מותו של המורה העברי
מותו של המורה העברי

מותו של המורה העברי

אלישבע רדלר

מחנכת ומורה בגימלאות

 

בין בשורת האוריינות וגדוד היועצים והפסיכולוגים נעלמה דמות המפתח של החינוך: המורה-המחנך, שבלעדיו ימשיך בית הספר להיות מקום דל, חסר תלכיד פנימי שהשפעתו  על התלמיד בעייתית.

 

רבים מהתלמידים הלומדים כיום בבתי הספר היסודיים מרגישים עזובים במקצת, ומתקשים ליצור קשרי חברות עמוקים. הם אלימים, או פגועים מאלימות. קשה למצוא ביניהם תלמידים סקרנים ובעלי חדוות הלמידה. שפת הדיבור שלהם דלה, והם מתקשים בקריאת טקסטים ספרותיים מדעיים התואמים לגילם, למרות המגמה לפשט מאוד את ספרי הלימוד. על קריאת טקסט אין מה לדבר. המורים המלמדים במערכת הזאת הם אנשים מתוסכלים בחלקם הגדול. יש מורים שנשחקו כבר בשנתם הרביעית או החמישית.

המענה של משרד החינוך למצוקת התלמידים הוא רב ועצום לכאורה. המשרד מציע שלל תוכניות לימוד, חלקן עוסקות בדרכי למידה חדישות, אחרות מטפלות בתכנים, בדרכי חקר, או בעזרי לימוד כאלה ואחרים. לעיתים יש לתוכניות יומרה "חינוכית". התוכניות הללו, החוסות ברובן תחת גג ה"אוריינות", מרופדות ברשת ענפה של מדריכים, ה"מעבירים" למורים את התוכניות. בצד ההדרכה הלימודית מתפתח מנגנון גדל והולך של יועצים חינוכיים ופסיכולוגים חינוכיים, שתפקידם להיות אוזן שומעת ולב פתוח לאוכלוסיית התלמידים על בעיותיהם השונות, לסייע לתלמידים החריגים, לתמוך בהם, לאבחן את קשייהם, ולהמליץ על דרכים לפתרון הבעיות.

יש, אם כן, מצוקה גדולה של תלמידים, וכנגדה צמיחה גדולה של דרכי פעולה שמפעיל משרד החינוך. אבל מתקבל הרושם שהצמיחה הגדולה הזאת איננה מועילה לתלמידים. לדוגמה, תוכניות המטפלות בהבנת הנקרא. לפני שנים רבות חשבנו לתומנו שהבנת הנקרא הוא תחום ידע שרכישתו נלווית לכל מקצועות הלימוד: לחשבון ולתנ"ך, למולדת ולהיסטוריה, ובוודאי לספרות. היום הבנת הנקרא היא מקצוע בפני עצמו. מומחים מתחום האקדמיה, שמעולם לא לימדו בכיתה של ילדים, הם היודעים המוסמכים לקבוע במה הילדים מתקשים, ואיך אפשר ללמד אותם להבין את הנקרא.

משרד החינוך העניק להם את הסמכות לכפות על המורים את ספריהם ואת תוכניות הלימודים שלהם, אבל אין הוא מחיל עליהם את האחריות ל"תוצר" של שיטתם. אם מתברר שהשיטה החדשה איננה משפרת את הבנת הנקרא של התלמידים, מן הסתם המורה שלימד את זה לא הבין. לא הוגי השיטה, ולא המורה שהורו לו ללמד אותה, נושאים באחריות לכשלונה.

התוכניות הללו אינן מסתמכות על הבנת קשיי הלמידה של התלמיד. קשה להבין מה מוליד אותן בעצם. לפעמים נדמה שהן נוצרות כי מישהו צריך תוכנית, ואין זה בהכרח התלמיד. מאחר שתוכניות לימוד הן מסוג המערכות המקיימות את עצמן, יוצרי התוכנית מתמקדים בהישרדות התוכנית, על שלל מדריכיה ומתפרנסיה במערכת. לעיתים מתגנב החשד כי המפתח לקיומן היא הקושי שיש לתלמידים, והן אינן מעוניינות להסיר אותו. הלא אם הבעיה תיפתר, הן עצמן תהיינה מיותרות.

אני זוכרת התכנסות אחת של המועצה הפדגוגית בבית ספרי, בראשית שנות התשעים. מדריכה מבולבלת חצבה שם "אמיתות חינוכיות" תלושות, שהיו חלק מתוכנית לימודים חדשה. באותם ימים עוד ישבו בפורום הזה כמה מורים ששמרו על אוטונומיה מחשבתית, והם העזו לשאול שאלות, לתמוה על ההגדרות והמטרות של התוכנית המוצעת. המדריכה "התקפלה", אבל לפני צאתה בישרה לנו בקול מאיים: לא יעזור לכם! אף אחד לא יימלט מזה, במוקדם או במאוחר תיאלצו "לאכול" את זה. ואכן, תוך שנים מעטות "עזר" משרד החינוך למורים הספקנים ובעלי הדעה לצאת לגימלאות, ומלכות התוכניות האורייניות השתלטה על הכל.

*

סוגיה אחרת היא תרומתם של צוותי היועצים והפסיכולוגים המשרתים את אוכלוסיית התלמידים. האם נוכל להצביע על שיפור במצבם של התלמידים, כתוצאה מקיומן של הפונקציות הללו בבתי הספר? קרה לי שהוזעקתי על ידי הורים להצלתו של ילד, נגד כוונתה של יועצת בית הספר לסלקו מבית הספר. כדי לבצע זממה, השתמשה היועצת בסמכותו של הפסיכולוג של ביה"ס, שכמעט לא הכיר את הילד. לעומת זאת ראיתי מעט מדי נסיונות להיאבק על על כך שהילד יישאר במסגרת, ולהדריך את הצוות לסייע לו. נתקלתי במקרה של תלמיד השרוי בדיכאון במשך חודשים רבים, ומורי הכיתה לא הודרכו בשום צורה איך להתייחס אליו.

אחוז הילדים המאובחנים כלקויי למידה גדל והולך. הסיבה לכך שהיא שאנו יודעים היום יותר. ניתן היה לצפות שהתלמידים הזקוקים יקבלו עזרה, ויעלו על דרך המלך, אבל לא כך קורים הדברים. אחוז הילדים שאינם שולטים במיומנויות היסוד, בקריאה, כתיבה וחשבון אינו מצטמצם. משמעות הדבר היא, שהטיפול בילדים אינו משתפר.

ראיתי אבחונים וחוות דעת ארוכות ונמלצות, שאין בהם אף המלצה מעשית כיצד לעזור לילד, למעט הקלות שונות במבחנים, או המלצה על שיעורים פרטיים. המורים אינם מתודרכים כראוי כיצד לעזור לתלמיד. מיומנות האבחון לא תמיד מחוברת לידע מעשי איך מלמדים. והרי יהיה הליקוי אשר יהיה, בסופו של דבר צריך לעקוף את הקושי של הילד וללמד אותו לכתוב, לקרוא, לחשב. בשיחותי עם מורים התרשמתי לא אחת, כי כאשר הם מסמנים ילד כ"לקוי למידה", הם נפטרים פורמלית מהשקעת עבודה בתלמיד.

אני חוששת שגם כאן המערכת המקצועית צריכה להצדיק את קיומה. המאבחנים ירחיבו את הקליינטורה שלהם, גם אם אינם מועילים לילדים, והחינוך המיוחד יבטיח את המשך קיומה של המערכת שלו על ידי השהיית הילד במסגרתה, גם אם אינה מקדמת אותו באמת.

חינוך והוראה אינם הוקוס פוקוס, המתרחש בעזרת להטוטי שיטות הוראה, המשתנות חדשות לבקרים. זהו תהליך מתמשך שבמרכזו צריך להיות אדם אוטונומי, המסוגל להיות דמות משמעותית בעיני התלמידים, משום שיש לו מה לתת כאדם ומורה. איש שיש ביכולתו להוביל תהליך ממושך של התבוננות בתלמידים ומעקב אחרי התקדמותם וקשייהם. מורה המסוגל לעניין את התלמידים בחומרי הלימוד, ולחבר אותם לחיים הרוחשים סביבם. איש כזה הוא הדמות שנעלמה לחלוטין משדה החינוך שלנו. זהו המורה המחנך. שבלעדיו אי אפשר לחנך.

אני תולה בהיעלמותו של המורה המחנך מנוף בית הספר את הסיבה העיקרית למצבה החמור של מערכת החינוך כיום. הדמות הזאת נעלמה מחיינו בשני העשורים האחרונים בעקבות מגמה ברורה של משרד החינוך, שאינו מבין את הצורך במורה המחנך, ולכן אינו מאפשר את קיומו. סדרי העבודה של המורה, מערכת השעות וכיו"ב, אינם מאפשרים קשר רציף וממושך עם כיתה. משרד החינוך שלל מהמורה כל אוטונומיות בבחירת חומרי הלימוד ודרכי העבודה, והפך אותו לצייתן משמים, שאינו יכול לממש שום יצירתיות בעבודתו. זו אישיות המורה שמשרד החינוך 'אוהב', וכשאישיות כזאת מלווה תלמידים, אין זה מפליא שהם שרויים בעזובה רגשית ובלתי סקרניים בעליל.

*

במשך שלושים שנות עבודתי (בכיתות א'-ט'), חשבתי שאני אדם יוצר ועצמאי, ושאני מסוגלת לבנות את הנושאים שעלי ללמד, ולשאת באחריות לחינוך הילדים שהופקדתי עליהם. אבל כדי לשרוד במערכת היה עלי לנהל מאבק בלתי פוסק על חירותי המקצועית.  החגיגה שלי עם הילדים נמשכה עד היום האחרון שבו שהיתי בכיתה, אבל המגע עם משרד החינוך היה חוויה מדכאת ביותר. אלבר קאמי, לאחר שזכה בפרס נובל לספרות, כתב למורו מר ז'רמן:

"…כשקיבלתי את הבשורה, הראשון שחשבתי עליו, אחרי אמי, היית אתה. בלעדיך, בלי היד החמה הזאת שהושטת לילד הקטן העני שהייתי, בלי תלמודך, והדוגמה שנתת, לא היה קורה דבר מכל אלה… זו הזדמנות לומר לך מה היית ועודך בשבילי, ולהבטיח לך שמאמציך, עבודתך, והנדיבות שהשקעת בה, עודם חיים בלבו של אחד מתלמידיך הקטנים, שלמרות שנותיו לא חדל להיות תלמידך המכיר לך טובה". (אדם הראשון, 246).

הדברים הנרגשים הללו ממחישים כמה משמעותית יכולה להיות פגישה של ילד עם מורה-מחנך, שמסוגל לראות בילד שהוא מופקד על חינוכו ותלמודו את האיש הגדול והיפה שעשוי לצמוח ממנו. היכולת הזאת היא סם חיים עבור הילד. ילד שנפגש במהלך לימודיו עם מורה אחד שהאמין בו, ואהב אותו, יגדל ויחיה בתקווה, ויבטח בעצמו. האמונה בילדים היא לב ליבה של כל עבודה חינוכית. מי שניחן באמונה הזאת, חי בה ומקרין אותה.

למרבית הפלא יכול מורה כזה לצמוח בכל סביבה חברתית ובכל זמן, ובלבד שיהיה אדם אוטונומי, שמאמין בערכים שהוא מעניק, ובילדים. לא הרעיון  הוא שמחולל את מגע הקסם החינוכי, אלא הזיקה הברורה והמיידית בין האמירה של המחנך לבין הדוגמה האישית שלו. איש כזה אינו חייב להיות המחנך הפורמלי של הכיתה. כל מורה, בכל מקצוע, עשוי להיות דמות חשובה בחיי הילד שפוגש בו, אם יש לו מה לתת.

כדי שהמורה המחנך יוכל לחנך וללמד, עליו להפוך את הכיתה לחברת ילדים. בכיתה כזו תתאפשר לתלמידים למידה בצוותא, וגיבוש דעות תוך דיון מפרה והקשבה למחשבות חבריהם. בתוך חברת תלמידים מטופחת, יכול הילד לבנות את עצמו כאינדיווידום שהוא חלק מחברה. ילד שמטפלים בו במנותק מההתרחשות בחברת הכיתה, אינו יכול למדוד את מידותיו.

מחנך שבנה כיתה שמתפקדת כחברת ילדים, יכול לקלוט את העולה החדש, את השונה והזר, ולהעניק חום לילד שקרה אסון במשפחתו. שום עזרה מקצועית של מבוגר, ויהיה חכם ורגיש ככל שיהיה, לא תשווה למה שיכולה חבורת ילדים בריאה ומודרכת כהלכה, לחולל בתמיכתה בילד פגוע. היכולת לחיות בחברה, להקשיב, לתמוך בחלש ולקבל עזרה היא יכולת נרכשת. ילדים שחוו חיים בחברת ילדים, זכו בתחושת שייכות אמיתית, והתחושה הזאת תשמש אותם לאורך ימים.

כדי לאשש את טענתי כי 'מותו' של המורה המחנך הוא הסיבה להידרדרות הקשה של מערכת החינוך למצב העגום המתואר לעיל, אני מציעה שנתבונן בבתי ספר שקהילה אכפתית מטפחת אותם. כאלה הם בתי ספר האנטרופוסופיים, למשל, שבהם מחנך מלווה את כיתתו מא' עד ח'. בבתי הספר הללו מצליחים לבנות נושאים מלהיבים, תוך שימוש באומנויות, ובעיקר תוך הקשבה אמיתית לצרכי התלמידים.

מעניינת במיוחד העובדה שאפילו בגני הילדים הממלכתיים, שבפיקוח משרד החינוך, המצב הטוב לאין ערוך מזה של בית הספר היסודי. לדעתי הסיבה לכך היא שהגננת, למרות הנסיונות לכפות עליה את תוכניות משרד החינוך, היא עדיין מחנכת אוטונומית בממלכתה. היא מחזיקה ברוב החוטים, ומרגישה אחראית ישירה על כל מה שקורה בגן.

עוד לא מאוחר להציל את ילדינו. צריך להתחיל לסובב את גלגלי החינוך לכיוון הנכון, ולהכניס למרכז העשייה הזאת את המורה-המחנך ואת חברת התלמידים הבונה, ולהתחיל לחנך. ותתפלאו, זה הרבה יותר זול מהרבה פרויקטים אטרקטיביים.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד