לשבור את שתיקת המחנכים
לשבור את שתיקת המחנכים

לשבור את שתיקת המחנכים

אבינועם גרנות

מנהל התיכון החדש ברעננה

 

ההתנגשויות האלימות של חודש תשרי ניפצו מיתוסים שזה עתה החלו להתגבש: מיתוס הדו קיום בין יהודים לערביי ישראל ומיתוס השלום עם הפלשתינאים. אכזבה ותסכול ניכרים אצל מחנכים ותלמידים, התשובה נעוצה בהעמקה של  החינוך לסובלנות, לדמוקרטיה ולשלום, על פי מודלים הנהוגים בעולם הרחב.

 

בתקופת הימים הנוראים, בין כסה לעשור, היתה רעידת אדמה. אירועים של אש, צמיגים בוערים וילדים שנשלחים קדימה אל מול חיילים, הם במובן מסוים משהו שהורגלנו אליו. פרצי זעם וזעם שכנגד הם ריטואל כמעט קבוע במערכת היחסים  הסבוכה בינינו לפלשתינאים. ידענו והכרנו קיצוניות יהודית. ידענו שבכל צד בסכסוך יש מבקשי שלום ומשכיני שלום ויש המרחיקים אותו, או המערימים קשיים. ובכל זאת, הפעם נפל דבר. הלכידות המסוימת שהחלה  להירקם בין הסובלניים יותר, שוחרי ומקדמי השלום בשני הצדדים, התפוגגה. דווקא אצל המאמינים בהידברות ובקץ האלימות החלו להופיע סימני שאלה.

קשה וכואבת מכולם היתה שתיקת המחנכים. בתקופת רעידת אדמה הציפיות ממורים ומחנכים מתגמדות. החברה מצפה מאנשי החינוך לשדר את הקונסנזוס החברתי והלאומי. גם כשנשבר הקונסנזוס, אם היה כזה, הציפיות מבית הספר עדיין מצויות במרווח שבין ההרגעה וההסברה המלומדת. ואולם ברור לנו שדווקא עכשיו זומנה למחנך שעת מבחן בעלת משמעות החורגת מהתפקידים המוכרים לו. בסתיו האחרון נוצרו כמה בקעים בצירים ובהיבטים חשובים של חיינו. הקוד האתי שלנו איננו מאפשר לנו לנקוט עמדה פוליטית, המשייכת אותנו בעיני התלמידים למחנה זה או אחר. אך שתיקה או התייחסות אקדמית לכל  המתחולל סביבנו הן בלתי נסבלות. אבד הכלח על קלישאות בנוסח "והמשכיל בעת ההיא יידום". 

הזעזוע המיידי חל בזירת החינוך לשלום, לסובלנות וכבוד האדם. בעשור האחרון התפתחו תוכניות ויוזמות שמטרתן להדק את חישוקי החברה הישראלית המפולגת. התהליך הואץ מיד לאחר רצח יצחק רבין. התחושה של מחנכים רבים היתה של חירום חברתי, אך היתה גם תחושה שיש מה לעשות. לתחומי החינוך הערכי והחינוך לדמוקרטיה ולדו קיום היתה עדנה, והחלו להתגלות תוצאות. מספר המפגשים בין בני נוער יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, גדל, בכל הארץ. מצעי תוכניות וחומרים דידקטיים לרוב ראו אור. המהלך החל עוד לפני הרצח, ובכינוס החינוך לשלום שנערך בבנייני האומה ב1994- מניתי יותר מ40- מוסדות וארגונים העוסקים בקידום ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם. דומה כי המעשה החינוכי הלך יד ביד עם התהליכים המדיניים, עם האופטימיות ועם משאלות לב הנוער.

לפעמים אף הקדימו היוזמות החינוכיות את הפוליטיקאים. בית הספר אשל הנשיא בנגב יצר, למשל, קשרים עם בתי ספר ברצועת עזה, וקשרים נוצרו עם שבטי הבדווים בנגב ותיכונים בעקבה ופטרה. במשך שנתיים עסקתי בריכוז פורום מנהלים ומורים  מ20- בתי ספר באזור השרון, בטירה וקרני שומרון, קלנסואה, כפר סבא,  רעננה והקיבוצים באזור. ביסוד המפגשים הללו עמדה ההנחה שכל נקודות החיכוך  והמחלוקת יועלו בגלוי, וללא כחל ושרק. העיקרון נשמר גם במפגשי התלמידים. אין  להיסחף ולומר שהשאיפות מולאו, אך אפשר לומר בוודאות שהושקעו כאן מרץ רב ואנרגיה,  ונוצקו דפוסי עבודה חינוכית חדשה. סברתי וטענתי אז שהנוער החילוני הוא בן-שיח לנוער הדתי ולנוער הערבי, בעת ובעונה אחת. לאור המציאות הקשה שנוצרה היום, קביעה זו זקוקה לבחינה מחדש.

המהומות פרצו על רקע ציפיות לשלום. מבחינה פסיכולוגית, מחנכים ותלמידים נכנסו להלם משתק. הנוער של היום הוא בן עידן השלום. הוא צמח באווירת נרמול, גם אם חלקי, ביחסים בינינו לערבים. באופן פרדוקסלי, רצח יצחק רבין היה מעין מנוף לאחוות שוחרי הסובלנות. הפעילות החינוכית הענפה שנוצרה מאז סייעה ליצירת סמלי הזדהות בשביל הנוער, נשברו מחיצות והחל לצמוח הווי של התקרבות ושלום. אירועי חודש תשרי ניפצו כמה מיתוסים שרק עתה החלו להתגבש, מיתוס הדו קיום בין יהודים לערבים אזרחי ישראל, ומיתוס השלום עם שכנינו, ובעיקר הפלשתינאים. אצל מחנכים ותלמידים ניכרים מאז אכזבה ותסכול. הפער העצום בין הציפיות ל"עידן חדש" לבין מה שהתרחש בשטח עושה את שלה.

עם האכזבה באה גם ההקצנה בדעות הנוער. בני הנעורים שואפים לעצב לעצמם עולם תובנות ומושגים שיש בו שלמות, תבנית שנותנת תשובות מוחלטות וברורות למצב המסובך שאנו נתונים בו. ערב המהומות נראה היה לבני הנוער שנחשפו למציאות החדשה, שעשויה להיווצר הרמוניה. לאחר שחוו את המעבר החד מאשליית השלמות הזו למציאות כאוטית ואלימה, החלו להשתנות העמדות. חלק גדול מבני הנוער אינו מצוי בנבכי היחסים עם הפלשתינאים או עם ערביי ישראל. הם חסרים התמצאות במרחב ובזמן שתאפשר להם למקד את הבעיות, בטרם יגבשו דעה כלשהי. מידה כזו של אי ודאות מחייבת הערכות חדשה. להתמודדות החינוכית הזו נדרשת חשיבה בין-תחומית, ידע ומיומנויות מגוונות. 

 בימים אלה התחזק קול המבקרים את התפיסה הדוגלת בהחדרת לימודי שלום וסובלנות. הם טוענים נגד "דת השלום" שנוצרה בבתי הספר. הנוער, הם טוענים, זקוק להעמקה ערכית שתקשור אותו אל שורשיו. הפעילות הפדגוגית העוסקת בגישור ובהטמעת ערכי סובלנות היא פחות חשובה לטענתם. ולראיה, המציאות טופחת על פנינו. כל המסרים שנוסחו במשך שנים, בעיקר בנוגע לבני נוער יהודים וערבים, נראים לפתע לא רלבנטיים. כך טוענים המבקרים. התומכים והמובילים את תחום החינוך לכבוד האדם והסובלנות נדחקו לפינה, שהיא נקודת מוצא לחשיבה חדשה.   

                                              *

בית הספר הוא מקום המפגש האינטנסיבי החשוב ביותר לבני הנוער בעיסוקם שאלות של מהות ותוכן. כוחם של מוסדות ותנועות שהיה להם מקום של כבוד בחינוך הנוער והשפעה עליו,   במאה ה19- ובמאה ה20-, נגוז. במקום שבו שרויה מחלוקת, קבוצתית, לאומית, אתנית, יכולים בית הספר והמחנך להתייצב בתווך. יש בכוחם של מחנכים ומורים לגשר ולפשר, לעצב תפיסת חיים הרואה את העולם כמכלול רב-ממדי של בעיות והוויות. אלוף הראבן נוהג להשתמש במונח חינוך לכבוד האדם. מינוח זה אוצר בתוכו, לדעתי, שלושה יעדים שאנו רוצים להשיג: חינוך לסובלנות, חינוך לדמוקרטיה וחינוך לשלום.

סובלנות מקפלת בתוכה, קודם כל, יכולת של כל אחד מאתנו ללמוד ולהבין   את האחר. תפיסה זו כופרת בסיסמאות מקובלות, שבמצב משברי צריך לדבר על  "אחדות העם",  לנטרל ויכוחים, להצניע הבדלים. תורת החינוך לסובלנות חייבת להכיר שיש מחלוקות ושסעים עמוקים, ובשל כך נדרשת מתודה שתגשר ביניהם. כלומר, חינוך שיטתי לסובלנות עשוי לבלום הקצנה ואלימות. הוא מלמד בני נוער לתת לגיטימציה לזהות ולדעה האחרת.

תהליך הגישור התרבותי מסייע לכל אדם למקם עצמו בסביבתו ולבנות את זהותו התרבותית. אי אפשר לחנך להכרת האחר בלי לחזק את הזהות העצמית. לכן, תנאי מוקדם לעיסוק בחינוך לסובלנות בקרב בני נוער חילוניים הוא העיסוק בזהות היהודית והישראלית שלהם. שלב זה חשוב למגע שלהם עם נוער דתי. קשה יותר הוא המגע עם הנוער הערבי, כי יש בין שתי קובצות הנוער נתק תרבותי. בתקופה האחרונה התפתחו מאוד תחומי הדעת הנוגעים לגישור תרבותי ופתרון סכסוכים. הבעיה היא שתחום זה לא חדר אל בית הספר באופן מעמיק.  

החינוך לדמוקרטיה איננו רק פרק בתורת המשטרים או נושא באזרחות. פירושו, קודם כל, הטמעת ערכי הדמוקרטיה ואורח החיים הדמוקרטי. בית ספר בעל אווירה דמוקרטית יהיה בדרך הטבע בית ספר שמקדם סובלנות והידברות. עבר זמנה של הדמוקרטיה המוסדית בבתי הספר, זו המסתפקת במראית עין. על פי התפיסה הדמוקרטית החדשה, מעורבות המורים והתלמידים בכל תהליך בית ספרי היא עמוקה ואמיתית. היא מתבטאת בקביעת האמנה הבית ספרית, ביישומה, בדינמיקה של דו שיח בין כל הקבוצות והדרגים בבית הספר. במקביל לחוויה הדמוקרטית צריך בית הספר ללמד את הדמוקרטיה, משורשיה ההיסטוריים.

אחד ההבדלים המהותיים בין החברה הדמוקרטית לחברות אוטוריטריות היא בכך שהדמוקרטיה חייבת להתמודד יום יום על קיומה. היא חייבת להוכיח את צדקתה ומעלותיה. אחד הפרקים החשובים בעיני בהוראת הדמוקרטיה הוא ניתוח הסכנות הצפויות לה, שכן דווקא עקרונות היסוד שלה עושים אותה פגיעה. אם ניקח כדוגמה את עקרון חופש הדיבור והדעה, הרי נראה שבשמו יוצאים גם המאיימים לרסק את הדמוקרטיה. תלמידינו חייבים להבחין אבחנה ברורה בין דיבור והסתה, בין הפעלת כוח לגיטימית לאלימות, בין זכויות הרוב ו"עריצות הרוב". הדמוקרטיה איננה מובנת מאליה, ובית הספר איננו יכול להתייחס אליה כאל תהליך שממילא מובנה במסורת החברתית שלנו. 

שואלים אותי: "איך אפשר לחנך לשלום?". שלום הוא מונח המשדר אופטימיות, ויוצר אשליה של שלמות ורוגע. מעטים מתייחסים להשלכות של תהליכי השלום. מעטים מעמיקים לחשוב על הקשיים שבהטמעת השלום. יש קונסנזוס בין המחנכים, שצריך לחנך לשלום. אין הסכמה או ידיעה איך עושים את זה.

עלינו להיות מודעים לכך, שהחינוך לשלום, יחד עם הסובלנות והגישור הבין-תרבותי, הוא תחום דעת רחב וחדש יחסית. שנים רבות הכרנו את תחום ההיסטוריה הצבאית באוניברסיטאות. ניתוחי מלחמות, שדות קרב והתפתחות כלי נשק הם תחום עניין מקובל. בהוראת מלחמת העצמאות, למשל, אנו מקדישים זמן רב לתיאור מהלכיה ומבצעיה, והרבה פחות להסכמים ולסטטוס קוו שבעקבותיה. אין כמעט התמודדות עם השלכות המלחמה מבחינת יחסי ישראלים וערבים או בעיית הפלשתינאים.

החינוך לשלום הוא חובק עולם. ראשיתו במעגלים הפנימיים של בית הספר והקהילה, בדינמיקה של היחסים היומיומיים, דרך הקישור בין עדות ודתות בחברה, ועד ליחסים בין עמים ומדינות. בברזיל ,למשל, החליט  משרד החינוך לשלב תחום חובה בכל בתי הספר: "אמנות השלום". בארצות הברית, ובעיקר באזור בוסטון, התפתחו הלימודים הבין-תרבותיים ולימודי השלום בבתי הספר ובאוניברסיטאות, ומשתתפים בהם תלמידים בני לאומים מכל העולם.

בישראל התפתחו בתחומים אלה יוזמות ותוכניות במגוון רחב ביותר. התפתח מעין פלורליזם רעיוני בכל הקשור לחינוך לסובלנות, לדו קיום ולשלום. ארגונים ותנועות מציעים דרכי פעולה, שהן לפעמים דומות ואף זהות. אין לי ספק שמשאבים רבים הולכים בשל כך לאיבוד. כמו בכל תחום, גם בתחום הזה יש תחרות על משאבים. צריך לעשות פסק זמן ולחשוב באיזה מצב בית הספר יתרום את המרב. מצד אחד, הפלורליזם מעיד על רוח דמוקרטית ועל חופש של כל גורם וארגון לפתח ישות וזהות. מצד אחר, הוא מונע עבודה שיטתית ומעמיקה. פעילויות רבות מתמקדות בחוויה חולפת, או מופסקות בהיעדר תקציב. בית הספר מוצף בהצעות ופעילויות בתחומים הללו ללא תיאום והכוונה.

בנושא זה אפשר ללמוד מן הנעשה בעולם הרחב. לפני כשנתיים, בעת שליחותי במקסיקו, השתתפתי בוועידת מנהלים של בתי ספר המסונפים לרשת הבינלאומית איי-בי-או, שהתקיימה בסנטיאגו שבצ'ילה. השתתפו בה 270 בתי ספר מהענף הלטינו-אמריקאי. אחד מעקרונות היסוד של הרשת הוא החינוך לשלום. הרעיונות דומים לאלה שאנו מקדמים. מדהים היה להיווכח בדרך ההבניה של הרעיונות וביישום השיטתי והמסודר של התוכניות. מדובר ברשת רב תרבותית מאוד שלומדים בה בשפות שונות. חלק מבתי הספר נמצאים באזורי מחלוקת ואף באזורי קרבות של ממש. תוכניות השלום והסובלנות שולבו בסילבוס של בתי הספר, בפרויקטים האישיים המקנים ניקוד גבוה. הלמידה החווייתית שולבה גם היא וקיבלה מקום של קבע. בדיונים היה פלורליזם רעיוני, שהפך אחר כך למתכונת עבודה שיטתית וממוסדת.

הצעתי היא שיוקם פורום מגובש של מנהלים, מורים בכירים ואנשי אקדמיה, שעיסוקו הוא החינוך לסובלנות, לדמוקרטיה ולשלום. הקבוצה הזו תהווה גרעין קבוע שיבנה תוכנית חינוכית שדרתית. ייחודה של הקבוצה יהיה בכך שבתי הספר המסונפים אליה יהיו מחויבים למצע הפעולה. המחויבות תהיה לטווח ארוך, ולפעילות עם רציונל ומדידות. הפורום הזה יתכנס לסמינר פעם בשנה, כדי לגבש את תוכניותיו ולהדק את הקשר בין חבריו. אין כוונתי לפורום שמייצר תוכניות חדשות, שכן הללו מצויות בשפע. שורש הבעיה הוא ברמת היישום וההטמעה. ראוי שישתתפו במהלך זה כל המוסדות והתנועות, ובראש ובראשונה משרד החינוך, ושמשתתפי הפורום יהיו מכל שדרות החברה בישראל.

בשנתיים האחרונות פיתחתי את הרעיון של הקמת המרכז החינוכי שיאגור משאבי דעת ומשאבים חומריים למטרה המשותפת. לב הפרויקט המוצע הוא הפורום המוביל שציינתי. יהיה זה מרכז למורים ואנשי חינוך מכל הדרגים, מקום חי ותוסס שיתרגל וימחיש את הפעילות החינוכית בכל האמצעים והמתודות: סדנאות מפגשים, משחקי הדמיה, ניתוח מצבי קונפליקט, לימוד השונות התרבותית. במשך הזמן יאגור המרכז הזה את כל התוכניות והחומרים הפדגוגיים שתחום עיסוקם מתאים לרעיון. בפעילות החינוכית ישתתפו גם מחנכים מארצות שונות ומהגולה.

לרעיון הזה יש רציונל. מפגש סימטרי בין יהודים וערבים, גם אם הם בעלי רצון טוב להידברות, מחזיק בתוכו מתח. באופן טבעי יש סיכוי רב שישתחררו במפגשי פורום כזה כעסים ותסכולים שהצטברו. השתתפות של אנשי מקצוע במפגשים עשויה לרכך את עוצמת ההנגדה. יש לטפל במחלוקת באומץ, אך בגישה סובלנית.

הרעיון השלם כולל השתתפות תלמידים וצעירים בסדנאות המפגשים. הללו יהוו קבוצות המבחן למורים ולמנחים של המרכז. כפי שציינתי קודם, התלמידים, כמו מוריהם, יבואו מאותם בתי ספר  "מובילי שלום", עם דרגת מחויבות גבוהה לרעיון. ירושלים, שהיא סלע מחלוקת מן הקשים שתולדות הסכסוכים בין בני אדם, היא המקום הנכון למרכז חינוכי מסוג זה, הרוצה להקרין על סביבתו.

ברגעים אלה  אין דרך אחרת ואין חלופות. המעשה החינוכי איננו כפוף לטלטלות כאלה ואחרות, הוא קשור בהשקפת עולם ובחשיבה שיטתית. בלי להיתפס לאשליות יתרות, ברור לי שאת המטרות שציינתי ניתן וצריך להשיג, צעד אחר צעד.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד