מחיר הניצחון, עומק הכישלון
מחיר הניצחון, עומק הכישלון

 

מחיר הניצחון, עומק הכישלון

פרופ' מוסא בודיירי

יליד קטמון בירושלים, מלמד מדעי המדינה באוניברסיטת אל-קודס, ירושלים

 

ישראל לא עשתה את יהודיה לעם ככל העמים. הבעיה היהודית רק הועתקה מאירופה למערב אסיה. נראה שתמצית הציונות, החילונית והדתית, היא מדינה-מבצר הנתונה במצב מלחמה מתמיד עם שכנותיה ועם אוכלוסיית ילידים, הערבים הפלשתינאים שנושלו * מבט ביקורתי של היסטוריון פלשתיני על התנועה הציונית.

 

לפני כעשר שנים פנה אלי איש אקדמיה ישראלי ושאל אם אסכים לשאת סדרת הרצאות בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, לפני קבוצה של פקידים ממשרד החוץ הישראלי. הוא הסביר שאני "חופשי לומר כל מה שאני רוצה". מה שנדרש ממני הוא לתת "נקודת מבט פלשתינית" על הבעיה. דחיתי את ההצעה, והסברתי שאני יכול להציג רק מה שלדעתי הוא ניתוח מדעי-עיוני, לא פלשתיני, יהיה זה האחרון מה שיהיה.

עתה, כשהתבגרתי בעשר שנים, ואולי קצת החכמתי ואני בטוח פחות באמיתות מוחלטות, אני מרגיש שעלי לפתוח באמירה שכל מה שאכתוב כאן נצבע בהכרח בצבעי עובדה יסוד אחת. אני ערבי, החי פחות או יותר, בצל עולה המעיק ללא נשוא של ישראל, הן במובן המיידי והן מבחינת ההגמוניה שהיא מפעילה על סביבתה מאז ניצחונה במלחמת 1967, גם אם אני מתגורר פיסית מחוץ לגבולות הצרים של ישראל/פלשתין.

 *

לא תמיד היה כך. לפני מלחמת יוני 1967 לא היו ישראל וענייניה בראש מעיניי. הסוגייה נראתה לי ברורה ופשוטה. תושביה הערבים של פלשתין הוגלו ממולדתם, בכוחם המשותף של הבריטים והיהודים, והוחלפו במתיישבים קולוניאליים אירופיים, שבעיני לא היו שונים מקהילות המתיישבים הלבנות ברודזיה ובדרום אפריקה. היה חשוב לתקן את העוול שנעשה לפלשתינאים, אבל דבר זה היה פרט קטן, שייפתר איך-שהוא ברגע שהערבים ישליטו סדר בענייניהם הפנימיים. תמורה חברתית ופוליטית בעולם הערבי נראתה לי כמשימה דחופה יותר. מנקודת מבט זו נראתה החלטת החלוקה, אם כי בלתי-צודקת בעליל, כפיתרון זמני מניח את הדעת.

 ב -1947 היו היהודים בפלשתין קהילה אוטונומית מגובשת, כמו חברות מתיישבים אחרות, בהבדל זה, שהם לא היו קשורים לארץ-אם בדומה לאזרחים הצרפתים באלג'יריה. האלימות והעוינות אפפו את הערבים והיהודים, בלי קשר לעובדה שהאחראים לה היו אלה שבאו או הובאו מבחוץ. הערבים לא היו מוכנים להסכין לנוכחות היהודים בקרבם, ודיברו במונחים של הקמת פלשתין ערבית, בעוד היהודים ביקשו להקים מדינה יהודית בלבד. לאור כל אלה נראתה החלוקה כפיתרון הפחות גרוע.

אף על פי ש"מדינה ציונית קיימת למעשה" עמדה ממש לפתחי, לא היה זה דבר שעורר בי סקרנות אינטלקטואלית; הבעיה היהודית באירופה, לעומת זאת, היתה נושא מרתק, שצמח בי באופן טבעי, כחלק מהתעניינותי בנושאים הקשורים לאירופה בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. המהפכה הבולשביקית נראתה לי כמחזה מאוכלס דמויות מרתקות, שרבות מהן באו מרקע יהודי; היתה גם מלחמת האזרחים בספרד והתפקיד שמילאו בה הבריגדות הבינלאומיות; והמאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, נושא שאחרי טבח שארפוויל החל למשוך תשומת-לב עממית כללית. יהודים מדרום אפריקה עמדו בחזית המאבק למען חירות וצדק.

ב -1963  ביקרתי במזרח גרמניה כתייר, ובהדרכת דודה שלי, שהתגוררה בגרמניה כפליטה פוליטית, קיבלתי שיעורים ראשונים בתולדות גרמניה במאה ה -20 בשעתו נראו ערים כמו ברלין המזרחית ודרזדן כאילו הגיחו זה עתה מהמלחמה. דודתי עמדה בתקיפות על כך שהגרמנים לא השתנו, שעדיין רחשו בקרבם רגשי עוינות כלפי לא-גרמנים. אפילו במזרח לא נטשה אותם שנאתם ליהודים. הדבר עורר בי תמיהות. לא יכולתי להבין כיצד מדינה, שבשנות ה -20   התגאתה במפלגה הקומוניסטית הגדולה והתוססת בעולם, היתה מסוגלת בעת ובעונה אחת לדגול בדעות קדומות לאומניות וגזעניות כל כך. העובדה שהדבר נמשך שמונה-עשרה שנים אחרי חורבן הנאציזם וכינון משטר קומוניסטי פשוט נשגבה מבינתי. אבל רעיון אחד התברר לי, ונותר עמי מאז: הלאומיות היא צורה מודרנית של שבטיות בעידן הקפיטליזם, ואם היא מובאת אל מסקנתה ההגיונית האחרונה, היא בהכרח ברברית.

קצת אחרי 1964 נתקלתי בספר תמונות שפרסמה הוצאת פנגווין, בהפקת ארווין לייזר (עיתונאי יהודי גרמני שנמלט מברלין לשוודיה ב -1938 ), שכותרתו "היסטוריה בתמונות של גרמניה הנאצית". זו היתה מן הסתם הפעם הראשונה שראיתי תמונות ממחנות ריכוז; ראיתי תצלומים של אנשים עונדים טלאי צהוב, תצלומים של נשים עירומות מאמצות תינוקות בעמדן בתור לתאי הגזים, ותצלומים מגטו ורשה; תמונה אחת, שהרשימה אותי במיוחד, היתה איור שכותרתו "דפוסי ישבנים", שהיתה אמורה להראות תכונות גזע אופייניות; ישבניהם של הגזעים העליונים שונים, מסתבר כך רצו תועמלני הגזע הפסבדו-מדעי שהעולם יאמין. העובדה שהקורבנות היו יהודים לא נראתה לי רלוונטית.

שנים אחר כך, כשקראתי כיצד דיכאו הבריטים את המרד ההודי ב -1857 ,עם מחזות זוועה של חיילים הודים שנכבלו ללועות תותחים ונקרעו לגזרים, לעיני הקצינים הבריטים ונשותיהם שצפו במופע, קיבלתי אישור מחודש לאמונתי שיש מערכות חברתיות מסוימות הדוחפות אנשים להתנהג בצורה ברברית. במאה העשרים נבחרו יהודי אירופה לטבח ולהשמדה, אבל כל תולדות האדם מלאות מיני מעשי טבח אכזריים ומיתות משונות.

היהודים, שלא כמו קורבנות אחרים, פיתחו בהצלחה נרטיב רב-עוצמה וזיכרון קולקטיבי, ששימר את הגחלת החיה של סיפור מותם וייסוריהם. ואולם כל זה לא התקשר אצלי לפלשתין, לציונות או לישראל. השואה היתה תופעה אירופית לגמרי, בלי שום קשר למה שהתרחש בפלשתין בשנות המנדט הבריטי. אמנם עדיין לא קראתי את לנין באותה תקופה, אבל נראה לי ברור שהכבלים נשברו בדיוק בנקודת החישול, ובחוליה החזקה ביותר שלהם. לא יכולתי להבין מדוע ירצו אנשים לברוח במקום להישאר ולהשיב מלחמה שערה. רק אחר כך הבנתי, שלציונות לא היה כל קשר ליהודים שנספו בשואה, או לחורבן יהדות מזרח אירופה, אלא במונחים אינסטרומנטליים.

מלחמת יוני 1967 עוררה בי את התעניינות בציונות. מסיבה כלשהי הנחתי, שהשיח של הציונות יהיה גזעני וקולוניאלי בגלוי. מובן שאי ידיעת העברית הגבילה אותי, נאלצתי להסתמך על טקסטים באנגלית, ולקח לי זמן רב להבין שלעניין השפה יש חשיבות ראשונה במעלה. בשפתו הפרטית יכול  השבט לגלות הכל, בעוד הדימוי העצמי שהוא מנסה ליצור לעצמו בלשונות של אחרים תפור בקפידה. הטקסט שנשמר בזכרוני אינו של הרצל או של פינסקר או של מנדלסון או של בורוכוב, אלא כתב תעמולה מאת סופר בשם עמוס קינן, שנכתב בשנות הששים, ואם זכרוני אינו מטעני, כותרתו היתה "מכתב גלוי לפידל קסטרו, צ'ה גווארה ויתר מהפכני העולם" או משהו בדומה לזה. הטיעון הבסיסי שלו היה, שהישראלים הם המהפכנים האמיתיים במזרח התיכון. נדמה לי אפילו שהשווה אותם לווייטקונג, שבתקופה ההיא שבה את דמיונם של מאות אלפי צעירים באירופה, וששמו היה תרועת הקרב בהתפרצות שהתרחשה בפאריס ב -1968 ונשאה הבטחה (שלא התגשמה) לשחר חדש ומפציע.

לאלה הזוכרים את האירועים הללו, מגולמת רוח התקופה בדברים שכתב המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת' על המהפכה הצרפתית: "אז היה זה אושר להיות חי". עמוס קינן ניסה לגזור גזרה שווה בין זה, לבין מה שייצגה והשיגה הציונות בעבורי: חורבן ונישול של עם, שכמו האינדיאנים באמריקה או האבוריג'ינים באוסטרליה, שרידיו לא הושמדו, אלא עודם בחיים ומשמרים בידיהם את תעודות הבעלות על בתיהם ואדמותיהם, מחזיקים בהישג יד את המפתחות לבתיהם, ומנחילים לילדיהם ולנכדיהם את זיכרון השתייכותם לארץ שאליה נאסרה עליהם הכניסה. דבר זה הדהים והכעיס אותי, ונראה לי זיוף אדיר, היסטורי ואינטלקטואלי.

כשקראתי אחר כך את "אוטואמנציפציה" לפינסקר הזדעזעתי באותה מידה מאמונתו שהאנטישמיות, שהוא קרא לה "סטייה רוחנית", היא מחלה חשוכת מרפא. לא רק מפני שאיני מאמין שיש מחלות חשוכות מרפא, אלא מפני שלא הבנתי איך הוא יכול להתייחס לאנושות בצורה גורפת כל כך. אם ניתן להסביר תופעות טבע, ודאי שניתן להסביר אירועים חברתיים, פוליטיים וכלכליים. להאמין שאין לאנטישמיות מרפא, פירושו לשפוט בצורה מגוחכת וכוללנית לא רק את כל הלא-יהודים, אלא גם את היהודים עצמם.

*

אבל מה באשר לציונות עצמה? ומה עם הצלחותיה? אם נסלק ממנה את זיקתה לתנ"ך, היא נראית כמו חלק מעליית הלאומיות המתמשכת באירופה, לאומיות אורגנית, שיש לה הרבה מהמשותף עם מושגי הבלעדיות והבדלנות שהיו מקובלים בתקופה ההיא. מדינת הלאום, חשבו אז, תביא ל"קץ ההיסטוריה" המקווה. אמנם עמדה זו נותרה עמדת מיעוט. יהודי אירופה המערבית לא ויתרו על ההתבוללות הדוהרת שלהם.  יהודי מזרח אירופה, שומרי מסורת, שומרי מצוות וחפים ממודרניות, לא גילו כל עניין בהמרה לדת החדשה, החילוניות והלאומיות, שהציונות שאפה לגלם. בעיני אותו חלק מיהודי אירופה שניתקו את הכבלים הדתיים והאינטלקטואליים שסגרו אותם בגטו, היתה הסוציאל-דמוקרטיה מושכת הרבה יותר מהתחייה הלאומית. הבונד, ולא החוגים הציוניים המצומצמים, הוא המייצג את האוונגרד של יהדות מזרח אירופה.

לאלה שביקשו לפרוץ את החומות המדכאות של רוסיה הצארית ושכנותיה, היתה ארצות-הברית, ולא פלשתינה, הארץ המובטחת. מיליוני אירופים עשו את המסע הזה וחצו את האוקיינוס האטלנטי, והיהודים ביניהם. העובדה שרק מיעוט מקרב היהודים היה ציוני, ושהאנשים שפתחו בפרויקט בניית האומה בפלשתינה באו ממזרח אירופה ולא מהחברות המתקדמות יותר במערב, הצביעה על סוג החברה והערכים שעתיד היישוב לבחור.

מלכתחילה היתה מטרת הציונות להפוך את מצב היהודים לנורמלי. במלים אחרות, לבנות חברה יהודית מרובדת, עם מעמד איכרים, מעמד עובדים, בורגנות וכדומה, נפרדת ושונה מעמים אחרים וממדינות אחרות. הציונות רצתה לא רק בנקאים ובעלי-מלאכה יהודים משלה, אלא גם גנבים ופרוצות משלה. דבר כזה ניתן לעשות רק על ידי עקירת היהודים ממקומות מושבם והעברתם לארץ ריקה, שבה לא יוכל איש להגביל את משלח-ידם. בה-בעת, בחירת פלשתינה כארץ המולדת הותירה את הציונות צמודה לשיח הבתר-לאומני, ודבר זה מסביר את התמורות שניכרות היום בחברה הישראלית, עם עליית כוחן והשפעתן של קבוצות פונדמנטליסטיות דתיות, והוויכוח הבלתי פוסק בשאלות מיהו יהודי ומיהו ישראלי.

ה"אחֵר" של הציונות, התושב הערבי של פלשתינה, לא היה לו מקום ולא יכול להיות לו מקום, בתכנון הציוני. חמישים שנה אחרי כינונה, רואה המדינה היהודית בסיסמה שהעלו כמה מאזרחיה הערבים, "מדינה לכל אזרחיה", איום אנטי ציוני. הציונות נכשלה בניסיונה לקבץ את הגלויות, רוב היהודים סירבו לבוא לפלשתינה ועקרו לאמריקה או נותרו במקומותיהם, הרוב המכריע של היהודים שקבעו את מושבם בפלשתינה באו אליה בלית ברירה, כפליטים שלא הצליחו לפרוץ את שעריהן החסומים של מדינות אחרות, וכמחצית מהאוכלוסייה היהודית בארץ מורכבת מיהודים ערבים, שההשכלה לא הגיעה עדיהם, והם לא הכירו מעולם את תיאוריית "הפירמידה ההפוכה. על אף כל זאת טוענת ישראל שהיא מדינת העם היהודי ומקום המקלט האידיאלי שלו.

הציונות נכשלה גם בהצלת יהדות אירופה מהשמדה, ואיני מסתמך כאן על  טיעוניו של תום שגב בספרו "המיליון השביעי", אלא בעיקר על העובדה שהיעד המרכזי של הציונות לא היה להציל יהודים אלא להקים מדינה, מתוך אמונה פשטנית למדי, שקיומה של מדינה יערוב איך-שהוא לביטחונם ולקיומם. העובדה היא, שהיהודים בפלשתינה ניצלו מגורל היהודים במדינות שכבשו הנאצים רק משום שהגרמנים נכשלו בכיבוש פלשתינה. צבאות בעלות הברית בקרבות אל-עלמיין וסטלינגרד הם שעצרו את מכונת המלחמה הנאצית, ואין סיבה להניח שבמקרה של כיבוש פלשתינה היו הרשויות הנאציות מטפלות ביהודים שם אחרת משטיפלו בהם במקומות אחרים.

אם יש מאפיין עקבי אחד למדינה זו מאז הקמתה, הרי הוא תחושת חוסר הביטחון והאיום המרחפת על רוב תושביה היהודים. אפילו היום, אחרי חתימת הסכמי השלום עם כמה מדינות ערביות, וגיוס אש"ף ככוח ביטחון שיקל על עבודתו של משמר הגבול, היהודים בישראל הם עדיין הקהילה היהודית היחידה בעולם שחיה במצב פחד וחרדה תמידיים, כקולקטיב ובאופן אישי. הקמת המדינה, נרמול העם היהודי וכן הלאה, לא יצרו מקלט בטוח.

                                            *

ניצחונה של הציונות, שפרופ' אמנון רובינשטיין קשר לה כתרים מהודרים כל כך בכתביו האחרונים, המיט אסון גמור על תושביה הערבים של פלשתין. יש לומר, שהדברים לא יכלו להתגלגל באופן אחר. ההיגיון שביסוד קיבוץ הגלויות הצריך קיומה של ארץ ריקה. הארץ כמובן היתה ריקה במשמעות שייחסו לכך מתיישבים קולוניאליים אחרים, שהיו להם פחות יומרות מוסריות, ושראו בכל טריטוריה שאין בה נוכחות אירופית ארץ ריקה. היא היתה ריקה כמו בגילוי אמריקה ובפענוח "מסתרי" אפריקה. גורל הערבים לא נחרץ ב -1948 אלא במעשים שעשה הצבא הבריטי לאחר שהערבים נחלו תבוסה במרד 1936, שארך שלוש השנים. ב -1948 הם לא היו מסוגלים להתמודד כהלכה עם הכוחות היהודיים המאורגנים באופן ריכוזי, שהתחילו לכבוש חלקים של פלשתינה הרבה לפני נסיגת הבריטים מהארץ בשנת 1948.

החלטת החלוקה, שאישרו האומות המאוחדות ושההנהגה היהודית בפלשתינה הסכימה לה כביכול, סתרה את אחד מעיקרי הציונות – הקמת מדינה יהודית. אם נביט בהתפלגות מספר האוכלוסין לפי גבולות החלוקה, נראה שההחלטה הזאת ביקשה בעצם להקים מדינה אחת ערבית ומדינה אחרת דו-לאומית, מחוברות יחדיו בקשרים כלכליים. אילו יושמה החלטת החלוקה כלשונה, היא היתה בבחינת כשלון הציונות ולא הצלחתה.

הדחייה המוצדקת שדחו הפלשתינאים את החלוקה (איזה אדם או קבוצה יסכים לוותר על מה שלדעתו הוא זכותו החוקית תמורת חלק קטן מאותן זכויות), תוארה מאז כחטא הקדמון. בגלל שחטאו בחטא זה נעשו בלתי ראויים, כאילו רק הראויים זכאים לממשל עצמי, לחירות ולביטחון בחייהם וברכושם. ואולם התיעוד ההיסטורי מוכיח, מעל לכל ספק, שגם הנהגת התנועה הציונות וגם הרשויות הקולוניאליות הבריטיות לא התחשבו בענייני הפלשתינאים כשחרצו את גורל פלשתינה ותושביה הערבים. בהצהרת בלפור מדברים עליהם כעל "תושביה הלא יהודיים של הארץ", מסה אחידה ונטולת זהות ברורה, וגורלם נחרץ לא כתוצאה מדחיית החלוקה, אלא כתוצאה מקנוניה של הציונים עם הנסיך עבדאללה מעבר הירדן, שגם אותו החזיקו הבריטים קצר.

הקמת מדינה ערבית פלשתינית עצמאית לא עמדה על סדר יומו של איש. אילו קיבלה עליה מנהיגות התנועה הלאומית הערבית הפלשתינית את החלטת החלוקה, רוב הסיכויים שעבדאללה ובן-גוריון, בתמיכת הבריטים, היו גוזלים בכל זאת נתחים מהשטחים שהוקצו למדינה הערבית.

הגליית התושבים הערבים מגבולות מדינת ישראל הנולדת היתה חלק חיוני ונחוץ ביותר לביצוע מוצלח של פרויקט המדינה הלאומית. הוויכוחים בשאלות אם ברחו הערבים או הוגלו מכפריהם, אם תוכנית דל"ת היתה או לא, אם בן-גוריון נתן הוראות בכתב או בתנועת יד, אם יגאל אלון התנהג אחרת ממפקדים צבאיים, או אם גורלם של כפרים "ידידותיים" שפר עליהם יותר מכפרים "עוינים", הם מגוחכים ומיותרים. "טיהור אתני", אם נשתמש במושג עכשווי פופולרי, היה מה שקרה בעקבות המלחמה שהכריז הצבא הישראלי שאך זה הוקם נגד אוכלוסייה, שברובה היתה מורכבת מאיכרים חסרי מגן, שהגנה על עצמה באמצעים הפרימיטיביים שעמדו לרשותה וניסתה להבטיח את הישרדותה בשיטות עתיקות. לפעמים הצריך הדבר לשבת בשקט, לפעמים להיכנע, ולפעמים להתרחק משדה-הקרב למקומות סמוכים עד שיתפוגג אבק הקרבות והם יוכלו לשוב הביתה ולחדש את חיי השגרה שלהם.

בעיית הפליטים הפלשתינאים נוצרה בגלל סירוב ממשלת ישראל להרשות לפליטים לשוב לבתיהם. יותר מ -350  כפרים ערביים נחרבו בעקבות 1948, והם נהרסו בכוונה תחילה, כדי למנוע אפשרות שיבה של תושביהם. אין פה מעשי נסים, רק תחבולות כוחניות.

היישום המעשי של הציונות הביא שינוי קיצוני, ולא רק בחיי התושבים הערבים של פלשתין. כל המדינות הערביות השכנות, מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, נפגעו ממצב המלחמה שהושתל פתאום בקרבם. הם שילמו מחיר כבד בשל החיים לצד שכן גברתן, שהשחיל עצמו לשכונה חרף מחאות תושביה, החליט שהשכונה לא מוצאת חן בעיניו והחל לפעול בהתאם. לא מדובר רק באובדן חיי אדם ובהרס פיסי שנגרם לארצותיהם, תהליך הנמשך עד היום בלבנון, אלא בעיקר באנרגיה מבוזבזת ובמשאבים אבודים המוקדשים לניסיון להדוף את חמת-זעמה של ישראל ואת מעשי הגמול שלה, המוטלים בשרירות על כל מי שמגיע לו בעיניה אזהרה או עונש.

בנוסף לכך, לידתה וביסוסה של ישראל סיפקו למדינות ערב נימוק להקמת משטרים צבאיים, להחנקת החירות האישית, לסתימת פיה של העיתונות ולעקירת מאות אלפי יהודים ערבים מבתיהם, הכל בתירוץ של המאבק בציונות.

עם הגשמת התהליך שהחל בקמפ דייוויד והגיע לשיאו בהסכמי אוסלו ובהסכם השלום עם המלך חוסיין –  מתברר שהציונות לא היתה אלא פסק-זמן, רגע חילוני במסע משיחי ודתי. הציונות יצרה מדינה ותוך כדי כך השתלטו עליה המפלגות הדתיות הלא ציוניות, שנראה כי אימצו בהצלחה תפיסות תאוקרטיות. הפוסט-ציונות היא ביטוי לקץ העידן ההרואי, ולחוסר יכולתם של המיתוסים שעליהם נבנתה מדינה ישראל להחזיק מעמד במציאות. משמעותה הוא גם זה, שהישראלים מכירים בכך שאין היגיון בזהות הישראלית החילונית אם היא תמשיך להתבסס על יסודות שבטיים ודתיים. ואולם זהו דיון פנימי, ישראלי-יהודי, שאין בו מקום לתושבים הערבים של פלשתין.

בני מוריס, הכבשה השחורה של אוהבי הזמנים הטובים ההם, חוזר ואומר זאת בלי חשך, בניסיון להצדיק את מה שקרה ולהתאימו לראיות ההיסטוריות, המציגות עצמן לעיני כל מי שחפץ לראותן. אחרים, המרחיקים לכת ממוריס, משתייכים לקטגוריה של "יורים ובוכים". אבל בכל מקרה, הדגל הציוני כבר נלקח מידיהם. הפונדמנטליסטים הדתיים השתלטו עליו. ואולי זה כישלונה האמיתי של הציונות.

ישראל לא עשתה את יהודיה לעם ככל העמים. ההשמדה הברברית של יהדות אירופה  חיסלה בדרך מזוויעה את "הבעיה היהודית" באירופה. הציונות הצליחה לכונן מדינה יהודית בלב העולם הערבי, אבל לא הצליחה לפורר ולעקור את האוכלוסייה  הערבית של פלשתין. חמישים שנה לאחר "עקירתם" הם מציינים את ה"נַכּבה" (אסון) וה"מוכּוואמה" (התנגדות). כלומר, הבעיה היהודית הועתקה למעשה  מאירופה למערב אסיה. נראה שתמצית הציונות, החילונית והדתית, היא מדינה-מבצר הנתונה במצב מלחמה מתמיד עם שכנותיה ועם אוכלוסיית הילידים הפלסטינים, אוכלוסייה שנותרה כנועה ומסכימה לחיות במשטר דמוי אפרטהייד.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד