חינוך בתנאי מהפכה
חינוך בתנאי מהפכה

חינוך בתנאי מהפכה

רם כהן

מנהל בית הספר "הירדן" בשכונת התקווה

 

תגובה למאמרו של גדי טאוב "נשארנו ילדים", "פנים" מס' 4

 

במאמרו "נשארנו ילדים" מנסה גדי טאוב לבדוק את הסיבות לכך שבני הנוער הצעירים מתקשים כיום לחצות את הגבול שבין ילדות לבגרות. עיקרי דבריו של טאוב הם, כי בני השלושים גדלו בתקופה מבולבלת, שבה נשברו מיתוסים, שבה מערכת החינוך בפרט והמבוגרים בכלל מתקשים להעניק חינוך סמכותי. חוסר היכולת של הנוער לקיים הליך בריא של מרד בסמכות ואי הצבתם של גבולות מצד חברת המבוגרים יוצרת עבור הראשונים עולם כאוטי חסר סדר, ורצון עז להתחבר לעולמות "סמכותיים ומשמעותיים".

 "לא במקרה" אומר טאוב "מתפתחות בצד הקרייריזם נהייה אחר מיסטיקה מהמזרח הרחוק וחזרה בתשובה". לפי טאוב, קרייריזם הוא תוצאה של אינדיווידואליזם שמקורו במצוקה גדולה מאד, כמו גם הנהייה אחר כתות מיסטיות אלה ואחרות.

בין ייתר דבריו מפנה טאוב אצבע מאשימה כלפי דרכה של מערכת החינוך אשר מחנכת את הנוער באופן בו היא יוצרת מתבגרים מבולבלים חסרי סמכות. "כשאנחנו מבקשים מילד להיות יצירתי" כותב טאוב "אנחנו בעצם משליכים אותו שוב ושוב אל מאגריו הפנימיים ומסרבים לתת לו נקודת משען חיצונית בשאלות של טוב ורע, נכון ולא נכון, רצוי ולא רצוי".

*

התפיסה השמרנית אותה מציג טאוב היא תפיסה אשר נדרש ממנה להציב מודלים מעט יותר יציבים ומבוססים להצדקת כיוונה של האצבע המאשימה. אינני דוברה של מערכת החינוך לדורותיה, אך נראה לי כי טאוב חוטא בהאשמותיו ובדרך הצגת הדברים אשר מעוותת את המעשה החינוכי, מכופפת ומאלצת תפיסות חינוכיות עכשוויות לטובת תיאוריה אותה מנסה טאוב לבנות. בדבריי הבאים מבקש אני להסביר את התנגדותי לטאוב  מן הפן החינוכי.

טאוב פורס יריעה רחבה ביותר על מנת להסביר את משבר גילאי השלושים. פריסת היריעה מייצגת עולם דקדנטי ההולך להתנגשות חזיתית אל מול עולמות ערכיים ומוסריים, שבהעדרם מצויים  היחיד והסדר החברתי זה מול זה. האמנם?

התקופה עליה מדבר טאוב היא תקופה שתוקפה פג לפני כשני עשורים. תקופה זו אופיינה בתפיסות קשיחות מאוד של מוסדות וארגונים. מושגים כגון זוגיות, משפחה, בית ספר, תנועת נוער, אידיאולוגיה, שליטה בידע, מדינה, לאום, דת, תעסוקה, קריירה ועוד היו מושגים מאוד ברורים ומאוד חד משמעיים. מכך נגזר גם קונצנזוס אוביקטיביסטי סביב מושגים של טוב ורע, נכון ולא נכון, צדק ואי צדק.

התקופה בה אנו חיים כיום היא תקופה אחרת מבחינת המושגים והרעיונות שהיא מקפלת בתוכה. תקופה זו היא תקופה לימינלית. תקופה של דמדומים, היא מאופיינת  בשקיעתן של האידיאולוגיות הגדולות ולפני פריחתן של  תפיסות חדשות שאינן ברורות לנו עד הסוף.

מהפכות התקשוב והטכנולוגיה מציעות לנו כיום מגוון של אפשרויות למידה ותקשורת למאגרי יידע עצומים. כמויות הידע העצומות הנחשפות לכל אדם מציבות בסימן שאלה גדול מה יהיו יחידות הידע הצריכות להילמד בבית הספר. מאגרי הידע מאיימים  על מקומו של המורה "יודע הכל" אשר מתוקף כך גם יכול להוות סמכות מציבה גבולות. המורה איננו עוד כלי קיבול ליידע אותו הוא שופך על תלמידיו אלא בתפקידו הוא הופך למנחה ולמתווך לידע רב שמרביתו מולטידספלינרי.

טאוב רואה בהוראה באמצעות "כפיה " של ידע מוסמך ובדוק דרך להביא את התלמידים לידי התקדמות מסוימת בחשיבה שלהם. האם לאור המציאות העכשווית, שהיא מציאות פוסטמודרנית, ניתן לדבר עדיין על יחידות יידע הניתנות להוראה על ידי כפיה? הרי זה יהיה לרוב דבר שלחלוטין איננו מעניין ומאתגר. בתוך האוקינוסים של הידע מי שמנו להחליט מהו המכנה המשותף הרחב לכ- 35 תלמידים בכיתה? אני מזמין את טאוב לנסות פעם להורות בכיתה יחידות יידע על ידי שינון. המורה במקרה הזה ייזרק מהכיתה ובצדק. אני יכול להעיד מניסיוני האישי כי כבר בכיתה א' תלמידים לא אוהבים מורים הכופים עליהם שינון. ומורה טוב הוא זה המצליח בוירטואוזיות לא קטנה להביא את תלמידיו לחקור ולגלות בעצמם את הדברים המסקרנים אותם בלבד. הסקרנות הטבעית אצל התלמיד איננה דומה בהכרח לזו של חברו על כן מה ייבחר המורה לכפות על כל אחד מן השניים?

כיום, מיטב אנשי החינוך מובילים רעיון מהפכני של ביטול תוכניות הלימודים הידועות והשארת ההחלטה על קביעת התוכנית למוסד החינוכי המקומי. משרד החינוך ממליץ על תוכניות גרעין עם מושגי יסוד בסיסיים ללמידה והקהילה המקומית היא שבוחרת לעצמה את הנושאים המתאימים לה. במציאות הרלטביסטית בה אנו חיים הרי שכל מושג ורעיון נבחן מכיוונים שונים וכמובן שנלמד מזויות ראייה שונות. הופכים אותו על פיו הלוך וחזור ומוצאים את הדרך המתאימה ביותר לגעת בו וללמוד אותו. להבדיל, ראה איך טיפלו השנה בנושא השואה בבית ספר אנקורי בתל אביב ובבית ספר קדמה לפני שנתיים. לטוב ולרע, לכל מושג ונושא ניגשים כיום באופן שונה ממה שניגשו אליו בעבר ובאופן שונה מכל מקום ומקום, למורת או קורת רוחנו. אם אנו מדברים כיום על תפיסה רלטביסטית ועל כך שאין אמת אחת, דבר זה  נכון גם לגבי מודלים של התפתחות רגשית, מוסרית ואישיותית שהתפתחו בעבר והיוו תשתית מוצקה לחינוך והוראה. אם אין אמת אחת אודות ההתפתחות הנכונה לאיזה כיוון אם כן נחנך?

 האם כיום אנו יכולים לדבר על עיצוב אדם לאור מודל רצוי? האם יש מודל רצוי?

המחקרים העכשוויים, אולי מתוך נקודות מוצא רלטביסטיות, אינם מדברים עוד על אינטיליגנציה אחת אלא על אינטיליגנציות מרובות. הם אינם מדברים יותר על דרך הערכה אחת אלא על דרכים רבות ושונות להערכה. הפלורליזם מביא לגישות חדשות להוראה ולמידה. לא עוד למידת לוח הכפל באופן לקוני אלא ניסיון ללמוד את החוקיות שבו תוך מאמץ מתמיד לפתח אצל התלמיד חשיבה מתמטית. לא עוד סדר יום קשיח בו בכל שעה הילד עובר מנושא אחד למשנהו אלא סדר יום גמיש בו הילד יכול לבחור לעצמו את הנושא בו הוא רוצה לעסוק באופן דומיננטי יותר וניסיון לא פשוט למורה לבצע אינטגרציה בין נושאי לימוד שונים הנלמדים במהלך תקופה מסוימת. כיום אנו מובילים במחוז תל אביב את התפיסה של "כושר ושעת כושר". רוצה לומר, זהה את כושרו הספציפי של התלמיד והענק לו את היכולת להביא אותה לידי מימוש כשיהיה בשל לכך בזמן המתאים, במקום המתאים ובאופן המתאים לו. לא עוד כפייה אלא ניסיון אמיתי, מתוך כבוד, לתת לתלמיד את היכולת לבטא את עצמו בתוך מרחבי התפתחות המתאימים לו. חלק מהתפיסה היא, כי יש להתאים את המסגרת אל הילד ולא את הילד אל המסגרת.

המעשה החינוכי הוא כיום מעשה מרכבה. המורה המוצלח יהיה זה היכול להקנות לתלמידיו את החופש לבחור בתוך גבולות רחבי היקף ולא לפחד לאבד שליטה בתוך כך. לצערי אני פוגש לא אחת מורים שמרניים הנותנים לתלמידיהם "חבל קצר מדי", כאשר החרדה היא בעיקר חרדתו של המורה מאובדן השליטה בכיתה. לרוב תהיה כיתה זו מאופיינת בהתנהגות נורמטיבית, כפייתית, לא יצירתית וחסרת מנהיגות לוקאלית של תלמידים. מורה המאפשר לתלמידים לפרוץ אל מאגרי היצירתיות שלהם מביא אותם למחוזות רחוקים של התרגשות והתפרצות אדירה של תשוקה לדעת עוד ועוד. אנו, בני השלושים, לא חווינו עוצמות לימודיות כאלה, משום שאיש לא נתן דרור לנטיותינו הטבעיות. לצערי, למדנו כולנו לאור סגנון למידה והוראה אחיד. אין ספק, שכיום, כאשר ידועים עשרות סגנונות למידה של תלמידים, ברור שיש לבנות אחרת מושגים של הוראה ולמידה אפקטיבית.

*

נקודה נוספת הראויה להיות מוזכרת בדיון זה היא ביקורתו של טאוב על הארכת הילדות וחוסר הרצון של הילדים להיכנס לעולם המבוגרים. לטענתו נובע הדבר, בין השאר, בשל חוסר הגבולות שמוצבים לילדים והרצון להישאר בעולם מוגן ונאיבי. אל מול טענה זו יש להציב את טענותיהם של תיאורטיקנים שונים ובראשם ניל פוסטמן הטוענים כי הגבולות שבין עולם המבוגרים לעולם הילדים מטושטשים כיום וזאת בגלל שני הסברים מרכזיים. הסבר ראשון קשור לחוסר הנאיביות המאפיינת כיום את הילדים. הילדים אינם מקבלים יותר את "בעלותם" של המבוגרים על ידע הקשור למין, מוות, אלימות, משפחה ועוד. לילדים יש את היכולת להגיע אל האינפורמציה בעצמם ולרכוש אותה לעצמם עוד קודם שהם מגיעים לברר את המושגים הללו עם הוריהם. ייתכן והיינו מעדיפים שתהליך החשיפה עבורם יהיה אחר מתוך תפיסה פטרנליסטית, אך זוהי המציאות כעת. מאידך גיסא, אנו רואים מבוגרים שאינם עונים עוד על הגדרה מודרנית של "התנהגות מבוגרים". הם אינם דוחים סיפוקים, מסרבים לקבל על עצמם אחריות טוטאלית ומחויבות, שליטתם העצמית נמוכה יותר והם מבצעים לעיתים אקטים רגרסיביים לתקופות קדומות יותר של התפתחות ילדית. גבולות הילדות והבגרות מיטשטשים והולכים. אפשר לראות בכך את קץ עידן הילדות במובן הנאיבי שלה.

מערך הגרויים הרב המוצע כיום בכל נושא ונושא, שפע האפשרויות, התחרות הבלתי פוסקת בין הפירמות השונות ועוד, יוצרות זרימה בלתי פוסקת של גרויים, עד  שאחת המשימות המרכזיות של המורה כיום היא להעניק לתלמיד את היכולת לדעת לבצע בחירה נכונה עבורו. אין המורה יכול, ואין הוא צריך בכלל, להפעיל את סמכותו החיצונית אל מול תלמידיו, על מנת להשתית עליהם את מערכת הנורמות והערכים המאפיינת אותו, כי מה שנכון למורה לא בהכרח נכון לתלמידים ולקהילה אליה הוא משתייך.

טאוב מדבר על השתת סמכות חיצונית יודעת כל על התלמיד, האם נהייה אחר מקורות סמכות חיצוניים תפתור לאותו נער את הקופליקטים בהן הוא חי? התשובה היא לא. היכולת של אותו נער למצוא את הטוב עבורו ולהבחין בין טוב לרע תבוא לידי ביטוי ביכולתו לפתח את גבולות סמכותו הפנימית. הסמכות הפנימית ורמת התפתחותה היא מערך הקואורדינטות האישי של כל מתבגר. הסמכות הפנימית מעוצבת במפסלת דקה בנפשו של המתבגר תוך רגישות מקסימלית שלא לפגוע במרקמים עדינים המתהווים בחשיפתו היומיומית למגוון של מקורות קרינה רבי עוצמה כמדיה, אינטרנט, וידאו, אודיו, תוכנות מחשב, פרסומות, ואחרים שמאגריו של המורה המקיים מפגש עם התלמיד  בטלים לרוב בשישים לעומתם. הסמכות החיצונית אותה יגייס המורה אל מול התלמיד [בין היתר גם כדי להציב לתלמיד גבולות, כפי שטאוב דורש] תהיה משולה בעיני להלמות הפטישים.

 טאוב מביא בכתיבתו כדוגמא להשתקפות העולם הכאוטי בו גדל היום הנוער את ספורו של אתגר קרת "תשעים". אל מול זה אציע לטאוב, המייצג, לטעמי, גישה מאוד שמרנית, לקרוא את ספרו של הרמן הסה "מתחת לגלגל". ספר זה המספר את סיפורו הטרגי של נער "הנרמס" מתחת "לגלגל" הפטרנליסטי של הקהילה הסובבת אותו, היודעת היטב מה טוב עבורו, מסתיים בדברי חוכמה של סנדלר אשר מסביר בחוכמתו הפשוטה את הטרגדיה שבמות הנער: "שם הולכים אדונים אחדים שגם להם חלק בזה, שהגיע עד כדי כך."

"מה?", הפליט האב בקול נדהם ונעץ מבט מפקפק ומבוהל בלאיג. "לכל השדים והרוחות, הא כיצד?"

"הרגע, שכן, התכוונתי רק לעובדי ההוראה".  

נצחון גישת הסמכות והחשיבה שאנו יודעים מה טוב עבור הנער, המתבגר, בהכרח תביא לכדי התעמרות במאוויו וצרכיו של נער. כך גם בספרו של הסה.

ייתכן והוויכוח בינינו הוא על מידת החופש והגבולות הנדרשים. ייתכן ולטאוב פנטסיה לראות את הגבולות הדוקים יותר ומגויסים גם ובעיקר על ידי מקורות סמכות חיצונית, שהינם "היררכיים" לנער. לדעתי, הצלחתו של המחנך בעידן זה תהיה ביכולתו להעניק לנער את היכולת לפתח לעצמו את סמכותו הפנימית מתוך מערך יחסים הקרוב יותר לשיוויוניות ואשר מבוסס יותר על כבוד הדדי.

לגבי השאלה הבלתי נמנעת אודות חיפוש המשמעות, יש לדעתי להסתכל על שאלה זו בפריזמה רחבה יותר מזו המצומצמת אותה מציע טאוב. דווקא השינויים הטכנולוגיים הקורים חדשות לבקרים מאיימים כיום על כל פרדיגמות החשיבה שהיו מקובלות. אם נרצה נוכל לראות בכך את נצחון הטכנולוגיה על הרוח, עצוב אבל זה ממש כך. האיום המתמיד שכולנו נזרקים לתוך תקופה של עמימות, מכוונת חלק מאיתנו למקום בו ניתן למצוא תשובה לכל. הריק הערכי הנוצר כיום אצל חלקים נכבדים באוכלוסיה מביא אותם באופן טבעי לחפש משמעות בהתארגנויות וולנטריות, בהתארגנויות דתיות ועוד. אני מניח שככל שיכולתו האישית של האדם נמוכה יותר - נהייתו אחר מסגרות טוטליות תהיה גבוה יותר. בשני העשורים האחרונים החברה הישראלית עומדת בפני גל חזרה בתשובה המאיים על החברה החילונית. יש לדעת כי חלק מכך נעוץ בעובדה כי חלקים נכבדים באוכלוסיה הישראלית חוו חוויות של אימפוטנטיות בתחום התעסוקה, הכלכלה, ההשכלה, האדפטציה לטכנולוגיה ולתרבות ועוד. דבר זה הוא שהביא אותם לברוח אל מסגרות הפועלות היטב על הרבדים הנמוכים ביותר של החרדה וההגנה מפניה. היכולת לתפקד במצבי עמימות איננה פונקציה של מעבר שלבי המרד בגיל ההתבגרות בהצלחה [ומה תחשב להצלחה בכלל?] אלא בבטחון הפנימי האישי שנרכש לו לאדם משחר ילדותו. ביכולתו להיות שליט על גורלו, להיות בעל שליטה עצמית פנימית ובעל מסוגלות עצמית [SELF EFFICACY]. הפגנת סמכות חיצונית כלפיו ואינוסו לצעוד בסך לא תקיים אישיות אוטונומית ובריאה אלא אישיות תלותית וחסרת בטחון ואמונה בעצמה, והניזונה מפחד ואיום.

כמו בכל דבר אחר בחיים, יש למצוא את האיזון הטוב בין הקונפליקטים השונים. במקרה שלנו - מתן דרגות חופש לתלמיד לבצע מרד בתוך מרחבי גדילה, היכולים לאפשר זאת .

 

 

ברצוני להודות לד"ר. רוני אבירם, מנהל המרכז לעתידנות בחינוך, אוניברסיטת בן גוריון, שבפרסומיו  השונים  נעזרתי  בכתיבת  דבריי.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד