ירח הדבש נגמר
ירח הדבש נגמר

 

ירח הדבש נגמר

פרופ' פרדי שפיגל

פסיכואנליטיקנית קלינית ומלמדת בפקולטה ללימודי היהדות באוניברסיטת לוס אנג'לס. פירסמה מספר ספרים בנושאים שונים, והיא משלימה עתה ספר על פסיכואנליזה ויהדות. מפרסמת בקביעות ב"ג'רוזלם ריפורט", לוס אנג'לס טיימס וכתבי עת  יהודיים בארה"ב

מאנגלית: נרי גבריאל-סבניה

 

שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם הולכות ומתרחקות זו מזו. הקרע הפוליטי בישראל חוצה את יהדות ארה"ב, ואני כאשה הקרובה למסורת איני מוצאת עצמי בקיטוב בין האורתודוכסים והחילוניים בישראל. את הדור היהודי הבא כל זה כבר לא יעניין.

 

ביקרתי בישראל בפעם הראשונה ב1967-, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הייתי בת 22, ואך זה נישאתי לאדם שלמד את מדיניות החוץ של ארה"ב במזרח התיכון, כך שנסיעה לישראל נראתה הגיונית. אבל רציתי לבקר בישראל כבר שנים אחדות לפני כן, וללמוד באוניברסיטה העברית בשנה הראשונה של לימודי בקולג'.

הורי הטילו וטו על התוכנית. חששותיהם, כך אני חושדת, הצביעו אז והיום על כמה נקודות מתח ביחסים בין ישראל ליהודי אמריקה. מעולם לא התברר לי לחלוטין, האם חששו בעיקר מהסכנה שנשקפה לבריאותי ולשלומי, או שמא פחדו שאתאהב מעל לראש בגבר ישראלי, וכך אהרוס את חיי ואנטוש אותם, את  הורי (ושמא, מנקודת השקפתם, היו אלה פחדים חופפים!).

                                          *

כשבאתי בסופו של דבר לישראל, היה זה בתקופה של אופוריה גדולה (הורי, כמובן, עמדו על כך שנשלח להם מברק כשנעזוב בשלום את הארץ!). בשבועות האקסטזה ההם בקיץ 1967 נדהמתי מתגובתי הרגשית המיידית כלפי ישראל. אלמלא הייתי אדם מאופק מאוד, המתעב הפגנות רגש פומביות, הייתי מתפתה לנשק את האדמה ברדתי מהמטוס, סוג של השתפכות רגשית שעליה קראתי לפני כן, ועתה צפיתי באנשים עושים אותה הלכה למעשה. באותו רגע יכולתי להבין זאת. בראותי את הארץ מהמטוס, לא ידעתי את נפשי.

מובן שהתחנכתי על תעמולה ציונית. הכיתה שלנו בחוג ללימודי עברית ויהדות יצאה בצוותא לצפות בסרט "אקסודוס", ועוד לפני כן קראתי את הספר, חרף מחאות סבתי. היא חשבה שהספר טעון מיניות ואינו מתאים לנערות צעירות. אני זוכרת שדוד בן גוריון בא לביקור בשיקגו בשנות ה50- המוקדמות. נחשבתי צעירה מכדי ללכת לאסיפה, ולכן נשארתי בבית עם אמי, בעוד יתר בני השבט (אפילו אחותי הגדולה ממני בשנתיים) הלכו. אמנם לא הבנתי על מה המהומה, אבל ידעתי  שיש משהו מיוחד מאוד באירוע הזה, ושאני נשארתי בחוץ.

אני זוכרת את עצמי מתווכחת עם מורתי בכיתה ו', גברת קלייטון, על משבר סואץ. ערב קודם לכן למדנו בשיעור היהדות שהפלישה למצרים היתה לא רק מוצדקת לחלוטין, אלא מעשה גדול. כשניסיתי את המשפטים הללו על גברת קלייטון, היא לא קנתה אותם. ברגע זה, הזהויות שלי כתלמידה אמריקאית טובה וכיהודיה טובה התנגשו. לואי ברנדייס, אולי הציוני האמריקאי הבולט ביותר בראשית הציונות, (וכמובן, השופט היהודי-אמריקאי הראשון בבית המשפט העליון בארה"ב), טען לעתים קרובות שלהיות אמריקאי טוב פירושו להיות יהודי טוב, ולהיות יהודי טוב פירושו להיות ציוני. כמו רוב יהודי ארה"ב בשעתו הנחתי שהוא צודק. זהות אחת העלתה את קרנה של האחרת.

אם הועמדה טענתו של ברנדייס בספק ב1956-, היא הגיעה עד עברי פי פחת ב1967-. הוויכוח שלי עם גברת קלייטון, בעקבות מלחמת סיני,  היה אימון טוב לקראת השיחות שהתקיימו סביב מלחמת ששת הימים. מכיוון שחייתי אז בקהילה אקדמית, הייתי זקוקה לכל האימונים האפשריים. הזדעזעתי מכמה עמדות אנטי-ישראליות ארסיות של אנשים שחשבתי אותם לידידינו. ידידי אמת היו אלה שהעירו אותנו באישון לילה כדי להודיע לנו שהמלחמה פרצה. התבצרנו סביב המדורה בלב השממה, חשים זיקה עזה ליהודים בעולם כולו.

כמו רוב היהודים האמריקאים, נתפסנו גם אנו לתזזית של מגביות כספים. אם לא יכולנו להשתתף בקרב לצד הטובים, לפחות יכולנו לתמוך בו. אחרי המלחמה תהינו אם עלינו להמשיך בתוכניות שהיו לנו לבקר בארץ. אולי כדאי פשוט לתרום יותר כסף. בסופו של דבר השתכנענו לנסוע רק מפני שרוב המימון לנסיעה הגיע ממענק אקדמי שנועד לתכלית זו.

כשהגענו לירושלים, נשחקה התרוממות הרוח האישית שלי עד מאוד. קודם כל היה עניין  נרות השבת. לפי חישובי עמדה השבת להגיע, והנחתי שאוכל להדליק נרות במלון. זו היתה פגישתי הראשונה עם האורתודוקסיה ישראלית, שכל האמריקאים היהודים מכירים עתה את עוצמתה, בעקבות השתתפותם בעימות האחרון על חוק ההמרה. במלון הודיעו לי, בפסקנות שאינה משתמעת לשתי פנים, שמבחינת המלון, חלפה שעת הדלקת הנרות. הואיל ולא עלה בדעתי להביא נרות שבת בנסיעה לארץ הקודש, הייתי תקועה.

מצב רוחי השתפר כשיצאנו לטיול, ומיד נתקלנו בחברים אמריקאים בביקור אצל משפחתם הישראלית. הם הזמינו אותנו לארוחת ערב בדירת המשפחה. הנה, חשבתי, זאת ישראל של החלומות, שבה כל היהודים אכן ערבים זה לזה. הכנסת האורחים היתה יוצאת מהכלל, אך כשהגישו לנו גלידה, כקינוח לארוחת-ערב עם עוף, קלטתי שזה עתה אכלתי את הסעודה הלא כשרה הראשונה בחיי, ועוד בשבת.

עד ששכבנו לישון באותו לילה נעשה לי ברור, שהיהדות הקונסרבטיבית-ימנית -אמריקאית שלי אינה מתאימה להקשר הישראלי. למדתי בדרך הקשה שבישראל יהודים הם אורתודוקסים או חילונים. כשיצאנו לסיור-אתרים בעל אופי אקסטרווגנטי והגענו למערת המכפלה, כבר התווכחתי עם הזקיף הצבאי, חילוני בעליל, שהתעקש על כיסוי כתפיים בשבילי, בעוד הגברים נכנסו במכנסיים קצרים. הרגישויות הדמוקרטיות האמריקאיות שלי נפגעו קשה. כקבוצת מיעוט בתוך אמריקה, היהודים האמריקאים מודעים, כנראה יותר מהישראלים, לצורך בפלורליזם – הן דתי והן פוליטי. התחלתי להבין שאיני מתאימה לחברה הישראלית, לא מבחינה דתית ולא מבחינה פוליטית.

ביקרתי בישראל פעמים רבות מאז 1967, ובכל ביקור קיבלתי אישור מחודש לתחושת השוני שלי, בד בבד עם החיזוק לתחושת השייכות. עם הטיולים הזכורים לטוב נמנו טיולי המשפחה. אחד הזיכרונות הנחמדים ביותר הוא ביקור ילדי הצעירים בשופרסל. הם לטשו עיניים חמדניות במחלקת העוגיות. כששאלו אותי אלו עוגיות מותר להם לקחת, קרי, אלו מהן כשרות, אמרתי להם שהם יכולים לבחור מה שהם רוצים. ההשתוממות המאושרת על פניהם היתה שווה את מחיר כרטיסי הטיסה! באותו טיול התפעלו הילדים באותה מידה מהעובדה שנהגי האוטובוס והשוטרים היו יהודים.

                                        *

בין חשדותיהם ופחדיהם של הורי, התגובות הסותרות שלי עצמי, ושמחתם המופתעת של ילדי, הרגשתי שאני נחשפת לכל מגוון התגובות של יהודים אמריקאים לישראל. חוץ מאחת: אלה שאינם מעורבים בנעשה בישראל, ואדישים לה. אבוי, זו הקבוצה המתרחבת. היהודים האמריקאים הצעירים אינם מתעניינים, בדרך כלל, במתרחש במדינת ישראל. סקר שנעשה לאחרונה מצביע על כך ש58%- מהיהודים האמריקאים חשים קרבה לישראל, ירידה מ75%- שהרגישו קרבה ב1988-. בהתחשב בנתונים הסוציולוגיים, יש סיכוי שגם 58 האחוזים הללו יתמעטו.

בואו נכיר באמת. היחסים בין יהודי אמריקה לבין ישראל מתדרדרים במהירות שיא. חוק ההמרה שהוצע בישראל הצית חמת-זעם בלב היהודים הלא-אורתודוקסים באמריקה, ויצר משבר גם במגביות הכספים. חילוקי הדעות טעוני הרגשות בעניין המסלול הנכון לתהליך השלום החמירו את הקרע בקהילה הציונית האמריקאית.

יהודים אמריקאים מודאגים מחפשים דרכים לתקן את היחסים ביניהם ובינם לבין ישראל. אך היחסים האלה טעונים יותר מסתם תיקון. למעשה, נראה לי שהם צריכים שיקום מאל"ף ועד ת"ו. מדדי-המופת הישנים פשוט לא עובדים עוד; יש צורך בחדשים. הקהילה היהודית האמריקאית, כמו שאר אמריקה, מפוצלת בין ליברלים לשמרנים – הן במחנה הדתי והן במחנה החילוני. הקרעים הללו מתרחבים עוד יותר בגלל הקרעים בציבור הישראלי.

לפני 1977, היה קל ליהודי אמריקה לתמוך בפשטות בישראל. הם לא שאלו הרבה שאלות. עם ניצחון הליכוד ב1977- השתנתה האווירה. ישראל החלה לייצא את ההתכתשויות הפוליטיות שלה לארצות הברית. תרומות גויסו בארה"ב כדי לממן מסעי בחירות בישראל. כאשר החלו יהודים מתנגדי הליכוד להקים ארגונים חדשים לתמיכה בעמדתם, כמו "הידידים האמריקאים של שלום עכשיו", מחה הממסד היהודי. כשהחל יצחק רבין לכהן כראש ממשלה, קמו הליכודניקים, שעד אז מתחו ביקורת צעקנית על תומכי העבודה האמריקאים, והחלו להשתמש באותן שיטות. הם הרחיקו לכת והתחילו ללחוץ ישירות על הקונגרס, תוך עקיפת איפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית הרשמית.

אם לא די בכך, גבר הפילוג בקהילה היהודית האמריקאית בין אורתודוקסים ללא-אורתודוקסים, וגם זה בא לביטוי בכך שהאורתודוקסים יזמו לובי משלהם בקונגרס. יהודים אמריקאים אורתודוקסים עדיין קשורים מאוד לישראל, וגם מרגישים נוח מאוד במצב הפוליטי הנוכחי בה. בקרב הלא-אורתודוקסים, לעומת זאת, מתגבר הניכור. הרומן בין הקהילה היהודית האמריקאית הלא-אורתודוקסית – רובה המכריע של האוכלוסייה היהודית – לבין ישראל מתפוגג; ירח הדבש נגמר.

מנקודת-התצפית של השנים שחלפו, נראה שהמתחים ביחסים היו מן הסתם בלתי נמנעים. בראשית ובאמצע המאה העשרים היה למתיישבים היהודים בפלשתינה ולבני קהילה היהודית האמריקאית הרבה מן המשותף, והם הבינו היטב זה את זה, מפני שרובם באו מאותם מקומות ומאותה תרבות. רוב האוכלוסייה היהודית בישראל ובארה"ב, מוצאה היה ממקור אחד: מרכז ומזרח אירופה. בזמן כינון מדינת ישראל היו הן היהודים האמריקאים והן היהודים הישראלים מאורגנים סביב האינטרסים של יהודי מזרח אירופה המהגרים. אין זה מפתיע שהם הרגישו מחוברים. עקרונית, הם היו יהודים אירופים שבחרו (או נאלצו) להגר למקומות שונים. הם הבינו אותה שפה, יידיש, והרקע התרבותי שלהם היה דומה. כמעט כל החברים בשתי הקהילות היהודיות המוקדמות הללו הכירו את עיקרי היהדות והיו רגילים לחיות בסביבה יהודית. רובם ככולם היו יהודים שיצאו מהשטעטל, ונהנו מיתרונות (ומבעיות) האמנציפציה הפוליטית. כולם חוו אנטישמיות, והכירו היטב את שפע האידיאולוגיות העומדות בפניהם לבחירה: סוציאליזם, אנרכיזם, ציונות, קפיטליזם, ועוד כהנה וכהנה.

מאז 1948, השתנתה האוכלוסייה בשתי הקהילות. עולים חדשים, בעיקר ממוצא ספרדי ומזרח-תיכוני, השפיעו על הזירה הישראלית. באמריקה, מאז שנות ה50-, רוב היהודים הם ילידי ארה"ב, לא מהגרים. הקהילה היהודית האמריקאית נעשתה "אמריקאית" כמעט לגמרי. הם "עשו את זה", כמאמר נורמן פודהורֵץ. יהודי אמריקה זכו להצלחה מרשימה הן כלכלית והן מקצועית. בד בבד השתנתה גם האוכלוסייה האמריקאית הכללית. במקומות שבהם יהודים נחשבו למהגרים בלתי רצויים בתחילת המאה, והעדיפו עליהם אירופים בלונדיניים וכחולי עיניים ממוצא נורדי או גרמני, נחשבים עתה היהודים ל"אנגלו", בניגוד לקהילות המהגרים החדשות, ההיספאנית והאסיאנית.

יהודי אמריקה גרים במדינה המושתתת על הפרדת הדת מהמדינה, שבה מהללים את הפלורליזם על כל צעד ושעל. היהדות היא במידה רבה דת של מיעוט, אם כי מאז שנות ה50- היא נחשבת לאחת משלוש הדתות הגדולות באמריקה. יהודי אמריקה נמצאים עדיין תחת השפעתם החזקה של שורשי התרבות והדת של הרוב הפרוטסטנטי. האינדיבידואליות והפרטיות הן ערכים שיהודי אמריקה אימצו.

                                               *

הקהילה הישראלית מאז 1948 הלכה בדרך אחרת לגמרי. בעוד יהודי אמריקה עמלו להתאים עצמם לאמריקה, ניסו הישראלים ליצור תרבות "ישראלית", כניגוד למורשת המזרח-תיכונית או המזרח-אירופית של ארצות מוצאם. וכן, כמובן, ישראלים מדברים עברית. ויש עוד הבדלים בין ישראלי לא-אורתודוקסי לבין יהודי אמריקאי. הישראלים חיים בקרב אומה יהודית. הם כבר לא קהילת מיעוט, בעוד יהודי אמריקה כן. דווקא משום כך, חיים יהודים ישראלים, יותר מיהודי אמריקה, בקהילה דומה מאוד לשטעטלים ולכפרים שמהם יצאו. לישראלים יש עצמאות מדינית וכוח פוליטי, אך אין להם אותה נגישות לעולם הלא-יהודי הרחב יותר שיהודי אמריקה רואים כמובן מאליו, ואין הם נכללים בו באותה מידה.

גם מושגי הנימוס והאדיבות בישראל שונים במידה מפתיעה ממושגים אמריקאים. אמריקאים ממשיכים להיות מוטרדים, ואף נדהמים, לנוכח מה שנחשב בעיניהם להתנהגות גסת-רוח ובלתי מתחשבת מצד הישראלים, ונראה שישראלים רבים נוטים מצדם לראות ביהודי אמריקה יורמים. כל אשה אמריקאית שביקרה בישראל תעיד מיד, החברה הישראלית עדיין מושפעת מאוד משוביניזם גברי. המהפכה האמריקאית אמנם לא זכתה עדיין לניצחון באמריקה, אבל היא עוד פחות מתקדמת בישראל.

                                         *

אפילו הדת מפרידה בין ישראלים לאמריקאים במקום לאחד את קהילותיהם. היהודים האמריקאים היחידים שעדיין יכולים ליהנות מההנחה שיש הבנה בינם לישראלים הדומים להם, הם האורתודוקסים. לגבי לא-אורתודוקסים, ההבדלים בולטים לעין. הדת האמריקאית, כמו המערכת הפוליטית בארה"ב, נשענת על פילוסופיית ההשכלה. הפרדה בין הדת למדינה היא חובה על-פי החוקה, והנחת-היסוד אומרת שיש מגוון ושוני של דתות.  בפני יהודי אמריקה פרוש מבחר גדול של חיים יהודיים. הם יכולים לשמור מצוות או לא לשמור מצוות. הם יכולים להצטרף לקשת של זרמים יהודיים: קונסרבטיבים, רפורמים, רקונסטרוקציוניסטים, אורתודוקסים מודרניים או אורתודוקסים קיצוניים.

באמריקה, ארץ המהגרים שבה היו היהודים מיעוט מבוטל, קשה היה, במקרה הטוב, לשמור על מסורות יהודיות. המשתקעים היהודים היו להוטים לחפש דרכים פחות תובעניות לקיום המצוות, ועדיין להזדהות עם מורשתם הדתית. שמירת מצוות אורתודוקסית היתה אפשרות שעמדה בפני יהודים מעטים מאוד בשנים הראשונות. בהיותם חיים בתוך עולם לא-יהודי, היו עלולים למות ברעב אילו סירבו לעבוד בחגים יהודיים ובשבתות. וכמובן, יהודי ארה"ב יכולים להצטרף לארגון יהודי קהילתי, לא רק לארגון יהודי דתי. יהודי אמריקה יכולים גם להחליט בנקל להתבולל ברוב הלא-יהודי ולא להזדהות כיהודים כלל. וכמובן, הם יכולים גם להמיר את דתם.

היהדות הישראלית, לעומת זאת, אינה תלויה בחשיבת ההשכלה. נהפוך הוא, היא משחזרת את התמונה של יהדות מזרח אירופה בסוף המאה התשע-עשרה. בחברות ההן עמדו יהודים בקשר בעיקר עם יהודים אחרים. אם התייאשו מהאמונה ומהמנהגים היהודיים, יכלו להיעשות חילונים. לעומת זאת, היה קשה להם סתם "להתערבב" בתרבות הרוב. המרת הדת היתה אופציה נדירה, ותפיסות היהדות בראייה היסטורית, כמו התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית, לא היו מוכרות בדרך כלל. ההסדר של בן גוריון עם האורתודוקסים ב1948- אישר ועודד את המשך שתי השיטות המזרח אירופיות של היות יהודי: אורתודוקסי או חילוני.

אם כי יהודי ארה"ב אינם מרבים לדבר על אכזבתם מישראל במונחים כאלה, יש ראיות ברורות לקיום אכזבה כזאת. אם לפני שנים אחדות התלוננו רבנים שישראל (והשואה) החליפו את היהדות כדבק המחבר יחדיו את יהודי ארה"ב, היהודים בני ימינו עסוקים יותר מאי פעם בסוגיות של "רוחניות", תערובת מסובכת של אינדיבידואליזם אמריקאי ומסורת יהודית.  יתר על כן, הקהילה היהודית האמריקאית מקטינה את שיעור הדולרים מן המגבית הנשלחים לישראל. יהודי אמריקה דואגים עתה יותר (מסיבות שונות, כמובן) לשלומה של הקהילה היהודית האמריקאית. עם העלייה בשיעור נשואי התערובת, תורמים יהודי אמריקה יותר לחינוך יהודי ולרווחה סוציאלית בקהילה.

                                            *

לאחרונה ביקרתי בישראל ביוני 1997, שלושים שנה אחרי מפגשנו הראשון. גם ישראל וגם אני קשישים יותר עתה, חיים עם הבעיות (ועם הפוטנציאל) של גיל העמידה, לא הנעורים. אני כבר אינני נאיבית כל כך, וגם לא שטופה בהתלהבות עיוורת, לגבי החוויה היהודית. אבל עדיין אני משוכנעת באותה מידה, שגורל כל היהודים מחובר. יהודי אמריקה אינם יכולים להרשות לעצמם להתעלם מישראל, לטובתה ולטובתם. וגם הישראלים אינם יכולים להרשות לעצמם לפטור בלא כלום את יהודי ארה"ב. התפוצה לא נעלמה, ולא נראה שהיא עומדת להיעלם. יש חשיבות מכרעת לכך שהקהילות היהודיות הללו ילמדו לחיות ביחד, ולעזור זו לזו, גם אם אי אפשר לשחזר את נקודות-המפגש הקודמות. אני חוששת, שהקרעים בין יהודי אמריקה לישראלים מחלישים את שתי הקהילות. ואני חוששת שיהודים אמריקאים, שמחויבותם לישראל פחותה, פשוט ימאסו בכל העסק.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד