אם, אהובה, מולדת
אם, אהובה, מולדת

אם, אהובה, מולדת

חוה פנחס-כהן

משוררת, עורכת כתב העת "דימוי" לתרבות יהודית

 

שפת השירה חושפת את המהות האינטימית שבין המשורר לשפתו, ואת הבעיות והיחסים המורכבים שיש בקשר בין שפה למקום. אלזה לסקר שילר, נתן זך, איתמר יעוז-קסט ואחרים מבטאים את היחס הזה בדרכם. הוא נחשף גם בביוגרפיה האישית והשירית שלי.

 

אדם המזהה את עצמו כאדם כותב, מגלה שהדבר האינטימי ביותר בעבורו היא השפה. ככל שינסה להפוך במלה יגלה שיש פער בין מה שאומר המושג: "שפה" כ-language לבין החיים האינטימיים הקולחים בפנים כמו מי תהום. הביטוי "שפת אם", שבא להגדיר באופן מטאפורי את שפתו הראשונה של האדם, מצביע על הקשר האינטימי בין אדם ללשונו, כמו הקשר לאם, הקשר הראשוני והמשמעותי ביותר. קשר לידה, יניקה, אהבה, תלות, ביטחון, מגע פיזי, תחושת בית וקשר רוחני.  ו"אם" בדרך כלל לא מחליפים.

בדברי כוונתי לנסות ולהבין את מהות האינטימית שבין המשורר לשפתו. האינטימיות הזאת הולכת וגדלה עם השנים. אינטימיות התופסת מקום. חלל בגוף. מקום בין הגוף לבין עולם החוץ. האינטימיות הזו יושבת בדיוק במקום שהוא המפגש הראשון בין אדם לאהובתו. בפה, בשפה, במלים קובעות גורל, המאחדות נפשות, כמו "אני אוהב אותך". שם נמצאת, על השפתיים, השפה.

לפעמים האינטימיות הזו עם השפה עומדת כחיץ סמוי מן העין ומפרידה, או ליתר דיוק, מתחרה באינטימיות השכנה שבין אדם לאשתו, בין אשה לבעלה. כי אדם הבונה את חייו מתוך השפה נתון להשפעתה הטוטלית. אם יש רגע שבו אינה מתממשת בחייו, אימה גדולה יכולה להקיף אותו. ואם חש פעם באותה אימה, יהיו חייו נתונים בצורך האינסופי לאזן את חייו בין ישות השפה לאימת האין מסביב.

האינטימיות שבין אדם לשפתו, בין אדם לאותו איבר בנשמתו, הולכת ומתפתחת. מתנהלת מערכת יחסים מורכבת של יחסי אהבה, יחסי משיכה ודחייה מהסוג של "ממך אליך אברח".

                                          *

אין מקום מדויק על המפה ששם הייתי אומרת: "נולדתי". האם היה זה בסופיה, בנובי-סאד, סקופיה שבמקדוניה או אולי בברצלונה? גם חברון היא אפשרות. ואם באתי לעולם ביפו שבארץ ישראל, הרי זה על הקרום הדק של ההסתברות.

אני מעמידה את הביוגרפיה הלשונית שלי כחלון שדרכו אני חותרת להבין את ה"שפה" ואת השפה שמתחת לשפה הגלויה, זו שאני דוברת ברגעים אלה. כי השפה היא הפשטה של כמה דברים, הביוגרפיה האישית, הביוגרפיה הלאומית (הן התחייה הלאומית ותחיית השפה העברית כרוכות זו בזו) והמקום. המקום: הארץ, העיר, הרחוב, הבית.

השפה היא שכינה, היסוד הנקבי שבאלוהי. היא הנקודה האינטימית, הגרעין שאינו ניתן לפיצוח בלי שיבואו בעקבותיו פרידה ושבר.

היום אני מוכנה ויכולה להודות שהשפה שלי ושל רבים מבני דורי היא מולדת, אך אינה מוּלדת. היא לא באה טבעית וקולחת מבית ההורים, משירת תינוקות. היא שכינתי בתוכי אך אינה גרסא דינקותא. היא לא טבעית וקולחת מהבית, מהנוף, מהמקום העוטף. ללכת על העברית, בהתחלה זו היתה הליכה על גלידי קרח. תחתיה תהום רבה של אי ידיעה. תהום של חוסר ביטחון. לפעמים, כדי לקבל תגובת צחוק ולעג, ולפעמים, אישור למה שהיחסים הפנימיים בין הנשמה לשפה כבר חשפו.

היום אני מוכנה להודות במה שהסתרתי בעיקר מעצמי. יש חלק ניכר באינטימיות שבקשר עם השפה שאין פורשים לאור השמש, אור השמש המקומית. כי לאור הזה יש כוח לפגוע ולפרום את האינטימיות. היום אני מוכנה להודות שהייתי בת למהגרים (עולים). התחושה המאפיינת מהגרים היא זרות של הסביבה אל המהגר וזרות של המהגר אל המקום. אך לא בזה מדובר.

בשנות החמישים, שנות העלייה הגדולה, המעשים היו של מהגרים אך התודעה היתה של עלייה. לכן, התחושה שליוותה אותם היתה של שייכות. המקום שבו הזרות קיבלה ממשות היה המקום האינטימי ביותר, שבו אי אפשר לשקר: בשפה, בביטוי ובמבטא. ההורים שלי ושל חברי דיברו בשפה של המולדת הישנה, מעורבת במלים עבריות. עם הסבתא, אמא דיברה ספניולית, רובד נוסף של שפה ישנה. ואני הבאתי הביתה את השפה שמצאתי בגן הילדים. הגננת הייתה הדמות המשכילה ביותר בשכונה. היא ידעה עברית וקראה תנ"ך, היא ידעה להסביר את החגים. כך נוצר בשכונה מדרג דמיוני. ככל שהילדים צעירים יותר, הם דיברו עברית טובה יותר, ללא שארית מבטא. האחים הגדולים יותר, אם היו, שלטו בשפת המולדת הישנה, פנו אלינו בשפה הישנה וקיבלו את תשובותינו בעברית. בעינינו, אנשים מבוגרים, בגיל הסבא והסבתא, דיברו בשפות בלתי ידועות והמגע עם העברית היה רופף ביותר.

איני יכולה לשכוח את סבתי סת'רינה, נמוכת קומה וחומת עיניים, שצמה לבנה עוטפת את ראשה, עומדת מולי חסרת אונים ואומרת בשפתה, בלאדינו שהיטבתי להבין ולא יכולתי לדבר: "אני כבר זקנה, אני לא יכולה יותר ללמוד עברית. כמה כואב לי שאני לא יכולה לדבר עברית אתכם". ועם כל נכד שנולד גדל הפער וקטן הסיכוי לשיחה פשוטה בין סבתא לנכדיה. רק היום אני מבינה את הכאב שלה, רק היום אני מבינה את האובדן.

עם סבא שמואל יכולתי לדבר עברית, היתה לו עברית מספרי התפילה, מהתלמוד שקדם למהפכות החברתיות, מהמעורבות והפעילות בתנועה הציונית בסופיה.

היום, אני מפרקת את השפה לגורמים, בפעם הראשונה, ומנסה להבין מאין היא באה, כדי לדעת אולי לאן אלך אתה. כילדה, השפה העברית היתה יצור גמיש ומפתיע, צריך היה לחפש לבד את החוקים והכללים בתוך הסביבה, בין חצרות הבתים.

אחר כך קראתי ספרים. בחוש של הילדים הבנתי שהספרים הם המורים שלי. שם עולמי האינטימי. יחסי עם השפה החלו מתרחבים ועולם זה הלך ותפס מקום בתוכי.

אבי הלך לעולמו אדם צעיר מאוד, בתחילת דרכו. עולם שלם שהחל בבנייתו קפא והתפורר. בשנים הראשונות לאחר מותו חייתי בתחושה שיצא לרגע ותכף ישוב. באחת מצלעות החדר ששימש חדר אוכל וחדר ילדים, והיה בו גם ארון בגדים מעץ כהה ומגושם עם מראה מחוברת לאחת הדלתות, מתחת לחלון הפונה לגינה, עמדה כוננית עץ ובה שלושה מדפים שבנה אבי, כשם שבנה כמעט כל דבר במו ידיו. ובכוננית היו הספרים הראשונים שרכש מאז עלה לארץ והחל לעבוד. כיאה לפועל עברי, נהג לקחת את בתו ביום חגו, האחד במאי, לטיול בחולצת חג לבנה בשדרות ירושלים ביפו.

הרשו לי לשרטט דיוקנה של כוננית שהייתי מרבה לשבת על הרצפה לידה ולפתוח את הספרים. איני יודעת עד כמה קראתי, אך היום אני זוכרת ריחו של כל ספר, עוביו, צורת הדפוס, קטעי דברים.

את שמה של לאה גולדברג הכרתי לראשונה כמתרגמת שני הכרכים המופלאים, "מלחמה ושלום" ללייב טולסטוי. אני זוכרת היטב את קטעי הצרפתית בשולי העמודים, שלא יכולתי לקרוא. את דמותה של נטשה הדקה ואת המלים שהיו נייר לקמוס עבורי לספרים המתורגמים מרוסית, מלים כאחא, או ניחא. לצד "מלחמה ושלום" עמדו כרכים דקים וארוכים, פירוש קאסוטו לתנ"ך. הפירוש הלך אתי כל הדרך, אף על פי שקלטתי איזה לעג דק כלפיו.

לידם עמדו, גבוהים וחדשים, ארבעה כרכים ראשונים של האנציקלופדיה העברית. אבא חתם על המנוי ופעם בחודש היינו הולכים לסניף הדואר בראש הגבעה, שם קיבלנו באופן חגיגי חבילה עטופה בנייר אריזה חום, ובתוכה כרך חדש. אחרי מותו פסקו הכרכים לבוא. ליד האנציקלופדיה היו ארבעת כרכי הטור השביעי של אלתרמן. לידם עמדו ארבעה כרכים כחולים וחדשים, מילון עברי-עברי, מילון חדש, מנוקד ומצויר, מאת אברהם אבן שושן, בהשתתפות חבר אנשי מדע, הוצאת קרית ספר בע"מ, ירושלים.

המילון היה מתנה של אבא ליום הולדת שמונה. האם יכול היה לדעת אבא, איש צעיר מעשי ונמרץ, שמתנה שימושית, מין ספר עזר כזה, הוא המתנה הכי אינטימית שיכול היה לתת לי. ספק. הוא עיצב את עולמו ואת עולם ילדותי במעשים מאוד ברורים, כבני דורו האחרים; בבניית גבולות שיהיו סייג למסיגי גבול. העולם האינטימי שלו התממש והתרחב כאשר שתל שיחי שושנים בחצר, כאשר בנה מרפסת ושתל יסמין שיטפס והוא, ברגע של נחת, יוכל לשבת ולקרוא, או להקשיב לפרקי אופרה או חזנות ברדיו.

שלושה כרכים של ספרי קודש היו בכוננית, כרוכים בכריכת שנהב חרותה. בתוכה היה חלון ולו קשת תלתן משובצת קטיפה אדומה, ובמרכזו שני לוחות הברית חרותים מתכת, שטים בענן. וסביב בשנהב חריתת פרחים בסגנון בארוק איטלקי מוזהב. אלה היו מחזור שלושת הרגלים, מחזור ראש השנה ויום כיפורים, וסידור ותפילה. הם הודפסו בווינה, במאה התשע עשרה. יש עליהם חותמת בשפה הבולגרית. לימים מצאתי בפנים אוצר. לצד השפה העברית, בתפילה ובפרקי המשנה, מופיע תרגום בכתב רש"י לשפת לאדינו. לקח לי שנים רבות עד אשר אזרתי אומץ למקם בתוכי את שפת התפילה ולקבלה כחלק מעולמי האינטימי ביותר. כדי לקבל את ירושת אבי סבי, היה עלי להפנים את המרד של אבי ובני דורו בגלות, ביהודי הגלותי, באל המגביל את היהודי מלשים בראש ההיררכיה התרבותית שלו את "מעמד הפועלים", את ההומניזם האוניברסלי, את הנורמליות הלאומית. רק אחר כך, במעשה של ארכיאולוג, יכולתי לחפור בשפה ולהגיע לזמן אחר האומר משהו על עצמי ולהגיד "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך".

הם היו בשולי הכוננית וידעו ימים טובים יותר. לימים סיפר לי דודי, אחי אבי, שהספרים עברו בירושה מאבי סבי, שסחר באימפריה האוסטרו-הונגרית בכלי זכוכית וקריסטל. פעם אחת התעכב ונשאר לתקופת החגים בווינה. לשם כך קנה לו סט ספרי תפילה חדש. מאז עבר הסט במשפחה.

הקולאז' הספרותי הזה הוא תמצית חריפה, הדורשת בדיקת המרכיבים. לימים יבואו שאר הרבדים. ואולי זו תמצית פני דורי.

מאוחר יותר באה הארץ. הארץ שנפתחה מטיול לטיול, ממסע למסע, כמו ספר, והרחיבה את השפה. לגלות את קוער העמק ואת קומר ההר. את הדרך שבה עצי זית יורדים במורד ההר. לגלות את הגפן השרועה והגפן על ההדליה. למצוא שענבי חברון מאחרים להבשיל וטעמם מתוק מכל הענבים. למצוא את הכחול הביזנטי שצובע משקופי מנזרים במדבר. והכחול הזה שונה מהכחול שצובע את זכוכית חברון, וזה שונה מהכחול החזק והמעט אטום שמעטר את הקרמיקה הארמנית, וכל אלה יחד הם סימפוניה לארץ ישראל. לקרוא שמות לפרחים ולעצים, פירוש הדבר לכבוש עוד חלקת אלוהים בשפה העברית ולמצוא שגם בין הצמחים ועשבי השדה יש משפחה ושמה "שפתניים". לי זה לא נותן מנוח. אולי זה גם רמז לכך שבריח ובמרחב מתרחבת האינטימיות. לגלות שהלשון שמדברת מפנים הארץ אינה הלשון שגדלתי עליה בתל אביב. כך נוצרת זהות בין שפה, ארץ ותרבות ונדמה לי שהנוף הארץ-ישראלי דובר שפה מגרוני.

כלומר, בשבילי שפה היא תהליך בנייה של יחסי ביוגרפיה ומקום. שפה היא ישות בעלת זיכרון, האוצרת בתוכה את המרכיב הגנטי, הקובע את הרמות והזהות.

                                         *

לכאורה, שירת אלזה לסקר-שילר מפריכה את כל מה שאמרתי עד כה. כך היא אומרת על עצמה:

"נולדתי בתבי (מצרים), גם אם באתי לאוויר העולם באילברפלד שבארץ הריינוס" –  "לא אדע את שפת / הארץ הקרה הזאת / ולא אוכל ללכת בעקבותיה".

ולעומת זאת בשיר "עמי": "  כה הרחקתי זרום / מדמי אני / מיין ענבים תוסס. / אך תמיד תמיד ישמע בי / ההד, / עת עמי, הסלע המתמוטט, / ברעדה מול המזרח / אל אל ישווע" (1905) (בתרגום י' ליטנבאום).

"אונד אס בראקאלט דאר פאלז יוד'אס" – ומתפורר סלע יהודה, משפט שהירבה לצטט חברה של לסקר-שילר, יאנקל אדלר הצייר. היא שרה את השיר "עמי" ואמרה את המשפט הנבואי הזה הרבה לפני שהיו רוחות מלחמה (1). ורנר קראפט הוציא, בהוצאת שטיינר בירושלים, מבחר מיצירתה ובמבוא למבחר הוא כתב: "הצורה בה היא העזה לעבור בקפיצה מהכאוס המיתי ליהדות והצליחה להשתרש ביהדות, מולדת נשמתה האמיתית – סוד הוא שאין לפענח אותו (2)" . לסקר-שילר כתבה לימים, בירושלים, את ספרה "ארץ העברים", שהוא מעין יומן פיוטי. הוא נמצא במזוודה שהושארה בשווייץ.

אלזה לסקר-שילר העמידה ביוגרפיה אלטרנטיבית לביוגרפיה שלה. היא נולדה בשנת 1869 באילברפלד, גרמניה, למשפחה יהודית מתבוללת. על מכתבים ושירים היתה חותמת בשם יוסוף הנסיך, או הנסיכה מבגדד ששמה טינו. על שער ספרה "הנסיך מתבי" יש הקדשה "לאבי מחמד פשה". אפשר היה לחשוב שאביה קוסם מזרחי.

היא כתבה בלדות עבריות על דמויות מקראיות, וראתה עצמה אחת הנשים העבריות.  בלכתה בירושלים, לבשה את מה שלפי דעתה ראוי ללבוש במזרח. ויש אגדה המספרת שפעם שאל אברהם קריב את אלזה לסקר-שילר רשות לתרגם משיריה לעברית. והיא השיבה בתמיהה: "וכי למה? הלא הם כתובים עברית" (3). בכל זאת, את "פסנתרי הכחול", ספרה האחרון שיצא לאור בירושלים ב1943-, שנתיים לפני מותה, הקדישה אלזה לסקר-שילר ל"ידידיה וידידותיה הבלתי נשכחים בערי גרמניה ולכל אלה אשר נושלו". מבחינתה, השפה אינה תלויה במקום הגיאוגרפי, אלא נתונה לחוקיו של המקום הנפשי. מקום בלתי נגוע על ידי עולם החוץ. המקום הנפשי עיצב את השפה. והמקום הנפשי שלה מזוהה עם חבריה ועם הזהות הלאומית והתרבותית (מלים אלה כבדות מדי לאישיותה של אלזה, אבל אין לי מלים אחרות). מקום עצמאי מאוד אך מלא שניות.

יהודה עמיחי הגדיר כך את הדברים בראיון רדיו (4): "לארץ ישראל פיזית (הדגשה שלי, חפ"כ) היא הגיעה בגלל היטלר. בהתחלה מצאה מקלט בשווייץ, אבל אחר-כך החליטה לעלות לארץ ישראל, בלי תודעה ציונית, אלא כדבר מובן מאליו. סוף סוף זוהי המולדת האמיתי של שיריה...היה לה עולם סגור, עולם דמיוני סגור, עולם של תמונות, שאותו הביאה מחוץ לארץ ולא שינתה אותו במאומה. המגע עם ארץ ישראל האמיתית גם לא הפריע לה, כמו, למשל, שהפריע הדבר לביאליק, שהפסיק לכתוב. לה זה לא הפריע. עד כדי כך היא היתה סגורה בתוך השיגעון העמוק האמיתי שלה".

באותו ראיון רדיו סיפר משה שפיצר על פגישה עם אורי צבי גרינברג, שהעריץ את שירתה של לסקר-שילר. "לאחר שפרסמתי את ספרה, פגשתי ברחוב יפו בירושלים את המשורר אורי צבי גרינברג, הוא בירך אותי להוצאת ספר השירים היפה, העברי, שיצא מזמן. לא ידעתי לאיזה ספר הוא מתכוון, עד שאמר לי: שילר, וכשאמרתי לו: הרי זה לא בעברית, אמר אורי צבי: אם כן, מה אם לא ספר זה?"

שאלה החותרת מתחת לדברים היא האם משורר עברי, ששפת אמו, כלומר שפת מולדתו הראשונה, היא גרמנית, יכול לקיים בתוכו עולם אינטימי הפנוי לקשב שתובעת השירה. עולם אינטימי הבונה יחסי שפה-מקום מתוך תודעה פנויה מרגשות אשם וסכסוך. האם השפה העברית יכולה לתאר את המקום בלי להסתכסך אתו?

מקרה אלזה הוא מיוחד במינו בשירה המודרנית. חשוב לראותו על רקע שירה אחרת המתורגמת מגרמנית, שפה שיש לנו אתה יחסי משיכה ודחייה עזים. לסקר-שילר תורגמה בידי יהודה עמיחי ולאחרונה יצא קובץ שיריה, מתורגם בידי נתן זך ("עליך אחלום חרישית", הוצאת אבן חשן, 1996).

                                          *

היטיב להבהיר לי זאת, על דרך ההיפוך, משורר נפלא בעיני, שהתגלה לי מתוך תרגומיו של נתן זך: פרידריך כריסטיאן דליוס. בחוברת "הנה" מס' 3 אומר עליו זך: "דליוס, גרמני, בנו של פסטור לותרני, יליד 1943, שנת הזוועה. הוא אחד מבחירי משוררי גרמניה בדורנו... מן השמאלנים הקיצוניים במשוררי דורו".

בשיר "מזמור-שיר" דליוס מבקש להפריד בין השפה לבין הארץ. הוא מבקש לעשות מעשה של ייאוש, של אבסורד, כדי לחיות עם האינטימיות שלו, השפה, בשלום ולהיפרד מהזהות המעיקה החונקת והאכזרית: "אני פוחד ממך, גרמניה,/ מלה, שהומצאה לאבותינו, לא לנו,/ את ותקוותך הקטלנית,/ את בארון המתים שהושחר כפליים,/ גרמניה, מה אעשה בך, / לא-כלום, הניחי לי, לכי,/ גרמניה, את שוב סוקלת אותנו,/ את נמסה על הלשון הכפולה,/ על שני להבי / החרב המתהפכת, אני פוחד ממך,/ גרמניה, אני מבקש ממך, לכי,/ הניחי לי את השפה ולכי,/ את, שכבר הרקבת בין המְטרות/ ועוד לא מתת, מותי, גרמניה,/ אני מבקש ממך, הניחי לנו ולכי".

דליוס חושש מאוד מפני ה"זהות" המתגלה בשפה וקושרת אותה למקום, עם אידיאולוגיה הממדרת את האדם וקושרת אותו לעם. אבל אמן כדליוס אינו מתכחש. הוא מחפש אלטרנטיבה קיומית שתשמור על זהותו האישית ותרחיק אותו מהאשם הקולקטיבי. הוא ישאל שאלות על השפה מתוך השפה. המעשה שמבקש דליוס לעשות, כדי להחיות את נפשו, הוא המעשה שיכול להמית את השירה הגרמנית. הוא מבקש להפריד ולהגלות את השירה מהארץ.

בשיר אחר בחוברת, הנקרא "באביב הזה", יוצר דליוס קשר בין זוג אוהבים הרצים באביב מעל תל הריסות, לבין ההכרח לחיות דפוסים חברתיים ופוליטיים:

".....פתאום שאלת/ אם אני מצדד בזכות הכוח. אמרתי,/ כמובן, אין פוליטיקה בלי כוח,/ כוח שכנגד, כוח מן העם וכו'./ ידענו, קל לי לדבר". מתח בין רצונו של היחיד לחיות את חייו במנותק מהכלל, מביטויי הכוח, מהשייכות, מהגנטיקה המחייבת: "העם, באותם רגעים, היה רחוק מאוד,/ הירוק היה קרוב. את היית קרובה מאוד. שקט/ לגמרי לא רגיל. באביב הזה/ כמה שעות בלי שקרים, רציונליזציות,/ קריזות. איזו הנאה עצומה/ נוכח חוסר האונים".

אולי רק האינטימיות האנושית מאפשרת את הבריחה משפה של כוח: "רציונליזציות", "קריזות", לשפה של רגש, חוסר אונים. מה שיכול להישמע כשלילה הוא העדפתו של היחיד, האמן, העמדה של שפה אינטימית מול עם הדובר בשפתו, שהעמיד סדר עדיפויות של כוח ורציונליזם, עד כדי הפיכתו לעם של רוצחים. "מותי, גרמניה, / אני מבקש ממך, הניחי לנו ולכי".

איני יודעת אם נשמעה בעבר קריאה כזאת, בקשה למות הישות הלאומית, הארץ. ניסיון להינתקות וחפות מכל ביטוי אידיאולוגי, ניתוק מרגש אשמה הרובץ באמצעות השפה ואולי גם למען השפה.

במובן מסוים דליוס מנסה להילחם ב"חוק הטבע". וכך אומר ט"ס אליוט:  "אנו מבחינים בעובדה שהשירה נבדלת מכל אמנות אחרת, בכך שערכה לבני גזעו ושפתו של המשורר אינו דומה לערך שעשוי להיות לה לאחרים... נכון הוא שלכתבי פרוזה משמעות בלשון המקור שלהם האובדת בתרגום, אך כולנו חשים שאנו מאבדים פחות בקריאת רומאן בתרגום מאשר שיר מתורגם, ובתרגום סוגים מסוימים של עבודות מדעיות יכולה האבדה להיות אפסית. בכך שהשירה היא מקומית הרבה יותר מן הפרוזה אפשר להבחין מתוך ההיסטוריה של הלשונות האירופיות... הדחף להשתמש בלשונות העממיות בספרות תחילתו בשירה. הדבר נראה טבעי לחלוטין שעה שאנו ממחישים לעצמנו כי השירה עוסקת בראש וראשונה בהבעת רגשות, והרגשות הם ייחודיים בעוד המחשבה היא כללית. קל יותר לחשוב בשפה זרה מאשר להרגיש בה, ולפיכך אין עוד אמנות השומרת בעיקשות על לאומיותה כמו השירה" (ההדגשה שלי, חפ"כ). (5)

                                          *

האמן הצייר גרהרד ריכטר, שהציג תערוכה גדולה ומרתקת במוזיאון ישראל בספטמבר 1995, אמר בראיון: "הנהייה אחרי קו בינלאומי קשורה בעובדה שהיתה לנו היסטוריה קשה, שממנה למדנו לראות באינטרנציונליזם את הפתרון האוטופי. זה היה נאיבי, כיוון שאינך יכול לשכוח את עובדת היותך גרמני". (6)

לא משורר אלא צייר ביטא את המצוקה, את המלכודת של השפה. השפה היא זהות. השפה היא זיכרון, כל מלה היא תל ארכיאולוגי שכל משורר יחפש בו את החרסים המתאימים לעולמו.

משורר ישראלי בן דורי לא יוכל להימלט מצילו הגדול ומפריצת הדרך של נתן זך. זך נתן לשפה העברית המקומית חיבור אל השפה ואל הסגנון הבינלאומי. בעזרתה האינטימיות שלנו התרחבה, יצאה מההיכלים והטקסים וכובד הראש ונכנסה למוסך, לאוטובוס, למטבח ולפזמון. זך קידש את מלים פשוטות כמו "משהו" ו"מישהו", או "רגע אחד שקט בבקשה".

המורים שלי, בשנות השבעים, לא ידעו עדיין איך ללמד אותו. עוד לא נעשה המעבר הבטוח מ"הכניסיני תחת כנפך", מהמאמר "שני קטבים בשירת ביאליק" (הקוטב האישי והקוטב הלאומי), מאי בהירות שבדמות האשה והאהבה אצל ביאליק ואלתרמן, לבין הבהירות של המשפט השירי "בערב / כשאמרה לי נערתי / לך / ירדתי לרחוב להתהלך / והייתי הולך ומסתבך / מסתבך והולך / והולך והולך ומסתבך" – והרי לך "לֵך" שאין בו ולו שמץ מ"לֵך לךָ". סתם לֵך.

זך יכול לשאול שאלה דתית והיא תישמע אקזיסטנציאלית. הוא מוריד את שפת השגב אל שפת הרחוב, תרתי משמע: "אני יושב על שפת הרחוב/ ומסתכל באנשים./ הם אינם יודעים/ שאני בהם מסתכל.// האם כך מסתכל בנו האל,/ מבלי שנרגיש דבר, מבלי שנבין,/ מבלי שנשאל?" (7).

  אבל זך הלך הרחק. הוא נשאר עם שפה רזה שיש בה סימנים של התנ"ך. רבים משיריו דנים בדמויות מן התנ"ך, כמו שאול ויהונתן, ובמובן מסוים השאיר אותם כמיתוסים אוניברסליים אנושיים, וניתק אותם מכל הקשר לאומי או מקומי.

בראש השנה תשנ"ו התפרסמו שני שירים של נתן זך במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות". אחד מהם נקרא "שיר לציון" (יש לשים לב לקירבה בשם השיר לשירו של דליוס, "מזמור-שיר"). ויודע קורא שירה עברית ששיר כזה יכול להתקיים בלשונו של זך רק בהקשר אירוני. מתחת לכותרת השיר הופיעה תת-כותרת "או לבי לא במזרח ואני לא בקצווי מערב" (שהושמטה בספרו "כיוון שאני בסביבה"). תוך דיאלוג עם יהודה הלוי, זך מבטל את מערכת היחסים שטבע הלוי, ויוצר אנטי פתוס. בשיר מבטא זך את אי יכולתו ליצור קשר עם ירושלים-המיתוס ועם העיר הקונקרטית: "לא שרתי לך, ירושלים, יותר מדי פאות,/ לא שיש לי משהו נגד הדת אבל דתי אחרת,/ במקום להתפלל היא מזמרת".

זך עושה את מעשה דליוס: יוצר הפרדה בין ירושלים המקום, שמעצם היותו אומר זהות והקשר דתיים-לאומיים טעונים, לבינו עצמו כאינדיבידואל. הוא מנסה לנתק את השפה השרה (שירה מודרנית) מהשפה המתפללת, כלומר, השפה הטעונה בהקשרים של לאום ומקום. לא נשמעת כאן אירוניה, מורגשים כאן רגשות אחרים:  כעס, שנאה. אם ביקש דליוס קצת שקט ובריחה מהפוליטי, הרי שירו של זך, גם אם הוא בסגנון ה"בינלאומי", הוא בעל אופי פוליטי דקלרטיבי: –––"הותרתי בתל אביב ובחיפה מול המפרץ/ ובמקום שיש בו גבעת צעקות/ לא יישמע דבר שיר אבל ייראו המכות/ הנוחתות פה ושם כמו מן השמיים/ להזכיר שאיש עוד לא כיתת חרבו לאת בינתיים/ ולא יעזרו הישיבות והמסגדים והכנסיות/ לאנשים שוחרי ריב ומדון ומעוטי הכנסות".

הקסם של זך, במיטבו, הוא היכולת לומר דבר שיש בו פשטות לכאורה, באינטגרטיביות המאחדת כמה רבדים וכמה נושאים בעת ובעונה אחת. כאשר שר זך המאוחר ל"ציון", מידה זו נעלמת והפשטנות האורבת לכל מחקי סגנונו משתלטת, כפי שאמר במקום אחר: "כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר". בדומה לדליוס, מעדיף זך את השפה העברית שנגזר עליו לחיות בתוכה. היא ביתו, היא היסוד האינטימי שלו וכפי שאמר בשיר, "במקום להתפלל היא מזמרת". אך הוא אינו מוכן לקבל את המטען התרבותי שהיא נושאת, אינו מוכן לקבל את ההקשר החברתי האידיאולוגי שהיא מצויה בו. למעשה, הוא נוקט עמדה של מהגר בארצו.

רגש האשמה הגרמני, שגוזר על בניו גלות מרצון מהקשר ומקום, הופנם באופן פרדוקסלי לתוך השפה העברית. קיומה של האשמה הגרמנית היא ככתב-מראה ליהודי, הנושא בין הגויים את צלב האשמה על רצח האלוהים, הוא הזר הנצחי בארצו. וכאשר שב היהודי לארץ הבטחתו, הוא נושא את אשמת השיבה המאוחרת. בסיפור היהודי, אודיסיאוס מוצא את פנלופה מגדלת ילדים של אחר. מה יעשה? זך מאמץ  אסטרטגיה של הפרדת השפה מהארץ. אגב, בספר שירי אלזה לסקר-שילר שתירגם נתן זך לא כלולים השירים "עמי" ו"ירושלים".  

                                     *

השפה קוראת בשם לדברים. המשורר אינו מסתפק בעולם השמות שירש מקודמיו. הוא יחפש את הדרך להרחיב את עולם השמות, הסמלים והסימנים. לפעמים, השפה שהוא יורש נותנת בו סימנים ולפעמים הביוגרפיה היא המקור לסימנים.

ילד ישראלי, "צבר", בן להורים מהגרים, למד להעריך ולקדש את המשוררים שהגיעו ארצה ממולדת זרות ועשו את המעבר הבלתי "טבעי" משפת אמם לשפת המולדת החדשה. המעשה המיוחד והבלתי "טבעי" קיבל מקום של כבוד בתרבות. והדבר החל בשירתה של רחל, שהיתה למעבר משירה רוסית לשירה עברית. לנופי הארץ היתה השפעה מכרעת על כתיבתה. איתמר יעוז-קסט העיר הערה באחד ממאמריו: "מן הדין לשים לב לעובדה שבשירתה של רחל, למשל, חסרה כמעט לחלוטין ההזדקקות לעולם הילדות. תופעה שגם אותה ניתן לבאר כתוצאה של הרצון הלאומי – לשייכות אל הכאן." (8). ואני מוסיפה הרהור: האם לא החליפה התשתית המיתית-תנ"כית את הילדות שנעלמה? הסיפור המקראי היה לביוגרפיה אישית שאולה.

אבל את המשוררים שהגיעו לארץ לאחר השואה, ושמצאו עצמם כחלק מ"דור בארץ", מיעטו לבדוק על רקע תקופתם ובעיות זהותם הלשונית. היום, על רקע העלייה הגדולה מחבר המדינות, מעניין המאמץ האישי שעשו משוררים אלה. היום יושבים בינינו משוררים וסופרים עולים, כותבים שירה ומוציאים כתבי עת ב"שפת האם" הרוסית. הם לא רואים עצמם חייבים "להשתלב". הקהל שלהם אינו בהכרח קהל קוראי השירה העברית. ביניהם יש משוררים כמיכאל גנדליב,  ולדימיר טאראסוב, גלי-דנה זינגר, וסילי גרינברג, ליאוניד שוואב. (9)

העדפת השפה העברית כשפת יצירה על פני שפת האם היא מעשה בלתי מתקבל על הדעת לפי חוקי "שפת השירה". אבל שני משוררים שבאו לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה ניסחו את חוויית המעבר בצורה מעניינת ביותר, הראויה לתשומת לב, צורה הממשיכה את ניסוחה של לאה גולדברג: "כאב שתי המולדות".

איתמר יעוז-קסט עלה מהונגריה ויעקב בסר מפולין. שניהם היו שותפים להקמת הוצאת ספרים ולדרך ספרותית. נקודת המוצא של הדרכים שבחרו היתה דומה, אבל בהמשכן נפתחת מניפה של שוני.

מלבד שירה שהיתה מזוהה עם חוויית השואה והאובדן, כתב יעוז-קסט כתיבה הגותית שניסחה את תהליך המעבר משפה לשפה, וקרא לה "להוויית הדו-שורשיות בספרות הישראלית". בצד כתיבת שירים הוא עסק במרוצת השנים בתיעוד תהליך חזרה בתשובה שעבר כמבוגר. הדברים נוסחו בספרו "קווים לארס-פואטיקה יהודית ניאו-דתית". יעקב בסר קשר את כתיבתו ועשייתו הספרותית בפוליטיקה. מאז 1977 הוא עורך את כתב העת הספרותי "עתון 77", המעורב בעיצוב פני התרבות.

וכך אומר על עצמו יעוז-קסט:

ringlo ringlo / מי הזורק מלה זרה / אל לב הקיץ? ואני שומע: שזיף אדום לחיים / ובאין עמי פיסת נייר / רושם על כף ידי בחיפזון / את כפל הלשון – תרגום מול מקור, / נדמה דו חי אני / בגוף הזה המקיפני כמגע עור / אף כי אחשוב מדי פעם / על מהויות של חלב אם המודחקות בי / כמו גן המנגולד או פרחי הפסחא / ורחוב ערמוני-הנרות שמאחורי הבית / עם הילדה על האופניים / שאינה אלא אוושת צל לכלוכית / עד כי אין בכוחה להשמיע קול: ringlo ringlo rin / לבטא את צופן ילדותי, – / וגם אני אינני יכול / להאזין ארוכות בלב הקיץ / לאין-קולה מתוך הפרי / שבמקום חרצן / נעוצים בו מראות עברי".

המשורר מנסה לנסח ולבטא, בכל הדרכים, את כאב שוני המולדות, הנופים המתנגשים בתוך השפה, עולם הילדות הסמוי מן העין, העולם שנושא מילות תשתית, קולות תשתית, ריחות תשתית, המבקשים לפרוץ ואולי להתגבר על השפה החדשה, על תודעת המשורר המבקשת ממנו תנאי להישרדות כמשורר, להתבטא כמי שבא מכאן. אך בינו לבינו הוא רואה עצמו בהגדרתו האכזרית: "דו חי אני".

בספרו האחרון והנוגע ללב של בסר, "את פני אמי אני מזהה", מצוי השיר: "עכשיו אני הולך ומפשיר/ זה לקח לי זמן/ השלג היה מונח בי ערמות ערמות/ עד שעל שולי הקרח שמסביב/ עלו פירות אדומים כמו על דוכני הירקנים/ בעונה היפה של השנה// וזה היה ביום של ההתפעלות שלי הראשונה". (10)

בדרך של אימאז', תמונה שיש בה מהנוף והתחושה, מתאר בסר את ההשתנות בהתרחשותה. הוא מזהה את ההשתנות, את המעבר מנוף לנוף באמצעות השלג שאינו מהמאפיינים של הכאן הישראלי. השלג של המולדת הישנה עדיין קיים בו עמוק, ישות חיה. הוא אינו מושא לגעגועים, אך בהחלט כלי להגדרה עצמית, עניין פרטי מאוד. זה תהליך שאין לו זמן אובייקטיבי, הוא מסומן באמצעות המלים "עכשיו" "זה" ומציין תהליך של דור שלם.

בשל נוכחותו הגדולה והמהפכנית של שירת זך, שירתם ותהליך הפנמת השפה של משוררי הדו-שורש עברה לשוליים. אבל דומני שאני עומדת בפתחה של תקופה חדשה בהבנת משחקה המתעתע של שפת מולדתי. חיפוש השפה והקשר אל ה"כאן" אצל משוררים, מתרגמים ומסאים של העלייה החדשה יאיר באור חדש את התהליכים הנפשיים שמשקפת שפת האם. נדמה לי ששפתי עומדת לפני זעזוע, ומשוררים כבסר ויעוז-קסט יהיו נושא חקירה ולימוד.

                                          *

ניסיתי לתאר משהו מהתהליך האישי מאוד בהבנת השפה שבונה אותי ואת כתיבתי. אני, שבתעודת הלידה שלי יש הגדרת מקום ואני נושאת בגאווה את התואר "צברית", אני שנולדתי לכאורה לתוך הלשון והשפה ובאמצע ימי, מגלה בחרדה שהמושגים "כאן", "בית", "שפה", אינם מובנים מאליהם. ציר סמוי ההולך בתוך שפת המשוררים  נושא אולי את הקוד הגנטי שיש לפתוח, לגלות ולנסח.

 

 

הערות

 

 י.מ. ניימן, על משפט אחד בשירי אלזה לסקר-שילר, דבר, 4.2.55

 אנדרה מאיר, אלזה לסקר-שילר, עשר שנים למותה, דבר, 4.2.55

 מתוך רשימה ותרגום של י. ליטנבוים "עם שירתה / עשר שנים למותה של אלזה לסקר-שילר", "על המשמר", 1955

 מתוך "מלים שמנסות לגעת", מבחר משדרי ספרות, בעריכת יצחק לבטוב. הפרק אלזה לסקר-שילר, פנטזיה על אלזה לסקר-שילר, תוכנית שנערכה בידי אילנה צוקרמן ושודרה ב1982-, וזכתה בפרס רשות השידור

 ט"ס. אליוט, על השירה, תרגום יורם ברונובסקי, הוצ' זמורה ביתן מודן, תל אביב, תשל"ו

 חיים מאור, ארבע על חמש, 69

 נתן זך, שירים שונים, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1974

איתמר יעוז-קסט, סדנה פנימית להוויית הדו-שורשיות בספרות הישראלית, במת יחיד, תשל"ט

ראה "דימוי" 5-6, חורף תשנ"ג, המוקדש לספרות ואמנות של העלייה הרוסית בשנות השמונים והתשעים, וכן "דימוי" ט"ו תשנ"ח, שבו פורסם חלק מאנתולוגיה של שירת משוררים ישראלים-רוסים שתורגמו בסדנת תרגום בידי משוררים עברים. האנתולוגיה בעריכת פטר קריקסונוב וגלי-דנה זינגר, עם מבוא של חיים גורי, תראה אור בקיבוץ המאוחד, שנה זו

 10)  יעקב בסר, "את פני אמי אני מזהה", גוונים, 1996 רחובות מנחם אם כ"ח אלול תשנ"ח

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד