הפרועה, קיום הסכמים כאלה הוא כמעט בלתי אפשרי.

*

התפרצות שערורייה אינה בהכרח תוצאה של חשיפת מידע שהיה חסוי מעיני הציבור.  "מיקוד זרקורים" מעלה על סדר היום עבירה שהיא מעשה יום ביומו וידועה ברבים, אבל הרשויות, הציבור והתקשורת, מסכימים בשתיקה להתעלם ממנה. בפרשה מהטיפוס הזה, עורך או כתב מחליטים להעלות את התופעה לכותרות. העברת סיפור מהפריפריה למרכז מתרחשת כאשר צופה או מאזין לערוץ תקשורת ייעודי, המשדר לקבוצה מצומצמת, מעביר לרשות הכלל מידע שיש בו חומר נפץ, או כאשר כתב עורך מסע לצורכי תחקיר אל ערוצי תקשורת שמחוץ לזרם המרכזי. תחקיר מסוג זה נעשה, למשל,  אחרי רצח יצחק רבין, כדי לשחזר דברים המשודרים אולי דרך קבע בערוץ 7, או בערוצי ש"ס, ונראה שהיו עשויים להוביל לרצח.

מידע שמשודר באמצעי תקשורת "קטן" (רדיו פיראטי, שידורי הלווין של ש"ס) נחשב מידע שאינו נוגע לציבור הרחב. כאשר עורכים או כתבים מן הזרם המרכזי מפנים, מסיבה כלשהי, את הזרקורים לתהליכים שהציבור מתעלם מהם, או חוצים את הקווים ולוקחים חומר מערוץ של "מובלעת תרבותית", יש פוטנציאל לשערורייה.

דוגמה לבעיה אנדמית היא העובדים הזרים הלא  חוקיים בישראל. מספרם גדל ובהעדר מדיניות ברורה עתידה ישראל לעמוד מול בעיה חברתית ופוליטית חמורה. רוב האנשים מודעים לתופעה, אבל אינם מוטרדים ממנה. רבים מעסיקים עוזרת-בית רומנית או גנאית, או פועל חקלאי, או מכירים מי שמעסיקים אותם. בדרך כלל, זרקור עיתונאי לא יכוון לסיפור מעין זה. אין כאן דרמה כמו ברצח, אין "רעים" ברורים, קשה לגבש מדיניות חד-משמעית וישימה, והבעיה אינה רלוונטית לרוב הקוראים והצופים. אבל כתבה בערוץ כלל-ארצי עשויה לשים קץ להתעלמות, ולהפעיל לחץ על משרדי הממשלה כדי שיפעלו: יכירו באחריותם לנהוג לפי התקנות, לעצור ולגרש עובדים לא חוקיים, או להעניק להם מעמד חוקי.

ריבוי הערוצים האלקטרוניים הביא לטשטוש החלוקה בין מידע פומבי, הידוע לכל, לבין מידע פרטי או חסוי, שאיש אינו יודע. בארה"ב נוצרת אינטראקציה יום-יומית בין המאזינים לערוץ הרדיו של השחורים Chicago Black channel או לתוכנית  Rush Limbo. בישראל נוצר הדבר בהאזנה לערוץ 7 או לערוצים החרדיים. אך כלל הציבור אינו מודע לכך. 

הוא הדין בקלטת וידאו, העשויה להיות להיט בקהילה מסוימת, אבל השפעתה מוגבלת בקהל היעד שלה; אפילו שידור דרשת לווין בבתי-כנסת בארץ כולה נעלם מעין הציבור הרחב. בין הערוצים האלקטרוניים הפונים לקהל מוגדר, אלה שיש להם הפוטנציאל הגבוה ביותר לייצר שערוריות הם הערוצים של קבוצות מיעוט דתיות, תרבותיות ואידיאולוגיות, המציעים לקהליהם סדר-יום ציבורי אלטרנטיבי. מובלעות תרבותיות כאלה אינן מקבלות את העקרונות השולטים בכיפה, ומה שהן משדרות עלול להיות בבחינת הפרת נורמה בעיני הציבור הכללי.

אמצעי התקשורת הכלל ארציים נוטים להתעלם מבמות צדדיות אלה. מה שמתרחש בשוליים אינו נתפס כרלוונטי די הצורך. הם גם מקבלים כלגיטימית את הרב-תרבותיות, את הזכות לדבר בקול אחר אל קהילה הנפרדת, בבחינת שיחה שההשתתפות בה אסורה למי שאינו חבר (גרוס, 1998). לעתים נדירות בלבד מזכירה התקשורת הארצית מנהגים נפוצים בקהילות דתיות, כמו מילת נשים, או רצח בשם כבוד המשפחה. רק סיפור טוב במיוחד עשוי להתגבר על רתיעה זו מהתערבות בוויכוחים פנימיים. סיפור כזה מצריך בדרך כלל אלימות, או איום באלימות, או מתקפה בוטה על נורמה חברתית.

חודשים לפני רצח רבין הושמעו איומים על חייו בערוץ 7 ובתוכנית הדתית של אחד מארבעת ערוצי רשות השידור. אבל קולות אלה, אף שנשמעו בפומבי, לא נקלטו בערוצי התקשורת המרכזיים. למחרת  הפשע, כשנדון בהרחבה חלקם של הרבנים בהסתה, לא יכלו ישראלים להבין כיצד קרה שלא היו מודעים לזרמים אלה, כאשר "הכתובת היתה על הקיר". הסיבה היא שהכתובת היתה אמנם על הקיר, אבל אף אחד מחוץ לקהילת המתנחלים לא צפה בקיר.

 מובן שלא לכל ערוצי השוליים משקל שווה.  C-Span בארצות הברית נחשב ערוץ חשוב, חרף מספר הצופים הקטן. הוא הדין, בישראל, בדרשה השבועית של הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של ש"ס, המשודרת בלווין בבתי כנסת בארץ. עם התחזקות ש"ס הפכה הדרשה לאייטם פוליטי חשוב, והחברה הישראלית חשופה יותר ויותר לגילויי אלימות מילולית מפי הרב יוסף. התבטאויות אלו מוקלטות מהערוץ הלוויני ומועברות לערוצי הטלוויזיה והרדיו המרכזיים.

קורה ששדרנים שמים לב לסטיות נורמטיביות חמורות ו/או לסיפור טוב בערוץ שולי בזכות "מלשינים", המעוניינים לחשוף, ממניעים אידיאולוגיים או אישיים, נימות המאיימות על הסדר החברתי. חובב כדורגל ישראלי צפה בשידור חי בחגיגות לרגל זכיית בית"ר ירושלים בגביע המדינה. האירוע נמשך שלוש שעות, ושודר בערוץ 33 השולי. בנקודה מסוימת ראה האיש את ראש הממשלה בנימין נתניהו מופיע לברך את האוהדים. הוא נופף בידו ממרפסת הצופה אל הכיכר וחייך  חיוך רחב, בעוד צעקות "מוות לערבים" עולות מהקהל. חובב הכדורגל החליט שיש כאן חומר ל"מבט", והודיע על כך לחדר החדשות של  רשות השידור. האירוע, שלא היה ראשון בסוגו, דווח במהדורת החדשות והתגלגל לשערורייה שבה האשים מנכ"ל הרשות את העורכים בעבודה לא מקצועית, שתכליתה להציק לנתניהו (ליבס, 2000).

בהקשר זה, מאלף שאף מתנחל לא הודיע לתקשורת מבעוד מועד על קיום דיונים רבניים בעניין גורלו של רבין. אבל היה זה אוהד כדורגל שהצביע על שערוריית "מוות לערבים". סביר להניח שהסיבה לכך היא שהשנאה לרבין היתה חלק מאמונות היסוד של קהילת הרוצח; לא כך הדבר בקהילת האוהדים, שחבריה אינם מאוחדים סביב נורמות משותפות.

בנוסף לערוצי השוליים, גם אמצעי התקשורת הביתיים  מסתננים לערוצים הארציים. הללו ממלאים תפקיד מכריע בהתפרצות פרשות עיתונאיות. קלטת הווידאו הביתית בשערוריית רודני קינג חשפה את נוהגי משטרת לוס אנג'לס, והביאה לשינויים ולהתפטרות המפכ"ל. אלימות המשטרה היתה אמנם ידועה ברבים, ונדונה במאמרים רבים, אבל צריך היה לתפוס אותה "על חם" ולתעד אותה בתמונות כדי לחולל תמורה. מנהגה של הטלוויזיה למחזר סיפורים טובים הפך את סרט הווידאו הזה לאחד המוכרים בעשור האחרון. אצלנו, סרט וידאו שתיעד את רצח רבין נמכר לכל המרבה במחיר חודש אחרי האירוע. הוא מוכיח, ללא צל ספק, עד כדי שברון לב, עד כמה התרשלו שירותי הביטחון בשמירה על ראש הממשלה.

גם סיפור מוניקה לוינסקי החל בהקלטת אודיו של שיחותיה הפרטיות. הוא הוצא מהאינטרנט הציבורי-למחצה ונעשה לאטרקציה גדולה לצופי הרשתות הגדולות בארה"ב ובעולם. אמצעי תקשורת שוליים וביתיים מספקים לרשתות הטלוויזיה תערובת מביכה של מנהגים, הנחשבים שגרתיים בקהילות עם מסורת  פרטיקולריסטית, אבל נתפסים כסטיות בציבור הרחב. הציבור הרחב רואה בהם מנהגים לא-נורמטיביים, רשלנות או ברוטליות בפעולת מוסדות ציבור, ולעתים קרובות הם מקור למציצנות שהצדקתה העיתונאית מועטה.

*

מאז התוו מולוץ' ולסטר את הסכימה שלהם עברו העיתונות, החברה והפוליטיקה תמורות מפליגות. בעיני מולוץ' ולסטר חשיפת פרשות שחיתות היא שעתם היפה של העיתונאים, אך נראה שהיום אין הדבר עוד נכון. מקרה המלשין, או המדליף, מתאים אמנם לדגם שתיארו מולוץ' ולסטר, אך הכף נוטה בדרך כלל לכיוון המקור, כך שהעיתונאי מצוי למטה והמקור למעלה. אמנם יש מסגירים המבקשים עידוד מהעיתונאי, אך בדרך כלל מדובר בדמות ההרואית, טראגית או פושעת. הם נוטלים על עצמם את רוב הסיכון. מבחינת המקור, יצירת קשר עם עיתונאי פירושה החלפת נאמנויות: מהנאמנות לידיד, למעסיק או למדינה, לנאמנות לעיתונאי.

לזניחת נאמנויות קודמות לטובת מטרה נעלה יותר, אינטרס אישי או נקמה, יש  מחיר: היחשפות לפעולת גמול. במקרה ההפלה בפח, העיתונאי הוא הבוגד ביודעין במקור שלו באמצעות הפרת הבנה שבשתיקה, או הבנה פורמלית, לטובת מה שהוא מחשיב כמטרה נעלה יותר, או הצלחה מקצועית. שלא כמו המקור, העיתונאי בדרך כלל אינו צריך לחשוש מהמחיר שישלם. יחד אתו נושאים באחריות העורך והמו"ל, והמחויבות כלפי המקור אינה חד-משמעית.

מיקוד זרקורים או העברה מערוץ שולי לערוץ מרכזי שונים משני הסוגים הראשונים. הם אינם כרוכים בגילוי עבירה שנעברה בחשאי. עניינם הוא הסבת תשומת הלב הציבורית לתופעה או מצב הידועים לכל, אך אינם זוכים להתייחסות. למרבה הפרדוקס, מיקוד זרקורים הוא התחום הקרוב ביותר למושג המסורתי של עיתונות חוקרת מעמיקה.

הגיוני להניח שקצב חשיפת פרשיות יירד בתקשורת האלקטרונית. הטלוויזיה מעניקה לפוליטיקאים הזדמנויות רבות לעקוף את התיווך העיתונאי. העיתונאים מקבלים מהדוברים חדשות לעוסות ומוכנות, ואילוצי המסחור והתחרות הפרועה מרתיעים את העיתונאים מעבודת תחקיר. כל אלה מרמזים שעיקר הבמה יתפנה ל"חדשות השגרה", שבהן המקורות ולא העיתונאים מושלים בכיפה. אף על פי כן נראה שהפרשיות עדיין עמנו; אפשר אפילו שמספרן עולה. בישראל, נדמה שלא נותר עוד פוליטיקאי שלא הוגש נגדו כתב אישום.

הטענה שסקנדלים עדיין ממלאים מקום נכבד בחדשות אין פירושה שהם שעתם היפה של  העיתונאים. עיתונות חוקרת אינה ההסבר היחיד לפרשיות הצצות שוב ושוב. אפשר להסביר זאת גם בכך שהמדליפים מוצאים גישה ישירה לבתי המשפט ולמשטרה, ובמרוץ הפרוע בין עיתונאים וערוצי טלוויזיה מסחריים לסקר כל מה שהאחרים מסקרים. מלשינים יכולים לעשות שימוש באינטרנט כדי למשוך אחריהם את העיתונות והטלוויזיה. שידורים ישירים ותוכניות אירוח מאפשרים למי שיש לו סיפור טוב להתראיין בטלוויזיה. אם הוא מעדיף להסתיר את זהותו, אפשר לעוות את קולו.

סיבה נוספת לעלייה במספר החשיפות היא, כאמור, השינויים הנורמטיביים שחלו בחברות המערביות. שינוי נורמטיבי הוא גם מוצר לוואי של רב-תרבותיות, המקיימת מובלעות ייחודיות, שההסכמה שבשתיקה אומרת להניח אותן לנפשן. שערוריות מתעוררות בכל זאת בשל ההתנגשות בלתי נמנעת בין התפיסה האוניברסליסטית בזרם המרכזי לנורמות פרטיקולריסטיות של קבוצות אתניות, פונדמנטליסטיות ו/או  אידיאולוגיות.

בגלל ריבוי הסיפורים נאלצות פרשיות לעמוד בתחרות קשה. הן זקוקות לכוח התמדה כדי להחזיק מעמד. שערוריות ש"תופסות" יקבלו אין-ספור שעות מסך.  אך ההצלחה  עלולה לפעול כבומרנג, שכן היא שוחקת את התעניינות הציבור. כך אירע שהקלות הטכנולוגית בהצגת "ראיות" והנגישות למרקע פתחו את משחק  החשיפה לכל אחד. בה-בעת ערערה הרב-תרבותיות את הוודאות ביחס לקו-הגבול בין מעשים נורמטיביים ללא-נורמטיביים. התשובה לשאלה מהם מעשים פרטיים ומהם מנהגים קהילתיים שיש לחשוף כסטייה, אינה מובנת מאליה.

כל זה תרם להתחזקות נטייתם של העיתונאים לשמור על פרופיל נמוך ולהסתפק במעורבות ברמה ה"אסטרטגית"  של הסיפורים (האלין, 1994). אם  סקנדלים בחדשות היו בעבר יוצא מן הכלל המעיד על כלל, חדשות שמקורן בעושי המעשים המדווחים, הרי הסוג החדש של שערוריות, שאינו מבוסס על עיתונות חוקרת אלא על יוזמות חיצוניות וראיות מתועדות בתקשורת, דוחף את העיתונאים לשמור על הכללים הישנים.

  

ביבליוגרפיה:

 

Hallin, Dan (1994) We Keep America on Top of the World: Television Journalism and the Public Sphere. London and New York.

Liebes, Tamar (1997)  Reporting the Arab-Israeli conflict: How hegemony Works. London: Routledge

 

Liebes, Tamar (2000) “Inside a News Item: A Dispute Over Framing”,  Political Communication  17, 3, 2000.

 

Molotch, Harvey and Merylin  Lester (1974) “News as purposive behavior,” American Scoiological Review 3, 101-12.

Schudson, Michael (1992) Watergate in American Memory.  New York: Basic Books.

 

Ungar, Sanford J. (1972) The Papers & the Papers,  New York: E.P. Dutton & Co.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד