יום כיפור, בין בריחה לחיפוש תו
יום כיפור, בין בריחה לחיפוש תו

 

יום כיפור, בין בריחה לחיפוש תוכן חילוני

פרופ' שלמה דשן

מלמד בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב

 

איך מרגישים ומה עושים ישראלים-חילונים ביום כיפור? עיון שנשען על סקר בין סטודנטים, מגלה כי בהשוואה לסדר הפסח, ציון יום כיפור הרבה יותר רחוק מהמסורת. הסיבה לניתוק היא שיום כיפור המסורתי דל בתוכן משפחתי. אנשים שהתנערו מתכניו הרליגיוזיים, מתקשים למצוא בו אחיזה.

 

במשך שנים רבות מיעטו הסוציולוגים בארץ לעסוק בנושא הדת בחברה הישראלית. הדבר נתפס פחות חשוב מאחרים, ולעיסוק בו היתה יוקרה מעטה בהשוואה לתחומים אחרים, ריאליים, מוחשיים יותר. האנתרופולוגים  הישראלים, בשל מורשת המקצוע המדגישה ענייני תרבות וטקס, התעניינו בהם, אבל להתעניינות זו היה גוון ייחודי. המחקר האנתרופולוגי היה מכוון דווקא לשכבות לא-שולטות בחברה, ודווקא לגילויים אקזוטיים של פעילות דתית.

כך, למשל, האירו מחקרים אנתרופולוגים הערצת קדושים ססגונית, ואמונות נלוות של יוצאי צפון-אפריקה בעיירות פיתוח. לא הושקע מאמץ מחקרי דומה לחשוף פעילות טקסית ואמונות בשכבות חברתיות גבוהות בחברה הישראלית (דשן ושוקד, תשמ"ד: 21-20). כמו אנתרופולוגים לרוב בכל מקום, הרבו אנשי המקצוע בארץ בחקר בני מעמדות נמוכים מהם, ונמנעו מלחקור בשכבות של דומים להם או גבוהים מהם.

מדעני חברה מיעטו גם להתעניין בפעילות דתית ובשכבות דתיות בחברה הישראלית, בשל המבנה החברתי הישראלי. עקב השתנות החברה הישראלית נעשה חקר הדת בולט יותר בשנים האחרונות. חוקרים מתעניינים בנשים מזרחיות-מסורתיות ובחרדיות, במתנחלים, באנשי ש"ס, בבעלי תשובה ועוד. ואולם עדיין נשמרת מסורת המקצוע המקשה על פריצת העיון לעבר מעמדם של החוקרים עצמם והמעמד הגבוה מהם. עם התגברות הפולמוסים בין דתיים וחילוניים, מתנהל דיון ציבורי בדבר טיב היהדות של השכבה הגבוהה החילונית, ובפרט על טיב "ארון הספרים היהודי". הדיון הזה מעודד גם פתיחת חלון מחקרי אל היהדות של ישראלים-חילונים.

למדעני חברה אין היום יומרה של אובייקטיביות פוזיטיביסטית, שהיתה לקודמיהם לפני שנים-שלושה דורות. מקובל לחשוב היום, שנקודת המבט של החוקרים, השכבה שהם שייכים לה והשכבה שאליה מבטיהם מכוונים, משפיעים על עיצוב הממצא. לכן יש אם כן עניין לאבחן את נקודת התצפית שבה עומד כאן החוקר לעומת השדה שלו.

אני שייך לשכבה הדתית בישראל ומתעניין בשכבה הישראלית-החילונית בעלת יוקרה ודומיננטיות חברתית. יש כאן דמיון למצב של אנתרופולוגים-ילידים, בחברות שחקרו בעבר  מדעני חברה מערביים, שפנו לחקור חברות מערביות. בשני המקרים, שלהם ושלי, חל היפוך, נדיר באנתרופולוגיה, בנקודת התצפית של החוקר לעומת השדה שלו. זה מקרה של "מחקר כלפי מעלה", studying up, בניגוד ל-studying doen הרגיל בעבודת שדה אנתרופולוגית.

                                       *

סקר של נוהגי דת ומסורת בישראל שנעשה לפני כמה שנים במכון גוטמן (לוי, לוינסון וכ"ץ, תשנ"ד) גילה, ששיעור גבוה מאוד של יהודים ישראלים מקיימים נוהגים מסורתיים, ובפרט את ליל סדר של פסח (כ90%-) ואת צום יום כיפור (כ70%-). שיעורים  גבוהים אלה אינם כוללים רק אנשים המגדירים עצמם כדתיים, אלא גם את רוב הרואים עצמם מסורתיים וחילונים. לפי הסקר, בולט יום כיפור פחות מאשר ליל הפסח בהוויה הישראלית. אך גם הוא ניכר מאוד. בסקר הזה נמסר, שבנוסף ל70%- מהאוכלוסייה המקיימים את הצום, עוד 10% צמים באופן חלקי. כך, כ80%- מן היהודים הישראלים נוטלים חלק בציון יום כיפור בדרך מסורתית כלשהי. הסקר מדווח כי לפי עדותם העצמית, כ40%- מהתושבים רואים עצמם שומרי מצוות "במידה רבה" (וחלק מהם גם כ"מקפידים לשמור"). כ40%- "שומרים במקצת", ורק כ20%- מעידים על עצמם "שאינם שומרים כלל". המשיבים שאינם מציינים את יום כיפור (20% מן האוכלוסייה), ואלה שאינם מציינים את הפסח (10%), הם בני השכבה הישראלית-חילונית המובהקת, "שאינם שומרים כלל".

יש התאמה בין נתוני הסקר בדבר התפלגות האוכלוסייה מבחינה דתית לנוהגי פסח ויום כיפור המדווחים בו. השכבה החילונית המובהקת מונה לפי הסקר 20% מכלל האוכלוסייה. בעקבות זאת, יש הבדל גדול בין נוהג הפסח לנוהג יום כיפור בשכבה החילונית. כמחצית אלה שסיווגו עצמם בקטגוריה של "אינם שומרים כלל" מציינים את ליל הפסח.

במאמר קודם על היהדות של ישראלים-חילונים עסקתי בחגיגת ליל הפסח (דשן, תשנ"ח ב'), והראיתי, שיש להסביר את השיעור הגבוה של השתתפות בחגיגות ליל הסדר במונחים של חיי משפחה. דהיינו, ליל הסדר אצל ישראלים-חילונים הוא בראש וראשונה ביטוי למשפחתיות. הראיתי שהמשפחתיות חשובה יותר מהתוכן הסמלי הדתי. המשפחתיות אף משבשת את התוכן הסמלי הדתי ומאפילה עליו. בהמשך לכך סיכמתי, שהדגש המשפחתי מסביר כמה פרטים בחגיגה, ובמיוחד תופעות של גימוד (טריוויאליזציה) של סמלים דתיים. לעומת חג הפסח, הרווי תכנים מגוונים (דתי, לאומי, טבעי-עונתי, משפחתי), התכנים של יום כיפור מגוונים פחות. יום כיפור הוא המועד הדתי הצרוף ביותר בלוח השנה היהודי. יש לו אך מעט תוכן לאומי, ואין לו כלל תוכן עונתי-טבעי. גם התוכן המשפחתי מועט בנוהג המסורתי. לפי דרך קיומו המסורתי אין כמעט ביום כיפור תשתית שאדם חילוני יכול לחבור אליה בנוחות. ודאי בגלל אופיו זה לא זכה יום כיפור ליצירתיות חילונית משמעותית, דוגמת זו שהיתה  בחוגי ארץ ישראל העובדת בפסח ומועדי ישראל אחרים (שפירא תשנ"ז). יום כיפור היה בעיה בחוגים אלה ולכן שנים רבות, דווקא בתקופת היצירתיות הסמלית הגדולה של ישראלים-חילונים, כמעט לא עסקו בו.

למרות ההקפדה המועטת, ביחס לפסח, על הציון המסורתי של יום כיפור בהווי של ישראלים-חילונים, גם למועד הזה נוכחות גדולה, שאין הממצא הגולמי של הסקר הנ"ל מבטא. המאפיין הבולט לנוכחות זו הוא ההימנעות משימוש בכלי רכב ביום כיפור. הערים בארץ משנות את אופיין הציבורי. יש אף לחץ אלים לוותר על כלי רכב.  ביום כיפור, בני נוער מהשוליים העברייניים  מידים אבנים במכוניות נוסעות. היום קיבל פרהסיה חילונית ייחודית משלו. על רקע השבתת הרכב מקיימים בני נוער התכנסויות של שכבות גיל בכיכרות מרכזיות, וילדים שועטים באופניים. לשום מועד מסורתי אחר אין קלסתר ציבורי כה ייחודי, חילוני מובהק, אך אופייני ליום אשר מושבת מתנועה ממונעת. המציאות הזו מעלה שתי שאלות: האחת, במישור פוזיטיבי: גם אם אין צמים, מה עושים בני אדם במרחב הפרטי שלהם ביום זה? השאלה האחרת, על מישור המשמעות והתוכן: כיצד מבינים בני אדם את העשיות וההימנעויות המיוחדות שלהם ביום הזה?

                                        *

בדומה לעיוני בחג הפסח, נעזרתי בשאלות אלו בסמינר שלי באוניברסיטת תל-אביב, שעסק בגווני היהדות הישראלית. עם פתיחת הקורס בתשנ"ח הטלתי על התלמידים לתאר בקצרה את האופן שעבר עליהם יום כיפור, שחל כמה שבועות לפני פתיחת  הלימודים. הנחיתי את התלמידים לתאר במפורט את מעשיהם ואת סביבתם החברתית, במועד ולקראת המועד. הם התבקשו להתמקד בתיאור זירות הפעילות שלהם, ובתכנים של פעולותיהם מבחינה תרבותית ורגשית. כל התלמידים עמדו במטלה, מלבד אחת, שהיתה בעלת רגשות והתעניינות רליגיוזיים מפורשים. היא בילתה את היום בצום, עם ספרי קודש בלבד, ולא רצתה לדווח.  על סמך הדיווחים הכנתי טיוטה של החיבור הנוכחי. חילקתי עותקים בין התלמידים, ולקראת סוף הקורס הטלתי עליהם להעיר הערות על הטיוטה מכמה בחינות, ומיוחד מבחינת הנאמנות שלה למה שחוו. הרקע של כמעט כל תלמידי הוא חילוני. הם באמצע שנות העשרים שלהם, משכבה של תושבי המרכז. אני מניח שתלמידי מהווים חתך אופייני של האוכלוסייה הישראלית-חילונית, אף כי רק בקבוצת גיל מסוימת.

המורה בקורס היה שונה, ודתיותו גלויה. היו תלמידים שפער זה הטריד אותם. תלמידה אחת שאלה אותי אם ייגרע ערכה של עבודה שתתאר התנהגות חילונית ביום כיפור. תלמידה אחרת הוסיפה לדיווח שלה הערת התנצלות בכתב, "אני מקווה שעבודה זו לא פגעה בך כאדם דתי". הערות חרדה אלו מעלות אפשרות שהתיאורים שקיבלתי מוטים למסורתיות-יתר בגלל הנוכחות שלי. באמצעות הדיווח האחר, הערות התלמידים על הטיוטה, ניסיתי לעמוד על טיב ההטיה שחולל המעמד שלי אצל הכותבים.

15 מהם התייחסו באופן מפורש לשאלתי בדבר מהימנות הטיוטה. ששה ציינו שהטיוטה משקפת את המציאות, ואחד סבר שאין בטיוטה שום חידוש. בכך הצטרף לדעה הראשונה. חמשה סברו שהטיוטה מעלה תמונה מסורתית מדי, ושלושה סברו שהתמונה חילונית מדי. בנקודה אחרת חלקו עשרה כותבים על טענה שלי בטיוטה, שאין התנגדות ציבורית להשבתת התנועה ביום כיפור. הכותבים הסתייגו, וטענו שאכן השבתת הרכב כפויה עליהם. אחד אף סבר שקיים חוק האוסר שימוש ברכב ביום כיפור.

 חומר זה משמעותי, כי הוא מעיד שלפחות בסוף הקורס, התלמידים היו נינוחים עם המורה ולא חששו לחלוק עליו. לכן אפשר לקבל את הערכותיהם גם בדבר מידת הנאמנות של הטיוטה למה שעבר עליהם. ההערכות אינן מעידות על הטיה עקבית בכיוון מסוים.

            מתוך 25 תיאורים שכתבו התלמידים (1),  היו שלושה של תלמידים ששהו בטיולים בחו"ל בתקופת החגים, ותיאוריהם עסקו במציאות שונה מזו המעסיקה אותנו כאן. היה גם דיווח אחד שתיאר את המועד במציאות מיוחדת של משפחה דתית. בעיון הזה שימשו אותי אם כן הדיווחים של 21 תלמידים, ונתגלה בהם שפע של דפוסי התנהגות, מגוון הרבה יותר מממצאי הסקר הסטטיסטי. אפשר למקם דפוסים אלה על פני רצף תיאורטי, מקוטב המסורתיות עד קוטב החילוניות. אין זה מפתיע שהמסורתיות אינה מתגלה בתיאורים,  שכן הכותבים הגדירו עצמם כחילונים. איש מהם לא השתתף בטקס בבית-כנסת במלואו, תוך הקפדה על כל דיני הצום ושאר המנהגים. אבל שרידים של מסורתיות ושל דתיות נמצאו, ונעמוד עליהם עתה.

*

הדפוס הרליגיוזי

הדפוס הבולט בנוהג יום הכיפורים המסורתי הוא הרליגיוזיות, דהיינו, הדתיות כהתייחסות לאל טרנסצנדנטי, הישות שמעבר למציאות המוחשית. אני בוחר את השימוש במושג "רליגיוזי", כי אין הוא כולל תכנים חברתיים שנלווים למושג "דתי" בקונטקסט היהודי והישראלי. בציון יום כיפור בדרך המסורת, הדפוס הרליגיוזי מרכזי יותר מכל חג אחר. בתקופה הפורמטיבית של היישוב נאחזו אנשי ארץ ישראל העובדת בתכנים הנלווים,  ועיצבו את רוב החגים מחדש ברוח חילונית-לאומית. אך בחידוש יום כיפור לא הצליחו, בגלל הדלות היחסית של התכנים  הלא-רליגיוזיים.

הזירה המובהקת לביטוי של רליגיוזיות ביום כיפור הוא בית הכנסת. מהכותבים, שלוש תלמידות ביקרו ביקור קצר בבית-הכנסת. אחת, שצמה, ניסחה זאת באופן משפחתי, כ"ביקור אצל אבא בבית הכנסת". אחרת, שלא צמה, הלכה בסוף היום לביקור חטוף  בבית כנסת, כנראה במסגרת טיול בעיר עם חברים. כותבת שלישית, שצמה חלקית, הלכה בסוף היום "לשמוע שופר", כדבריה. סיכום דל זה מציין את המשקל שמייחסים הכותבים לבית הכנסת ביום הכיפורים.

המעשה הקשה והאקזוטי של הצום משיק לרליגיוזיות. לצום היתה נוכחות ניכרת בתיאורי הכותבים. כשמונה (2) העידו שצמו ביום כיפור, ועוד שניים מסרו שצמו באופן חלקי. רוב הצמים ציינו זאת בפשטות, כדבר שבנוהג, או כדבר שהתחנכו לו בבית. שתי כותבות ביטאו מוטיבים רליגיוזיים בקשר לצום. אחת התבטאה בלשון יהודית קלאסית, שיש לה "אמונה ביכולת הטיהור של יום". כותבת זו גם העלתה מוטיב רליגיוזי-עממי, "שניתן להשפיע בעזרת הצום", וכן מוטיב אינדיווידואליסטי מודרני, "הצורך לעמוד בהצלחה מדי שנה במבחן הצום".

הצום נתפס כאן כאתגר אישי, והרי לפנינו ביטוי ליצירתיות סמלית-חילונית משולבת בנוהג המסורתי של הצום. הכותבת השנייה שגילתה רליגיוזיות התוודתה על "תחושת פחד שמא יקרה לי, או למישהו קרוב לי, אסון כלשהו במידה ולא אצום". מעשה הצום גם קיבל משמעות אינדיווידואליסטית חילונית לגמרי אצל כותבים.  "הזדמנות להתחיל דיאטה, ניקוי הגוף", כפי שהתבטאה תלמידה. מוטיב מרכזי מסורתי אחר של יום כיפור הוא יישור הדורים בין בני אדם. כותבת אחת סיפרה שערב יום כיפור ביקשה סליחה מחברה.

*

דפוס המשפחתיות

דפוס התנהגות הרבה יותר בולט, לציון יום כיפור, הוא הדפוס משפחתי. 12 כותבים עמדו על המאפיין הזה של המועד, וציינו שיום כיפור הוא בשבילם חג משפחתי, שמתכנסים בו. הכותבים הביעו סיפוק מעצם השהייה עם הורים ואחים. כותבת אחת ניסחה זאת כך:

"לפתע מתפנה מקום, יום שלם ניתן לשבת עם חברים ועם משפחה ולשוחח, להקשיב, לדון, לברר. לדעתי, זו התחברות של חלק גדול מהחילונים אל היום הזה".

אחדים נהנו משמיעת סיפורים מפי הוריהם על ילדותם. תלמידה אחת סיפרה ששמעה על יום הכיפורים של שנת 1973. יש מי שעלעלו בתצלומי משפחה. בבית אחד ציינה הכותבת שהדליקו "נרות נשמה" לזכר נפטרים, לפי המסורת. כותבת שביקרה בבית כנסת ניסחה זאת באורח המשפחתי שהזכרתי.

הביטוי המוחשי הבולט של המשפחתיות היא הישיבה לסעודות הנלוות לצום, בתחילתו וסופו. 14 כותבים ציינו את הסעודה המפסקת, ו11- את הסעודה שלאחר הצום. יש שבאו ממרחק כדי להשתתף בסעודה המשפחתית. שלושה כותבים אמרו שההתכנסות היתה גדולה יותר מהמשפחה הגרעינית, וכללה קרובים שאינם חיים באותו משק בית. ששה כותבים עמדו על חשיבות טיב הסעודה המפסקת. היו שהשקיעו בסעודה עשירה, שהוגשו בה כמה סוגי בשר. במשפחה אחת אף צמצמו באכילה ביום שלפני התענית (בניגוד למסורת), "כדי שיישאר מקום לסעודה המפסקת".

הנתונים האלה מאלפים, על רקע המספר הקטן של אלה שהקפידו על קיום הצום. העדויות על סעודות משפחתיות סביב הצום, שנועדות, על פי המסורת, לשרת את הצום ולאפשר את קיומו, רבות יותר מהעדויות על קיום הצום. מתגלה דפוס של ציון המועד דרך מאפיינים שלפי המסורת הם נלווים לעיקרו של יום זה, כמו הכינוס סביב שולחן הסעודה. מסתבר שהדגשת המשפחתיות היא פיתוח ישראלי-חילוני של מוטיב, שגרעינו מצוי במסורת, לציון המועד. התלמידה הרליגיוזית שהזכרתי לעיל, שסירבה לחשוף את הפרטיות שלה בדיווח בכתב, ביטאה זאת, מאוחר יותר, בקיצוניות אינדיבידואליסטית בהערותיה לטיוטה:

"אדם המקיים את מצוות יום כיפור במלואו זקוק פחות לצד המשפחתי  והחברי, שהרי הרעיון המרכזי הנו עריכת חשבון נפש...אין צורך בחברה לשם כך."

*  

דפוס ההסתגרות

דפוס בולט אחר בתיאורים הוא ההסתגרות בפרטי. 16 כותבים תיארו הכנות שלהם ליום כיפור, שבו התעתדו להסתגר במידה רבה ולהתנתק חלקית מסביבתם הרגילה. יש כותבים שהתבטאו על המועד כעל "השעמום הגדול", ועל הצורך "להעביר את הזמן", "לשרוף את הזמן".  כותב אחד, שחברים באו לבקרו, סיכם את היום בדיווח שלו:

"אני חושב לעצמי כמה נעים להרטיב את הגרון, וכמה טוב שלא הייתי לבד ביום כיפור".

לאנשים אלה נחוץ להתגבר על מה שתלמידה כינתה "יום מבוזבז ומיותר", ואחרים "יום עצוב", "היום המעיק ביותר בשנה". דפוס ההתנהגות שלהם הוא מסתגר וביתי. בין המסתגרים היו כאלה שצמו. אלה בילו שעות ארוכות בשינה. כמעט הכל עשו הכנות   להעביר את הזמן: עיתונים וספרים לקריאה, חוברות תשבצים, משחקי קלפים, ובמיוחד סרטי וידיאו.

כותבת אחת העירה, אולי באירוניה, שעסקה ביום כיפור ב"עיון מעמיק בעיתוני החג". ההסתגרות כללה לפעמים יסוד של נוסטלגיה. כותבת סיפרה ששהתה לבד בביתה, ובין השאר עסקה ב"נבירה נוסטלגית" בחפציה. אחרת העידה שחשבה על חייה ועתידה. כותבת אחת ביטאה את צפייתה לסיום היום, כציפייה "לחזרה לציוויליזציה", כשתוכל "להיכנס למכונית ולנסוע לבלות בפאב הומה אנשים ועם מוסיקת רוק". כותבים אחדים העירו, שהשתדלו להפעיל מכשירים בביתם בעוצמה נמוכה, לא להפריע לדיירים אחרים בבניין מגוריהם. אחד הגיף את תריסי דירתו כדי שהטלוויזיה הפועלת לא תיראה.

בדפוס המסתגר, ככל שהוא זר למסורת, אפשר לאתר עקבות של הסמלה מסורתית. בדפוס המסתגר הביתי מצוי משהו מהמבנה העקרוני של ציון המועד באופן רליגיוזי, כי ההינתקות הארעית משגרת חיי החברה (מ"הציוויליזציה") היא מאפיין יסודי של המועד (לניתוח המבנה של יום הכיפורים מנקודת ראות אנתרופולוגית, ראה דשן, תשנ"ח א'). בהסתגרות הביתית, "המשעממת", "המעיקה", "המרוחקת מציוויליזציה", מצויה הומולוגיה (התאמה מבנית) למועד כפי שהוא במסורת.  יתרה מזה, מוטיב ההתחשבות בזולת שהתנהגות חילונית אולי מפריעה להם, גם הוא בעל משקל. הינזרות מכמה התנהגויות רגילות, רועשות, ממונעות, וגילויי התחשבות, היא כנראה ממהותו של יום הכיפור החילוני.

*

דפוס המפגשים

שבעה כותבים דיווחו על השתתפות במפגשי רחוב אקראיים-המוניים, בסגנון בני נוער הנפגשים בכיכרות בערים בליל יום כיפור. כמה כותבים ציינו זאת כמנהג ממש: "בליל יום כיפור נהוג בעירי לטייל ברחוב הראשי... זו מסורת עתיקה", "הפכתי את ליל יום הכיפורים למפגש חברתי". נוהג זה מהווה דפוס רווח שלישי של ציון יום כיפור של ישראלים-חילונים. למרות החילוניות שבהם, מפגשי הרחוב אינם נקיים לחלוטין מסממני מסורת, במיוחד עצם ציון המועד בהתכנסות, והעדר השימוש בכלי רכב כדי להגיע למקום ההתכנסות. יש כותבים שדיווחו על הליכה ארוכה ברגל. כותבת אחת רצתה לעשן בעת הטיול הלילי, וטרחה ומצאה פינה שבה לא תיראה. הנוהג הזה מצטרף למוטיב ההתחשבות. אצל כותבים אחדים הפכו הטיולים בהמשך הלילה למפגשי אירוח חברתיים מצומצמים בבתים פרטיים. כמה כותבים סיפרו שהשתתפו במפגשי אירוח פרטיים בלבד. היו שדיווחו כי במפגשים האלה נכחו צמים ולא-צמים, והלא-צמים התחשבו בצמים ולא הגישו בנוכחותם כיבוד. היו גם שדיווחו על מי שצם מתוך התחשבות והשתתפות בבן או בת זוג צמים.

דפוס המפגשים החברתיים, על שני סוגיו, הופיע אצל כמחצית מהכותבים. מתברר שמבוגרים מעדיפים מפגשים ביתיים, ובני עשרה ועשרים מפגשים המוניים. יש מפגשים הניחנים במידה של קביעות, ומתקיימים שנה אחר שנה. תלמידה אחת דיווחה, שבמשך כל השנה היא שומעת ממכרים, הנפגשים אך לעתים רחוקות (למשל, חברים לכיתה לשעבר), את האמירה "ניפגש ביום כיפור!". המפגשים ההמוניים משיקים לנוהג חילוני אחר, של ילדים ובני נוער, לרכב על אופניים בהמונים בעורקי תחבורה מרכזיים. כותב  אחד, שאמר כי לא צם, העיר:

"טוב מאוד למדינה שיום אחד בשנה לא תהיה בו תנועת מכוניות בכבישים. יש ערים בעולם המאמצות רעיון זה מתוך אילוצים סביבתיים. כאן זה מתוך בחירה. בנוסף, לא נורא אם יום אחד בשנה לא תראה רק מנגלים ואנשים אוכלים מסביבך".

כותבת אחרת, שלא צמה, דיווחה על הכנותיה ליום כיפור. אלה כללו איסוף סרטי וידאו וספרים והתקנת אופניים. טעמיה היו:

"הצטרפתי לילדים ברחובות ורכבתי על אופניים לחברים. תל-אביב מדהימה ביום כיפור. היה תענוג לרכוב ברחובות השקטים. הניכור היום-יומי נעלם, ומרחבי הבטון נשארו לשימושם הבלעדי של התושבים".

המוטיב העיקרי בתיאורי שני הכותבים הוא הומניסטי-אקולוגי, הכמיהה לשלוט, ולו באקראי, בסביבה, שבדרך כלל נשלטת בידי כוחות אדירים. במוטיב זה יש לראות אלמנט של יצירתיות סמלית-חילונית מקורית, של הזרמת משמעות חדשה לנוהג המסורתי של השבתת התנועה הממונעת.

בתובנה זו יש אולי כדי להסביר תופעה תמוהה וקבועה:  אירועים מכוערים ומסוכנים של יידוי אבנים על מכוניות חולפות בעורקי תחבורה ראשיים (מעל הגשרים להולכי רגל ליד כביש גהה). האלימות לכאורה-דתית הזו אינה אלימות של חרדים. יידוי אבנים נעשים בידי צעירים משכבות אחרות, ובפרט מרקע סוציו-אקונומי נמוך. מה מביא אותם לאלימות ייחודית זו? אפשר לשער, שגם כאן פועל רצון לשלוט על מרחב. יום הכיפור החילוני מזמן לצעירים ממעמד נמוך, המקנאים בבעלי רכב מהיר ויוקרתי, אפשרות לנכס את הכביש. אך השערה זו נזקקת לתמיכה מפי המעורבים.

*

דפוס החיסול

בכל הדפוסים שראינו עד כה שררו נוהגים ייחודיים ליום כיפור. בחלקם הם היו מעוגנים במסורת ובחלקם חידושים ישראלים-חילוניים. גם ראינו הזרמה של משמעויות חדשות למעשים מסורתיים. יש גם אפשרות תיאורטית לחיסול פיזי של מעשים מסורתיים, עד כדי מחיקת המועד כולו. היו בדיווחי הכותבים סימנים לכך, אך כמו בדפוסי הקוטבי המנוגד, הרליגיוזי, דפוס החיסול לא היה שכיח ולא מגובש. כותבים לא דיווחו על התעלמות מהמועד ועל התנהגות בו כביום רגיל. גם לא היה סימן לנוהגים של התרסה אנטי-דתית, נוסח "נשף של יום כפור" (Yom Kipper Ball, שתועד אצל מהגרים סוציאליסטים בכרכי המערב בסוף המאה ה19-, ראה צ'ריקובר 1961, ע' 261-246). אחד הכותבים שלא צם דיווח על אכילה לא מסודרת,  "די בחטף ללא השקעה בהכנות". זו עדות לכך, שאצל מי שאינם צמים קיימים לפעמים דפוסי אכילה מגוונים, בחלקם אולי מיוחדים ומעוצבים על ידי המועד.

בקבוצה שלנו היו שני מקרים המציינים נטייה לקוטב החילוני של חיסול. תלמידה אחת, בעלת רקע קיבוצי, דיווחה על נסיעה עם חברים לבלות בחוף הכנרת:

"רציתי לנסוע לכנרת לעשות על האש, לשמוע מוסיקה ולעשות חיים... אווירת יום כיפור לא תצליח להצפין עד שם".

החבורה הקפידה להגיע ליעדה לפני תחילת הצום. למחרת הם נסעו בחזרה רק בערב. הכותבת מתארת את השהות במקום בליל יום כיפור:

"כשירד החושך היתה לי תחושה מוזרה, 'מה עושים עכשיו? אין כאן כלום. לא טלוויזיה, לא וידיאו, ללמוד אי אפשר, חשוך ואין אור'. יום הכיפורים, שכל כך ניסיתי לברוח ממנו, התגנב לי מהדלת האחורית. שוב התחושה הזאת הקשה! ישבנו כולם ביחד באין מעש. היינו רק אנחנו בחוף הזה, בלי שום דבר מסביב. בלי עבודה, לימודים, משפחה, טלוויזיה. התחלנו לדבר. שאלנו אחד את השני שאלות על עצמנו. אנשים נראו לי אחרים מתמיד, טובים יותר, חלשים יותר, לא כל כך שמחים ומרוצים כמו תמיד. אל הלילה הזה התנקזו האכזבות שלנו, הכעסים, הפחדים, העצב..."

הכותבת מסכמת:

"יום כיפור כאילו כפה עצמו עלי...: חוסר הנוחות, האוכל שנגמר בשלב מסוים, החום. האווירה הכאילו-מחאתית נסתיימה בקול דממה, כשכולם ארזו את החפצים בדרך חזרה הביתה".

המוטיבים האינטרוספקטיביים של הכותבת מהותיים ליום כיפור המסורתי. חילוניות מוחלטת, במובן שהזכרתי, אין כאן.

התיאור הקיצוני האחר גם הוא של תלמידה שבאה מקיבוץ. היא השתתפה במסיבת חברים מתוכננת, על מאפייניה: מוסיקה רועשת ואכילה. הסיבה למסיבה לא היתה קשורה במועד, אלא בנסיעה קרובה של חבר לטיול בחו"ל. אף שבדיווח אין מאפיינים רגשיים כמו בזה שלפניו, גם כאן יש מוטיבים קשורים למסורת: תחילה התנהל ויכוח בדבר השמעת מוסיקה ועלה שיקול שהפעם יש להנמיך את העוצמה, כדי לא להפריע לשכנים. אחר כך התנהלה שיחה ממושכת על ענייני דת וחברה. הכותבת מסכמת:

"עבורי השיחה על נושא שכזה, שהחלה בעקבות ויכוח על מוסיקה רועשת ביום כיפור... היתה טבעית ביותר, כחלק מיום שהקדשתי לחשבון נפש ולבחינה מחודשת של חיי".

בתיאורים אלה, הקיצוניים מבחינה חילונית, אנו עדים לצעדים לקראת חיסול, אך לחיסול סופי אין הם מגיעים. יש כאן מסיבת חברים מתוכננת ומסודרת, אך מופיע בה מוטיב ההתחשבות בצמים, והתוכן המיוחד של שיחת המשתתפים. יש כאן נעימה של חיסול המועד באמצעות נסיעה לטיול, אך גם בו נמצא מוטיב ההתחשבות, ותוכנו של היום נכח במחשבתה של הכותבת.

*

אצל הנחקרים נמצאו שלושה דפוסי התנהגות עיקריים: דפוס המפגשים, דפוס ההסתגרות ודפוס המשפחה. דפוסי ההסתגרות והמשפחתיות אינם עומדים בסתירה לכמה מהיסודות המסורתיים של יום כיפור, המרחיקים בני אדם משגרת החיים. מה שמרחיק את הנחקרים, בעלי דפוס ההסתגרות, מיסודות הסתגרות ומשפחתיות שבנוהג המסורתי הוא עיצוב הדפוסים האלה בדרך אופיינית לישראלים-חילונים. הדפוסים שנוהגים ישראלים-חילונים אינם סותרים זה את זה בפועל. הם יכולים לדור יחד אצל אדם אחד ולבלוט יותר בשעה זו או אחרת של היום. באשר לדפוס המפגשים, גם אם הוא רחוק מנוהג יום כיפור המסורתי, אין בו מנעימת הדחייה, הגלומה בקבוצת חברים הנוסעת לטיול דווקא ביום כיפור, או עורכת מסיבת חברים מסודרת (דפוס החיסול). בדפוס המפגשים אין מוטיב של יציאה וניתוק מחיי שגרה, שהוא מיסודות יום כיפור המסורתי. זה ההבדל העקרוני בין שני דפוסי ההתנהגות החילוניים המובהקים, דפוסי המפגשים וההסתגרות.

ראינו גם שני דפוסים לא רווחים: דפוס החיסול והדפוס הרליגיוזי המנוגד לו. אפילו בדפוס החיסול אין לראות חילוניות מוחלטת, כי  גם בו יש נוכחות, ולו נרמזת, של המועד. ראינו בתיאור דפוס זה ביטויים שהשיקו לדפוס הרליגיוזי. דפוס החיסול והדפוס הרליגיוזי יכולים להימצא גם בשלושת הדפוסים הרווחים. היו בין הנחקרים אנשים שצמו, וביקרו בבית כנסת, וגם פעלו בדפוסים הרווחים. הם השתתפו במפגשים, בבילוי פרטי ובהתכנסות משפחתית.

עיון זה בנוהגי יום כיפור נעשה על רקע עיון דומה על נוהגי ליל הסדר. לאור זאת ראוי לשים לב במיוחד לדפוס המשפחתי. זה מתגלה כאן כחשוב, אך בהחלט לא דומיננטי. לכל אחד מדפוסי ההשתתפות העיקריים, המפגשים, ההסתגרות, המשפחה, חשיבות דומה. לעומת זאת, בציון ליל הפסח היה המוטיב המשפחתי דומיננטי. גם שם מצאנו המשכיות מסורתית בולטת. כמעט לא היה מי שערך רק סעודה משפחתית ולא ניסה לשלב משהו מקריאת הטקסט המסורתי של ההגדה. גם לא היה מי שהעלה על שולחן הפסח פריטי חמץ גלויים. בהשוואה, ציון יום כיפור של ישראלים-חילונים הרבה יותר רחוק מהמסורת. הסיבה לניתוק היא, שיום כיפור המסורתי הוא דל בתוכן משפחתי. לכן אנשים שהתנערו מתכניו הרליגיוזיים והאחרים מתקשים למצוא בו נקודת אחיזה ולהמשיך ולקיימו. בעיון בחגיגת הפסח בלט חילול סמלים מסורתיים, ביטויי ליצנות וסרקזם, במהלך הטקס. הסברתי שזו חתירה של החוגגים לפרשנות של הסמלים, שתאפשר לקיימם כאנשים חילונים הרוצים בחגיגה משפחתית. הניתוק הרב יותר של יום כיפור מההווה של ישראלים-חילונים חוסם יצירתיות מחללת כזו. לעומת זאת, ראינו כמה סימנים ליצירתיות מחדשת בחומר שלפנינו, ובפרט המוטיב של האקולוגיה, המוטיב הגופני המטהר, והאתגר האישי.

 דפוס ההסתגרות בבית ביום כיפור יוצא-דופן בתרבות החג הישראלית. בדרך כלל ישראלים-חילונים פורצים בשבתות וחגים בהמוניהם לאתרי נופש ולמקומות ציבור. ביום כיפור, האפיון הבולט הוא ההימנעות משימוש ברכב פרטי. דפוס ההסתגרות כרוך בנוהג זה. אך אין לטעון שההסתגרות היא חסרה משמעות עמוקה יותר.  אין מחאה משמעותית על השבתת התחבורה הפרטית, לא כל שכן התחבורה הציבורית, וגם בחומר שהובא לפני לא היה ביטוי בכיוון זה (3). ההשבתה, על הכרוך בכך,  נסבלת, ואולי אף מקובלת.

תיאורי תלמידי את ליל הפסח, ששימשו אותי במחקר הקודם, משקפים לא רק את הכותבים, אלא גם את בני הדור המבוגר יותר, שהסבו יחד אתם. בשונה מזה, התיאורים של יום כיפור משקפים את הכותבים בלבד. התיאורים והסיכום שלי מבטאים, באופן ממוקד יותר מתיאורי הפסח, את טיב היהדות של ישראלים-חילונים בני הדור הצעיר.

ציון ליל הפסח הישראלי-חילוני אופיין בנינוחות, שאפשר היה לקושרה ליסוד המשפחתי. בציון יום כיפור הישראלי-חילוני שוב מצאנו נינוחות. אבל הפעם אין לקשור זאת בסביבה משפחתית, המכוונת לקיום הנוהג המסורתי. מכיוון שציון יום כיפור שראינו מנותק הרבה יותר ממשפחתיות, שורשי הנינוחות עם נוהגי המסורת מצויים  אצל הצעירים עצמם.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד