קרב עם מנצח ידוע מראש
קרב עם מנצח ידוע מראש

קרב עם מנצח ידוע מראש

פרופ' שושנה בלום-קולקה, פרופ' תמר ליבס

מלמדות במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית

 

תוצאות הבחירות במאי 96' נקבעו יומיים לפניהן, בעימות הטלוויזיוני בין פרס ונתניהו. נתניהו תקף, פרס התעלם. נתניהו הישיר מבט ופנה ישירות אל הקהל, פרס דיבר על עתיד האומה. נתניהו העביר מסרים, פרס ענה לשאלות. פרס התמקד בתוכן, נתניהו חשב על האריזה.

 

התיקו בבחירות שהתקיימו ב29- במאי 1996, ובהן גבר נתניהו על פרס בהפרש של 14,900 קולות, נקבע כבר יומיים קודם לכן, בעקבות העימות הטלוויזיוני בין השניים. עד אז הוליך פרס בעקביות ביתרון קל על נתניהו. יום לאחר העימות,  ב26- במאי, הופיע "ידיעות אחרונות" בכותרת "נתניהו ניצח בעימות". יום לאחר מכן סגר נתניהו את הפער בסקרים. אין זה אומר שנתניהו ניצח הודות לעימות, אך אנו טוענות שבתנאים של מרוץ צמוד, הופעתו של נתניהו בעימות והכתרתו כמנצח בעיתונות היו מרכיב חיוני בנצחונו. התפקיד המכריע של העימות בולט על רקע העובדה שתפקיד התעמולה הטלוויזיונית בבחירות 96' היה קטן בהרבה מזה שצפו לו המומחים והתקשורת.

 

תפקיד הטלוויזיה בבחירות 96'

הפוליטיקאים נוטים, מאז בחירות  1984,  שבהן התמסד התיקו בין המחנות, לראות בטלוויזיה מכשיר מפתח במערכת הבחירות, בהיותו ערוץ מובהק להעברת מסרים לקולות הצפים. תרם לכך גם חוק הבחירה הישירה שיושם ב1996-. הוא העלה את משקל האישיות המובילה במפלגות במערכת הבחירות ואיפשר פיצול ההצבעה בין המפלגה למועמד לראשות הממשלה. העברת הדגש מהעיתונות הכתובה לאלקטרונית מוכרת במדינות המערב והגיעה לישראל באיחור. על רקע זה עלה משקל העימות הטלוויזיוני, כבר בבחירות 1977, אך לא בעוצמה ובמשקל שניתנו לו בעידן הבחירה הישירה. הבחירות הישירות הפכו את המרוץ האישי למרכז מערכת הבחירות, והעלו את שאלת התאמתו של המועמד למדיום הטלוויזיוני.

שני הערוצים עסקו בבחירות בדרכים שונות. ערוץ 2 קיים עימותי-זוטא בין פוליטיקאים משני הצדדים והביא סקרי דעת קהל, ובכל זאת נותרה השפעת הטלוויזיה על הבחירות שולית. סיבה אחת לכך היא  ההשפעה המכרעת של החדשות על דעת הקהל. רצח רבין, הפיגועים ומבצע "ענבי זעם", השפיעו יותר מכל תעמולה טלוויזיונית.

לשוליות הטלוויזיה תרמה גם החלטת מפלגת העבודה להקטין את משקל תעמולת הבחירות, ולהתמקד בעשייה פוליטית ובפעילות בינלאומית של שמעון פרס. העבודה החליטה שלא להשתמש בקלף החזק ביותר שהיה בידיה, רצח רבין, ולטשטש את חילוקי הדעות האידיאולוגיים בינה לליכוד. פרס לא הופיע עם חזון השלום העולמי שלו, כפי שנתניהו לא הופיע עם עמדות ימניות קיצוניות.

הסיבה החשובה ביותר להשפעה הזניחה  של תעמולת הבחירות היתה דווקא הכיסוי הגדול והביקורתי בתקשורת. העיתונות והתקשורת האלקטרונית עסקו בחשיפת טקטיקות, בהלעגה על גימיקים תועמלניים ובביקורת על הפיכת מערכת הבחירות לסוג של בידור. כתוצאה מכל אלה נשאר הציבור אדיש לתעמולת הבחירות. סקרים גילו ששני שלישים מהציבור סברו שהתקשורת עוסקת בבחירות יותר מדי. מספר הצופים בתשדירי הבחירות היה נמוך, לא יותר מ20%-. שיעור נמוך עוד יותר של הקולות הצפים צפו בהם.

העימות בין פרס לנתניהו היה יוצא מכלל זה. 59% צפו בו, הפרשנים  הגדירו את תוצאותיו כניצחון של נתניהו, וכאמור, בעקבותיו נעלם הפער בין השניים. העימות נבנה כאירוע תקשורתי מתוכנן היטב ומסוקר היטב בתקשורת. הוא הפך את נתניהו, בפעם הראשונה, לבעל מעמד שווה לפרס. עד אז הוא הוגדר "בלתי מתאים". ההיסוסים בעבודה, בשאלה אם לקיים את העימות, הבליטו דווקא את חשיבותו. העימות בהנחיית עיתונאי מקצועי דרש מהמועמדים, לראשונה מאז תחילתה של מערכת הבחירות, שבה החוק אסר על הטלוויזיה לראיין אותם, לתת דין וחשבון ולהגיב על שאלות שאינן בשליטתם.  

*

הנחת היסוד על ערכו של עימות בחירות בכלל היא, שהוא צריך לאפשר לטיעון אמת להיות משכנע יותר מטיעון שקר.  יש לבנות אותו כך, שיעניק לשני המשתתפים הזדמנות שווה להציג את טיעוניהם. בספרות המחקר מצוינים חמישה קריטריונים רצויים לעימות.  עליו להיות (1) בעל אופי של התעמתות ישירה, (2) בין יריבים בעלי מעמד שווה, (3) בהקשר לעמדה מוצהרת, (4) מכוון לניצחון בקרב קהל הצופים, (5) עם זמן מספיק ושווה לשני המשתתפים.

העימות הישראלי, בדומה לעימותים אמריקאיים בבחירות לנשיאות, מאופיין בניסיון לטשטש את התנאי הראשון. אף אחד מששה העימותים לראשות הממשלה לא התקיים כעימות ישיר בין המועמדים. במקום זה נבחר מבנה תלת-מסלולי, שבו המנחה מציג שאלות לכל אחד מהמועמדים. רק בעימות הראשון, ב1977-, ניתנה  לכל מועמד אפשרות תגובה עוקבת ליריבו, ולדובר הראשון ניתנה הזכות לדבר אחרון. אגב, פרס השתתף בארבעה עימותים מאז 77'.

בבחירות 1996 היה ברור שהעימות יכול לשרת רק את נתניהו. פרס, כראש ממשלה מכהן, יכול היה לנצח על ידי הפגנת מנהיגותו. לנתניהו לא היה ניסיון רלוונטי, אלא כושר רטורי מוכח בתחום ההסברה, בעיקר בטלוויזיה האמריקאית. העימות איפשר לו להופיע במעמד שווה, כאדם צעיר יותר, ולהיחשף לקהל שבשבילו פרס נתפס כמתוחכם מדי, או כבד מדי, או "ריאליסטי", או  "איש חלומות".

יועצי נתניהו שאפו לקיים כמה עימותים (דובר על ארבעה, כל אחד בעניין אחר), קרוב ככל האפשר ליום הבחירות, ולקיים אותם במבנה אינטראקטיבי, רצוי ללא מנחה. יועצי פרס, שעמדו על הנזק האפשרי בעימות, הסכימו לו בלית ברירה, כדי לא להיראות כבורחים מהמערכה. הם  המשיכו באסטרטגיה שננקטה לכל אורך מערכת הבחירות, בהנחיית חיים רמון,  ולפיה נתניהו "איננו באותה ליגה, וגם תומכיו אינם יכולים להצביע בעדו". לכן התנגדו למפגש ישיר. בעבודה הוחלט על מבנה פורמלי ככל האפשר של עימות:

 פתיחה של המנחה

 דבר פתיחה של כל אחד מהמועמדים, פרס ראשון, נתניהו שני

 שאלה ראשונה לפרס  (90 שניות תשובה של פרס)

 שאלה עוקבת לפרס (60 שניות תשובה)

 שאלה ראשונה לנתניהו (90 שניות תשובה)

 שאלה עוקבת לנתניהו (60 שניות תשובה)

 שלוש שאלות נוספות לכל אחד מהמשתתפים בתורו, 90 שניות לתשובה

 כל משתתף מפנה שאלה אחת ליריבו

 דברי סיום של המנחה

*

את המבנה שנבחר שמרו המנחה והבמאי בקפדנות. פרט לתמונת הפתיחה והסיום, שבה נראו השלושה יחד, התמקדה המצלמה בעת הראיון רק במשתתף המדבר. פרס פעל בקפדנות לפי המבנה  שנקבע. הוא הביט במנחה, דן מרגלית, מרבית הזמן (פרט לדבר הסיום שבמהלכו הביט ישירות במצלמה, כלומר, בקהל), וכך היה מרגלית, מבחינתו, השותף היחיד לשיחה. הוא דיבר אליו ישירות ("תראה, לפני אוסלו, תראה, אתה מדבר על, דן, אני לא חדש במקצוע הזה"), וכך חיזק את  היעדר הפנייה לנתניהו.

אף פעם אחת  ב30- דקות העימות, ולמרות נסיונות נתניהו, כפי שיוצג בהמשך, לפנות אליו ישירות, הוא לא התייחס  לעובדה  שנתניהו נוכח באולפן. פרט לתשובה לשאלה של נתניהו, הוא לא התייחס לשום דבר שאמר. אם היו דברי נתניהו נמחקים מפס הקול, היה נותר ראיון של מרגלית עם פרס.

אופני הפנייה של שני המועמדים מודגמים בטבלה הבאה:

 

נתניהו

פרס

 

15

9

פנייה אל המנחה

10

5

פנייה אל הקהל

34

0

פנייה אל היריב

44

11

התייחסות ליריב

 

כפי שנראה בטבלה, נתניהו מרבה בפניות, ופרס ממעט בהן. גם על רקע סגנונו הטקסי והנאומי של פרס בעימות, בולטת העובדה שהוא לא התייחס לנתניהו באופן מוחלט.  אפילו ההתייחסויות של פרס אל נתניהו בגוף שלישי מועטות, ונוגעות לאירועים שקדמו לעימות. כך, בדברי הפתיחה, כאשר פרס הגן על עמדתו בעניין ירושלים:

"נתניהו אירגן בשלושת השבועות האחרונים עלילה נוראה כאילו אני רוצה לחלק את ירושלים. הוא הביא נזק לישראל, הוא הביא נזק לירושלים, כאילו חלקים בעם רוצים לחלק אותה".

אפילו אזכור שמו של נתניהו נראה כמעניק לו כבוד יותר מכפי שפרס מוכן לחלוק לו. כאשר הוא התעמת עם התקפות הליכוד בעניין המלחמה בטרור, עבר פרס מגוף שלישי לדיבור נרמז:
"אנחנו עם ידוע מלחמות, ניצחנו בכל המלחמות. ננצח גם את הטרור... ישנם קטני אמונה ש..."

במחזור השאלות האחרון, כששני המועמדים אמורים לפנות זה אל זה, פרס ענה לנתניהו, אך לא פונה אליו:  "התשובה היא". כשהגיע תורו לשאול, הוא ביסס את אי רצונו  לפנות ישירות לנתניהו: "אין לי שאלה למר נתניהו. יש לי משאלה אליו".

פרס פעל לפי האסטרטגיה (יש אומרים, השגויה) שהוזכרה לעיל, להתעלם מנתניהו, ובכך לחתור נגד עצם העובדה שנתניהו טוען לראשות הממשלה, ולהציג אותו כאדם חסר כל ערך. ואולם במישור הבין-אישי, יחס כזה הוא פגיעה קשה ביותר. כאשר אין פונים אל האחר בנוכחותו, משדרים סירוב להכיר בקיומו. במקרה שלנו היה כאן מעין ניסיון למחוק את נתניהו סמלית מהבמה הפוליטית הציבורית. בקרב הקהל המתלבט, שהוא היעד האמיתי של המתעמתים, המהלך הזה עלול  להיתפס כאקט מעליב, לא דמוקרטי, ולגרום לו להסיק את המסקנות ו"לחזור הביתה", לליכוד.

ואכן, תגובת הנגד לאסטרטגיית ההתעלמות היתה קשה, בעיקר לאחר שנתניהו שקד בעקביות על פנייה ישירה לפרס. כפי שנראה בטבלה, הוא פנה אל פרס ישירות 34 פעמים, והתייחס אליו בגוף שלישי 44 פעמים. הוא עשה זאת  במגוון רחב של אסטרטגיות רטוריות. פרס התייחס לקהל הצופים במלים, אך פרט לסיום, לא הישיר אליו מבט. נתניהו הישיר מבט למצלמה, ולקהל בבית. בכך שיבש את הקונבנציה של ראיון משולש, והביא במקומה את הפנייה הישירה להמונים, האופיינית לנאומים פוליטיים.

בדברי הפתיחה  הצליח נתניהו לפנות אל הקהל, להדגיש את האופי האישי של הבחירות ("הדרך שלי"), להציג מפתח מושגי לסיסמת הבחירות של הליכוד ("שלום וביטחון"), ולתקוף את פרס בעניין הרגיש של הטרור:
"ערב טוב. אני שמח על ההזדמנות להציג לכם הערב את הדרך שלי להובלת המדינה. בעוד שלושה ימים תצטרכו לבחור איזו משתי הדרכים עשויה להביא לישראל שלום אמיתי וביטחון אמיתי. הדרך של מר  פרס מביאה לנו לא שלום ולא ביטחון. היא מביאה לנו פחד."

הפנייה הישירה של נתניהו לפרס בראיון היתה מעוגנת ב"כאן ועכשיו" של העימות  ("מר פרס, זה לא חשוב מה אתה אומר פה הערב"), והיא נאמרה באופן שיטתי בדרך מאשימה ומתגרה, הן בטון והן בתוכן  ("אתה מחלק בפועל את ירושלים. אתה מסרב לסגור את האוריינט האוס. אתה הפקדת את הביטחון שלנו בידיו של מוחמד דחלאן וג'בריל רג'וב מירושלים ---, ולכן אין חשיבות למה שאתה אומר פה, כי אתה בפועל מחלק את ירושלים. ומדוע שנאמין לך? "). נתניהו התייחס לדברים שפרס אמר ועשה בעבר, כדי לחשוף אותו כשקרן. הוא הציג את  הדברים על דרך ההנגדה: הוא עשה X (בתוצאות שליליות), אני אעשה Y (בתוצאות חיוביות). למשל:

  "ואני רוצה להגיד לך, מר פרס. זה לא די להצטלם עם הילדים, צריך להגן על הילדים. זה מה שאני מתכוון לעשות, זה השלום שאני מתכוון להביא."

במסגרת ההנגדה השתמש נתניהו בנקודת התורפה המרכזית שלו עצמו בעימות והיטה אותה לצרכיו. פרס היה פוליטיקאי מנוסה, שצבר הישגים בצד כשלונות. נתניהו היה חסר עדיין רקורד פוליטי והיה חופשי להבטיח הבטחות. כך יכול נתניהו לתקוף את פרס על אישיותו, מעשיו, דבריו, בעוד לנתניהו אין כמעט מעשים לתקוף, אלא רק דיבורים. פרס בחר, כאמור, להתעלם מנתניהו, ונתניהו חיפש כל דרך אפשרית לקרוא תיגר בפנייה ישירה. כך התאזן  חוסר האיזון ההתחלתי בין המתעמתים. פרס הציג את נתניהו כ"לא מתמודד" ושיבש את ציפיית הקהל למשחק הוגן ודמוקרטי. ההתעלמות של פרס העניקה לנתניהו, האנדר-דוג, הצדקה מלאה לנקוט סגנון התגרות והאשמה  כלפיו.

*

 בניית תדמית פוליטית בתקשורת היא מאפיין בסיסי של חברת הצריכה המודרנית. תדמית הפוליטיקאי נבנית בהופעות רבות בציבור, וממה שידוע על חייו הפרטיים. ה"אני הציבורי" נבנה ומועבר באמצעות מהלכי מכירה ובניית תדמיות.  שיטת הבחירות החדשה בישראל העבירה את מוקד מערכת הבחירות מאידיאולוגיות לאישים. השינוי הזה התבטא בעצם קיום העימות, בשאלות המנחה, ובטקטיקות שנקטו המועמדים בבניית תדמיתם, בתגובה לשאלות המנחה ובהתייחסויות לא מוזמנות לעצמם.

המנחה פנה בשאלות אישיות כבר בשלב השאלה הכפולה הראשונה. הוא  ציין בתחילת דבריו שמדובר בבחירות האישיות הראשונות בישראל, וכי  "הדבר הזה יקבל משקל מה במהלך השאלות". הן מרגלית הן  פרס חשפו מידה של אי נוחות מן הצורך להתייחס לשאלות אישיות. מרגלית: "ואני כבר אמרתי שהבחירות הפעם בישראל הן בחירות אישיות ולפיכך, ככל שזה קשה למנחה, אין מנוס גם משאלות אישיות". 

השאלה האישית הראשונה הוצגה לפרס והתייחסה  לגילו (73), בהקשר הבריאותי, ובהקשר של מניע אפשרי לקבל החלטות בחיפזון יתר. פרס הגיב על השאלה עצמה ("אילו היו צריכים לבחור ראש ממשלה ולא דוגמן, הגיל היה הנושא"), ולאחר מכן הוסיף בישירות לא אופיינית לפוליטיקאים: "מצב בריאותי מעולה, כושר עבודתי מלא וראשי צעיר".

כאשר מרגלית היפנה שאלות אישיות  לנתניהו, הוא התייחס לעמידותו, להתנהגותו במצבי לחץ, איזכר את "התנהגותו המבוהלת" בפרשת הקלטת. בתגובה, נתניהו הודה בכל דרך אפשרית שהשאלה אכן קשה. הוא טען שאופיו חזק, הזכיר את עברו כקצין, הזכיר את נסיבות הופעתו בטלוויזיה, את החרטה על מעשהו. "זה הכאיב לי, זה הכאיב לאשתי, זה הכאיב למשפחתי. זו היתה טעות", ועבר להתקפת נמרצת על פרס. זאת הוא עשה באמצעות מעבר מילולי-מילוני, ללא ניסיון ליצור קשר לוגי. "זו היתה טעות", הוא אמר, "אבל הטעות שמר פרס עושה".... עיתונאים שניתחו את העימות סברו שההתחמקות של נתניהו בעניין זה היתה טעות גסה.

נתניהו נקט בעימות דרך של האדרה עצמית. הוא היה שחקן ראשי בבניית התדמית הציבורית של עצמו. נתניהו נקט לשון יחיד, "אני", מספר פעמים גדול פי שלושה מפרס (66 לעומת 22 של פרס), והיחס הזה גדל כאשר סופרים גם את נטיות הגוף. פרס בחר לדבר על הישגי העבר ותוכניות העתיד במונחים הנהוגים במחנה שהוא מייצג. גם כאשר השאלה הוצגה בדרך אישית מאוד ונגעה לגילו, פרס בנה את תשובתו בדרך קולקטיבית, כעניין של מדיניות, תוך התייחסות לעבר, להווה ולעתיד.

מרגלית : "מר פרס, בכל זאת התעוררה פה שאלה: האם לא מיהרת להכריז שרמת הגולן היא אדמה סורית משום שאתה רצית לסיים את העניין מהר..."

פרס: "תראה, אתה לא מדבר על הכרזות, אתה מדבר על ציטוטים מהעיתונים, זה לא היינו הך. עם הסורים ניהלנו ארבע שנים משא ומתן. בדבר אחד הגענו להסכם, בדבר אחד לא הגענו להסכם. לגבי הדבר שהגענו להסכם היה שהמשא ומתן עם סוריה ולבנון יהיה משא ומתן על גמר הסכסוך במזרח התיכון כולו. לגבי הפרמטרים עם סוריה עצמה לא הגענו להסכם מפני שאנו עומדים על כך שיהיו גבולות בהסדרי ביטחון, שיובטח עניין המים, שתהיה נורמליזציה מלאה ואנו ננהל את המשא ומתן בעיקשות ובסבלנות ונגיע להסכם."

פרס התייחס לעצמו בעניינים מוגדרים, וטרח לבסס את מחויבותו למדיניות מסוימת  ("אני מרגיש בביטחון גמור...אני בטוח ש..."), וכאשר נשאל איך ירכיב את ממשלתו אם ייבחר ("אני אקרא לכל המפלגות שרוצות ללכת קדימה לעבר השלום..."). פעם אחת, כשנשאל אם יזנח את האופציה הגרעינית הישראלית, ענה בזעם,  "זה אפילו מעליב אותי. אני בניתי את הכור הגרעיני". בהזדמנות נדירה דיבר על עצמו כמדינאי מוכר:  "אני מלא אמונה בביטחון וניסיון, ואין לי בכלל ספק לאן אנחנו הולכים".

לעומתו, נתניהו העדיף כמעט תמיד את ה "אני" על ה"אנחנו". הצהרתו הראשונה הציגה את העימות כתחרות בין שני אישים. הוא תקף ישירות את פרס, וכך בנה את דמותו שלו כמי שמתאים יותר להיות ראש ממשלה. גם עניין זה הופיע בהצהרה הראשונה. נתניהו דיבר על "הדרך שלי", המשיך ותקף את פרס בעניין הביטחון והלך לרשימה של שלושה מבני-מקרו, הידועה בספרות כאמצעי אופייני ואפקטיבי של נואמים פוליטיים:

"ראשית אני אחזיר את האחריות לביטחון,  לידי צה"ל והשב"כ. שנית,  אני אציע לפלשתינאים הסדר הוגן של מינהל עצמי, אבל לא מדינה פלשתינית שתסכן את קיומנו. שלישית, אני אנהל משא ומתן לשלום עם כל שכנינו, בזהירות, באחריות, בסבלנות, תוך שמירה על הביטחון, על רמת הגולן ומעל הכל על ירושלים מאוחדת."

נתניהו המשיך באותו נוסח,  "אני מאמין, אני, אני רוצה, אני לא צריך", בעניינים אישיים ופוליטיים. השימוש ב"אנחנו" היה מזדמן, בעיקר ביחס לתוכניותיו בתחום הכלכלי. הוא שרבב לעימות הערות על הישגיו האישיים, גם אם הדבר לא היה רלוונטי לשאלה. למשל, הוא התייחס לתפקידו כנציג ישראל באו"ם וכסגן שר החוץ, כדי להבהיר את מקורותיו האידיאולוגיים. "אני בא ממשפחה ציונית יהודית", וכדי להוכיח את כישוריו בתחום הכלכלי,  "כלכלה שאני באמת מצוי איך מטפלים בה, זו ההכשרה המקצועית שלי".

אפשר להציג את  הסגנונות של המתמודדים בבניית התדמית כשתי אסטרטגיות פרסום, הידועות בספרות המחקר. במבנה "האישי" מזוהה המוצר עם תכונות אישיות, והפנייה לקהל ישירה. לעומתו, מבנה "המוצר" מציע סיבה מנומקת שתשכנע אותנו לרכוש אותו.

*

האם הקהל שופט את המועמדים לפי תשובותיהם לשאלות בעימות? האם הם מקבלים ציון חיובי כשהם עונים לשאלה? שיח פוליטי הוא דו-משמעי מטבעו. הפוליטיקאים מגדירים את התקשורת שלהם כ"עמומה", "מעורפלת" "מטייחת", ומצדיקים זאת בטענה שהסיטואציה הפוליטית אינה מאפשרת בדרך כלל תקשורת ישירה ופשוטה. פוליטיקאים שרצים בבחירות אמורים לעסוק בקונפליקטים מכמה סוגים. למשל, כאשר ציבור בוחרים חצוי בעניין  מסוים, או כשיש סתירות פנימיות במצע מפלגתם. במצבים אלה התעלמות ועמימות הם הפיתרון היחיד.

לעומת זאת, מחקר שנעשה על העימות הנשיאותי בארה"ב ב1992- גילה שתשובות ישירות תורמות לניצחון בעימות.  חמש הסיבות העיקריות לנצחונו של קלינטון היו, בסדר זה: ביטחון עצמי ונוכחות; תשובות ישירות לשאלות; יושר ואמינות; שימוש באסטרטגיה התקפית; התייחסות לצורכי הקהל הרחב. מכאן שיש גבול למידת העמימות שפוליטיקאים יכולים לנקוט, בעיקר בעימות.

ארבעת השאלות שהוצגו בעימות 1996 לכל מועמד היו תובעניות. בכל אחת היה יסוד (בדרך כלל מוצג באופן מורכב, באמצעות הנחות מוקדמות ומשמעויות מוטמעות), שאם הוא מתברר כנכון, הוא מערער באופן מובהק את טענתו של המועמד שהוא מנהיג ראוי. מראיינים נוהגים, באמצעות שאלות עוקבות, לרמוז  אם התשובה סיפקה אותם. השיפוט בעניין זה  מתבסס על דרישה מובנית מהמרואיינים, להתייחס לא רק לעניין הנדון, אלא גם למשמעויותיו הסמויות. העימות הזה אינו יוצא מהכלל. באמצעות שתי השאלות העוקבות וכמה הערות התייחסות, כמו "שני המועמדים השיבו את אשר הם השיבו לשאלות ברמת הפרטנות שהם בחרו", אותת המנחה לקהל שתשובותיו לא נענו בדרך מלאה ומספקת, ואפילו רמז על שוני בין השניים. מרגלית אמר למעשה כי "מי שהשיב השיב, מי שלא השיב לא השיב".

בדיקה מפורטת יותר מגלה כאן הבדל דרמטי בין פרס לנתניהו. פרס, למרות עצת יועציו לומר מה שנראה לו חשוב ולהתעלם מהשאלות, פעל לפי מוסכמה שעל שאלות יש לענות. לא בכל תשובותיו הגיב לכל משמעויות השאלה, אבל הוא ענה לנושא שהועלה, ולפעמים למשמעות מוטמנת של השאלה. בעיקרון, פרס לא השתמש בזמן שהוקצב לו להעלות נושאים משלו. למשל, השאלה הראשונה שנשאל חלקה על השקפתו על ירושלים, והשתמע ממנה שעמדתו אינה קבילה. בתשובה איזכר פרס את הצלחת מפלגת העבודה להוציא את ירושלים מהמו"מ, והבהיר שוב את המחויבות שלו לירושלים. נותרו אמנם פערים של עמימות לוגית בתשובתו, אבל כללית הוא נשאר במסגרת המוסכמה  של "מתן תשובה לשאלה".

ואולם, בנוסף לצורך לענות לשאלה, על המועמדים לעמוד בגבולות הזמן שנקבע (במקרה זה, 90 שניות לתשובה), ורצוי שיעשו זאת באופן שיוביל לאמירה שתסכם את הטיעון ותיחרת בזיכרון. פרס, שהתקומם נגד הדרישה "להתאמן" לקראת העימות, לא שמר על העיקרון הזה. בשאלה הראשונה והרביעית הצליח לסכם את תשובתו במסגרת הזמן, באמצעות משפט סוגר בהיר (למשל, על ירושלים:  "אני מרגיש בביטחון גמור שנשכיל לשמור על ירושלים המאוחדת כבירת ישראל וגם להגיע לשלום אמת"), אבל תשובתו לשאלה השנייה והשלישית נקטעה בידי המנחה ("זמנך תם, מר פרס, אני מצטער", "תודה רבה לך, מר פרס").

הופעה מתוזמנת ואלגנטית היא רק אחת מדרישות העימות. העימות הוא חלק מתעמולת הבחירות, ועל המתעמת לשכנע את הציבור במסרים המרכזיים של מפלגתו.  כך נוצר מתח בין מסרים שבהם יש לענות על השאלות המנחה, למסרים שאינם קשורים לשאלות המנחה. פרס הוא בעל ניסיון באיזון העדין בין שני סוגי המסרים האלה. כאשר בוחנים את תשובתו, לשאלה איזה קבוצה פוליטית יעדיף בקואליציה העתידה, שמאלית-ערבית או ימנית-דתית, ענה:

"למה לי להעדיף? כל מי שרוצה ללכת לשלום, אציע לו להצטרף לקואליציה. אני לא פוסל אף אחד, אני לא בנוי על מסגרות, אני בנוי על תכנים. לשווא מנסה מר נתניהו להפחיד, להפיץ פחד. בונים חרושת של שנאה כלפי הערבים, חרושת של קדרות כלפי היהודים, עם אפס מעשה, ואני אומר לך, אני אקרא לכל המפלגות שרוצות ללכת קדימה לעבר שלום, לעבר שגשוג כלכלי. נכה את הטרור שוק על ירך, למרות כל הפחדים האלה,  והמדינה בעוד ארבע שנים תיראה אחרת. היא עכשיו נראית יוצא מהכלל, לאחר הקמת הממשלה בידי יצחק רבין, והיא תיראה עוד יותר טוב, ואני מלא אמונה בביטחון וניסיון, ואין לי בכלל ספק לאן אנחנו הולכים".

פרס דחה את ההנחה המוקדמת שעליו לבחור בין שתי האופציות, והוא דיבר על הבחירה ששתי המפלגות (וכל הצופים) יצטרכו לעשות. הוא הסיט את מוקד השאלה, בעוד השאלה מצויה ברקע, והדגיש את העניין המרכזי במערכת הבחירות של העבודה, והוא התקווה לשלום שעוררו הסכמי אוסלו, בניגוד לפחד מהטרור עליו מדבר נתניהו. בדרך זו נפגשו סדר היום שלו ושל  המנחה.

נתניהו התייחס לשאלות בעיקר כזמן שסופק לו להעברת מסרים. מכיוון שעליו להופיע כמי שמשתף פעולה עם המנחה, הוא נראה בעניין זה כפוסח על שתי הסעיפים, לפעמים שומר על חזות של מענה לשאלה, לפעמים מפר את המוסכמה באופן בוטה. בשניים מששה המקרים הוא סטה בראשית התשובה ובסיומה מן הנושא, ותקף חזיתיות את פרס. שאלה 1:  "אני מודה לך על השאלה, אבל לפני שאשיב עליה, אני מוכרח להתייחס לדברים שאמר מר פרס על ירושלים. מר פרס, לא חשוב מה שאתה אומר פה הערב". שאלה 3:  "אני כבר אשיב לך, אבל אני מוכרח קודם כל להתייחס לדבר שמר פרס אמר".—שאלה 4: " אני חייב קודם להשיב, לתקן שוב את מר פרס". הסטייה משרתת את העניין המרכזי בקמפיין הביקורתי של נתניהו: לתקוף את פרס כאחראי לאוסלו ועל כן לטרור.

ברוב המקרים, נתניהו ענה לשאלה באופן שטחי בלבד, התייחס אמנם, לפחות בחלק מהמקרים, לעניין הגלוי, אבל לא למשתמע מהשאלה, או לאתגר הטמון בה. שתי דוגמאות מובהקות לכך דורשות עיון מדוקדק. הראשונה הוזכרה לעיל בעניין הקלטת. נתניהו שינה כאן את הנושא:  "זו היתה טעות, אבל הטעות שמר פרס עושה..." כך הוא מפר בגסות את המוסכמה שצריך להיות קשר בין שאלה לתשובה. התשובה השנייה מציגה את יכולתו של נתניהו למתוח את גבולות השיח הדו- משמעי. בתשובתו לשאלה העוקבת לשאלה הראשונה,

מרגלית: "תודה רבה לך מר פרס. והשאלה עוברת  למר נתניהו. אתה מוכן להשקיע בהתנחלויות פחות מ1.3- מיליארד שקלים, אבל גם זה  סכום ניכר. יחד עם זאת, אתה אומר שהמציאות מוכרת לך ושאתה מקבל את הסכמי אוסלו. אתה אומר שאתה מקבל את הסכמי אוסלו אבל אתה לא תיסוג עכשיו או לא תיערך מחדש בחברון. אתה אומר שלמרות שלא תיערך כבר עכשיו מחדש בחברון, בתנאים מסוימים תהיה מוכן לפגוש את יאסר ערפאת. תהיה מוכן לפגוש את יאסר ערפאת אבל אתה מתחייב לסגור את האוריינט האוס, דבר שלא עשתה אפילו ממשלת שמיר. ואני שואל אותך, בבליל הזה, מהי מדיניות ומהו מקסם שווא של בחירות?"

נתניהו: (משיב)

מרגלית: "מר נתניהו, כאן אעצור אותך, וברצוני לשאול אותך שאלת המשך, והשאלה היא, ושאלתי זאת בעבר והתשובה היתה כשהיתה. והיה וכתוצאה מהמדיניות שלך, תתחדש האינתיפאדה, האם אז תחזיר, נגד רצונך, את חיילי צה"ל לקסבה של שכם, לסמטאות עזה ולמחנות הפליטים?"

נתניהו: "אני מוכרח להגיד לך שמהניסיון שלי עם הערבים, עם נציגים ערביים ובכלל, גם באו"ם ובמשרד החוץ, במשרד רה"מ ובקשרי חוץ, הערבים  הרבה  יותר מציאותיים מאשר מנסים לתאר אותם. כשהם רואים ממשלה חלשה כממשלת פרס, הם דורשים הכל, מקבלים הכל, ודורשים עוד. מר פרס הבטיח להם חצי מירושלים, עכשיו הם דורשים 40 אחוז ממערב ירושלים. אבל כאשר הם נתקלים בממשלה שיודעת לעמוד על הקווים האדומים שלה, ואנחנו יודעים לעמוד על קווים אדומים,  הם בדרך כלל נרגעים בסופו של דבר. כאשר נכנסנו לשיחות מדריד האינתיפאדה היתה כבר מאחורינו. אני מתכוון לנהל מו"מ לשלום. אני מתכונן להוביל את ישראל בבטחה ואני משוכנע, שכל המנהיגים הערבים, ללא יוצא מן הכלל, הפלשתינאים, הסורים, הירדנים  הסעודים, הם אומרים את זה, יקיימו אתנו מו"מ לשלום וזה יהיה שלום אמיתי שיחזיק מעמד. שלום בטוח."

המנחה התייחס למהלך עניינים היפותטי, העלול להתרחש. השאלה היא במונחים של כן-לא: 'אני טוען שכך וכך יקרה, ומבקש ממך לאשר או להפריך את ההנחה'. נתניהו אינו עונה ישירות. במבט ראשון, התשובה אינה שייכת לשאלה. אין בה התייחסות לגורמים הנזכרים בשאלה, כמו צה"ל, אין התייחסות לאפשרות שתפרוץ שוב אינתיפאדה. אפשר לחשוב  שנתניהו בחר להתעלם מהשאלה כדי לומר מה שתכנן לומר. אבל זו פרשנות שטחית. קריאה מדויקת יותר של הדוגמה מוליכה למסקנה שמדובר במה שנקרא בספרות "ניצול כללי השיחה לצורך הזמנת השתמעות". הכללים אומרים  שיש להגיב באופן בהיר, אינפורמטיבי, קוהרנטי ורלוונטי על מהלך קודם, כגון שאלה או אמירה. בהנחה ששני הצדדים שומרים על עיקרון בסיסי של שיתוף פעולה, כאשר פלוני סוטה באופן בולט  מהכלל, הוא מבקש מן הקהל להבין למה התכוון כאשר עשה את הסטייה.

נתניהו משתמש לרעה בכלל הרלוונטיות. במקום להתייחס לתסריט שהציע המנחה, הוא מצייר תסריט אלטרנטיבי, שבו הערבים "נרגעים" ובו יש "שלום בטוח". בהנחה שהוא עדיין משתף פעולה עם המנחה, ברור שהתשובה כאן עוצבה במכוון לייצר מסקנה משתמעת. נתניהו דוחה  לחלוטין את אחת מהנחות היסוד המוטמעות בשאלה. השאלה מניחה ש-Y (מדיניות נתניהו)  ראויה לגינוי, כי היא מובילה ל-X (חידוש האינתיפאדה). נתניהו מגיב באופן בלתי ישיר לטענה שיש לגנות את המדיניות, באמצעות ציור אידילי של העתיד תחת שלטונו (שלום בטוח), ובכך מבטל את הצורך בתשובה לשאלה.

לא נמצא, אם כן, אצל נתניהו, עדיפות לעקרון התשובה לשאלות המנחה. לעומת זאת הוא מחשיב מאוד את התזמון והאריזה. הוא מדבר במהירות רבה יותר מפרס, וברוב המקרים מספיק לענות במסגרת הזמן המוקצב. נתניהו ודאי היה מודע למחקרי השוק המראים  שדיבור מהיר (בלי קשר לגוון הקול, גובהו ועוצמתו) הופך את הדובר למשכנע יותר. לפי ספירה של עשר הדקות הראשונות בעימות, נתניהו אמר 576 מלים בדקה, לעומת 301 של פרס. נתניהו גם מודע לחשיבותן של סיסמאות, וכך הצליח לסיים כל אחת מתשובותיו בסיסמה. השאלה הראשונה מסתיימת ב"שלום בטוח", והשלום מופיע בכל יתר משפטי הסיום:  "אי אפשר להפריד את השלום מהביטחון", "ממשלה רחבה בהסכמה לאומית תוכל להביא שלום טוב לעם ישראל", "אני מאמין שאנחנו גם נחזיר לעם ישראל את התקווה לשלום אמיתי". עיתונאים שצפו בעימות ציינו שנתניהו הניח פתקי סיסמאות על שולחנו. פרס, כאמור, התקשה בתזמון ובמשפטי סיום הולמים. שני המאפיינים האלה, בתחום "האריזה", ודאי סייעו לרושם שנתניהו היה משכנע יותר.

*

האסטרטגיות שאימצו המועמדים בעימות תואמות את האסטרטגיות שנקטו שני המחנות במערכת הבחירות. שלא כמו התעמולה הטלוויזיונית הקצרה, שלא הותירה רישום ניכר, העימות היה אירוע מרכזי, והוא נצפה בדקדקנות על ידי מומחים ועיתונאים, כמו על ידי כלל הציבור, וצוין כסימן וכגורם לכך שהתיקו בין המועמדים עומד להישבר. העימות הביא את האסטרטגיות של שני המחנות למסגרת אמת של זמן ומקום, ובחן אותה בתנאי עימות ישיר. במסגרת נבחן העיקרון של העבודה שלא לתקוף חזיתית את הימין, ולהימנע מאזכור רצח רבין והאווירה שהביאה לרציחתו. בעטייה של המדיניות הזו נמנע פרס מלתקוף את נתניהו ישירות בעקב האכילס שלו. האיש שנאם רק שנה קודם לכן על מרפסת, מול כרזה שבה הוצג רבין במדי אס-אס, לא נדרש להשיב על שאלות מביכות. לעומת זאת, פרס עצמו הוצב בעמדה מתגוננת ונאלץ לדחות את האשמות נתניהו על כוונתו "לחלק את ירושלים". נתניהו נותר לבד בזירה כתוקף, בלי לחשוש שמא יותקף בכל עניין שהוא.

הטקטיקה שנקטה העבודה היתה להדגיש שנתניהו אינו מתחרה הולם, וניתנה לפרס  הוראה להתעלם ממנו בעימות. הטקטיקה הזו פגעה דווקא בפרס. היא הפכה את נתניהו לאנדר-דוג, נתפסה כהפרה של כללי הדמוקרטיה, והותירה מקום נרחב להתקפות נתניהו על פרס, בלא לחשוש מתגובת נגד. זו היתה טקטיקה אומללה, שגרמה  לקולות הצפים לחוש  שהיחס למועמד הנגדי הוא מתנשא.

לאסטרטגיה בסיסית זו נוספו כשלים בהופעת פרס. הוא הציג את עצמו בדרך מיושנת, של מנהיג המופיע כמייצג כיוון אידיאולוגי או תנועה פוליטית, לא כגיבור אינדיווידואלי. פרס דיבר על "אנחנו", נתניהו מכר את עצמו.

כך נוצר חוסר שוויון בין שני המתעמתים בשלושה תחומים: ההתאמה למדיום, חוקי הז'אנר, והאסטרטגיות השונות. נתניהו התאים יותר למדיום. הופעה בטלוויזיה היא הסביבה שבה הוא  פורח. הוא יכול להיות מתוח ועצבני, כפי שהיה לפני העימות, ולהתאושש מול המצלמות. הוא הופיע צעיר, אנרגטי, בטוח בעצמו. הוא מומחה באריזת מסריו לפי דרישות המופע, ומוודא באמצעות אימון מפרך שהוא עושה זאת כראוי. אסטרטגיית המתקפה חידדה את בטחונו העצמי. לעומתו, פרס נכשל בכל שלושת התחומים. הוא ביטא  בוז לעצם הרעיון שיש להתאמן למופע והאמין שמעשיו וחזונו "יעשו את העבודה". תשובותיו היו דחוסות, הוא לא הצליח לגבשן לסיסמה ולהתארגן בזמן שהוקצב לו. והגרוע מכל, פרס בא לעימות תחת אילוצים של  יועציו. במיטבו, כאשר הוא נרגז, בנאומיו בכנסת, הוא מצליף במבקריו. כאן היה חסר ביטחון, כבול בהוראה שלא לצאת נגד מתקיפו. בעימות אמת הוא היה עשוי לצאת מנצח. בגרסה המימית, שבה התנהג כאילו הוא בראיון ולא בעימות, הפך פרס לברווז צולע.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד