יהודי – דבר ערבית!
יהודי – דבר ערבית!

 

יהודי- דבר ערבית

יהונתן בן-מנחם

סופר ומחזאי

 

הערבית היא השפה הקרובה ביותר לעברית במקורותיה, ברוחה ובסביבה שבה צמחה. התקרבות אל הערבית היא דרך השימור הנכונה ביותר לאוהבי העברית. מחדשי השפה הבינו את זה. אנחנו שכחנו.

 

 לא, אינני מתכוון, חס וחלילה, לקרוא לעם ישראל לנטוש או להזניח את שפתו העברית העתיקה והמופלאה, שהדיבור החי בה הוא נכס שאין לו תמורה לא רק לדורשיו, אלא לתרבות העולם כולו.

גם אין בכוונתי לעסוק במאמר זה בחשיבותה של ידיעת השפה העברית למערכת הקשרים שבין מדינת ישראל למדינות הסובבות אותה, או להשתלבותם השוויונית של רבע מן הילדים הנולדים בישראל, שהם ערבים, בתרבותה ובחייה של מדינתם, אף כי אני תומך בכל לבי ובכל מאודי בשתי המטרות הללו.

מה שאני רוצה לנסות לומר הוא, כי בתנאי ההיצף התרבותי של סוף המאה העשרים, לא נוכל לבנות ולטפח את השפה העברית כשפה חיה, את הספרות והתרבות הישראלית כתרבות חיה ואת "ארון הספרים היהודי" כפתוח ומובן, ולא כסרקופג תרבותי, בלי קשר חי ורצוף אל השפה הערבית, אל הפולקלור הערבי פלשתיני ואל מורשת ההגות האיסלאמית. ויסלחו לי אשלי רברבי כמחדש לשוננו אליעזר בן יהודה, כאבי הדקדוק העברי יונה אבן ג'אנח וכאבי הביקורת הספרותית העברית מפה אבן עזרא, אם אתלה בדברם ולא אחדש. אחרי הכל, מה כבר יש לחדש בשפה שיש לה מסמכים כתובים בני 3,500 שנה?

                                             *

מאז חרת המלך המצרי מרנפתח, 1,220 שנה לפני הולדת אותו נגר יהודי מנצרת, על מצבת האבן את המשפט בן האלמוות: "עם ישראל אבד, אין לו זרע", נותר העם הזה היום כעתיק ביותר עלי אדמות שיש לו היסטוריה כתובה ומאומתת, הארוכה ביותר שהיתה לעם אי פעם. המצרים הותירו מסמכים כתובים כבר 2,700 שנים לפנה"ס, אבל 3,000 שנים אחר-כך כבר לא היה מי שיכול לקרוא אותם. השומרים, הקדומים אף מן המצרים, לא זכו לשמר לשלושת אלפי שנים אפילו זכר קיומם ושמם. אפילו לסינים לא נוצרו טקסטים מוכרים להם מלפני שנת 1,000 לפנה"ס, אף כי לאחרונה נתגלו כמה כתובות על שריוני צב, אבל כשסופר עברי יושב ברגע זה ומשבץ במלותיו את הפסוק הנפלא "כאיילת תערוג על אפיקי מים..." הוא מצטט מטבע לשון בת 3,500 שנה. היא נמצאת בכתבי אוגרית, כמעט אלף שנים לפני מחזור מ"ב בתהילים.

וכשרחל כותבת "לב אמונים, לא נטש רע בצר,/ ובקרב אחור לא נסוג", היא שולה מן האוצר מטבע לשון בת 3,000 שנה, ישר מארנקו של דוד המלך, ומוסיפה עליו את הביטוי "לב אמונים", הנשמע מקראי לחלוטין, אבל באמת הוא יצירתה שלה, לאמור: לא רק מטבעות הלשון אשר נוצקו מאות שנים לפני שהמציאו את מטבעות המתכת, עודן עוברות לקורא, אלא גם המטבעה עוד קיימת, וניתן לצקת בה היום מטבעות חדשות! אין בעולם היום עוד שפה שמסוגלת לכך, ואולי זה נעוץ במבנה המיוחד של השפות השמיות. שלוש מהן, האכדית, הארמית והערבית, זכו להיות "לינגוא-פרנקה", שפה בינלאומית. השתיים הראשונות נמחו מן העולם. פרט לאמהרית, ערבית היא הקרובה היחידה שנותרה לנו, ואנו במצב של אדם שהסתכסך עם בן דודו היחיד ונותר ללא משפחה.

                                            *

אחת המוזרויות של החוויה הישראלית היא שבישראל, המבטא הנכון מעיד על מוצא "נחות". את העברית הגרועה שומעים בכנסת או במסמכים רשמיים: שפה על קביים, המכבירה מלים ללא צורך כדי להישמע "חשובה". השוק דובר יופי של שפה:

פול מהעיניים שלי!

החולצה הזו לא באה עלי!

לעניות דעתי, יש קשר בין השפה הבלולה של המשכיל הישראלי, לבין העובדה שהוריו חשבו בשפה הודו-אירופית, לא שמית. התחביר ההודו-אירופי הוא הפוך מהתחביר השמי:

בעברית אומרים: יש לי ספר יפה.

ובאנגלית: אני יש יפה ספר.

אופיין של השפות ההודו-אירופיות שונה כל כך מאופיין של השפות השמיות, שהוא בולל את העברית בפי דובריה. מי שמדבר עברית יפה אלה יהודים שיש להם רקע ערבי, וגם ערבים ישראלים, תענוג להאזין להם.

העברית חיה משחר ימיה בסימביוזה עם שפות אחיות: העברית שלנו היא בעצם היברו-ארמית. אבא ואמא, סבא וסבתא, זה בארמית (בעברית: אב, אם, סב, סבה). כל מלה וביטוי ארמי הם תקניים, ואפילו "גבוהים" בעברית: צפרא טבא, חד-סטרי. 500 שנים נוצרה פסגת היצירה ההגותית והספרותית של עם ישראל על-ידי אנשים שחשבו ודיברו ערבית, ויצרו שירה עברית לפי דפוסי השירה הערבית, ודקדוק עברי לפי הדקדוק הערבי. הגות כתבו ערבית, כי לא היו בעברית מושגים מתאימים.

 איך השפיע הדו-קיום עם ארמית או ערבית על העברית? לעניות דעתי, הוא לא פגע בה אנושות, אף כי נוצרו, כמובן, עיוותים לשוניים. לעתים אף העשיר אותה. איך אמר רבי עקיבא לתלמידיו: כלב נושך ואינו שובר עצם, חמור נושך ושובר עצם. נשיכתן של השפות השמיות היתה כשל כלב, שאינה שוברת את עצם השפה, ואילו נשיכתן של השפות ההודו-אירופיות היא נשיכת חמור, השוברת ומרסקת "עד העצם".

                                        *

שפות אירופה, האנגלית והגרמנית, הצרפתית והספרדית, היו עד לפני כמה מאות שנים עגות (סלנג בעל"ז) של פשוטי עם שאינם יודעים קרוא. המשכילים כתבו לטינית, ורק על סף העת החדשה נזדככו העגות והתייצבו עד שהיו לשפות ספרותיות. אוצר המלים של האנגלית הוכפל במאה ה16-, ובאותה מאה מסביר המתרגם הצרפתי של "שיחות על האהבה" מאת ליאונה הבריאו, הוא יהודה אברבנאל, כמה קשה לתרגם עיון פילוסופי לצרפתית, כי חסרים בה מונחים פילוסופיים. צמיחה זו של שפות ספרותיות מעגות עממיות היא שנתנה להן את החיות והגמישות הנפלאה. הבה נתאר לנו שייקספיר או מולייר כותבים את מחזותיהם בלטינית! ובכן, זה מה שאנו היהודים ניסינו לעשות במאה ועשרים השנים האחרונות.

כי אין זה נכון שהעברית "מתה" ובן יהודה "החיה": בעברית השתמשו תמיד, זאת היתה הלטינית של היהודים. כתבו בה מכתבים וחוזים ופנקסי קהילה וכל דבר רשמי. את מה שאמרו off the record  אמרו ביידיש או בלאדינו, או בכמה שפות יהודיות כמו ניב פרסי שדיברו בקווקז, המכונה "טאט". עד היום היחס בין עברית ליידיש אינו כמו בין שתי שפות, אלא כמו בין שני רבדים של אותה שפה. היידיש היא הרובד החסר של העברית, ואת החסר הזה אנו מרגישים עד היום. האנגלית, למשל, היא גברת שכל שמלה הולמת אותה. היא יכולה להיות באותה מידה מרוממת, נשגבת, טכנית, מעשית, יעילה, מופקרת. העברית שלנו היא שפה נפלאה לנבואות זעם ולפקודות אש (באיזו שפה הפקודה: אש! היא כל כך חותכת ומצמררת כמו בעברית?). אפשר לכתוב בה גם יופי של שירים, אפילו שירי אהבה, אבל כשהגיבור המאוהב הולך למכולת לבקש שני דנונה ומרגרינה, תיבת התהודה האדירה של השפה העתיקה מעניקה לדו-שיח יומיומי נופך קצת גרוטסקי כשהוא עולה על הכתב. ואיך מגדפים בעברית? שלונסקי מעולם לא שכח לשבץ בתרגומי המופת שלו, כמו "המלך ליר" או "קולא ברוניון", צרורות של חירופים וגידופים: נופת של טינופת, זנאי וזנזינאי, ארחי פרחי וארחי נבל וארחי ממזר מזרע כלבת הזנונים. "צ'ופר לוס צ'אצוס" כמו שאומרים בספניולית, לאמור: ללקק את האצבעות. אבל איך, לכל הרוחות, מגדפים עם זה? בלי סיוע הערבית והרוסית, פשוט לא היינו מסתדרים. נראה שגם בתחומים אחרים, לא רק בגידופים, תתקשה השפה העברית להסתדר בחיים בלי תמיכה של משפחה ובני דודים.

                                        *

חז"ל כבר ידעו כי "לשון מקרא לעצמה ולשון חכמים לעצמה". היו מלים בתנ"ך שהם כבר לא הבינו, כמו "מטאטא" (הם אמרו מכבדת) והיו שואלים מפי "שפחה של בית רבי", או שהיו יורדים ל"שוק של ערביאים" להבין טעמן של מלים כמו "יהב" או "גלמודה".

הלשונאי אבא בן-דויד היטיב להסביר, בספרו "לשון מקרא ולשון חכמים", כי עוד בימי התנ"ך דיברו בארץ בשני דיאלקטים עבריים, עם אוצר מלים שונה ותחביר שונה: באחד אומרים "נער" ובשני: "תינוק", באחד "שחוק" ובשני "חיוך". רק מאוחר יותר יוחדה לכל מלה משמעות נפרדת. התנ"ך רובו נכתב בניב אחד, והמשנה  באחר, כך שהעברית לא היתה אף פעם שפה אחידה. נוסיף לכך, כי ברצועת צרה זו שבין ים למדבר, דיברו גם עוד שתי שפות שמיות, ערבית וארמית, ושלוש שפות אירופיות: נשית, לווית ופלאית (אנו קוראים להלן: חיתית) ושפה קווקזית הקרויה חורית. החוקר ספייזר, שהוא מגדולי המומחים לשפת החורית, משער כי מן החורית ירשנו את החידה העתיקה "מי הם ששת הגיבורים התשושים / אשר הם פעם חזקים, ופעם חלשים?" הכוונה, כמובן, לאותיות בג"ד כפ"ת.

כך אנו קוראים למלך החיות אריה, זו כנראה מלה חורית, כי פירושה בחורית: מלך, אבל קוראים לה גם לביא, כמו בכל השפות ההודו-אירופיות (לייב, ליאו, ליאון) וגם ליש, שחל, כפיר. המלה השמית העתיקה נותרה בערבית סבע, בעברית שבע, אבל שבע בעברית של ימינו אינו אלא מספר בעל משמעות מיסטית, ממנו המלה: להישבע.

המשכילים שניסו לחדש את העברית לפני 120 שנה ניסו גם "לטהר" אותה ולהשיבה אל הקשיחות המקראית הנשגבה, תוך פסילת הרובד המשנאי והרבני: כך נכנסו גם המלים העתיקות "עכוז" ו"אשך" ישר אל היכל הספרות העברית (אפילו ביאליק משתמש בהן, ועוד לילדים) ואילו המלים "ביצים" ו"תחת", התקניות למהדרין במשנה או בספרות ימי הביניים, הפכו למשהו גס, שעוד לפני 20 שנה שום עורך לא היה מעז להעלותן בדפוס. המעבר מהברה האשכנזית מלעילית להברה ספרדית מלרעית, שביאליק וטשרניחובסקי כה התנגדו לו, אף הוא תרם להקשחתה של הישראלית. המלרע, המטעים את סופן של מלים, הוא קשה ומודגש לעומת המלעיל, המתגלגל בעצמו. הצירה הקצר (כי בספרדית אין צירה!) לעומת האיי האשכנזי הדשן, התו הקשה לעומת הת' האשכנזית הנהגית כס', ועל כל אלה, הצליל היחיד שקיבלנו מן האשכנזים, זו הצ' הצורחת, שאינה קיימת בכל אגן הים התיכון ומערב אירופה, אלא בצפונה ובמזרח בלבד (נסה לומר: צור, צרור, צעקה, רצח, בהגוי גרמני סלבי TS ובהיגוי נכון, כמו בערבית) כל אלה עיצבו לנו שפה קשוחה וקוצנית, בוטה ונחרצת, ואולי לא שפה בלבד.

                                           *

באזורים נידחים, כמו בהרים או במדבר, משתמרות בדרך כלל צורות לשון עתיקות. הבדואים מבטאים נכון הגאים שהיטשטשו בפי עירוניים ואף פלאחים. נראה כי מן השפות השמיות, הערבית, שהיתה אלפי שנים שפתם של נודדי המדבר, היא הקרובה ביותר אל המקור המשותף, והרבה הקשרים לשוניים אינם מסתברים אלא בעזרתה:

אהוד בן גרא תקע את הפגיון בעגלון המואבי, יצא וסגר הדלת בעדו. מה זה סגר "בעדו"? בערבית, וגם בארמית, בעד = אחרי, ואהוד סגר את הדלת אחריו.

הבנות המחוללות בכרם ט"ו באב, מתגרות בבחורים לאמור:

אחזו לנו, שועלים!

שועלים קטנים מחבלים כרמים

וכרמינו סמדר!

בעברית של ימינו לאחוז = להחזיק. בערבית פירושו לתפוס, וכן במצבת מישע. לנו זה אותנו. הבנות קוראות, תפסונו, בחורים! ענבים תוכלו לזלול גם מחר (שה"ש ב' 15) את תשובתו של הבחור נמצא בפרק ז', פסוק 8.

דוד לכד את מצודת ציון וקרא לה עיר דוד. את מה הוא לכד?

מצודה זה היום מבצר. בתנ"ך לעולם לא! מצודה בתנ"ך זה או מלכודת צייד, או סלע, הר, מערה, מסתור טבעי. כמו בערבית מצד, הר גבוה. דוד כבש את ההר מעל ירושלים ומשם פתח במשא ומתן, ושם בנה את ארמונו, שנקרא עיר דוד או העופל. בתנ"ך עיר דוד לעולם אינה כינוי כללי לירושלים, אלא רק לארמון המלכים.

מה זה: איש על מחנהו ועל דגלו? דגל של היום נקרא בתנ"ך נס, דגל בתנ"ך זו יחידה צבאית או אזרחית, וכן בערבית עד היום: ליווא, בתורכית: סנג'ק.

עד שלא נבין ערבית לא נבין מה עשה אהוד, מה קוראות המחוללות, היכן היא "עיר דוד", מה זה "קטב מרירי" (חז"ל החליטו שזה שק; בערבית עתיקה, כפי שציין בן יהודה, קטב הוא חץ), מה זה: "עזרו איש ברעהו למשחית" בדה"ב כ' 23 (המלה לע'זור קרובה ל"לגזור", ופירושה העתיק: להרוג. "עוזר" הוא קילר, גיבור מלחמה. למלאך המוות קוראים באוגרית: ידיד אל ע'זר, בתנ"ך: עזמוות או עזאזל, בערבית: עזריאל. עז בערבית = לדקור).

                                          *

אבל לא רק לשון מקרא ולשון חכמים לא יהיו מובנות לנו בלי הבנה מעמיקה של הרקע הלשוני ערבי והמקומי ארצישראלי. גם עולם המושגים של אבותינו לא יהיה מובן לנו. מה עושה, למשל, בדואי שבא אליו אורח, ועדרו רועה במרחקים? לפי החוק הבדואי הוא רשאי לרדת בלוויית שני עדים נכבדים אל עדרי שכנו ולשאול לו כבשה, על-מנת לתת אחר-כך חלופתה, אך זאת בתנאי שהכבשה אינה יחידה לבעליה. חוק כבשת הרש, שעל הפרתו מיחה נתן הנביא, קיים בארצנו עד היום.

איך פונים אל אשה זרה? לצעירה בתי, לבת גילך אחותי, לקשישה אמי (לאמור:  את אסורה עלי מינית!). כך בלשון חז"ל, וכך בערבית של ימינו.

בעיתונות שלנו צל הוא תמיד דבר שלילי, כמו בצפון אירופה: "בצל המלחמה", "בצל האיום". בתנ"ך צל זה תמיד דבר טוב: "בצלו חמדתי וישבתי", "ברוך הבא בצל קורתי", "כצל סלע כבד בארץ עייפה", וכן בערבית, שתי שפות שצמחו בארץ של שמש קופחת. במצרים, החמה עוד יותר, הביטוי "לקרר את הלב" במצרית עתיקה משמעו להניח את הלב, וכפי שקרואים לכך אצלנו, לחמם את לבו.

אי אפשר להבין את הדקדוק העברי בלי להבין כי הוא נוצר במתכונת הדקדוק הערבי. אי אפשר לרדת לדעתם של "ספר האמונות והדעות", "מקור החיים", "הכוזרי", "חובות הלבבות", "מורה נבוכים" בלי להבין את עולם ההגות והאסוציאציות שבו הגו ובשפתו חשבו המחברים, ואת פריו העבירו אל הארצות הברבריות של צפון אירופה. בלי המורשת הלשונית ערבית, ההגותית איסלאמית והמקומית ארצישראלית, יהיו מכמני המורשת הלאומית שלנו ספר חתום בעבורנו.

                                         *

הטרגדיה היא, שראשוני הציונות ובוניה היו מודעים לכך הרבה יותר מאתנו היום. אליעזר בן יהודה מסביר באריכות, בהקדמה למילונו הגדול, למה אי אפשר לבנות עברית חדשה אלא על יסוד הערבית. בראשית המאה שב לארץ הבילויי יעקב שרתוק והתיישב עם משפחתו בכפר הערבי עין סיניה, כי הוא האמין שרק בסביבה ערבית ילמדו בניו עברית כהלכה. על בנו המוזיקאי, יהודה שרתוק, מעיד הפזמונאי יורם טהרלב כי "מרוב הגערות שגער בכיתה/ למדתי עברית שאין כמותה". וגם הבן הבכור משה, והחתנים דב (הוז) ואליהו (גולומב), שניהלו את מדיניות החוץ והביטחון של הישוב במשך עשרות שנים, נותרו נאמנים למורשתו עד יומם האחרון.

יש הרבה צדדים טרגיים ומסוכנים בסכסוך המתמשך בינינו לעמי ערב, אבל אולי הטרגי והמסוכן בהם, לטווח ארוך, הוא ניתוקה של היהדות ושל התרבות העברית מן היכולת להבין את מקורותיה.

בסוף המאה העשרים חיה כמחציתה של יהדות העולם בארצות דוברות אנגלית. כשלושה רבעים מכל התוצר התרבותי מדעי של העולם נוצר היום בשפה האנגלית, כשליש מזה נוצר בידי בני מוצא יהודי. התרבות הקוסמופוליטית, שארה"ב היא מוקדה, היא היום סופה מפרקת הרים ומשברת תרבויות. אפילו הצרפתית המתנשאת, שאך תמול נהנתה להיות דגם לחיקוי לכל הסנובים של עולם, נאלצת היום לסגור דלתיים ולחוקק חוקים נגד פלישה ה"פראנגלז", כפי שהם קוראים בשאט נפש לשעטנז האנגלו-צרפתי. ואם בארזים הללו נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר (זעתר, בערבית) כמונו?

מי שיש לו מטען תרבותי כבד משלו, הרוח העולמית תעשיר ותפרה אותו. מי שאין לו משלו, הסופה הקוסמופוליטית תגזול ממנו את המעט שיש לו ותותיר אותו ריק ומדולדל, חקיין עלוב ונלעג, וכמה בעצם אנו רחוקים מן מצב הזה?

                                       *

פעם, לפני קרוב ל40- שנה, הייתי יושב בערוץ של ואדי ושמו אבייד, לאמור: הלבן, ואוכל ביצה קשה.

ולמה אתם קוראים לה ביצה, אתה יודע? שאלני הקצין, עבד אל מג'יד חאדר, הוא עמוס ירקוני.

לא, עניתי לו.

אילו ידעת ערבית, היית מבין, כי בערבית קוראים לה בדיא, לאמור: לבנה.

זאת ועוד רבות למדתי מעבד אל מג'יד, שמעולם לא למד בבית ספר, וכל הארץ היתה לו ספר פתוח.

אני חולם על היום שבו נשוב ללמוד.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד