לשון עם כל דבר
לשון עם כל דבר

 

לשון עם כל דבר

נדיר צור

עורך תכניות ב"קול ישראל", תלמיד לתואר שלישי בחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית

 

השפה המתפתחת יוצרת סביבה מאגר של ספרים חדשים בהיבטים רבים, היסטוריה של הלשון, השפה המדוברת, מילונים והקשרים פסיכולוגיים וחברתיים.

 

הלשון ביד החיים

כרמי שלמה. (1997)  עם אחד ושפה אחת. (תל-אביב: משרד הביטחון ההוצאה לאור).  390 עמ'.

בספרו "עם אחד ושפה אחת" מציג שלמה כרמי את חידוש הדיבור העברי בארץ ישראל, כתהליך שפעל בנסיבות תרבותיות וחברתיות. בשלביו השונים היו אחראים לתהליך זה, מלבד אליעזר בן-יהודה ואיתמר בן-אב"י, גם אישים אחרים  (אנשי רוח ואנשי מעשה) מראשוני היישוב.  ככל תהליך חברתי חלוצי, היה גם זה מלווה התחבטויות, מחלוקות ודילמות שתרמו בסופו של דבר לתוצאה: תחיית הלשון העברית. בספר שני שערים: "מרכיבי החייאת הלשון העברית ו'הגורמים החלקיים' המעורבים בה"; ו"היבטים וממדים היסטוריוגרפיים, מתודולוגיים ומתודיים".

התחייה לוותה, כאמור, בפולמוס חריף. במאמרו "תחיית הרוח" כתב אחד העם כי "היעלמותו הצפויה של הז'ארגון, בדיבור ובספרות, הוא כורח היסטורי ותהליך בלתי נמנע. גורלה של היידיש, כמכשיר זמני, ייחרץ במוקדם והיא תצלול לתהום הנשייה". בדצמבר 1913 כתב אחד העם, בעת שבתו בלונדון: "...מתוך ההרס והחורבן אשר סביבותיו נושא היהודי את עיניו ורואה פתאום שם, בארץ אבותיו הנעזבה, שכמעט נשכחה מלבו, רוח ישראל מתעורר לחיים חדשים, לשון עמו מקדם הולכת ושבה לתחייה וחוזרת ומתלכדת עם חיי העם..."

יוסף קלוזנר, שנטל חלק לא מבוטל בוויכוח, טען כי "היידיש היא מתחרה מסוכן בלשון העברית ומאסף אל תחת דגלו אנשים מתוך השדרות הלאומיות". ש' ברנפלד במאמרו ב"הצפירה" כתב: " אבל לעשות את השפה העברית מדוברת במובן הרגיל, זה לפי דעתי נמנע גמור, עוד לא אירע זה לשום שפה בעולם, אפילו לאיזה דיאלקט, כי יחיו אותה מאחרי שחדלה להיות שפה מדוברת. כלי זכוכית שנשבר שוב אין לו תקנה".

ח"נ ביאליק טען, לעומתם, כי חוב היסטורי גדול חייבת העברית ליידיש, על כך ש"חיממה את הלשון העברית ימים רבים". "שקיעתה של היידיש", לפי ביאליק, היא "כורח היסטורי, ואין לשנותו. ובשביל קיומה של האומה העברית אין לנו אלא להשליט בחייה את הלשון העברית".  ביאליק הציג בפולמוס את עמדת הפשרה בין גישת אחד העם לעמדתו של אליעזר בן-יהודה ועמדותיהם של סמולנסקין, אוסישקין ושל קלוזנר. כלומר, בין הגישה התולה את ביטחונה בגורמים דטרמיניסטיים ומטאפיסיים כגון "נצח ישראל", "ההשגחה העליונה" ו"רוח ישראל", לבין הגישה התולה את תחיית הלשון העברית ברצונו ובבחירתו החופשית של העם היהודי. 

 *   

מאה שנות ויכוח

בלאו יהושע (ער.), (1996) הלשון העברית בהתפתחותה ובהתחדשותה.  (ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים).   עמ'244 .

"הלשון העברית בהתפתחותה" היא אסופה של שבע מתוך שמונה הרצאות שנישאו לרגל מלאות מאה שנה לייסוד ועד הלשון העברית. המאמרים, שאותם קיבץ יהושע בלאו, הם מפרי עטם של משה בר-אשר: "מקומה של הארמית בעברית החדשה"; עוזי  אורנן: "דרכי חידוש מילים"; מנחם  צבי  קדרי: "דחיפותו של סקר על העברית הספרותית החיה";  אהרן דותן: "האקדמיה, הלשון והחיים", ועוד.

במאמרו "העברית כלשון שמית חיה" בוחן גיורא גולדנברג מרכיבים בלשון העברית שעשויים לרמז על זיקתה ללשונות אירופה או כלשון הקרובה קרבת משפחה לשפות שמיות אחרות. אמנם, מסביר המחבר בפתח מאמרו, "אין כל משמעות להשתייכותה המשפחתית של לשון זולת הקשר אל המוצא המשותף, והמוצא המשותף אין בו, כידוע, להבטיח קרבה טיפולוגית בין הלשונות האחיות בהמשך התפתחותן... גם להיסטוריה של לשון במרוצת הדורות במה ששייך ליסודותיה הקונקרטיים אין כל קשר מיוחד ליחסים הגנאולוגיים או לגורל הלשונות האחיות".

בכל זאת, כותב המחבר, "ההזדהות עם העבר הלאומי הקדום והשאיפה להחיות את צורת הלשון העתיקה נתגלגל לפעמים, אולי מבלי משים, לרגש של קרבה היסטורית, לשונית ותרבותית אל ה'שמיות' כמושג כללי. כך הרגיש כנראה אליעזר בן-יהודה, אשר בעיקר מתוך שהשתכנע כי הערבית היא הלשון הקרובה ביותר לשמית הקדומה ביקש לאמץ את כל אוצר השורשים של הערבית דווקא לצורך הרחבת הלשון העברית".

המציאות בארץ, ממשיך ומסביר גולדנברג,  הביאה עוד בטרם דנו בכך המורים והמלומדים, לידי נצחון "ההברה הספרדית", שמלבד ההטעמה הצטמצמה אצל רבים (כפי שהתלוננו באותם הימים) 'בקריאת הכל בפתחין ובתוים דגושים' (דברי דוד ילין).  מחבר המאמר מבחין בשני כיוונים בדעות שהובעו בעניין המבטא: האחד, הזדהות שמית-ערבית ואחר, הזדהות עברית-מערבית. יוסף מיוחס טען בהקשר זה בדיוני ועד הלשון, לאמור: "אין לנו לזוז מהמבטא הערבי ימין ושמאל". ולעומתו, הטעים זאב ז'בוטינסקי כי "אין איש יודע, ולנצח לא ידע, מהו המבטא הנכון במובן של המבטא העתיק". לפיכך קרא ז'בוטינסקי ליצור מבטא "שיקרב את צלילי העברית אל היפה שבהיגוי לשונות המערב, כמו האיטלקית, האנגלית והצרפתית, ועם זה יבטיח את ההבחנות הדרושות". ז'בוטינסקי אף המליץ לוותר על הכתב העברי לטובת הכתב הלטיני.  גם בעניין זה הוויכוח לא תם, וגם היום יש מי שמבקש להיפטר מהקוף, מהטית ומהעין, ולהמיר את הכתב והניקוד העבריים לכתב לטיני.

*

הסלנג כייחוד חברתי

ניר רפאל, (1993) דרכי היצירה המילונית בעברית בת זמננו.  (תל-אביב: ההוצאה לאור  של האוניברסיטה הפתוחה).  עמ'223.

כלשון חיה ומתחדשת, גם העברית משתנה בקצב מהיר. מלים קיימות זוכות למשמעויות חדשות, מלים עתיקות מתאימות עצמן למציאות המודרנית ומחדשות משמעיהן ונוצרים ערכים מילוניים חדשים.  בין השאר מחדשת האקדמיה ללשון העברית מלים, וכך עושים סופרים, מחזאים ומשוררים ביצירותיהם. תרומה לא מבוטלת לתצורת מלים מעניקים רעיונאים, מפרסמים  ויח"צנים (מונח שפירושו אנשי יחסי ציבור, המהווה עצמו חידוש מתחום הנוטריקון) ביצרם מותגים (שמות מסחריים).

 בספרו מציג ניר גישה רב-צדדית לתיאור דרכי התצורה של העברית החדשה. שלושה חלקים בספר: דרכי התצורה המסורתית (בין השאר, שאילת מלים, תרגומי-שאילה, גזירה מסורגת, הפקת שורשים וחידושי מלים); הגזירה הקווית (בין השאר, הפרפיקסאציה, הסופיקסאציה, שרשור בסיסים, המצמד, המבנה הסמנטי של שמות העצם המורכבים וצירופים כבולים); וסוגיות נבחרות (בין השאר, תוארי פועל, חידושי סופרים, התצורה הלקסמית העממית, יצירת מותגים, תצורת סלנג וחידושי ועד הלשון והאקדמיה ללשון העברית).

תצורת לשון כרוכה בשינויים פונולוגיים (תכונותיהם והשתנותם של הגאים), מורפולוגיים (צירופים, הרכבים וחלוקות של הצורות הקטנות ביותר בעלות המשמעות בלשון), תחביריים וסמנטיים וכן גם היבטים סוציולינגוויסטיים.

 בפרק הדן בתצורות סלנג כותב המחבר: "המניע העיקרי ליצירת תחדישי סלנג נעוץ בצורך של קבוצה חברתית לייחוד לשוני. הייחוד הלשוני הוא בעת ובעונה אחת ביטוי וגם אמצעי לסולידריות קבוצתית. ..מקובל להגדיר את העגה כווריאציה לשונית תת-תקנית, אולם אין להסיק מכך שביטויי העגה בהכרח אינם נורמטיביים (מבחינת דרך הגזירה שלהם), או שיוקרתה הציבורית של העגה נמוכה. אדרבה, יש חברות, שבהן זוכה העגה בתקופות מסוימות למעמד מכובד, למשל: העגה שרווחה בתקופת הפלמ"ח".

ניר מציין כי בראשית שנות הששים, למשל, התחלקו המלים השאולות בסלנג כדלקמן: כ40%- יידיש; כ39.4%- ערבית; כ11.9%- אנגלית; כ3.5%- גרמנית; וכ1.9%- רוסית. יש להניח שנתונים אלה השתנו. למשל, בעקבות כניסתם של ערביי השטחים לשוק העבודה הישראלי, או בעקבות מלחמת לבנון והשהייה הממושכת בדרום לבנון, או בעקבות האינתיפאדה, חדרו לשפה מלים מן השפה הערבית ומילות סלנג חדשות רבות, או אחרות זכו למשמעות אחרת.  כמו כן, בגלל העלייה הגדולה מרוסיה, מחבר המדינות ומאתיופיה ואולי אף בעקבות בואם של פועלים זרים ממדינות כמו פולין, רומניה, תאילנד והפיליפינים, השתנו נתונים אלה בשנות התשעים.

דוגמה לקבוצה בולטת של שמות תואר שהתחדשו ומתפקדים כמגבירים להבעת התפעלות, מרביתם בני זמננו: עולמי, מדליק, מגניב, גנוב, מטריף, עשר, לוהט, מהמם, מטרף. משגע, חלומי, מטמטם, אחלה, משהו-משהו, על-הכיפאק, גדול, אלוהי וקול (Cool.

*

מאמירת מלים לדיבור

 שימרון יוסף (ער.), (1997)  מחקרים בפסיכולוגיה של הלשון בישראל.  (ירושלים: הוצאת  ספרים ע"ש י"ל מאגנס).  עמ'310.

"השלב החד-מלי" בהתפתחות השפה מוגדר כתקופה שבה רוב מבעיו של ילד הם בני מלה אחת. בשלב הקדם-מלי, הקודם לשלב זה, מתקשרים הילדים עם סביבתם באמצעות תנועות, הבעות פנים, מחוות  קוליות. בשלב החד-מלי מתחילים הילדים לקשר בין הפקות קוליות קבועות לבין המשמעות המוסכמת של הפקות אלה בשפת המבוגרים. השלב החד-מלי מתחיל עם הופעת המלה המובנת הראשונה ומסתיים עם הופעת הצירופים היצירתיים הראשונים שהם בדרך כלל דו מליים או רב-מליים.  ילדים שהתפתחותם הלשונית תקינה מתחילים להפיק מלים מובנות ראשונות לקראת יום הולדתם הראשון וממשיכים להפיק מבעים בני מלה אחת בלבד במשך כמה חודשים, ולעתים אף במשך שנה שלמה. במהלך השלב החד-מלי, קובעת אסתר דרומי במאמרה "היא לא מדברת, היא רק אומרת מילים – התפתחות הלקסיקון בשלב החד-מילי", צוברים הילדים אוצר מלים פעיל, הכולל כמה מאות מלים.

 לקראת סוף שנתם השנייה, חדלים ילדים להביע מלים בודדות בלבד ומתחילים לצרף שתיים או יותר. במאמר הבוחן את השלבים הבאים בתהליך התפתחות רכישת לשון הדיבור בילדים, שכותרתו "עיון ומחקר ברכישת העברית כשפת-אם" מתארת רות ברמן את שלבי ההתפתחות כפי שעלו ממחקרים בילדים דוברי "עברית סטנדרטית", שהם: ילדים דוברי עברית כשפה ראשונה ובלעדית, בנים ובנות להורים ילידי הארץ, או להורים שהעברית היא שפתם הראשית והם בעלי השכלה תיכונית ומעלה.

ההתפתחויות העיקריות במישור הצורני-המבני, מגיל שנה ועד לגיל בית הספר היסודי, בילדים המייצגים את הרובד של דוברי "העברית הסטנדרטית" מתוארת במאמר כתהליך של ששה שלבים. שלב ראשון: מלים בודדות, "קוביה", "מגדל"; שלב שני: צירופי מלים, "זה קוביה", "הנה מגדל"; שלב שלישי: פסוקיות בודדות, "הנה קוביה שלי", "איך עושים מגדל?"; שלב רביעי: חיבור פסוקיות, "אני עושה מגדל ואני לוקח קוביות", "זה שלי מגדל לא שלך"; שלב חמישי: שעבוד פסוקיות, "אני יודע שכך עושים מגדל", "אני בונה מגדל  כי אני יודע"; ושלב ששי:  נומינליזציה, "לבנות / בניית מגדלים זה קל", "הוא עובד בהקמת מגדלים".

 קובץ המאמרים בספר מתחלק לשלושה: מחקרים על רכישת לשון; מחקרים על קריאה; ומאמרים על רכישת קריאה וכתיבה. הקובץ כולו מוקדש לזכרה של החוקרת פרופ' דינה פייטלסון, חלוצת מחקר הוראת הקריאה בישראל.

                                       *

תופעות לשוניות בהקשר חברתי

בן-שחר רינה, (1997) הלשון בדרמה העברית.  (תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד) עמ'324.

לשון הדרמה העברית המקורית והמתורגמת השתנתה ללא הכר בין שנות הארבעים-חמישים לשנות השבעים, והפער בין הדיאלוג החי בעברית הישראלית לבין הדיאלוג הספרותי הצטמצם. מחזאים ומתרגמים עבריים, בעקבות גורמים חברתיים ותרבותיים, נוטים פחות לזהות את לשון הדיבור עם לשון משובשת ובהכרח עם סלנג, ומתייחסים ללשון הדיבור כאל תופעה אותנטית. מאז, הדיאלוגים פחות מלאכותיים, נעלמו מרבית היסודות המומצאים והתפתחה לשון המערבת מודלים של לשון חיה ונורמות לשוניות סגנוניות שהתגבשו במסורת הספרותית.

ממצאים אלה, המובאים בספרה של רינה בן-שחר, הם עיבוד של עבודת דוקטור שכתבה בהדרכתו של פרופ' איתמר אבן-זהר. העבודה מציגה את התמורות בהתפתחות לשון המחזה העברי המקורי והמתורגם מאז עשה התיאטרון הישראלי את צעדיו הראשונים בחיפוש יצירות, צורות ותכנים ובהתמודדות עם עיצוב סגנוני של דיאלוג דרמתי, ועד סוף שנות הששים והשבעים, עת הפכה הדרמה המקורית והמתורגמת לז'אנר עצמאי, וגברה השתחררותה של הדרמה מתלותה במערכת הספרותית.

המחברת בחנה במחקרה את תהליכי השינוי בהשוואות בין טקסטים מקוריים לבין מתורגמים, בין תרגומים מאנגלית לבין תרגומים מצרפתית, בין מחזות שהוצגו לבין כאלה שלא הוצגו, וכן בחנה  את זהות המחזאי או המתרגם, זמנו של המחזה והתמטיקה שלו.

חשיבותו של המחקר ומסקנותיו נובעת לא רק מהממד הלשוני שלו, ומהצגתו של ז'אנר שלם בספרות ובתיאטרון הישראליים, אלא גם מקישורם של משתנים לשוניים, ספרותיים, תיאטרוניים, חברתיים ותרבותיים. התופעות הלשוניות בספר זה מתרחשות בהקשר התרבותי והחברתי של זמנן.

                                            *

מעברית ללטינית ובחזרה

שפיגל נתן, (1992) מילים מספרות, (ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס).  284 עמ'.

"מילים מספרות" הוא אחרון ברשימה ארוכה ומכובדת של מחקרים, ספרים ומאמרים שחיבר פרופ' נתן שפיגל המנוח, שהיה ראש החוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית וזכה בתש"ן בפרס ישראל.  ספר זה משקף את אהבתו הרבה והיוצרת ללשונות ובעיקר לעברית, ליוונית וללטינית. שפיגל, שעד ימיו האחרונים, אחרי גיל תשעים, גם כשראייתו הלכה ודעכה, לא הפסיק לחבר ספרים ולהעלות על הכתב מחקרים חדשים, לא זכה להשלים כרך נוסף של "מילים מספרות", לאחר הצלחתו הרבה של ספר זה. בעזבונו נותרו בין השאר, ערכים רבים (עד האות קוף, דומני) שממתינים לגאולה ולהוצאה לאור.

ייחודו של הספר, המקבץ 475 ערכים, הוא בניתוח רב-תחומי של מונחים בעברית שמקורם מיוונית ומלטינית. המחבר בחר במונחים שהאטימולוגיה שלהם מעוררת עניין מיוחד ובמונחים שעברו עליהם שינויים רבים מימי קדם עד ימינו, בהתאם  לשינוי הרקע ההיסטורי, החברתי, המדיני והתרבותי. דוגמה למונח שחדר לעברית, הוא הסנהדרין, בית-הדין הגדול בישראל בימי בית שני. מקורו במונח יווני שפירושו מושב, מועצה, ובתחילית שפירושה יחד. שפיגל מציין כי עם כיבוש ארץ ישראל בידי הרומאים חדרה השפה הלטינית לכל שדרות החברה היהודית. לפיכך, גם בספרות התלמודית ובמדרשים נמצאות מלים לטיניות רבות.  מונחים רבים שמקורם יווני או לטיני חדרו לעברית בימי-הביניים.

המונח "פלאצבו", לדוגמה, שמציין ברפואה תרופה חסרת רכיבים בעלי ערך ממשי, הניתנת לחולה כדי להניח את דעתו יותר מאשר להועיל לו פיסית, או שימוש בחומר כלשהו בעת בדיקת מהות תרופה שפעולתה והשפעתה נבדקות, מקורה  בתהילים קט"ז 9, "אתהלך לפני ה'" (אעשה רצונו). בתרגום הלטיני (וולגטה) תורגם הפסוק Placebo domino, ובאנגלית של ימי-הביניים נפרדה המלה placebo והשתמשו בה במובן "אעשה כרצונך". המונח חזר לשפה העברית בתרגומו הלטיני לאחר גלגול לשפות אירופיות מודרניות אחרות.

 מחקר סקרני דומה במכמני לשון כלל-עולמיים ובאופן שילובם בלשוננו, נעשה לאחרונה בין-השאר גם בידי * וגה שמעון, (1980)  מילים לועזיות בלשוננו (תל-אביב: צ'ריקובר מוציאים לאור בע"מ) 102 עמ'.   *  מוריאלי אהרן, (1994) בספרו לקסיקון השמות  (תל-אביב: עם עובד) 206 עמ'.

*

הפועל במילון המודרני

 שטרן נפתלי, (1994) מילון הפועל – ערכיות ותפוצה של פעלים בעברית החדשה. (תל-אביב: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן).  עמ'321.

"בשלושים השנים האחרונות חלו תמורות חיוביות במילונאות העברית", מבהיר שטרן ומוסיף: "המבקש לעיין במילון עברי חד-לשוני ימצא שמלים רבות סדורות בו על-פי בסיסם/גזעם ולאו דווקא על-פי שורשם, כפי שהיה בעבר. אפילו לגבי פעלים כבר נעשו ניסיונות כאלה. אך בכך לא סגי. ציוני דרך כמו 'פועל עומד – פועל יוצא' אין די בהם כדי לשרת אותנו בלשונות שיש בהן יחסות, כגון הגרמנית, על אחת כמה וכמה בלשונות החסרות יחסות, כגון האנגלית, והוא הדין לגבי העברית החדשה. בייחוד אמורים הדברים לגבי מילונים דו-לשוניים או רב-לשוניים, שהחיפוש בהם עדיין מכביד ביותר. בסבך המשמעויות הניתנות בהם קשה למצוא את האקוויוולנט המבוקש, בעיקר כאשר מצויים פעלים בעלי מוצא מורפולוגי ואטימולוגי משותף, שחל בהם תהליך של בידול משמעות".

ספרו של נפתלי שטרן מניח יסודות לתיאור רחב של הפועל במילון המודרני. בספר ארבעה פרקים. שלושת הפרקים הראשונים מתארים ומסבירים את המנגנון המדעי ששימש בהצגת הפעלים-הערכים שבפרק הרביעי, הוא מילון הפועל.

הנה לדוגמה פעלים-ערכים אחדים מתוך מילון-הפועל: חנך (בחיריק, בדגש ובצירה). מלת היחס הנסמכת לחנך היא, אֶת. הסביל  הוא חֻנַּך. שימושי הפועל, בלשון דיבור: "גם ספר יכול לחנך"; "היא מורה מחנכת"; בחיבורי תלמידים: "הורי חינכו אותי, לא המורים"; בלשון ספרות: "מהו חינוך ואיך לחנך". שימושי הסביל בלשון הדיבור: "חונכתי להיות מסודר".

דוגמה אחרת: הפועל הוֹרָה. מלת היחס לפועל היא, אֶת. שימושי הפועל  בלשון הדיבור: "הוא יורה לשון בכיתות הגבוהות"; "שנים הוא הורה לפני שנתמנה למפקח"; ובלשון ספרות: "תפקידו של המורה לא רק להורות אלא גם לחנך".

לִמֵּד  לעומתם, אלה כמה מהדוגמאות המובאות במילון: "הוא מלמד את הילדים ספרות"; "המורה לימד אותנו על מלכי יוון"; "מינוי זה מלמד אותנו על רצונו של השר";  "שם לימדו אותנו לירות" (את + שם פועל); "הם לימדו אותנו ש/כי...";  וכן "ולא ילמדו עוד ספרות".

                                             *

בין עברית נכונה לעברית תקנית

 רבי יעקב, (1994) לשון בריאה.  (ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק)  עמ'353.

"לשון-בריאה" מאת יעקב רבי הוא המשכו של "שיחות על עברית" שראה אור ב1977- בהוצאת ספריית פועלים. השניים מבוססים על מאמרים ושיחות שהתפרסמו כעשרים שנה במדורים "שיחות על עברית" ב"על המשמר" (בשנים 1969 עד 1986) וב"על קצה הלשון" ב"חותם" (בשנים 1976 עד 1988). בחלקו הראשון של הספר שלושה שערים: "לאור הלעז ובצלו"; "על מבטא מזרחי ועל הגייה נכונה"; ו"בירורי דקדוק ותחביר".

בחלקו השני של "לשון בריאה", מאמרים ושיחות בענייני לשון, ארבעה שערים: "ענייני לשון"; לתקנת הלשון"; "לשונות סופרים"; ו"על ספרים ומחברים". יעקב רבי, שמת ב1988- לא הספיק לכתוב את השערים: "הכתיב המלא וכללי הפיסוק"; ו"היחיד והרבים". 

כותב המחבר: "רק אם דוברי העברית הישראלית יכירו ויבינו את הגיונה של הלשון המופתית, יוכלו להתפרק אט-אט, בזהירות ובטעם-טוב, מסבל-מורשה מכביד ומיותר של כללים ושל כללים שאמרו-בהם-חוץ, שלשון מודרנית תיטיב להתקיים בלעדיהם, בלי להגיע לידי אנרכיה ובלי לקפח את תפקודה התקשורתי. התרת חרצובות הלשון היא סגולה לחירות הלשון, לגמישותה ולחנה". זוהי תמצית תפיסתו של יעקב רבי, שמחד גיסא סולד מביטויים יום-יומיים, כמו: "לסכן את הצוואר הפוליטי", "להדוף טענות קנטרניות", או "עבירה נגד בית"ר ירושלים" (צירוף פרדוקסלי, שכוונתו שבית"ר היא העוברת העבירה); ומאידך גיסא, מאמץ את הביטויים "הולך!" או "מתחשק" כנכונים.  

המחבר מבחין בין עברית נכונה לעברית תקנית. למשל: מַחְשֵב בהיגוי שקבעה האקדמיה ללשון העברית, לציון שם המכשיר, מוגדר בפי יעקב רבי כלשון תקנית, אך למעשה לשונו אינה נכונה. לעומת זאת, מְחַשֵּב לציון שם אותו מכשיר, הוא לפי הבחנתו עברית לא-תקנית אך נכונה.

רבי מציין עוד כי "עברית שורשית היא הלשון הספרותית, מימי ספרות התחייה ואילך, לרבות החידושים הלקסיאליים של בן-יהודה ושל ממשיכי דרכו". הוא מדגים גם עברית נלעגת, של דובר שאינו מכיר את חוקי העברית השורשית, אך מנסה לחקות נורמות שורשיות שלא במקומן. למשל, באומרו "שלושה עשרה" שהוא מעין אנדרוגינוס בדוי המורכב משילוב של שלושה עשר ושלוש עשרה; "לדפּוק" בפ' דגושה; וכן "חֶבְרות" ברבים; או "לִשְכּות".

                                      *

ספרים מילונים ומאמרים נוספים שראו אור לאחרונה:

* אורנן עוזי, בן-שחר רינה וטורי גדעון (עור.), (1992)  קובץ מחקרים על הלשון בהקשריה   החברתיים-תרבותיים.  (חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה). עמ'333.

* הרמתי שלמה (1992) עברית חיה במרוצת הדורות.  (ראשון לציון: מסדה).  עמ'250.

* בלום-קולקה שושנה (1990)  לשון בהקשר חברתי.  (ירושלים: אקדמון)   עמ'318.

* הרשב בנימין (1990) "מסה על תחיית הלשון העברית" באלפיים, (2) עמ' 9-54.

* בלאו יהושע (1996) עיונים בבלשנות עברית. (ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס). עמ'386.

* ניר רפאל, (1997) " 'עברית גרועה', 'השחתת שפה' ושאר מרעין בישין",  ב"בלשנות עברית",כתב עת לבלשנות עברית תיאורית, חישובית ויישומית.  מס' 41-42.     (רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן).   עמ' 87-94.

* אלון עמנואל (1995) העברית הכתובה הבלתי מנוקדת – מבנה המילה הכתובה וקריאתה בזיקה  להקשרה התחבירי.  (באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון   בנגב). עמ'182.

* מורג שלמה, (1995) מחקרים בלשון המקרא.  (ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס)  עמ'342.

* קדרי מנחם צבי, (1991) תחביר וסמאנטיקה בעברית שלאחר המקרא.  כרך א',  (ירושלים: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן). עמ'424.

* ברויאר יוחנן, (1992) העברית בתלמוד הבבלי על-פי כתבי היד של מסכת פסחים. (ירושלים: חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית). עמ'343.

* ורסס שמואל, (1996) מלשון אל לשון – יצירות וגלגוליהן בספרותנו.  (ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס).  עמ'526.

* עקביה אברהם, (1992) לשון נולדה – הלשון הצבאית העברית והתפתחותה. (חיפה: מגן). עמ'107.

* רועה יצחק, (1992) "מונולוג, דיאלוג ואידיאולוגיה: שידורי קול ישראל בין 1957-1987" ב"בקורת ופרשנות" - כתב עת לספרות לשון הסטוריה ואסתטיקה,   מס' 28.  (רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן).   עמ' 149-156.

* הורביץ מירי (1997) "אמירות פוליטיות שערורייתיות בישראל: גורמים, מאפיינים ושימושים   מניפולטיביים".  ב"בלשנות עברית", כתב עת לבלשנות עברית תיאורית,  חישובית ויישומית.   מס'  41-42. (רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן).    עמ' 67-77.

* שפירא ציפורה, (1994) דיבור בציבור – אלף בית בהגייה נכונה. (תל-אביב: מודן הוצאה לאור בע"מ).  עמ'164.

* חקק הרצל ובלפור (1993)  טעות, חזור – לקסיקון לשיפור הלשון. (ירושלים: שלהבת).  עמ'363.

* שפירא ציפורה (1996) הדקדוק העברי השימושי, מאת פרופ' משה גושן- גוטשטיין, מהדורה מורחבת ומתוקנת.  (תל-אביב: הוצאת שוקן). עמ'280.

* אבניאון איתן (עורך ראשי), (1997) מילון ספיר, מילון עברי-עברי מרוכז בשיטת ההווה.  (תל-אביב: הד ארצי ואיתאב בית ההוצאה לאור).  עמ'1126.

* בהט שושנה ומישור מרדכי (1987) מילון ההווה – מילון שימושי לעברית התקנית. (תל-אביב: ספרית מעריב ואיתאב בית ההוצאה).   עמ'815.

* מילון הסלנג העברי והצבאי , הוצאת פרולוג (1997)

* כהן עדינה (ער.), (1998) מילון שימושי - עברי-עברי מעודכן. (ירושלים: הוצאת ש. זק) עמ'1064.

* אוריאל אריה (1997) המילון השלם לחרוזי לשון. (גבעתיים: הוצאת אורנית בע"מ).   עמ'790.

* מן רפי, (1998) לא יעלה על הדעת – ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון.  (תל-אביב:   הד ארצי הוצאה לאור).  עמ'312.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד