אני מרגיש, משמע אני לומד
אני מרגיש, משמע אני לומד

אני מרגיש, משמע אני לומד

גיל הראבן

סופרת

 

את בתי הספר הישראליים אפשר לחלק לשניים: בתי ספר נעימים, מתחשבים, "חינוכיים" ו"תהליכיים", שבהם לומדים מעט מאוד; ובתי ספר לא נעימים שבהם לומדים בלחץ הרבה דברים לא חשובים.

כל בוגר במדינת ישראל למד פעם בבית ספר, וזאת אולי הסיבה לכך שרוב הבוגרים רואים עצמם, במידה מסוימת לפחות, כמומחים לחינוך. בית ספר הוא מוסד שקוף יחסית, שקוף הרבה יותר מבית חולים או ממשרד של הביטוח הלאומי, והורים שנזקקים לשירותיו נוטים לבקר אותו ביתר ביטחון וביתר דיוק משהם מבקרים מוסדות אחרים. מעטים יטענו כי ברור להם מה יש לעשות עכשיו ומיד כדי לשפר את הביצועים המרושלים של העירייה שלהם. אך לרוב ההורים יש דעות ברורות מה צריך לעשות כדי לשפר את בית הספר שבו ילדיהם לומדים, והדעות נחרצות לא פחות ביחס לשיפורים הנדרשים במערכת החינוך בכלל.

דיבור של הורים על מערכת החינוך לוקה לא פעם בביטחון יתר, ומעצם טבעו הוא סטריאוטיפי, אך למרות השם הרע שיצא ל"סטריאוטיפים" לפעמים בהחלט יש טעם להשתמש בהם. סטריאוטיפים אינם משקפים את המציאות במלוא מורכבותה, אבל אי אפשר לומר שהם מנותקים ממנה לגמרי.

*

בהכללה הורית גורפת הייתי אומרת שאת בתי הספר הישראליים אפשר לחלק לשניים: בתי ספר נעימים, מתחשבים, "חינוכיים" ו"תהליכיים", שבהם לומדים מעט מאוד; ובתי ספר לא נעימים שבהם לומדים בלחץ הרבה דברים לא חשובים.

הבוקר, כמו בכל יום לימודים, ליוויתי את בנותי לבית הספר הנעים והמתחשב שלהן. כרוב ההורים בבית הספר הזה, בחרתי בו בין השאר בגלל הזכרונות המעיקים שיש לי מבית הספר היסודי שבו אני למדתי. בשונה ממני בילדותי, בנותי הולכות לבית ספרן בשמחה, ולכן אני מלווה אותן לשם במצב רוח טוב. אני צריכה לעבוד, בנותי אינן יכולות להתלוות אלי בעבודתי, ולכן חובה עליהן להימצא כמה שעות כל יום מחוץ לבית, בחברת ילדים אחרים שגם הוריהם צריכים לעבוד. הפונקציה השמרטפית של בית הספר ברורה לכולם, גם לילדים עצמם, ולא פעם שמעתי את אחת הזאטוטות מסבירה שהיא חייבת ללכת לבית ספר לא על מנת ללמוד ולהשכיל, חלילה, אלא משום ש"ההורים שלי בעבודה".

שהיה יומיומית כפויה בחברת אנשים שלא בחרת בהם היא עניין מעיק, שעלול להפוך לסיוט ממש, ובית ספרנו עושה הרבה כדי למנוע את הסיוט ולהקל על המועקה. מבחינתי די בכך לאשר לעצמי מדי בוקר את הבחירה במוסד.

בירושלים, נדמה לי, יש יותר בתי ספר "אלטרנטיביים" מבכל עיר אחרת בישראל, וכמעט כל שנה אני שומעת על קהילה שיסדה לעצמה בית ספר חדש. בית ספרנו הוא הוותיק בין כל בתי הספר ה"חדשניים", וכשאר בתי ספר חדשניים גם הוא נידון לפעול במבנה ישן שפעם היה בו בית ספר "רגיל", כלומר, מכלאת ילדים סטנדרטית. בניין אפרפר, חצר אספלט אפורה, מסדרונות ארוכים מדי, שולחנות וכסאות סטנדרטיים, חלונות מסורגים, פעמון צורמני. קשה למצוא פינה שאפשר לתפוס בה פרטיות, ופינות יפות פשוט אין. בכל קיץ מתחדש המאבק עם העירייה על שיפוץ חצר המשחקים לקטנים, ולרוב מתברר שלעירייה אין תקציב ושוועד ההורים יצטרך לממן את השיפוץ  בעצמו. קהילת בית הספר שלנו איננה עשירה, אלטרנטיביות היא עסק יקר, והורים "מודעים" ו"אכפתיים" שאינם דלפונים גמורים משקיעים בחינוך חלק משמעותי מתקציב המשפחה.

בבית ספרנו, כמו ברבים אחרים, נעשים נסיונות "ליפות את הבניין", אבל בריסטולים צבעוניים, פסלי נייר, ואפילו אדניות פורחות, לא יכולים לתקן טעויות יסודיות של תכנון. בית ספרנו איננו יפה, אבל להוציא תיכון קיבוצי אחד, מעולם לא ראיתי בניין בית ספר שעצם הכניסה אליו מעוררת תחושה של כבוד; או רצון לשהות במקום רגע מעבר למה שנדרש; או סקרנות להרים מבט ולהתבונן במשהו. האדריכל ודאי היה טוען שהבניין פונקציונלי, כאילו יופי ופונקציונליות אינם יכולים להיכרך יחד, אך כל מי שנמצא בבניין מפקפק גם בפונקציונליות הזאת.

מזגנים אין, בקיץ כמובן חם מאוד, ומכיוון שחם יש צידוק להוציא את כולם ל"חופש הגדול" (האם מישהו ברוסיה מעלה בדעתו לשלוח את הילדים בשיא החורף הביתה משום שנעשה קר מאוד?). בילדותי גם לי היה חם בבית ספר, אבל אז עדיין לא היו מזגנים בבתים, וכשהלכנו להזיע בבית ספר ההורים לא יצאו לעבוד במשרד ממוזג.

בחורף הבניין נראה צפוף יותר והכיתות מתמלאות בריחות מבחילים הזכורים לי מקטנותי: ריח גרביים מסריחים וקליפות תפוז, ונקניק וביצים. ועכשיו נוסף גם ריחה המאוס של ה"מנה חמה". אין לאן לברוח מהריח, מהצפיפות וגם מהרעש. בבית ספר תיכון אחד בשכנותנו מפעילים בהפסקות מוזיקה צווחנית של ריקודי עם, ואז גם השכנים לא יכולים לנהל שיחה נורמלית.

הזמנים המבהילים ביותר בשביל הקטנים והוריהם הם רגעי היציאה להפסקה: ברגע אחד, פורצים מהחדרים עדרים עדרים של ילדים ושועטים במדרגות לכיוון היציאה. אני מכירה ילד אחד, לא מבית ספרנו, ששבר את היד כשהתגלגל במדרגות ונרמס על-ידי העדר. והוא אפילו לא ניסה להתקדם נגד כיוון התנועה.

נכון לעכשיו, לא ידוע לי על שום בית ספר שמשחרר את הילדים מהכיתות בשעות שונות כדי להקל את הלחץ במסדרונות ובמגרש הספורט, או כדי לצמצם את אפשרויות הבריונות של הגדולים. הנימוק הוא, מן הסתם, שילדים עושים רעש, ושאלה שבהפסקה יפריעו לאחרים ללמוד. ואף אחד לא מעלה בדעתו שאפשר להרגיל ילדים להרעיש פחות.

אחרי שילדה מבית ספר לוריא נפלה מהחלון ונהרגה, וידאה העירייה שכל המכלאות שבאחריותה מסורגות כראוי. אם תפרוץ שריפה באיזה בית ספר, או אם חס ושלום יהיה פיגוע מיקוח, אולי תצא הנחיה חדשה ויסירו את כל הסורגים. בינתיים לא נראה שמישהו שוקל דרכים אלטרנטיביות למנוע מילדים ליפול מחלונות.

*

זכו בנותי ויש להן מורות קשובות ונעימות, שאת רובן הן מחבבות. מחברות שלהן, שלומדות בבתי ספר אחרים, אני למדה שפחד מהמורה כבר איננו חלק אינטגרלי מחוויית הלימודים, וגם על זה אני מברכת כל יום. בילדותי לכולם היה לפחות מורה מפחיד אחד.

יחד עם המורה המפחידה נדמה שנעלמה גם המורה שהיא "דמות". בשיחות עם ילדים בוגרים יותר מבתי ספר אחרים, אני שומעת דיווחים על מורות "נחמדות" ו"גזעיות", כמו גם על "מגעילות" ו"סתומות", אבל הרושם הכללי הוא שהמורים כמעט אינם מעסיקים את מחשבותיהם,  אלא כגורם שיש להביא אותו בחשבון כשמתכננים איך לחמוק מאיזו מטלה.

בסביבתי הקרובה יש שני ילדים שלומדים מוסיקה ברצינות רבה, ומורותיהם חשובות להם מאוד. חלק ניכר מההתמסרות לאימונים נובע מהערכה למורה ולידע שלה, ומהרצון לשמוע ממנה מלה של שבח. האם הייתי רוצה לראות קשרי מורה-תלמיד כאלה גם בתוך בית הספר?  התשובה איננה חד-משמעית. למורים שהם "דמויות" יש כוח עצום, וכוח כזה לא תמיד מנוצל לטובה. מורה נערצת יכולה לדרבן ילד ללמוד בשקיקה, ומורה נערצת גם יכולה למרר את החיים. וכשיש למורה הנערצת אידיאולוגיה שדחוף לה לדחוף לילדים לראש, או כשהמורה היא אישיות מניפולטיבית או נרקיסיסטית, העלילה החינוכית עלולה להתפתח בכיוונים לא רצויים.

אינני מכירה ילד שקרא ספר רק משום שמורתו המליצה עליו, אבל זה שנים גם לא נתקלתי בילד שהערה שלילית מהמורה דיכאה את רוחו באופן ניכר.

*

"גם אתם לומדים כישורי חיים?" שאלה זאטוטה אחת את בתי, ומכיוון שבתי לא ידעה "כישורי חיים" מהם, זכתה להסבר הבא: "בכישורי חיים אנחנו מדברים על עצמנו ועל הרגשות שלנו. זה מקצוע קל מאוד. אני אוהבת את זה".

גם בלי ללמוד "כישורי חיים" בנותי מרבות לעסוק בעצמן, ברגשותיהן וביחסים החברתיים שלהן בהנחיית המורות. אני אסירת תודה על כך שעיניהן של המורות פקוחות לזהות סימנים של מצוקה, והזדמן לי לראות כמה מקרים שהטיפול בהם עורר בי התרגשות אמיתית. ובכל זאת לא פעם אני תוהה לאן מוליכה ההתעסקות המרובה ב"אני" הנהוגה אצלנו.

סכנה אפשרית אחת היא שה"אני" יתפוס את טבורו הקטן כמרכז העולם. בתוכנית לימודים בנושא השואה, שמיועדת לחטיבת הביניים, ראיתי את המגמה הזאת מנוסחת כהצהרת כוונות גלויה ומזעזעת. אין לשכוח, נאמר שם, שבכל מקרה התלמיד ורגשותיו עומדים במרכז, ולפיכך יש לדובב את התלמידים על רגשותיהם ביחס לשואה, וגם לתת להם לבטא את הרגשות הללו באופן "יצירתי" על פלקטים. האם ביחס לכל נושא שבעולם "התלמיד ורגשותיו" עומדים במרכז? האם אין נושאים שמחייבים להשעות, ולו במעט, את העיסוק ב"אני"? האם השעיית ההתעסקות ב"אני" איננה חלק חשוב בחינוך? דומה כי בבתי ספר מסוימים, "אני מרגיש" הפך להיות טיעון דומיננטי, טיעון שאחריו אין עוד דבר, ובבתי הספר הללו מורה לא יעלה בדעתו לומר לילד את המשפט החינוכי מאוד בעיני: "ממש לא מעניין אותי מה שאתה מרגיש עכשיו".

בבתי הספר שבהם אני התחנכתי המורים היו אדישים פחות או יותר לרגשותינו ולמצוקותינו. כיום, בלא מעט בתי ספר, הרגישות לתלמיד הופכת לפולשנות והתלמידים נדרשים לשוחח בפומבי על עניינים שהם לאו דווקא מעניינו של הציבור ושל המורה.

בבית ספר שלומדים בו ילדים של חברה שלי נהוג לפתוח כל יום בשלושת רבעי שעה של שיחה על מצב הרוח של התלמידים ועל הדברים שהתחדשו בחייהם. עניינים שעליהם אמור ילד לשוחח אולי עם שניים או שלושה חברים קרובים, כמו גירושים של הורים, או רגשות שליליים כלפי אחות קטנה, נדונים במעגל, ולילדים אין שום סיכוי לפתח איזושהי אבחנה בין הפרטי והאינטימי לבין הציבורי. גם שפה רגשית אישית אין להם סיכוי לפתח, כי שפת הדינמיקה הקבוצתית האחידה משתלטת על כולם, וכולם בסופו של דבר נידונים לחשוף אותם הרגשות הצפויים באותן מלים נדושות.

אפשר לומר שזוהי דוגמה קיצונית, אבל נושאים כמו "זהות אישית" נלמדים היום גם בהרבה בתי ספר רגילים, ובמסגרת נושא לימוד כזה התבקשה לא מזמן ילדה אחת שאני מכירה, לספר בשיעורי הבית על מריבות שהיו לה עם חברותיה, ועל הדרכים שבהן פתרו אותן. הילדה, לשמחתי, סירבה להכין את שיעורי הבית האלה וגם מיאנה להסביר למורתה מאלו "רגשות" נובע הסירוב העקשני.

נראה כי זכותם של הילדים שיכירו ברגשותיהם ויתחשבו בהם מכובדת היום יותר מאי פעם, אך האם איננו נוטים להתעלם מזכותם שלא להיות שקופים לזולתם?

*

לכל הילדים שאני מכירה יש "שיעורי יצירה", כולם "יוצרים באמנות", וכולם מביאים הביתה ערמות של יצירות שאליהן אמורים ההורים להתייחס בהתפעלות גדולה. אמנות מכל סוג שהוא כרוכה בהרבה מאוד תרגול, אבל לא מהשיפורים בביצוע של הילד אנחנו אמורים להתפעל, ולא מהמשמעת העצמית שהביאה לביצוע משופר, וודאי לא מעצם איכותה של העבודה, אלא סתם מהעובדה שהילד "יוצר". הנה הזאטוט יצר סיפור... והנה כמה יחד יצרו הצגה… אמנם אף אחד מההורים לא מבין מה מתרחש בהצגה, אבל כולם אמורים ליהנות מאוד מהבלגן שחוגג על הבמה. אפילו אם הבלגן המתיש והמשעמם נמשך שעתיים, עד שאחרון הילדים גמר לבטא את "יצירתיותו", חייבים למחוא לו כפיים.

אינני מזלזלת בצורך של ילדים להתבטא בחופשיות בחימר, בעיפרון ובצבע. אבל האם הכרחי לכנות כל שרבוט וכל הדבקה על הדף "יצירה"?  וכשכל שרבוט של הילדים נקרא "אמנות" ו"יצירה" איך נקרא לציורים שהם הולכים לראות במוזיאון? האם נאמר לילד: "והנה כאן ציור של דגה, גם הוא 'יצר אמנות' בדיוק כמוך"?

האם אי אפשר לתת לילד לשחק בפלסטלינה מבלי שיהיה חייב דווקא "ליצור"? האם אי אפשר לתת לילדה לצייר מבלי שתהיה חייבת דווקא "לעשות אמנות"? השאלות החשובות באמנות נוגעות תמיד ל"איך". אבל בתוך פרץ היצירתית הכללי במערכת החינוך, כשבמקומות מסוימים אפילו את נושא השואה אי אפשר ללמד בלי קולאז'ים ודבק וטושים צבעוניים, דומה שה"איך" נזנח.

בתי ספר רבים מתגאים בכך שהם "מטפחים את היצירתיות של הילד", וזו אחת מהמטרות הרבות של מערכת החינוך, שאין דרך למדוד את השגתן. "יצירתיות", מושג חמקמק, אפשר אולי לדכא, וגם בעניין הזה יש ספק גדול, אבל לשם מה "לטפח"? והאם אפשר בכלל "לטפח"? עם הרבה עבודה אפשר ללמד כמעט כל ילד לרשום דמות או טבע דומם, לנגן יצירה פשוטה בפסנתר ולכתוב חיבור הגון. אבל לא בכך עסקינן על פי רוב, כשמדובר ב"יצירתיות".

*

בצהרון של בית ספרנו לימדה מורה לאנגלית שזכתה לגינוי כללי מצד הילדים, וכשחקרתי כמה מהזאטוטות על הבעיה, הסבירו לי ככה: "כשילד עושה טעות, המורה הזאת אומרת לו: זאת שגיאה, זאת טעות, תתקן, וזה נורא מעליב. המורות שלנו אומרות לנו רק: תכתבי כמו שאת יודעת". אינני חושדת במורות שאינן מתקנות שגיאות לפעמים, אבל מעניין היה לשמוע איך הילדות מבינות את הסיטואציה הלימודית, והסיטואציה הלימודית מבחינתן לא אמורה לכלול חוויות של תסכול וכישלון. הלימוד אמור לבוא להן בניחותא, בהנאה, כמו מהאוויר.

ברור לי כי ילד שמגיש למורתו חיבור רב עלילה ועתיר דמיון איננו צריך לקבל את הדף בחזרה מכוסה בהמון מחיקות אדומות של שגיאות כתיב, אבל יותר ויותר אני שומעת על בתי ספר שבהם לא מקובל לתקן שגיאות כתיב בכלל. גם הכתיב אמור לבוא לילדים מהאוויר, או מקריאה, אם הם קוראים. מחברי שילדיהם לומדים בבתי ספר אלטרנטיביים שמעתי על לא מעט ילדים בכתה ד' ו-ה' שאינם מסוגלים לקרוא כראוי, אף שלא אובחנה אצלם שום בעיית למידה. ילדים כאלה יש וודאי גם בבתי הספר ה"רגילים", אלא ששם, בשונה מאצלנו, הורים, מורים וילדים מגדירים את הפיגור בהישגים כבעיה חמורה.

מפעם לפעם, אני מודה, מתעוררת בי הנפש היהודית, המתקוממת למראה ילד בן תשע או עשר שאיננו קורא ברהיטות. ילד יהודי, ילד סטריאוטיפי לפחות, אמור לקרוא היטב בגיל חמש. אז למה לימוד הקריאה לוקח אצלנו כל כך הרבה זמן?

בתי הספר שבהם למדו בני דורי היו מלחיצים במידה כזאת שאחד העקרונות החינוכיים המרכזיים שקבענו ביחס לילדינו הוא "לא תלחיץ. תן לילד ללמוד בקצב שלו". תוצאה מבורכת של הגישה הזאת היא שאין לילדים נטייה לשקר למורותיהם, כפי שקורה בבתי הספר הרגילים, ואין להם נטייה לרמות בהכנת מטלות. אחד החסרונות הבולטים הוא רפיון השרירים הבולט שלהם מול כל מטלה שלא "עושים בכיף".

"מכעיס אותי החוזה הסמוי בין המורים לילדים, שאלה לא ידרכו לאלה על הרגליים", אמר לי אב לילד בבית ספר "אלטרנטיבי" אחר. למשל? "למשל שכמעט אין אצלנו שיעורי בית, כי אם יתנו שיעורי בית, מה יקרה אם חלילה אחד הילדים לא יכין?"

אין לי ספק שבתי הספר ה"אלטרנטיביים" שלנו נוחים למתקשים ולחלשים יותר מבתי הספר הקונבנציונליים, ויותר מבתי הספר של פעם. אלא שמחיר הנינוחות הוא, בין השאר, אובדן ההזדמנות לחוש גאווה. הילדים זוכים דרך קבע ל"חיזוקים חיוביים", במידה שנראית לפעמים אינפלציונית, אבל גאווה על שרירים שפותחו בעבודה מאומצת פשוט אין להם.

בבית הספר התיכון שבו למדתי יכלו המורים לבחור אם לתת לתלמיד ציון או "הערכה" מפורטת. בסופו של דבר רוב המורים נטו לתת ציונים, משום שבתיכון ההישגי הזה תלמידים שקיבלו "הערכה" היו עטים על המורה ולוחצים עליה שתגיד "כמה זה שווה", כלומר, שתתרגם להם את ההערכה למספר ("מקורי ומעניין זה שמונה או תשע?").

בנותי וחברותיהן לא מכירות בכלל את סקלת הציונים. שוב ושוב אומרים להן שכל תלמיד נמדד רק ביחס לעצמו, לכאורה אמורות היו להיות פטורות מתאוות הציון. ולא כך הדבר. שיעורי הג'ודו הם היחידים שבהם "מקבלים נקודות", וימי חלוקת הנקודות הם ימים של התרגשות תאוותנית. רק בהם ניתן אישור לתחרותיות הקיימת ממילא, ורק בהם נאמר במפורש מה שכולם יודעים בסתר, שבמציאות המאוד מוחשית והלגמרי לא סובייקטיבית  יש כאלה שמשיגים יותר ויש שמשיגים פחות.

בית ספרנו איננו "מטחנת ציונים" מדכאת כמו בתי ספר אחרים, אבל הילדים צופים ב"כספת", קוראים עיתונים ומוספי ספורט, ומודעים לאפשרויות חיים כמו אבטלה, פשיטת רגל והתעשרות. בחברה שבה התחרות נעשית יותר ויותר פראית, אנחנו מתעקשים לשנן באוזניהם ש"כל אחד הוא מיוחד" ו"כל אחד בקצב שלו". ובעוד ההורים עמלים לקיים את משפחותיהם בעבודות שיש בהן פחות ופחות יציבות וביטחון כלכלי, בתקשורת הניאו-ויקטוריאנית המעודנת סביב הילדים, המלים "כישלון" ו"הישג" הן מלים כמעט אסורות. מלים גסות ש"עלולות לגרום לילד טראומה".

אף שהילדים לא משווים ביניהם ציונים, בינן לבין עצמן הזאטוטות מתחרות "מי רזה יותר" ומי "אהובה" ו"מקובלת" יותר, ואצל מי "הכי כיף להתארח". בבתי ספר אחרים מתחרים לא פעם גם על פופולריות וגם על כסף,  ומול העובדה העצובה הזאת עולה בי לפעמים מין געגוע תמוה לתחרות פשוטה בלימודים.

*

"בית הספר שלנו נחמד מאוד, יש רק בעיה אחת קטנה" אמרה לי אם אחת, עולה חדשה מרוסיה. "ומה הבעיה?"  "הבעיה שלא לומדים שום דבר". כמו לרבים מההורים בבית ספרנו, גם לאם הזו יש זכרונות מעיקים מבית הספר שבו למדה, מעיקים אפילו יותר משלנו, הילידים, ובשונה מחלק מהעולים, בית הספר הישראלי שלנו לא נראה לה כאנרכיה מופקרת.

כמוני, היא שמחה שילדיה הולכים לבית הספר בשמחה, ובשונה ממני, כדי לפתור את "הבעיה הקטנה", ארבע פעמים בשבוע, בשעות אחר הצהריים, היא שולחת את זאטוטיה ללמוד בבית ספר רוסי, אנגלית וספרות רוסית, מחשבים ומוסיקה, ואמנות ומדע.

הורים ילידי הארץ, נדמה לי, אינם נוטים להיטרד מרמת ההשכלה של ילדיהם ובישיבות הורים בבית ספרנו סוגיית ההשכלה כמעט לא עולה. גם הורים לילידים בבתי ספר אחרים מספרים כי אם מישהו מתעניין בכלל בתוכנית הלימודים, על פי רוב הוא שואל רק על לימודי מחשב, או ליתר דיוק על "אינטרנט".

"אינטרנט" היא מילת קסם בפיהם של פוליטיקאים ובפיהם של הורים נבוכים שאינם יכולים להציע מודל של השכלה ראויה לילדיהם, אבל משום מה נדמה להם ש"אינטרנט" יבטיח את עתידם. האמת היא שאין סיבה "ללמד אינטרנט" בבית הספר, ולמעשה גם אין דבר כזה "ללמד אינטרנט". כל אדם שיודע לחפש חומר בספרייה, להפריד בין עיקר לטפל להעריך מקורות ולסכם, יכול ללמוד בפרק זמן קצרצר איך להשתמש באופן מועיל באינטרנט, והמיסטיפיקציה של הטכנולוגיה רק מעידה על בלבול גדול. יש יסוד רציני לבלבול הזה. בעידן שלנו קשה מאוד להציג איזשהו הרכב ג'נטלמני של השכלה מוסכמת, וקשה לשרטט פרופיל של "משכיל".

בעולם שהולך ומשתנה בקצב מסחרר אין דרך לנבא איזה ידע יהיה רלוונטי לילדים של היום בעוד עשר או 15 שנים, ולפעמים נדמה כי הדרך הטובה ביותר לסגל אותם לאפשרויות השונות היא לחייב את כולם ללמוד מדע בדיוני.

בבתי ספר מסוימים שאני מכירה מתקיימים דיונים בשאלת החינוך היהודי הרצוי, אך אינני מכירה בית ספר אחד שבו דנים ברצינות בשאלה הקשה יותר, של הרכב ההשכלה הרצוי ובתפריט שיוצר אדם משכיל. בעניין זה, נדמה לי, אין הבדל משמעותי בין בתי ספר "רגילים" ל"אלטרנטיביים", מלבד העובדה שבתי הספר ה"רגילים", היסודיים לפחות, עדיין טוחנים את הדיאטה הישנה: הנחליאלי מבשר את בוא הסתיו אף שזה שנים רבות הוא דייר קבע בארצנו, טרומפלדור היה גיבור, וביוונים נלחמנו ולנו הניצחון.

ילד שאני מכירה, תלמיד בבית ספר רגיל, בילה שנה בלימוד ספר במדבר, ואף אחד מההורים לא בא לשאול לשם מה ולמה לו לדעת את מידותיו של המשכן ואת סדר הקורבנות. אבל גם בבית ספרנו החדשני הורים לא נוטים לערער על חלוקת משאבי הזמן, והורה שיבקש  קצת יותר השכלה וקצת פחות ליטוף ארנבים ייחשד בכך שהוא "מלחיץ" ו"דוחף את הילד".

בית ספרנו הוא ממין בתי הספר שבהם הצרכים הרגשיים והחברתיים של הילדים מטופלים היטב: רמת האלימות נמוכה. המורים מכירים היטב כל ילד ומתייחסים אליו אישית. והילדים נוטים לשתף את המורים בשמחותיהם ובמצוקותיהם. מצב שבו הצרכים הבסיסיים  מסופקים פחות או יותר יוצר תשתית מצוינת ללמידה, לא למען העתיד שאיש איננו יודע מהו, אלא סתם כך כדי שלילדים יהיה מעניין. כאן ועכשיו הילדים יכולים ליהנות מפטפוט בעוד שפה או שתיים, או משיחות פילוסופיות, או מקריאת מיתולוגיות, או מלימוד על החלל, ואפילו משינון שירים בעל-פה. אבל דומה ש"התהליך החינוכי", המצוין כשלעצמו, מעסיק את כולם באופן שמעיב על התוכן.

מתוסכלת ממה שנראה לי כהשכלה דלה עשיתי לפני שנה ניסוי קטן, ושאלתי את כל חברי ההורים איזה דבר חדש למדו ילדיהם בבתי הספר שלהם באותו שבוע. חלק מההורים התקשו לענות, חלק אמרו ש"כנראה שום דבר חשוב" וכולם, בלי יוצא מהכלל, חשבו שזו שאלה מוזרה מאוד. יותר קל היה להם לענות על השאלה "איך הילד מרגיש בכתה?" ו"איך הוא משתלב חברתית?". הפונקציה ההשכלתית של בית הספר נתפסה לכולם כעניין שולי.

*

אין לי ספק שבנותי זוכות לחינוך חברתי מעולה. הן לומדות איך לקבל החלטות בקבוצה. הן לומדות ליישב סכסוכים. הן לומדות להקשיב ולכבד שוני, ומגיל צעיר יודעות לדקלם ש"כל אחד הוא מיוחד". בשונה מחלק מבתי הספר הלא-קונבנציונליים, בית הספר שלנו אינטגרטיבי למדי ובשום אופן אי אפשר לתאר אותו כמוסד חינוכי לילדי יאפים.

יש משהו מרגש באחווה שנוצרת בין הילדים ובתמיכה שהם לומדים לתת זה לזה. דברים כאלה לא זכורים לי מילדותי. ובכל זאת יש לי ספק באיזו מידה בית ספרנו אכן מסייע לסגור פערים. במידה שפערים חברתיים קשורים לדעות קדומות ולהסתגרות קבוצתית, אכן נעשית בו עבודה מועילה. אך העבודה המבורכת הזאת לא מצמצמת פערים בהשכלה שבאים מהבית ושקשורים גם ביכולת כלכלית. יש ילדים שזוכים לתוכנית חוגים עשירה בשעות אחר הצהריים, ויש שאינם זוכים. יש כאלה שהשיח היומיומי בתוך המשפחה מעשיר אותם בידע, ויש המועשרים פחות. כולם זוכים לכבוד אבל ייתכן שהיעדר תשומת הלב לגורם ההשכלה גורם לכך שהפער גדל משנה לשנה. כך לפחות נדמה לי, כשאני מקשיבה לשיחות של הילדים.

*

כמעט כל שיחה עם הורים בבית ספרנו חוזרת לסיפורים על בתי הספר שבהם אנחנו, המבוגרים, למדנו. וכשאנו שולחים את ילדינו לשמרטף נאור יותר, אנו משתבחים בכך שנמנעות מהם המצוקות שהיו לנו, ושמחים על כך שנחסכים מאתנו רגשות אשם על אומללותם. עד כדי כך שלפעמים נדמה שבתי הספר האלטרנטיביים, הרכים ומסבירי הפנים, נועדו לרפא מכאובים ישנים של ההורים, לא פחות משנועדו לחנך ולהשכיל את הילדים.

אומרים שבישראל מתכוננים תמיד למלחמה הקודמת, ואולי זה מה שקורה היום בבתי הספר האלטרנטיביים, שבהם מעורבים הורים ומורים שהיו ילדים בשנות הששים והשבעים.

אולי אי אפשר לחשוב אחרת בחינוך, ולנצח אנו נידונים לבנות מערכת כריאקציה למערכת קודמת. אבל חינוך והשכלה מעצם טבעם מכוונים לעתיד, וכשפנינו אל זכרונות העבר שלנו, אי אפשר שלא נטעה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד