נשאבתי אל ההיסטוריה
נשאבתי אל ההיסטוריה

 

נשאבתי אל ההיסטוריה

אברהם ב. יהושע

המאמר מבוסס על דברים שנשא א.ב.יהושע בערב יום עיון לכבוד ספרו "מסע אל תום האלף" באוניברסיטת תל אביב

 

הרומן "מסע אל תום האלף" עוסק בעיקר במאבק ובדיאלוג בין קודים תרבותיים ומוסריים. מה מנצח ומה מובס? מה משמעות הניצחון ומהם שרידי הקוד הישן והמובס שנשאר פעיל? באיזה לבוש יתפרץ מחדש? הנה כמה שאלות שרציתי לבחון, לא ביחס לעבר שמלפני אלף שנה, אלא ביחס להווה שבו אנו מצויים.

 

אני שייך לאלה שמאמינים עדיין שאפשר ללמוד מן ההיסטוריה. אמנם יש היסטוריונים מכובדים שמזהירים אותנו מפני הסקת מסקנות ישירות מן העבר לגבי ההווה. אולי דווקא משום שידיעותיהם את העבר מלאות פרטים ופרטי פרטים, הם חוששים מאוד משחזורים פשוטים, ומייעצים לנו לבחון את ההווה על פי נתוניו, ולא על פי נוסחאות מן העבר. אבל יש כמובן גם היסטוריונים אחרים, שמפליאים להראות איך תבניות מסוימות משחזרות את עצמן, איך מערכות גיאופוליטיות חוזרות ומטות גורלות של עמים לשבט או לחסד.

כבן לעם שהוכה אנושות בהיסטוריה שלו, ובמיוחד במאה האחרונה, אינני יכול להרשות לעצמי התעלמות מן ההיסטוריה היהודית, אפילו אפשר היה להתעלם ממנה. היסטוריה כל כך פרובלמטית ומסובכת מחייבת לחזור ולהפוך בה, במיוחד את אלה המתיימרים לתקן ולשנות כמה מן הקודים המקולקלים שבה.

על מר מאני, שהוא מין רומן היסטורי, חשבתי לאחר מלחמת לבנון, כאשר נדמה היה לי לפתע שאני מפסיק להבין את הקודים הישראלים, שעד אז נדמה היה לי שאני יודע אותם, לטוב ולרע. כאשר שמעתי ביום הראשון של המלחמה, במטה קצין חינוך ראשי בקריה, את יעדה של המלחמה ("להגיע עד לביירות, לחבור אל הנוצרים ולשנות את משטרה הפנימי של לבנון על מנת לכרות אתה ברית שלום"), הרגשתי כמי שפתאום מגלה טירוף אצל קרוב משפחה יקר, ומכיוון שאין הוא מצליח להבין את מקורות הטירוף הזה, על פי נתוני ההווה, הוא פונה אחורה אל העבר, שיכבה אחר שיכבה, עד שיגלה את המקור. זה היה האופן שבו נבנה הרומן מר מאני – קשרתי חבל אל יתד מטורפת בהווה, ובאמצעות החבל הזה התחלתי לרדת שלב שלב בכיוון הנגדי, עד לאביב העמים של 1848.

ברומן "מסע אל תום האלף"  ויתרתי על החבל הקשור אל הווה, וצללתי צלילה חופשית אל מעמקי ההיסטוריה היהודית. הקירבה אל סוף האלף השני עוררה את הלב לפנות אחורה אל סוף האלף הראשון, שהיא תקופה רבת משמעות בתולדות עמנו – שקיעת מרכז הסמכות הרוחני בבבל, ותחילת הפיצול בין אשכנזים וספרדים, או בין יהודים שחיו בארצות האיסלאם, שהיו אז רוב רובו של העם היהודי, ליהודים שחיו בארצות הנוצרים, שהיוו מיעוט קטן בקרב העם היהודי.  בסוף האלף הראשון מתחילה הפריחה של שני מרכזים חדשים: המרכז הצפון אפריקאי והספרדי, המוביל אל תור הזהב שלו, בסימביוזה מופלאה עם התרבות הערבית נוצרית של אנדלוסיה; ובמקביל, חכמי אשכנז על סמכותם ההלכתית החזקה הצומחת ליד הריינוס.

גם ברומן הזה אני חוזר להתחבר אל נושא המטריד אותי לאחרונה – התפר בין מזרח למערב, או בלשון המושגים של ימינו – המתח והמאבק בין דרום לצפון, שבעיני, הוא יהיה אחד המאבקים הקשים של העולם כולו במאה הבאה. טועים אלה החושבים שאני כותב על היהודי המזרחי.  את היהודי המזרחי ממש אני מכיר מעט מאוד. מה שבאמת מעניין אותי הוא האינטראקציה בין המזרח למערב. לא רק משום שהישראליות שלי ושל רבים מאתנו מורכבת משני הקודים הללו, אלא משום שאנו, כקולקטיב, כמדינה, נמצאים על קו הגבול של המזרח. ואחת השאלות הגדולות של השלום תהיה שאלת זהותנו בצד הגבול הזה.

את הדיאלוג, או העימות בין דרום לצפון, ביקשתי לעשות ברומן "מסע אל תום האלף" דרך הפן האחר של המזרחיות האישית שלי, דרך הצד של אמי ולא של אבי. אמי באה לארץ בתחילת שנות השלושים עם אביה, אברהם רוזיליו, סוחר עשיר מהעיר מוגדור של חוף האוקיינוס האטלנטי. הוא נתקף בדחף ציוני מוזר בראשית שנות השלושים ועלה לארץ. אני אומר דחף ציוני מוזר, שכן סבי בוודאי לא סבל מאנטישמיות במרוקו הקולוניאלית של ראשית המאה. מעטים היו האנשים במרוקו שעלו באותה תקופה. הוא היה איש מבוגר, אמיד מאוד, דתי במובן המסורתי של המלה, ורוב ילדיו כבר בעלי משפחות משלהם. והנה בתקופה שאדם מחפש שלווה ושעשועים עם הנכדים, הוא החליט לעזוב את ביתו הגדול, להניח את רכושו ועסקיו הפורחים לילדיו, ולצאת עם אשתו לארץ ישראל. אבל אשתו מתה באופן פתאומי כאשר ארגזי המסע כבר היו מונחים בחדרים. והוא, שבור וכואב את מות האשה האהובה עליו מאוד, החליט לקיים את נדרו ולעלות לארץ על אף הכל.

 הוא חילק את רכושו הרב בין בניו ונטל עמו את שתי בנותיו המתבגרות הלא נשואות, ובא להשתקע בארץ ישראל המנדטורית. כאן השיא את שתי בנותיו לצעירים ספרדים מהיישוב הישן, ונפטר שנים מעטות לאחר עלייתו, חודשים ספורים לפני הולדתי, ולכן אני קרוי על שמו – אברהם.

בהוויה המרוקאית של בית סבי הזדמן לי להציץ בקיץ 1950, כאשר דודותיי ודודי הרבים במרוקו הזמינו אותנו לבוא ולבקר בעיר הולדתה של אמי.  מרוקו היתה עדיין תחת שלטון צרפת, כך שיכולנו להיכנס לשם עם הדרכון הישראלי הטרי שלנו. היה מדהים ומסעיר לעבור בבת אחת ממשטר הצנע הישראלי החמור שלאחר מלחמת השחרור, אל השפע והטוב של שולחנות ומשתאות היהודים המרוקאים. הייתי אז ילד כבן 14 ושוטטתי נפעם וסקרן בסמטאות הקסבה של הערבים המרוקאים, הלא אויבים, בחנתי היטב את מחסני התבואה הגדולים של סבי המנוח בבית האבן הגדול שלו, שבו עדיין התגוררה דודתי. וכשם שבבית הקברות הספרדי הישן שעל הר הזיתים, בעת קבורת אבי ב1982-, נזרע הזרע של "מר מאני", אולי שם, בקיץ 1950,  בביקור של כמה שבועות בעיר היפה על חוף האטלנטי, נטמן בתוך הנפש הזרע של "המסע אל תום האלף". הוא נבט 45 שנה לאחר מכן בדמותו של הסוחר בן עטר שיצא מטנג'יר למסעות המסחר שלו.

כאמור, הפנייה אל ההיסטוריה באה גם לצורך בדיקת צמתים משמעותיים במהלך יצירתם של קווים לאומים חשובים, ולכך עוד אגיע בהמשך; אבל היא נעשית גם כדי לתת צבע וממשות לזהות לאומית, כדי לעבות אותה בחומרים ייחודים ולצבוע אותה בצבעים חיים. דווקא בימינו, כאשר מעטה אפרפר דיגיטלי, סי-אן-אני, זורם אלינו מצלחות הלוויינים, מרשתות הכבלים ומהאינטרנט, ואנו הופכים לכפר גלובלי הקשור בעבותות הכלכלה ותנודות הדולר והמניות בבורסות, מבקשים עמים ותת-עמים לחדד ולהעשיר את זהותם על ידי טיפוח  ההיסטוריה ה"קטנה" "המקומית" שלהם. הצ'כים נפרדים מהסלובקים, הסקוטים מקימים לפתע פרלמנט משלהם והוולשים ודאי ילכו בעקבותיהם. הנורמנים והברטונים מעלים ומשקמים את זכרונות העבר ההיסטורי שלהם, ופה ושם עמים קטנים אפילו מנסים להחיות לשונות ודיאלקטים עתיקים.

העם היהודי, שרואה את עצמו כעם היסטורי עתיק יומין, לא חי עם זכרונות היסטוריים מפורטים ורציפים, אלא עם נוסחאות מיתולוגיות. לא במקרה אמר גרשום שלום שהציונות מחזירה את העם להיסטוריה. לא רק אל ההיסטוריה הפעילה של ימינו, אלא גם אל זו שהיתה, המצפה להתעניינותנו ולחקירתנו.

נוסחה מיתית היא במהותה א-היסטורית או על-היסטורית. המאורעות השוטפים יכולים רק להיאבק אתה, אבל לא לשנותה. היא לא מוסברת באמצעות הצטברות פרטים, אלא משתמשת בהם לצרכיה. האנשים שעמדו במשך שעות ארוכות בצמתי הרחובות, בגשם ובשמש, עם השלטים "חברון לנו ולאבותינו" – במחאה על הנסיגה מחברון – יודעים בעצם מעט מאוד על חברון היקרה כל כך ללבם. הם זוכרים אולי שמערת המכפלה נקנתה שם לפני כמעט ארבעת אלפים שנה ואת הטבח ביהודים ב1929- – ושני המאורעות הללו מספיקים כדי למתוח קו חזק ולהעמיד בתודעתם את "חברון שלהם". חברון ההיסטורית הממשית, על רחובותיה ובנייניה, על האוכלוסייה שחיה בה במשך מאות בשנים, אינה מעניינת אותם. כשם שלא מעניין את היהודי, שיודע לצטט עמודים שלמים מהרמב"ם, מתי חי הרמב"ם, מי השפיע עליו, באיזה רקע תרבותי ורוחני הוא פעל.

העבודה ההיסטורית החדשה שהתחילו לעשות ההיסטוריונים היהודים והציונים, עם האמנציפציה במאה התשע עשרה, מנוגדת לתפיסה הדתית היהודית, שהיא לא היסטורית אלא מיתולוגית, ומבקשת למשוך אותנו אל סחרור של חורבן וגאולה, חטא וכפרה, גלות ושיבה. לכן, אין תמה שעל פי הלוח הדתי אפשר לצרף את חורבנות שני בתי המקדש, שהתקיימו בהפרש של 600 שנה, לתאריך אחד. כי הרי הפרטים והתאריכים אינם חשובים. חשוב העיקרון.

אבל האמנות מבקשת פירוט היסטורי, כדי לבנות מתוכו את העולם הדמיוני שלה. מכיוון שאני מאמין שהאמנות (ולא חשוב אם מדובר בספרות, ציור, מוסיקה, תיאטרון או קולנוע) יכולה להיות מתווכת היעילה ביותר בין העבר להווה, הרי אחד התענוגות המרגשים שבכתיבת הספר הזה (בצד העונג להימלט מההווה הישראלי של ממשלת נתניהו החדשה), היה בעבודה עם טקסטים היסטוריים ועם ההיסטוריונים עצמם, שהיו נדיבים וסבלניים. הם, שכותבים את מחקריהם לקבוצה כה קטנה של מלומדים, היו משועשעים ונלהבים מהעובדה שסופר מבקש להפיץ מתורתם דרך הבדיון המוזר שלו.

כאשר הושלם הרומן, חששתי מתגובתם כאשר יגלו את הפרטים שמסרו לי בלולים בפראות בבדיון שלי, על תיאוריו האירוטיים ודיני התורה המוזרים שלו, כגון בסצינה ביקב ליד פאריס. אבל לשמחתי, הרגשתי שעברתי את הבחינה שלהם בשלום. במיוחד יקרה היתה ללבי תגובתם של הוגים דתיים מובהקים, שתחושתם הדתית העמוקה לא נצרמה מהחירות הדתית שהענקתי לגיבורי. ואז שוב נוכחתי לדעת שאינך צריך להיות היסטוריון כדי לכתוב רומן היסטורי, אינך צריך אפילו ללמוד כל כך הרבה. אם אתה מפעיל אותם חיישנים ואמפתיות שאתה מפעיל בכל יצירה, אקטואלית או אוטוביוגרפית, ההיסטוריה, אפילו זו הרחוקה, נשאבת אליך.

                                           *

וזה מביא אותי לעניין עקרוני הקשור בעיסוק בעניינים דתיים. אינני איש דתי ואינני מאמין בקיומה של השגחה אלוהית פרטית, לא בגלל התנגדות ספציפית לדת ישראל, אלא בגלל עצם עמידתי הרציונלית בעולם, שדחתה מעיקרה מושגים כמו קדושה, גאולה, עולם הבא וכו'. ואולם למזלי, היתה לי אפשרות בנעורי להבין מקרוב את מנהגי הדת, להיות נוכח בתפילות ולעמוד בקשר עם סב שהיה רב פעיל.

 אין כל אפשרות לכתוב רומן היסטורי על יהודים בלי לדעת איך נשזרת הדת לתוך חיי היום-יום, מהם טקסיה ההכרחיים ומה הנורמות שלה. ההתנגדות הגדולה של אנשים צעירים היום לכל מה שקשור לדת, והניכור העמוק שהם חשים כלפי עניינים דתיים, מניעים אותם, כמעט א-פריורי, מעיסוק בחומרי העבר. זה חבל מאוד, כי כך הם מרחיקים עצמם מהיכולת להתעמק בסיטואציות מורכבות שיש להן לפעמים פוטנציאל רוחני בעל השלכות ברורות לימינו. הנטייה לחשוב שככל שמעמיקים אחורה בזמן היהודים הדתיים נעשים חשוכים ונבערים יותר, היא מוטעית לחלוטין.

אחת ההפתעות הנעימות ביותר בכתיבת הרומן הזה היתה, למשל, גילוי בית הכנסת לנשים בוורמייזה, שהתקיים שם לפני אלף שנה. פתאום אתה מקבל מין מתנה כזאת ממעמקי ההיסטוריה היהודית. שילבתי אותה מיד ברומן. ובכלל, ככל שהעמקתי בחומר, הבנתי שדווקא משום שהיהודים היו אז מעטים כל כך, מפוזרים כל כך, מבודדים, הנורמות הדתיות שלהם היו גמישות יותר, זורמות יותר, עצמאיות יותר בכל קהילה וקהילה, פחות כפותות לתקנות קפואות ומוכתבות מראש. עדיין אין שולחן ערוך מחייב, וכמובן אין צורך בכלל להתגונן מפני היהודי החילוני, שמאיים בזהות אחרת.

                                           *

כאן העסיקה אותי גם בעיית הלשון. מכיוון שכבר כתבתי רומן שלם שהיה מורכב רק מדיאלוגים, ושני רומנים שהיו מורכבים ממונולוגים פנימיים וזרמי תודעה, יכולתי להרשות לעצמי לכתוב עתה רומן בגוף שלישי חמוּר, שבו הדיאלוגים והמונולוגים הפנימיים מועטים ביותר, רומן שבו הסופר או המספר, שאינו מזוהה כאישיות ברורה בזמן נתון, משאיר בידו את השליטה המלאה על מסירת הסיפור. לא הרגשתי שיש בי יכולת וידיעה לנסות לבנות לשון שיח של אנשים לפני אלף שנה, שאפילו השפות האירופיות שדיברו ביניהם, כמו גרמנית או צרפתית, היו דיאלקטים מוקדמים ומוזרים של השפות שאנו מכירים.

זה אולי יצר בספר ריחוק מסוים מהדמויות, כמו שאמר לי קורא אחד: לפעמים היתה לי הרגשה שאני מסתכל על הגיבורים שלך כמו על דגי זהב אילמים ששטים באקווריום יפהפה; אבל ברור היה לי שניסיון לקרבה עמוקה יותר לשיח הפנימי של גיבורי עלול לעלות לי באובדן אמינות. רציתי שהשפה תהיה הדורה יותר, עטופה בארומה של עתיקות חגיגית. גם רציתי שתהיה חושנית מאוד, כדי שהעולם המוחשי יפצה על הזרות והניכור של מעמקי הזמן. ואכן, היתה לי הנאה מיוחדת בהגבהת  העברית ברומן הזה, בשימוש במילון הנרדפים, אפילו במין מחאה פרטית על השפה הרזה שבה נכתבת היום הספרות הישראלית.

לרומן היסטורי אורבת לפעמים סכנה שהוא יהפוך למין ספר לבני הנעורים, בגלל עמדה קצת פטרנליסטית של הסופר כלפי גיבורי העבר, כאילו הזמן ההיסטורי שעוטף אותם מפחית מהרצינות והאחריות שבמעשיהם ומחשבותיהם. מזה צריך הסופר להיזהר. וכל פעם שעמדתי תוהה אם הגיבורים של הרומן מסוגלים לחשוב מחשבה מורכבת כזו או אחרת, או להרגיש רגש מסובך כזה או אחר, תמיד נזכרתי בנפשותיהם המורכבות והעשירות של גיבורי הטרגדיות והדרמות היווניות, שחיו 1500 שנה לפני הגיבורים של "המסע אל תום האלף".

הזמן לא עושה אותנו אנושיים יותר, אלא אולי דעתנים יותר. בזמן הכתיבה הזכרתי לעצמי כל הזמן להתבונן ישר ובגובה העיניים אל דמויותיי, לא חלילה מלמעלה למטה, במין סלחנות מודרנית כלפי אנשים עתיקים. זה המפתח לעמידתו של הרומן ההיסטורי. ובכלל, צריך לזכור שמבחינת עומק ומורכבות הרגשות, נפשותיהם של אנשי העבר היו אולי עשירות משלנו, דווקא משום שדרכי ההבנה והקשר עם העולם, באמצעות הידע, היו מצומצמות יותר. הרבה פעמים הרגש והדמיון פיצו על הידע וההבנה החסרים.

לרומן הזה יש כמה נושאים, אבל הנושא המרכזי שלו הוא בעיני המאבק בין קודים תרבותיים ומוסריים במצבים היסטוריים משתנים. בתולדות העם היהודי היה למאבק  הזה צד מרתק, כי הוא נעשה בלי כוח כפייה של שלטון מרכזי, שיכול להנחית קודים חדשים, אלא בדיאלוג חופשי בין קהילות של יהודים שאינן יכולות לשלוט זו על זו, אלא רק לשכנע זו את זו. הדבר נמשך אפילו היום, במידה מסוימת, בדיאלוגים התרבותיים, כמו בנושא מיהו יהודי, שאנו מקיימים עם יהודי התפוצות.

הדיאלוג המתנהל בספר נוגע גם לקוד המוסרי-תרבותי של מעמד האשה, באמצעות שאלת ריבוי נשים וגירושי אשה שלא בהסכמתה. מעמד האשה ומקומה הוא מאבני הבוחן המוסריים החשובים לחוסנה של חברה אנושית, ולמרות העובדה שבן עטר ואנשיו באים מהדרום העשיר, המפותח, המצוי בהרמוניה יחסית עם העולם המוסלמי הסובב, הם אלה שמכופפים את הקוד החברתי הטבעי שלהם כדי שיתאים לקוד המונוגמיה ההחלטי שקבע המרכז היהודי הקטן, הדל הרבה יותר –  מבחינה חומרית וגם תרבותית – אבל בעל הלהט המוסרי העז יותר.

איך בכלל מתנהל דיאלוג הקודים הזה? ובכוח מה הוא מובל? מה מנצח ומה מובס, ולמה? מה משמעות הניצחון ומהם שרידי הקוד הישן והמובס שנשאר פעיל, חי ומחלחל בתודעה? באיזה לבוש יתפרץ מחדש? הנה כמה שאלות שרציתי לבחון, לא ביחס לעבר שמלפני אלף שנה, אלא ביחס להווה שבו אנו מצויים, שנאבקים בו קודים תרבותיים ומוסריים של קבוצות, של דתיים וחילוניים, מזרחים ומערביים, ערבים ויהודים.

דיאלוגים זאת מלת המפתח שלי היום. האם המציאות הישראלית תכשיר את עצמה לדיאלוגים תרבותיים ומוסריים חדשים עם בוא השלום, או להפך, תעמיק ותסגור יותר את מובלעותיה הדתיות, הערביות, המזרחיות, היאפיות. אני מרגיש שדווקא משום שהמובלעת שלי החילונית הליברלית, הסוציאל דמוקרטית המערבית – עלולה להיות יותר נצורה, יותר מנותקת מהמציאות הישראלית ההולכת ומתפצלת, צריך להתאמץ ולקיים בכל מחיר דיאלוגים עם הסביבה; אם אנחנו רוצים לא רק לשרוד, אלא  גם להשפיע, ומי יודע, אולי גם לנצח.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד