"חסידה, חסידה, בשרי לנו בשורה"
"חסידה, חסידה, בשרי לנו בשורה"

 

"חסידה, חסידה, בשרי לנו בשורה"

ד"ר אלי בנגל

מרצה ליהדות, חבר קיבוץ ברעם, ראש הפרויקט האנציקלופדי אנשי סגולה באוניברסיטת בן-גוריון, ממונה על פרויקט הקמת המוזיאון ליהדות אתיופיה

 

מבודדת בתוך תרבות נוצרית דומיננטית באתיופיה, שמרה קהילת "ביתא ישראל" על ייחודה בעיקר באמצעות הכיסופים לאירוסלם" שבתפילה, מושג המסמן לא את ירושלים אלא  את ארץ ישראל.

 

מקורה ההיסטורי של קהילת "ביתא ישראל", כפי שהיא נקראת בפי עצמה וסביבתה במשך הדורות, לוט בערפל סמיך עד המאה ה15-; רק אז מופיעות העדויות הכתובות הראשונות. הדבר הביא כמה חוקרים חשובים להסתמך רק על אותן מקורות המאוחרים, להתייחס בספקנות למורשות הקדומות, ולהטיל ספק גם במוצא הארץ-ישראלי של העדה.

האנתרופולוגיה מודרנית, להבדיל מקודמתה בת הרציונליזם הדטרמיניסטי מהמאה ה19-, מותירה יותר ויותר מקום לתודעה העצמית הפנים-שבטית ולמסורות שבעל-פה. כתוצאה מגישות חדשניות אלה, רבים מערערים על אמיתות השקפות וסיפורים ממקור נוצרי קדום, הקושרים את "ביתא ישראל" לאגדת מלכת שבא התנ"כית, אך גם מערערים על צמצום תולדות העדה להתייהדותם של שבטים אתיופים לפני כחמש מאות שנים.

לא אקבע, במסגרת מאמר זה, עמדה נחרצת בסוגיה זו; אסתפק באימוץ שתי ההשערות המקובלות על מדענים רבים ועל בני העדה, אשר רואות את בני "ביתא ישראל", בחלקם כצאצאיהם של היהודים פליטי מצרים בשלהי הבית השני (ובעיקר לאחר חורבן ייב), שהקימו לעצמם אזור ייחודי עצמאי למחצה בצפון אתיופיה ההררית מעבר לאגם טנה; ובחלקם כצאצאים של יהודים שנשבו בידי האתיופים הנוצרים לאחר מפלת ממלכת אב-נאיס היהודית בתימן במאה החמישית לספירה, שבויים שנפדו על ידי בני דתם והצטרפו אליהם.

                                          *

במסגרת המחקר על תולדותיהם, אורחות חייהם ותרבותם של בני העדה, אי-אפשר שלא להתייחס לדבקות המיוחדת בירושלים. יחד עם זאת, הבחינה האנתרופולוגית מחייבת זהירות מרבית; יש נטייה חזקה, בתקופה האחרונה, עם התעוררות הזהויות הייחודיות, לדמיין ולהציג את המסורות העדתיות במכלול מגובש ובלתי משתנה במשך הדורות; ולא כן הדבר. יהודי אתיופיה בישראל, הנאבקים על השתלבותם בחברה בלי לוותר על ייחודם התרבותי, אינם משוחררים מאותה נטייה להצגה אפולוגטית של עברם. על-כן צריך להבחין בין היצירה הרוחנית רבת הפנים והשינויים של "ביתא ישראל" באתיופיה במשך כאלפיים שנה, לבין צילום המציאות החברתית-תרבותית של הקהילה הנקראת היום "יהודי אתיופיה", היורשת והממשיכה את "ביתא ישראל" בתנאים שונים לחלוטין, מחוץ לאפריקה, תוך מגע הדוק ויומיומי עם כלל שבטי ישראל.

אפשר ללמוד מתולדותיהם של יהודי אתיופיה, כמו מתולדות הקהילה היהודית בקיי-פנג-פו בסין, שנעלמה סופית במאה ה19- אחרי אלף שנות קיום: הבעיה העיקרית של תפוצות ישראל לא היתה הגלות ולא האנטישמיות לצורותיה. [ק1] [ק1]הבעיה העיקרית נעוצה בסכנת הבדידות בין שאר תפוצות ישראל; "ביתא ישראל" מהווה דוגמה ומופת של עמידה מול בעיה זו.

דבר אחד ברור וחד-משמעי. קבוצה אנושית קטנה, מנותקת לחלוטין במשך מאות בשנים – עד לסוף המאה הקודמת – מהעם היהודי בשאר התפוצות, מבודדת בתוך תרבות נוצרית דומיננטית, שמרה על ייחודה ועל זהותה הנבדלת, תוך הקפדה על מוטיבים אמנותיים ומחויבויות התנהגותיות, שבמרכזם המוצא והייעוד הירושלמיים.

 "אירוסלם" על שלל הסמלים המתלווים אליה: בית המקדש, עבודת הקורבנות, זכר החורבן, האמונה בחידוש ימינו כקדם, היו ונשארו מעבר לתמורות היסטוריות רבות, מוטיבים מרכזיים בחוויה הפנימית של אותה קהילה. הדבר בא לידי ביטוי חד-משמעי במחזור התפילות של "ביתא ישראל", בשבתות, בראש חודש החשוב כל-כך לפולחנם, בחגים ובמועדים המוזכרים ב"אורית", היא התורה בשפת הגעז הקדומה. מומחים בעלי-שם בתחום "ביתא ישראל" מרבים להביא דוגמאות של התייחסות לירושלים בתפילות, לגאולה, לשיבת ציון, לבניית עיר הקודש במהרה בימינו. ספר התפילות "אראדת", סידור מן החשובים של העדה, שופע תחנונים ותהילים בסגנון: "הללויה לאדון יה בונה ירושלים/ אליך תופנה ירושלים/ בקדושתך ירושלים/ שפכו דמך ירושלים/..." וכן הלאה.

 אבל ירושלים איננה משמשת רק ציר דתי עיקרי אלא גם נושא רב-פנים של היצירה העממית, בסיפורת, בסיפורי-עם, בפתגם, בשירה.

הרב יוסף דוד, מהתלמידים הראשונים שהגיעו בשנות החמישים ללמוד בכפר בתיה ונאלצו לחזור בלב דואב כדי לחנך צעירים אחרים באתיופיה, פרסם שיר עממי המוקדש לחסידה, ציפור נודדת בין אירופה לאפריקה דרך המזרח התיכון. היא מסמלת בכך, בעיני הבריות, את הקשר הבין-יבשתי שבמרכזו ארץ הקודש. השיר מושר על ידי הילדים בסוף החורף, כאשר העופות עוזבים את הדרום החם ונודדים צפונה.

"שימאלה, שימאלה, אגראדצ'ין ארוסלם דהנא..."

"חסידה, חסידה, בשרי לנו בשורה/ והביאי לנו גאולה/ על ירושלים הבירה/ ספרי לנו עירנו הרחוקה/ שמחכים ומצפים אנו לראותה/ ונחיה בה לראשונה".

השיר הזה מרגש אותי במיוחד, כי בקהילת יהודי אלזס במזרח צרפת – שם מוצא משפחתי – וגם בקרב גויים רבים, נהגו לראות בהגעתן של החסידות מירושלים בשורת אביב ותקווה מחודשת לציון.

 נכון שהנצרות האתיופית ככלל דבקה יותר מהקתוליות בכתבי הקודש, כולל "הברית הישנה". ואולם התייחסותה לירושלים סבבה סביב גלגלתא, ללא הדגשה ממשית של התפקיד ההיסטורי של המוריה, של הר ציון, של עבודת המקדש ועוד. אפשר להגיד שההתייחסות הקונקרטית והבלתי פוסקת לעיר דוד, הגעגועים למזבח ולכהונה, שימשו נייר לאקמוס וקו מפריד בין "ביתא ישראל" לבין הנצרות.

יוסף הלוי, נציגו הראשון של ארגון כי"ח שבא בקשר עם "ביתא ישראל" באופן רשמי בסוף המאה ה19-, לאחר שהעדה עמדה במשבר ובקשיים רבים בהתמודדותה עם גל של מיסיונרים פרוטסטנטים, נתקל בחשדנות רבה של הקייסים למודי הניסיון המר, שחששו ששוב לפניהם מיסיונר מתחזה. הוא מעיד במכתב לפאריס: "רק זכרון שם 'ירושלים' שעלה על שפתי במקרה הניס ברגע והרחיק מלב בני עמי 'הפלשים' כל ספק בדברי, כברק בחשכת לילה האיר שם 'ירושלים' את ליבות אחי האובדים ההם ועיניהם מלאו דמעות גיל וגעגועי רוח".

דניאל בן חנניה, בנו של משה בן דניאל, מספר על ביקור שני יהודים מאתיופיה בירושלים בשנת 1855, עם בקשה "לקשר עם אחינו שבעיר הקודש"; החלו חילופי אגרות ובהן דברי ברכה ועידוד.

בשנת 1862 התקיים ויכוח בין כוהני דת של "ביתא ישראל" לנוצרים בני הכנסייה האורתודוקסית האתיופית ומיסיונרים פרוטסטנטים, לפני המלך תיאודורוס. הוויכוח הידרדר לעימות צעקני וכמעט אלים והופסק כשכל צד טוען לניצחונו. נציג של אותו יוסף הלוי, שבא לאתיופיה שנים מעטות אחר-כך מפאריס, מוסר לנו עדות מפורטת על העימות. כתוצאה מהמתח שנוצר הופצה בקהילה קריאתו של איש דת בשם אבא מהרי, שפנה לקהילה בזו הלשון: "...היפרדו מן הנוצרים, חיזרו לארצכם, ירושלים, להתאחד עם אחיכם ולהקריב קורבנות לאלוהי ישראל בארץ הקודש".

בשנת 1863, לפני עליית יהודי תימן ועליית הבילויים, קבוצת "בני ישראל" יצאה בהנהגת אבא מהרי לכיוון חוף הים האדום ופניהם לירושלים, בתקווה לחידוש נס קריעת הים. הם חצו את נהר טאקאז עד לסביבות העיר אקסום, בירה קדומה בהרי טיגראי. אבא מהרי עצמו נותר בחיים ו11- שנים מאוחר יותר הוא הצהיר באוזני מבקר בריטי, שמי שחפץ למות כ"פלשה" צריך לעזוב ולמצוא מקלט במערב המדינה; ומי שאינו דואג לאמונת אבות יכול להישאר, אבל "עליו לזכור שדת משה היא הדת האמיתית היחידה".

                                           *

חידוש הקשר עם יהדות העולם ברבע האחרון של המאה הקודמת היה מהוסס ואיטי בתחילה, גם בגלל חשדנותם של הקייסים, שנכוו מהתנצרותם של רבים, תמימים או חלשים, שנפלו ברשתות המיסיונרים, וגם בגלל ההססנות של הגורמים הציבוריים היהודיים בארץ ובעולם. הססנות זו נסדקה רק בשנות הששים של המאה הזאת, עם קביעתו ההלכתית החד-משמעית של הרב עובדיה יוסף, שאין להטיל כל ספק ביהדותם של "ביתא ישראל". ואולם נוצר מצב בלתי הפיך של השפעות חיצוניות על העדה ולחץ תרבותי גלוי או סמוי. רצונם הכן של יחידים ונציגי מוסדות, להיאבק בכל כוחם להכרה ב"ביתא ישראל" כיהודים, הביא אותם, לעתים קרובות, להתעלם מייחודם. הדבר ניכר ביחס להיבטים ונהגים מסוימים שעלולים היו, לדעתם, ליצור רושם שלא מדובר ב"יהדות הנורמטיבית".

 גם במקרה של יהודי אתיופיה הוחלה הגישה הציונית הקלאסית, המדגישה תמיד את "המשותף" הכלל-יהודי על חשבון "הפרטיקולרי" המיוחד שבכל קהילה. הכללות, חילון מושגים שטחי, תרגום פשטני וחפוז של תפיסות דתיות מיוחדות למונחים לאומיים מודרניים, מקשים מאוד היום על הבנת ההתפתחות של מורשת תרבותית שונה כל-כך. גם הרצון העז של העולים מאתיופיה, למצוא את מקומם בחברה, להיות חלק אינטגרלי של עם ישראל, הביאם לא אחת לשיתוף פעולה עם בעלי גישות של האחדה אורתודוקסית או לאומית, על חשבון הנאמנות לעבר שלהם.

כפי שנוצר טשטוש מכוון בין "ארץ-ישראל" כמושג דתי-הלכתי לבין מדינת ישראל כמציאות מדינית במאה עשרים, וכפי שנבחר המונח "ציון", גבעה מסוימת מאוד המסמלת בצורה פיוטית את הגעגועים לבית המקדש, כמונח יסוד להתארגנות פוליטית מודרנית, כך גם נוצר טשטוש בין ירושלים האורבנית הממשית לבין "אירוסלם" שבתפילה, ככלי בעימות עם התרבות השלטת.

                                         *

 דבר מעורר תמיהה ודורש הסבר הוא, שלאחר שעלתה קהילת "ביתא ישראל" בשלמותה לישראל, דווקא בירושלים השתכנו רק מעטים מהם, כ150- משפחות בסך הכל, ואף לא קייס אחד. על-פי עדותו לפני של שי סמואל, בן העדה הממונה על קליטתה בירושלים, הדבר אירע למרות העובדה שהבירה כלולה בתוכנית משרד הקליטה מימי השר יאיר צבן, שהחליט על מתן משכנתה (ש- 80% ממנה הם למעשה מענק) לכל עולי אתיופיה הקונים דירה בירושלים.

אין ספק שיותר מכל עלייה אחרת, זועזעו עולי אתיופיה מהמפגש עם המציאות החברתית והכלכלית נעדרת ההילה הרוחנית והחזון הדתי בירושלים. "מקום בית מקדשנו" לבש פתאום צורה ממשית של שכונות הקטמונים. אבל אין בכך כדי להסביר את התרחקותם מירושלים דווקא. הנחתי היא אחרת.

לפי דעתי, השם "אירוסלם" במורשת "ביתא ישראל" מקפל בתוכו את המושג ארץ-ישראל על כל היבטיה. צדקה פלה יצחקי, חברת קיבוץ שטרחה שנים בהתנדבות לקליטת יהודי אתיופיה, כאשר הכתירה את ספר זיכרונותיה בשם "אל ארץ ירושלים".

על אותה אמביוולנטיות של ירושלים כארץ-ישראל סיפר לי באבו יעקב, אחד מפעילי העדה המרכזיים; משפחה של עולים מאתיופיה התיישבה בערד. הבן הבכור התגייס לצה"ל, ובאחת מחופשותיו הציע לאביו הזקן: "אבא, בוא לטייל עמי בירושלים". ענה האב המופתע: "מה! הרי זה כבר שנה וחצי שאני בירושלים".

 


 [ק1]עיה

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד