היום הצלתי אבטיח
היום הצלתי אבטיח

היום הצלתי אבטיח

פרופ' שושנה בלום-קולקה

מלמדת במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית

 

מחקר ייחודי מציג את הדרך בה מדברות משפחות יהודיות, בישראל ובארה"ב, סביב שולחן ארוחת הערב. הסעודה המשותפת מתגלית, בדרגות ורבדים שונים, כאירוע מאלף של יחסי מינים ודורות, ניגודים תרבותיים ומקום שבו מעוצבת זהות אישית ומשפחתית.

במאמר זה אני עוסקת בדפוסי תקשורת בשיח המשפחתי. תובא כאן השוואה של שיחות ארוחת הערב בין משפחות ישראליות ואמריקאיות, ובאמצעותה אנסה לחשוף את היחסים בין דפוסי שיח לצפנים תרבותיים. הנחת היסוד שלי היא שגם השיחות הפשוטות ביותר הן מעשה חברתי-תרבותי מורכב, וכי משמעויות חברתיות ותרבותיות באות לידי ביטוי באופן דינמי במהלך השיחות.

הדיון מסתמך על מחקר השוואתי של משפחות מהמעמד הבינוני משלוש קבוצות: יהודים החיים בארה"ב, ישראלים שנולדו בישראל, ומשפחות ישראליות של יוצאי ארה"ב. לכל שלוש הקבוצות מוצא מזרח-אירופי. במחקר אדון  במגוון דרכי השיח של הקבוצות. מתברר שלמרות העובדה שלכולן מקור אירופי, במהלך שני דורות הן פיתחו סגנונות שיח נבדלים. עניין שני שיידון הוא תפקיד ארוחות הערב ב"חיברות הפרגמטי", משמע, הדרך שבה לומדים ילדים שימוש לשוני באופן תרבותי וחברתי נאות. על הילדים ללמוד לבחור ולהציג נושאים לשיחה, לענות באופן נאות, לספר סיפור ולפתח טיעונים. גם כאן מתגלה שוני בין הקבוצות.

                                         *

המחקר מתבסס על שלוש סעודות מוקלטות למשפחה, וראיונות מקיפים עם שלוש קבוצות משפחות. 12 משפחות של יהודים-אמריקאים, 11 משפחות של ילידי הארץ, ו12- משפחות של אמריקאים החיים בישראל לפחות תשע שנים. לכל אחת מהמשפחות לפחות שני ילדים בגיל בית ספר, כל ההורים עובדים במקצועות מחוץ לבית. השיחות הוקלטו בהשתתפות חבר בצוות המחקר בעל רקע דומה לזה של המשפחה (להלן: "הצופה"), משמע, השיחות התקיימו בנוכחות אורח חצי-רשמי. השיחות עברו אנליזה בממדים שונים, כמותיים ואיכותיים. במאמר זה אני דנה בהשוואה בין המשפחות האמריקאיות והישראליות.

שני ממצאים עיקריים נתגלו במהלך המחקר. הראשון, במשפחות מעמד בינוני, בניגוד לתרבויות רבות אחרות, שיחת ארוחת הערב מכוננת סוג מיוחד של אירוע-דיבור. באירוע הזה גלום מתח בין מבנה האירוע כפעולה וכדיבור, ומתח נוסף בין מסגרתו כאירוע חברתי או כאירוע בעל תפקיד של חיברות. הממצא השני הוא שהשיחות חושפות דפוס תרבותי ייחודי של תקשורת בכל אחת מהקבוצות.

                                          *

מבנה ארוחת הערב המשפחתית כאירוע דיבור מלכד הוא תלוי תרבות, תקף בתרבויות מסוימות ולא באחרות. כאשר ביקשנו להשתתף בשיחות הערב לא העלתה אף משפחה שאלה ביחס להנחות היסוד של הבקשה, כלומר, שארוחות הערב מתקיימות בצוותא, וכי מתקיימת בהן שיחה. כולנו, המשפחות הנחקרות והחוקרים, יצאנו מנקודת מוצא מובנת מאליה שהילדים משתתפים בארוחה ואף בשיחה האמורה להתפתח. בפועל, הנחות היסוד האלה התאמתו ביחס לכל המשפחות. הדיבור בעת הארוחה הוא "מצב לא מסומן", משמע, המצב הטבעי והמתבקש. השתיקה היא ה"מסומנת". כל בני המשפחה השתתפו בשיחה, אבל ההשתתפות לא היתה עניין פשוט. לא לכולם היו אותן זכויות ולא כולם השתתפו בשיחה באותה  דרך.

האם יכולה שיחת ארוחת ערב להיות אירוע חברתי כדוגמת שיחה רגילה? שיחות רגילות הן בדרך כלל שוויוניות, משתפות ואינן מרוכזות במטרה ספציפית. שיחות ארוחות ערב מייצגות מפגש בין בלתי שווים, שיש ביניהם יחסי תלות. לשיח ארוחות הערב אמורות להיות להורים מטרות בתחום התפקוד והחיברות ביחס לילדיהם. ועם זאת, ההורים מדברים על ארוחת הערב כעל אירוע חברתי, שבו "יושבים יחד", וכך הן אף עונות על הדחף החברתי, כמטרה לעצמה.

שיחות ארוחת הערב הן סוג מיוחד של אירוע חברתי. יש בהן יסוד ה"אנחנו" של המשפחה ומכאן שיש בהן תפקידים של חיברות, כמו חינוך לנימוסי שולחן, וחיברות לשוני.  יש לארוחה תפקיד של העברת מידע ודיון בתוכניות משפחתיות. ילדים לומדים בשיחות האלה חוקים תרבותיים בתחום השיחה, כמו בחירת נושאים, דיבור בתור, יכולת סיפור ואדיבות. התפקיד הכפול הזה, מפגש חברתי וחיברות, מבדיל בין שיחות ארוחות הערב לשיחות רגילות, והמתח בין שני התפקידים הוא הבסיס להבנת המבנה הקוהרנטי של שיחות ארוחת הערב.

שיחות רגילות נחשבות, בין שאר המאפיינים, "רגע של בטלה", ללא סדר יום קבוע, וזאת מול אירועי-דיבור חצי-טקסיים כמו האזנה לחדשות, שיעור בכיתה, משפט או ראיון. בארוחת הערב מרבית השיחה אינה קשורה בסדר יום. הדיבור הרציף עובר מן העכשווי למגוון של נושאים שאינם קשורים לכאורה זה לזה. ובכל זאת, שיחות ארוחת הערב אינן שיחות רגילות לגמרי. הן נבנות סביב מערכת של נושאים חוזרים, היוצרים את מסגרת אירוע הדיבור הזה. המסגרת הנושאית מוגדרת על-פי שלוש קטגוריות: מצבית או אינסטרומנטלית המתייחסת לסעודה עצמה; משפחתית-עכשווית העוסקת בנושאים אישיים, ומסגרת לא מיידית העוסקת בנושאים בעלי עניין כללי. כל אחד ממסגרות נושאיות אלו יוצר דרכי שיח שונות וחוקי פרשנות שונים.

*

צרכים אינסטרומנטליים

ארוחות הערב הן דוגמה מובהקת לאירוע שבו, כהגדרת החוקר מלינובסקי, השפה מתפקדת כקשר בפעילות אנושית מתואמת ורבת-תפקידים. המסגרת המצבית בארוחה מכתיבה מטרות אינסטרומנטליות. מינימלית, האוכל צריך להיות מובא לשולחן. הפעילות הזו מלווה לעתים קרובות באופן מילולי על ידי פעולות דיבור מנחות, כמו בקשה וציווי: "האם תוכל להעביר לי את המלח", "אנחנו לא נוהגים לאכול חסה בידיים"; הצעות: "לא תרצה תפוחי אדמה?" ומחמאות "זה מצוין". פעולות הדיבור האלה חוזרת על עצמן ומלוות את הארוחה לאורכה ללא עבודת סימון של העלאת נושא חדש, ועל כן יש להן מעמד ייחודי במסגרת המצבית. בכל המשפחות הוקדשו בין 3% ל14%- מן הזמן, בעשרים הדקות הראשונות של הארוחה, לדיבור אינסטרומנטלי.

הדוגמאות הבאות מדגימות מאפיינים של שימוש בדיבור מנחה:

משפחות יהודיות אמריקאיות:

אב: עזוב את זה, סיימון, הנח את המזלג.

אב: מתוק שלי, אם תיגע בזה זה יעשה בום גדול.

אם: תוכל להעביר את המים?

סנדרה (בת 3): ממי, אני יכולה לקבל עוד עוגיות?

משפחות ישראליות:

אמא: חגיתוש, כפיות, חגיתוש.

אב: דניל'ה, תעזוב את האופניים האלה עכשיו, או-קיי?

יואב (בן 11): אני יכול לעלות למעלה?

בכל המשפחות ההנחיה נעשית בלשון ישירה למדי, כמו "הנח את המזלג", או בתוספת נוסח "בבקשה". עם זאת יש גם שימוש באסטרטגיה לא ישירה, כמו "אם תיגע בזה", "אני יכול לעלות?". בכל המשפחות מעמד ההורים קובע. הגיל משנה את דרך הביטוי. הורים ישירים יותר מילדיהם, והישירות הזו מוצדקת באופי הלא פורמלי והאינטימי של האירוע. ההבדלים התרבותיים צפים ועולים בדוגמאות לעיל. הורים ישראלים נוטים לרכך פנייה ישירה באמצעים לשוניים כמו הנגנה של שאלה או כינוי חיבה, שלא כמו האמריקאים, המעדיפים צורות של עקיפות הרגלית ("אתה היית יכול..?, אפשר..? ").

*

נושאים משפחתיים עכשוויים

הנושאים האלה נחשבים "עכשוויים" מפני שהם התחוללו לאחרונה, אולי ביום השיחה. הם מסופרים לראשונה, וייתכן שהם דורשים התייחסות מעשית. בשיחות האלה מעגל המספרים והגיבורים (הפרוטגוניסטים) קבוע, מכיוון שכאן בני המשפחה מתייחסים לחדשות האחרונות של עצמם. בני זוג מספרים זה לזו על עבודתם, הורים שואלים את ילדיהם על הנעשה בבית הספר, וילדים מנדבים סיפורים על אירועי היום. כאן מביאים המשתתפים את "החוץ" אל הבית, כיתת בית הספר, המשרד וחצר המשחקים. מוקד השיחה הוא פעולה ("אמא, הלכנו היום לטיול בית ספר", "מה עשית היום בגן?"), ולאו דווקא חפצים כמו  במרכיב האינסטרומנטלי בשיחה. האתוס של מרכזיות הילד במשפחה העירונית במעמד הבינוני בא גם הוא לביטוי. בדוגמאות הבאות כל ההורים שואלים את ילדיהם על מה שקרה במשך היום ומעודדים דיון בנושאים שהילד מעלה.

משפחה יהודית-אמריקאית:

סנדרה (בת 4): אמא, למי אספר איך עבר היום שלי?

אמא: או-קיי, בוא נשמע על היום שלך.

משפחה ישראלית.

אב: לאן הלכת היום בשיעור טבע?

לילך (בת 6): לגבעה הזאת שהלכנו בפעם האחרונה.

משפחה ישראלית:

יורם (בן 11): אמא, היום הלכנו לבית ספר למורים או משהו כזה.

אמא: איפה? לסמינר מורים?

מסגרת הדיון העכשווי נפוצה בכל המשפחות, אבל בדרך שונה בתרבויות השונות. במשפחות אמריקאיות-יהודיות הוא נעשה בדרך טקסית ממש, בניגוד לישראליות. סנדרה השואלת למי תספר על היום שעברה מודעת לזכותה לדבר על היום שלה ומתמקדת בחיפוש קהל. את הידע הזה רכשה בטקס חוזר של שיחה על מה שהיה היום, המופנה בדרכים הרגליות (כגון "איך היה היום שלך?" ,"מה היו הישגיך היום?") לכל הילדים במשפחות יהודיות אמריקאיות. המשפחה הישראלית שואלת בעיקר שאלות הנוגעות לעניין ספציפי כמו "מה היה בשיעור טבע". ילדים אמריקאים מבקשים תכופות רשות דיבור ("אני יכול להגיד משהו? זה התור שלי?"). ישראלים נוהגים בדרך כלל להיכנס ישירות לסיפור, בנוסח "היום הלכנו לבית ספר למורים".

בשתי הקבוצות, הרלוונטיות במסגרת הזו נרכשת באמצעות "זכויות השתייכות". כילד במשפחה או כבן זוג, יכול אדם לספר על מה שעבר עליו, אך מערך הזכויות והחובות אינו מתחלק באופן שווה. ילדים אינם שואלים את הוריהם על מה שעבר עליהם במשך היום. מסגרת "סיפור החדשות" עוסקת בסיפורים של התנסות אישית בדרך של משפטי חיווי ותיאור ולא בפעולות הנחיה. קטעי ההשתתפות הם באורכים שונים, ובמקרה של הורה-ילד, בדרך כלל במתן רשות לדיבור ולא בלקיחת רשות דיבור חופשית. מכאן שתפקיד החיברות חשוב כאן יותר מתפקיד החברתיות. כאשר הילדים מספרים על מעשיהם, הם מאפשרים להורים הערות שיפוט הן על דרך השיח והן על תוכן הדברים, וכך הם מפתחים כישורי שיחה.

*

נושאים מחוץ לבית

המסגרת השלישית, הלא-מיידית, היא הקלה פחות להגדרה. היא עוסקת בעניינים הרחוקים מרחק כלשהו מן "הכאן והעכשיו". הסיפורים נעים לעבר הרחוק והקרוב ולעתיד, ודנים במקומות מחוץ לבית. משפחה ישראלית חזרה מטיול במצרים, אבי המשפחה האמריקאית מתכנן טיול לאיטליה, אם אמריקאית מתלוננת על התנאים במכללה שבה היא מלמדת. סיפורים רבים אמורים לשעשע, ובכל זאת לא מרבים לספר בדיחות ליד השולחן. בעיקר מספרים אותן ילדים המבקשים דרך להשתתף בשיחה. בסעודה יש אורח (הצופה) ולכן מספרים לו לעתים סיפורים על המשפחה, ומשתפים אותו בשיחה בעניין תרבותי, כמו סרט, ספר או טלוויזיה. כל אלה מעידים שתפקיד המסגרת הזו הוא בעיקר חברתי.

משפחה אמריקאית דנה בתוכנית טלוויזיה של וופי גולדברג:

אב: זה עשוי טוב מאוד. היא עשתה את הדבר הזה על אנה פרנק...

סימון (בן 13) : זה לא היה על... זה היה קצת על....

אב: ובכן, לא, העניין העיקרי היה על...אנשים צוחקים, ואז היא מבקרת את אנה פרנק, את בית אנה פרנק באמסטרדם, וכל הקונטקסט של זה....אני מתכוון... לדבר על נושא כזה בהקשר של ההופעה שלה, אתה יודע, הייתי מוכן להגיד "או, אלוהים, שכח מזה, אני לא הולך לראות את זה", אבל היא עושה את זה. אני מתכוון, איך אתה מתעסק עם אנה פרנק בדרך הומוריסטית....

ג'ניפר (בת 15): אבל זה לא היה בהומור.

הצופה: אני לא חושב שהיא ניסתה להיות הומוריסטית.

אב: ובכן, לא, זה הומור במובן הטוב ביותר.

סיימון: בכל הדברים יש לה כמו מוסר השכל לכולם.

אב: מה היה המוסר השכל של זה?

סיימון: שהיא תתחיל להעריך יותר את מה שיש לה.

ג'ניפר: זה כל אחד יכול.

סיימון: שהבעיות היומיומיות שלה הרבה פחות... אתה יודע...

האב: כן.

ג'ניפר: ואז העניין הזה עם "עמק הנערות".

האם: זה היה היסטרי.

האב: אני חושב שהיא גאון. אני חושב שהיא גאון.

השיחה הזו מדגימה שלוש תכונות אופייניות של שיחה לא-מיידית במשפחה. ראשית, היא מרחיבה את תחום ההנחות המוקדמות המשותפות לבני המשפחה בתחום התרבותי. כל הנוכחים מכירים את התוכנית, פרט לצופה. ואולם כדי להבין את דברי האב צריך להכיר את סיפור אנה פרנק בהקשר השואה, ולהיווכח, כפי שקורה לסיימון במהלך השיחה, שוופי גולדברג אינה יהודייה. המודעות המשותפת של הנוכחים ליהדותם היא תנאי מוקדם אחר להבניית השיחה.

שנית, אפשר לראות כאן איך נושאים מובהקים של זהות תרבותית נדונים במהלך שיחה רגילה. מנקודת ראות של האב, השאלה היא של "זכות": האם רשאי שחקן לא יהודי לעסוק בשואה בדרך הומוריסטית. הילדים מאתגרים את כוונת האב להאיר את הנקודה היהודית ("זה לא היה על זה"), או על הדגשתו שזה היה טיפול הומוריסטי. דווקא סיימון בן ה13- הוא המגדיר את משמעות-העל של הסיפור לכל הנוכחים, דבר המראה את העיקרון השלישי של שיחות כאלה: המסגרת הזו של הלא-מיידי סוללת את דרכם של הילדים להשתתפות שוות ערך בשיחה. בשיחות לא מיידיות ילדים עשויים לדבר פחות מאשר במסגרות המיידיות, אבל התפקיד המחברת שלהן אינו פחות חשוב.

*

פעילות נושאית ויחסי כוחות

לתפקיד המשתתפים בשיחה משקל משתנה לפי קודים תרבותיים. מי שולט בסדר היום של השיחה? למי הזכות להעלות נושאים, לשנות אותם, לפתח או לצמצם את השיחה בהם? "פעילות נושאית" היא פעילות לשונית שיש לה השפעה על סדר השיחה. ניתוח ההיבט הזה מגלה שיש שוני מובהק בין התרבויות ביחסם אל הצופה, ביחסי גברים ונשים, ובתפקיד הילדים.

הצופה הישראלי פעיל בפעילות נושאית, מציע מספר נושאים דומה לזה של ההורים ומעורב יותר במהלך השיחה. הוא מתבקש לספר על עצמו, מתווך בין ההורים והילדים ואפילו נוקט עמדה במקרה של קונפליקט. במשפחות יהודיות-אמריקאיות רמת המעורבות של הצופים נמוכה בהרבה, הם פועלים בזהירות ואינם משתתפים בשיחה במצב של קונפליקט. ההבדל הדרמטי הזה מצביע על שוני תרבותי. הצופה הישראלי משתלב באופי הלא פורמלי והאינטימי של הארוחה על-פי רוח האתוס של סולידריות, הוא נתפס כידיד אפשרי. לעומת זאת, באווירה הרשמית יותר במשפחה היהודית-אמריקאית נתפס הצופה כאורח חצי רשמי.

גם מבנה יחסי המינים שונה באופן דרמטי בין שתי הקבוצות. במשפחות ישראליות שולטות הנשים בפעילות הנושאית ותורמות יותר לשיחה מאשר הגברים. במשפחות יהודיות אמריקאיות משחקים הגברים את התפקיד המרכזי, יוזמים יותר נושאים ותורמים יותר לשיחה. האם הדבר מעיד על שוני ביחסי הכוח בין המינים בשתי התרבויות?

יש שתי דרכים סותרות לפרש את הממצאים. הראשונה, העולה בקנה אחד עם טענות פמיניסטיות, היא שדיבור שווה כוח. היעדר הכוח של הנשים מתבטא בשתיקתן. פירוש מתוחכם יותר של עמדה זו אומר ששתיקת הנשים נובעת לא מאלם, אלא מפני שאין להן גישה לצורות מסוימות של שיח. באותן דרכי שיח המבטאות הגמוניה, הגברים הם השולטים. הפרשנות הזו הולמת את תפקודו השולט של הגבר האמריקאי בשיחות, אולם היא מציבה את הגבר הישראלי (לפחות על-פי ממצאי המחקר) כגורם החלש יותר במשפחה, ממצא העומד בסתירה  לתדמית המאצ'ואיסטית של החברה הישראלית.

על-פי הפרשנות השנייה, השתיקה היא השווה כוח. הפרשנות הזו מתמקדת בהקשרים שבהם צד אחד אמור לתת דין וחשבון לאחר, שם הצד השותק הוא הצד השופט ועל כן החזק. למשל: וידוי דתי, פסיכותרפיה, או חקירה משטרתית. מבוגרים מפעילים כוח בעת מתן דין וחשבון של ילד בדרך התגובה שלהם, וגברים מפעילים כוח על נשים על ידי הימנעות מתגובות הקשבה והפסקת השיחה.

שתי הפרשנויות שוגות בכך שהן מיחסות ערכים מוחלטים לבחירה בין שתיקה ודיבור. המפתח להבין את היחסים בין תרבות ויחסי מינים במשפחות הנחקרות נעוץ בהבדלי התפיסה של מצב הדיבור. אף כי השיחה נתפסת כאירוע בספירה הפרטית, המשפחות משתי הקבוצות נבדלות בגבולות המותווים בהן בין הפרטי והציבורי, ותפקיד המינים מתייחס לשתי הספירות. השליטה היחסית הגבוהה של הגבר במשפחה היהודית-אמריקאית מצביעה על אופי ציבורי יותר של הסעודה מאשר זו הישראלית. השאלה היא מי מייצג את האירועים החצי-ציבוריים האלה? הטענה שגברים חשים בטוחים יותר בדיבור בספירה הציבורית והנשים בדיבור בספירה הפרטית נכונה בשתי הקבוצות. מכאן שבמשפחה האמריקאית, שבה הארוחה "ציבורית" יותר, לגבר יש תפקיד מוביל, בעוד שבארוחה הישראלית, שבה יש הפרדה בין הפרטי והציבורי, האשה מובילה.

האם יש שוני בין המינים גם בבחירת הנושאים? במשפחות הישראליות לא נמצא הבדל כזה. במשפחות היהודיות-אמריקאיות, ספורט הוא נושא גברי אקסקלוסיבי. כשמדובר במדע, ואף אחד מבני הזוג אינו מומחה בתחום המדובר, הנושא נדון בדרך של ויכוח. למשל, בדרך שבה פותרת משפחה אמריקאית בעיה שמציג הילד בן השמונה, ג'ורדן.

ג'ורדן: אבא?

האב: כן.

ג'ורדן: יש לי שאלה במתמטיקה בשבילך.

האב: כן.

ג'ורדן: יש לך 17 קיסמים, אתה עושה  מזה מבנה של ששה ריבועים.

האב: מה אתה מתכוון מבנה של ששה ריבועים?

ג'ורדן מדגים ומתאר את מבנה הריבועים.

האב: אוה! בשביל זה צריך 17 קיסמים? בסדר גמור.

ג'ורדן: בסדר. או-קיי, איך אתה הולך לשלוף ששה קיסמים ולהישאר רק עם שני 

ריבועים?

האם: זה כמו במבחן היצירה ההוא...

האב: [ בחפיפה לדברי הצופה] בלי להזיז, בלי להזיז את הקיסמים?

הצופה: [לא ברור] זו יצירתיות...

ג'ורדן: בלי להזיז. פשוט לקחת, ומה שנשאר צריך להיות חלק מהריבוע.

האם: לא, זה מבחן יצירה של טורנס לילדים.

האב: אני צריך לקחת נייר ולנסות לצייר את זה.

האב  וג'ורדן מנסים לפתור את הבעיה. האם מעירה כי הריבועים אינם חייבים 

להיות שווים בגדלם.  נסיונותיו החוזרים של האב, בשיחה עם בנו, 

נמשכים דקות ארוכות עד שהאם מתערבת שוב.

האם: או, אני יכולה לעשות את זה.

האב: אוה.

האם: אני יכולה לעשות את בקלות.

האב: אולי אחד מכל פינה?

האם: רוצים שאגיד לכם מה לעשות?

האב: רק שנייה....מזיזים שניים כאן...

האם: רוצים לדעת את התשובה?

האב: לא!! (צחוקים) למה שארצה לדעת? אחת, שתיים, שלוש, ארבע...או-קיי,

אליס, חכמולוגית, איזה ששה לקחת?

האם: אתה לוקח ארבעה שיוצרים צלב פנימי.

האב: כן?!

האם: ושניים מהפינות.

האב: אוה, אתה חכמה! כן! או, את יודעת מקודם את התשובה.

האם: לא את זאת. משהו דומה.

ג'ורדן: וו!!

האב: ואוו! ג'י! ואני חשבתי שכל השכל שלכם בא ממני! נו טוב....

בשלב הראשון של השיחה, מאחר שהאב התבקש לסייע בפתרון, כל ההצעות וההסברים הופנו אליו ובאו ממנו, והאם אינה משתתפת. בחלק השני התפקידים משתנים. האב מודה בקשיים, מזמין את הבן לפעולה משותפת, האם משתתפת באופן מינימלי ומציעה את הצעת המפתח (שהריבועים אינם חייבים להיות בגודל שווה), שהאב מתייחס אליה (עדיין ללא הצלחה), והבן אינו קולט אותה כי הוא מרוכז באב כפותר הבעיה. בחלק השלישי נולד עימות. האב פועל על פי אפיונים המפורטים בספרות הפמיניסטית: פחד מתחרות, התקוממות נגד הצעת עזרה או הודאה בכישלון, ותביעה למעמד מיוחד. הפחד מהודאה בכישלון מצביע על כך שחילופי תפקידים במשפחה הם עניין חשוב. העניין כאן אינו מי טוב יותר במתמטיקה, אלא מיהו בעל הידע בין ההורים. כאשר הוא מאפשר לאם לתת את תשובתה הוא עושה זאת בסרקזם. לאחר שהבן מבטא הערצה להצלחת האם, האב פונה לדרך האירוניה, הממוענת לילדים אך מתייחסת למעשה לשתי הנשים המשתתפות.

*

תפקיד הילדים

ילדים משתתפים בשיחות ארוחת הערב, אבל פחות מהמבוגרים. על פי הראיונות אין ההורים תופסים את הארוחה כאירוע שוויוני באמת. הילדים מוזמנים להשתתף, אך ההורים שומרים לעצמם זכות לתעל את השיחה ולשפוט את אופן ההשתתפות. ניתן להבחין כאן בהבדלים תרבותיים. במשפחות יהודיות-אמריקאיות ההורים מעודדים את הילדים להשתתף בחלק המשפחתי-עכשווי, לספר על מעשיהם בבית הספר, ופחות בנושאים "של מבוגרים". במשפחות ישראליות השתתפות הילדים הכוללת נמוכה יותר, אך מחולקת באופן שווה בין העכשווי והלא-עכשווי. לילד האמריקאי ניתנת הזדמנות רבה יותר לפיתוח כישורי השיחה, הילד הישראלי נחשף יותר לנושאים של המבוגרים.

מנקודת הראות של הילדים, היחסים בין פעילות נושאית לבין כוח מורכבים. עצם הזכות לדבר חשובה, כפי שהתבטא ילד בן 5: "אני רוצה לדבר. אף פעם אני לא מדבר". יש מאבק על זמן דיבור, בנוסח "לך היה הרבה זמן לדבר, עכשיו אני אדבר יותר ממך", אך לדיבור עצמו יש אופי של דין וחשבון, הנתון לשליטת ההורים ומאפשר להם התערבות בתוכן ובצורת הדיבור. זה נעשה בדרך כלל בדרך של "הערה מטא-פרגמטית", הערה המתייחסת למידע, לעובדתיות, לרלוונטיות, לנימוסים, ללקיחת תור וללשון. במשפחות יהודיות-אמריקאיות שמים לב בעיקר לעובדתיות. השיחה הבאה מעידה על כך שבאמצעות הערות מטא-פרגמטיות מוקנים לילד כישורים קוגניטיביים ולשוניים חיוניים בעולם המודרני.

משפחה יהודית-אמריקאית. הבן סמואל מספר על טיול עם כיתתו באותו יום.

סמואל (בן 10): היה שם, אתם יודעים, צב ענק, והוא הלך מול ג'ייקוב.

אמא: איפה? על האגם? יש להם צב ענק באגם?

סמואל: כן.

האב: אני לא מבין, ראיתם צב ענק ממרחק ששה אינצ'ים?

האם: ראית אותו?

סמואל: או, כן.

האם: כמה ענק זה ענק?

סמואל: כמה ענק זה ענק? אולי מטר.

ג'ושוע: כזה גדול? כזה גדול?

האם: הוא היה ידידותי?

סמואל: הציפורניים שלו היו כאלה גדולות.

האם: ראית צב באורך מטר?

סמואל: לא אמרתי בדיוק מטר. בערך מטר.

האב: יותר גדול מהצלחת שלך?

סמואל: הרבה יותר.

ג'ושוע: יותר גדול מבית?

האם: אני מקווה שלא. לא הייתי רוצה לפגוש צב כזה.

האב: ראית את הראש או את כל הגוף?

סמואל: ראיתי חלק מהגוף.

האב: אבל לא את הכל?

סמואל: לא.

האב: עכשיו אנחנו מבינים יותר.

האם: יש כאן הנחה שאין לה אישור. אתה יודע מה זה שווה?

סמואל: מה?

האם: כלום. אתה זוכר את הסיפור על ארבעת העיוורים והפיל. העיוורים התבקשו לתאר פיל. הפיל היה גדול וכל אחד מהעיוורים עמד בצד אחר שלו, ותיאר את הפיל על פי מה שנגע בו. אז עיוור אחד עמד ליד החדק ואמר, "או, זה כמו שפופרת ארוכה עם קצוות חדות". אלה היו החטים. השני עמד ליד הרגליים ואמר, אלוהים, זה כל כך גבוה, חייבים להיות לזה עמודים גבוהים. עיוור אחר עמד ליד הזנב ואמר, זה כל כך שעיר, לדבר הזה יש שיער בכל גופו. הרביעי, מה נשאר לפיל המסכן? כנראה עמד על יד האוזן שהיא מאוד חלקה והוא חשב שהפיל מכוסה בעור חלק. כל אחד הגיע למסקנה אחרת, כי לא ראה את התמונה השלמה. אז אם ראית ראש של צב וחלק קטן מהגוף שלו, איך אתה קובע שהוא היה באורך של מטר?

ההערות המטא-פרגמטיות על העובדתיות של סיפור הילד מצדיקות את הבאת סיפור הפיל, המדגים עיקרון מדעי. ההורים, שצב ענק על האגם אינו מתאים לידע שלהם על תופעות טבעיות, מטילים על הילד את עול ההוכחה. קבילות ההוכחה נבחנת מכיוונים שונים, תוך כדי הערות על מהות הוכחה המדעית בכלל. השימוש בתואר "ענק" יוצר מיד ספקות וחוסר אמון. סמואל טוען לאמת מוכחת על סמך התנסות אישית "(כן, ראיתי"), אבל השאלות מפחיתות את אמינותו והוא מודה לבסוף כי קיים ספק באשר למהימנותה של ההתנסות עצמה ("ראיתי חלק מהגוף"). האם ממשיכה במסע הערעור, ולוקחת על עצמה להפריך את הסיפור ולקבוע את העיקרון המדעי שמאחורי ההפרכה. הסיפור על העיוורים משמש אותה בתהליך של חיברות מטא-פרגמטי למען חשיבה מדעית מודרנית, שלפיה אדם צריך להביא עדות מספקת לטענותיו ולא לשפוט על פי ראיה חלקית. האם אף משנה מעט את הסיפור כדי להתאימו לכוונותיה. בעוד לסיפור ההודי המקורי משמעות דתית, בגרסתו המודרנית, שבסיפור האם, מדובר במעין רשומון המדגים את העקרונות של הצורך בתצפית מדעית אובייקטיבית ומהימנה כדי להגיע לאמת עובדתית.

*

אירועים נרטיביים

סיפור העיוורים והפיל מסופר בפי מספר אחד. בחקר ארוחות הערב זוהי דרך אחת של דגם-סיפורי המאפיין בעיקר משפחות יהודיות אמריקאיות. אחת השאלות  כאן היא, למי הזכות לספר סיפורים אלה? מה היחס בין הבעלות על עלילת הסיפור ליצירת ההיגד הסיפורי? האם היכרות קרובה עם ניסיון מסוים, למשל, מעניקה את זכות הסיפור?

בשיחה רבת משתתפים אנו מבחינים בין שני טיפוסים של אירועים שמהם נשאבים סיפורים. אירועים משותפים, הידועים לחלק מהמשתתפים, כמו טיול בחו"ל או חתול שהוחזק בבית המשפחה; אירועים לא משותפים, הידועים רק למספר, כמו דברים שקרו לו באותו יום בבית הספר. כן אנחנו מבחינים בין שני אופני השמעת סיפור: פוליפוני, המושמע באמצעות כמה משתתפים, ומונולוגי, מסופר בידי אחד, כדוגמת העיוורים והפיל. כך לאם היו מעט קשיים לעבור משיחה כללית לסיפור מונולוגי, אך ברגע שהשתלטה על השיחה היא מספרת את הסיפור בלי סיוע.

הצלבת טיפוסי הסיפור ואופני הסיפור מעלה ארבע אפשרויות. בראשונה, החוויה שבבסיס הסיפור משותפת והסיפור מסופר בידי כמה נוכחים. השיטה הזו פופולרית בשני סוגי המשפחות. היא נמצאה ב33%- מהסיפורים שסופרו במשפחות ישראליות ו40%- מהמשפחות היהודיות-אמריקאיות. סוג שני, של אירוע רקע הידוע למספר בלבד ומסופר מפיו עם סיוע מינימלי מהנוכחים, התגלה בשתי הקבוצות ב40%- מהמקרים של אירוע נרטיבי. סוג שלישי הוא כאשר חלק מהנוכחים מחלקים ידע משותף, אך הם מאפשרים לאחד מהם לספר את הסיפור. דגם זה נפוץ יותר במשפחות אמריקאיות (12%) ופחות בישראליות (5%). הסוג הרביעי הוא אירוע הידוע רק לאחד המשתתפים, אך יתר הנוכחים מתגייסים להשתתף בסיפור. הוא נפוץ יחסית במשפחות ישראליות (18%), ונעדר כמעט לחלוטין בקבוצה היהודית-אמריקאית (4%).

המשפחות הישראליות מממשות את המעורבות הגבוהה של הנוכחים בדרכים שונות. המשתתפים  מנחשים את פירוש הסיפור, משלימים אותו על פי הנחות תרבותיות, ובעיקר מתווכחים על משמעותו ומציעים לו מוסר השכל. במקרים אלה הקהל טוען לבעלות על הסיפור באמצעות השתתפות ביצירתו.

משפחה ישראלית שוחחה על  תאונת דרכים שבה היתה האם מעורבת, והאב מעלה נושא חדש.

אב: אני אתמול היצלתי אבטיח.

צופה (צוחק)

נעמי: (בת 8): איך? איך?

רותי (בת 11): איך הוא הציל?

האב: אתם לא תאמינו. אני נסעתי לי... הייתי הרי אתמול בבוקר בבנק לפני הצהריים.

צופה: אני מקווה שלא סיכנת את עצמך.

האב: ואני נוסע לי מהסופר בגבעה הצרפתית. מה את מקווה?

צופה: שלא סיכנת את עצמך.

האב: כמעט.

האם: אוי ואבוי לי.

האב: בסופר למטה, לכיוון הרמזור, ופתאום אני רואה הולכת שם אשה עם איזו ילדה, ופתאום איזה שקית מתחילה להתגלגל במורד, והילדה רוצה לרוץ לשם, וצורחת, והאמא מחזיקה אותה.

צופה: והילדה?

האב: אז בהתחלה לא ראיתי מה זה, אבל זה התגלגל במרץ.

רותי: אבטיח דפוק!

האב: ראיתי שלא כדאי לעצור את זה עם האוטו, מהר עצרתי את האוטו ורצתי והצלחתי לתפוס את האבטיח שהתגלגל בתוך שקית, ולא קרה לו שום דבר. בריא ושלם. החזרתי אותו לזרועות הילדה.

רותי: הילדה המתייפחת.

האם: עצרת את המכונית וירדת והצלת את האבטיח?

האב: נתתי לה אבטיח והצלתי את חיי המשפחה שם.

האם: ומה אמרו לך המשפחה הזאת?

האב: תודה רבה, באמת תודה.

האם: באמריקה איש לא היה עושה את זה.

האב: באמריקה אבטיחים זה מסורת להציל.

צופה: אבל האבטיח, אם הילדה היתה רצה לאבטיח, אז היה יכול להיות נורא מסוכן.

האב: היתה שם בעיה. זאת אומרת, הבעיה של האשה היתה או הילדה, או האבטיח.

האם: והיא החליטה – הילדה, בשלב די מוקדם.

האב: היא החליטה הילדה, אבל הילדה החליטה אבטיח.

סיפור האבטיח הובא כסיפור הומוריסטי שנועד להפיג את המתח לאחר העיסוק בתאונת הדרכים שעברה האם. אופי ההשתתפות משתנה במעמדים שונים בסיפור. הפתיחה נעשית תוך השתתפות ערה, עיקר הסיפור מובא על ידי מי שעבר אותו, האב. כשמגיעים לסוף הטוב, הקהל חוזר ומשתתף. הערכות דרמטיות של האירוע והצעות למשמעותו מוצעות על ידי כולם. לסגנון כזה של מעורבות גבוהה המאפיין משפחות ישראליות אין מקבילה כלשהי בשיח היהודי-אמריקאי.

*

מסקנות

טענתי במאמר כי סעודות ערב במשפחות יהודיות מהמעמד הבינוני הם אירועי דיבור ייחודיים, עם מאפיינים של קוהרנטיות המשותפים לשתי הקבוצות, אבל שונים בתפקידי השיח של המשתתפים. המשפחות דומות בדרך הבניית האירוע. זהו אירוע-דיבור המטמיע מתחים מבניים בין מסגרת האירוע כפעולה, ומסגרת האירוע כאירוע דיבור. מתח נוסף הוא בין תפקיד החברתיות ותפקיד החיברות בשיחות. מתחים אלה נפתרים בחלקם באמצעות הרשאת מעברים בין מישורים שונים של השיחה, מהאינסטרומנטלי והחברתי של עצם האכילה המשותפת, דרך נושאים עכשוויים המטרידים את המשפחה, למסגרת החברתית של השיחה על הנושא הלא-מיידי. בכל המשפחות הילדים הם משתתפים מורשים, והשיחה היא מרכיב חיוני בחיברות שלהם. הדרך ההשתתפותית הזו קשורה להיות המשפחות בעלות תודעה מודרנית כמערביות, עירוניות, יהודיות מן המעמד הבינוני (ראה דיון בספרי-

Blum-Kulka, S. 1997. Dinner Talk: Cultural Patterns of Socialization and Sociability in Family Discourse. NJ: Lawrence Erlbaum.)

לכל המשפחות רקע מזרח אירופי, אך שתי הקבוצות הנדונות פיתחו סגנון תרבותי שונה, המשקף שוני בהבניה החברתית-תרבותית של אירוע הארוחה ותפקידי המשתתפים בשיחה הנגזרים ממנה. הדרך הרשמית והציבורית יותר במשפחה האמריקאית יוצרת יחסים זהירים בין הצופה והמשפחה, ובולטות של האב. האופי האינטימי יותר של הארוחה הישראלית מביא לבולטות של האם, והצופה נתפס כאן כידיד אפשרי לעתיד. בשתי הקבוצות נקראים הילדים להשתתף, אבל במשפחה האמריקאית מותווה קו ברור יותר בין שיח מבוגרים ושיח ילדים. ילדים ישראלים משתתפים פחות בשיחה, אבל השתתפותם מתחלקת באופן שווה יותר בין מסגרות השיח, וכך ניכרת תרומתם אף לשיח המוגדר לפי נושאיו כשיח מבוגרים בעליל.

גם הסגנונות של ההנחיה ודרכי הסיפר שונות מבחינה תרבותית. לשון השליטה וההוראה בשתי הקבוצות לרוב ישירה, אך במשפחות יהודיות-אמריקאיות הנימוס שואב  משימוש בעקיפות לשונית לצורך שמירה על הפנים, ואילו בישראליות הוא מבוסס על עקרונות של נימוס הסולידריות, וכך מועדפים סמני ריכוך (כגון כינויי חיבה) על פני עקיפות. מבין הדגמים העולים מהצלבות של אירועים ודרכי סיפור, דרך סיפור אחת נראית ישראלית מובהקת. רק במשפחות ישראליות אירועי סיפור נבנים יחד, פוליפונית, גם במקרה שבו האירוע הסיפורי שברקע ידוע רק למספר. כאן מיוצגת פרשנות תרבותית מיוחדת ליחס שבין הזכות לספר והבעלות על הסיפור.

בפרספקטיבה רחבה, אני מקווה שהראיתי שמחקר ארוחות הערב חושף את היחסים האינטימיים שבין לשון ותרבות, בעקבו אחר התהליך שדרכו, באמצעות שיחה ליד השולחן, דנות משפחות בזהות המשפחתית, החברתית והתרבותית שלהן.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד