ללמד ציונות -פרויקט מיוחד
ללמד ציונות -פרויקט מיוחד

ללמד ציונות -פרויקט מיוחד

 

הפולמוס על תוקפה ומשמעותה של הציונות לא פסח על  מערכת החינוך. איך מלמדים היסטוריה ציונית בתוך הוויכוח עם ההיסטוריונים החדשים והפוסט-ציונים? על מה שמים דגש בלימוד, כשהחברה הישראלית מקוטבת בשאלות היסוד? היסטוריונים מובילים שהשתתפו בכתיבת תוכניות הלימודים, לצד אנשי חינוך ממגזרים שונים, מציגים מגוון תשובות. 

*

 

ההיסטוריה לא מתה

פרופ' ישראל ברטל

ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

 

האורתודוכסיה הדתית מבטלת את תוקפה של הציונות של הרצל ואחד העם ומציעה תפיסה לימודית א-היסטורית. הפוסט ציונים מציעים ללמד היסטוריה שנגמרה. אני מציע ללמד את הציונות כנושא היסטורי-אקטואלי, בכליהם של ההיסטוריון והמחנך: השוואה, הקשרים היסטוריים כלליים, וביקורת גלוית עיניים.

 

לבני דורי, דור תשכ"ז, שהגיע לבגרות בימי מצהלות הניצחון של מלחמת ששת הימים, "ציונות" היתה מוסר השכל מפי מורים מזקינים ומליצות חבוטות של עסקני מפא"י. אכן, למדנו את תולדות הציונות, היינו חברים בתנועות נוער שהתיימרו להגשים את שאיפותיה, וחשוב יותר מכל: היינו בני הדור הראשון של ילדי מדינת ישראל. כמה מאתנו אף שילמו בחייהם על הזכות להתבגר בין 1967 ל1973-  כאזרחיה של יחידה מדינית שמייסדיה חשבוה להתגשמות השאיפות הציוניות.

בני דורי, תלמידי כיתה ה' באוקטובר 1956, התגייסו לצה"ל בראשית שנות הששים, לחמו כחיילי מילואים צעירים בששת הימים ועברו בסיני וברמת הגולן את הלם מלחמת יום הכיפורים. נולדנו אל תוך ימי הבראשית הנרגשים של מדינה צעירה, גדושת פתוס לאומי ורוויית סמלים של מאבק תקומה. תהליך ההתפכחות משיכרון האוטופיה המתממשת היה איטי וכואב: היום אנו יודעים היטב מה גדול המרחק בין חזון מופשט למציאות הנולדת מתוכו.

פתחתי בזהות הדורית משום שהוראת תולדות התנועה הלאומית היהודית במערכת החינוך הישראלית קשורה לחוויית הישראליות. שאלת הרלבנטיות של הסיפור ההיסטורי, שאותו מבקשת מערכת חינוך כלשהי להנחיל לבני הדור הבא,  ארוגה אל תוך ההוויה העכשווית. מה אומר היום, אם בכלל, משפט בן-גוריוני אופייני שנאמר בשנת 1944, לנער ישראלי יליד שנת 1984? "המעשה הקשה והקטן שאנו עושים בתחומי העם היהודי הוא חלק ממעשה גדול ואדיר שנעשה בתחומי האנושות כולה – המהפכה העולמית: פדות לאדם מכל שעבוד, ניצול ודיכוי מעמדי, לאומי, גזעי, מיני, דתי, או מאיזה סוג שהוא". דברים אלה אמר דוד בן גוריון בהרצאה לפני מדריכי נוער בחיפה. כיצד יכול לפרשם הצעיר הישראלי, שהמלה "ציונות" מוכרת לו מן הצירוף "תגובה ציונית הולמת", השגור בפי מתנחלים דתיים-לאומנים? מה לאוניברסליות ולחזון תיקון העולם בנוסח הציונות-הסוציאליסטית ולשוביניזם המסתגר של דוברי  "המחנה הלאומי"? מה אמור התלמיד הישראלי של ימי נתניהו, יצחק לוי ובנימין עמידרור  לחשוב בקראו את המשפטים המפורסמים בעניין מקומה של הדת בחיי המדינה מתוך "מדינת היהודים" של הרצל: "ובכן, כלום תהיה לנו לבסוף תאוקרטיה? לא! האמונה מלכדת אותנו, המדע עושה אותנו חופשיים. על-כן לא ניתן כלל לדחפים תאוקרטיים של אנשי-הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת – כל אדם חופשי ובלתי-מוגבל באמונתו או בכפירתו, כמו בלאומיותו"?

התלמיד הנבוך עשוי להגיע למסקנה שאם הרצל ובן-גוריון היו, כל אחד בזמנו, ראשי המדברים של הציונות, הרי שאין מדינת ישראל בת החמישים תוצר התנועה הזאת. הוסף לחומר הלימוד משהו מכתבי אחד העם (מרכז רוחני לאומי-חילוני), קמצוץ מדברי אליעזר בן-יהודה (לאומיות חילונית העומדת על לשון ושלטון מדיני) וקורט של דוב בר בורוכוב או נחמן סירקין (מיזוג סוציאליזם ולאומיות), ותלמידנו ישליך את ספר הלימוד מידו.  הסיבה: אי-רלבנטיות מוחלטת לכל מה שמכונה ציונות בשנת 1998.

*

לשם מה בכלל ללמד את תולדות הציונות? הרי לכאורה, מרבית מסריה של התנועה הזאת אינם נוגעים כלל לתלמיד במערכת החינוך הממלכתי. כך לפחות עשוי לטעון העסקן הדתי-לאומי, הרואה עצמו כפרשן הבלעדי למורשת הציונות. שהרי אם ציונות איננה בן-יהודה, הרצל, בורוכוב, סירקין ובן-גוריון, אלא הרב צבי יהודה קוק וכת חסידיו, מה לה ולחסרי התרבות, נוסעי העגלה הריקה ומאזיני "טיפקס". ציונות, כך לימדנו הפרופסור אליאב שוחטמן, במאמרו "מאתיים שנות ציונות" ("הצפה", 15 באוקטובר 97'), שהציג את הגאון מוילנה כאבי הציונות ההרצליאנית (!), היא המשך ישיר של העולם הדתי הטרום-מודרני: "שורשיו של החזון הציוני – היינו החזרת העם היהודי למולדתו על ידי מעשים ארציים של בנייה והתיישבות – נעוצים בערכים אשר להם הטיפו העולים שבאו לציון מכוח חזונו של הגר"א. ערכים אלה הם ערכי הנצח הבלתי משתנים של תורת ישראל, אשר להם הטיפו  נביאי ישראל".

מן העבר השני גוברים היום הקולות הפוסט-ציונים למיניהם.  טענות הפוסט-ציונים בשאלת הרלבנטיות של הציונות לישראלי העכשווי משלימות, למרבה הפלא, את שלילת הציונות החילונית שבאה מצד הימין הדתי-לאומני. הגישה הדתית, שנוסחה במאמר הנזכר על הגאון מוילנה והציונות, שוללת למעשה קיום עצמי ונפרד של ציונות שאינה איבר אינטגרלי מן ההוויה הדתית הטוטאלית.  אבות הציונות ניבאו ולא ידעו מה ניבאו.  עשו ולא הבינו מה עומד  מאחורי עשייתם. כפרו אך הוליכו לקראת אמונה. הפוסט-ציונים מניחים כי המעשה הציוני החילוני תם ונשלם, ולכן אין עוד מקום לערכים, לשאיפות ולפעולות  שהיו מרכזיות בשעתן.  הלאומנות הדתית והפוסט-ציונות מניחות שתיהן כי הסתיים תפקידה ההיסטורי של הציונות הישנה. המחלוקת היא על מה שבא או יבוא אחריה.  ואולם בעוד העמדה האנטי-ציונית הדתית-לאומנית היא א-היסטורית במהותה, העמדה הפוסט-ציונית נשענת על טענה היסטורית  מובהק.  מה שנעשה נעשה, אך המעשה הסתיים.

תשובתי לשאלה, לשם מה בכלל ללמד את תולדות הציונות, עשויה להישמע מיושנת קמעה הן ללאומן הדתי, הן להיסטוריון הפוסט-ציוני. תולדות הציונות, על מורכבותן, סתירותיהן הפנימיות ושעטנז הרעיונות והדעות שבהן, נמשכות היום אל לב ההוויה הישראלית. הסיפור ההיסטורי הציוני רלבנטי לתלמיד הישראלי בשנת 1998 הרבה יותר מאשר היה רלבנטי לדורות קודמים של תלמידים. במאבק על עתידה של החברה הישראלית, מאבק שיכריע האם נהיה, בסופו של דבר, דיסנילנד של סוחרי יהדות  ברוח ש"ס וחב"ד, או מדינה ליברלית-דמוקרטית ברוח הרצל וז'בוטינסקי, מהוות תולדות הציונות כלי נשק. החינוך הממלכתי, אותו "זרם" שאיננו זרם במובן הארגוני, הוא האמור לשאת על כתפיו את המאבק הזה.  שיעורי ההיסטוריה הם המקום שבו ערכי מדינת היהודים ההרצליאנית והמרכז הרוחני של אחד העם יתחברו להוויה הישראלית העכשווית.

תולדות התנועה הלאומית היהודית במאתיים השנים האחרונות נוגעות בצורה מפליאה כמעט לכל פרט ועניין בישראל של היום. חופש ההבעה האמנותית, יחסי רוב ומיעוט, זכויות הפרט, חופש הפולחן הדתי, זכויות העובד – כל אלה  לא נבראו בשנת 1998. הניסיון הנואל לצמצם את הציונות להיבט הטריטוריאלי שלה, עניין חשוב כשלעצמו, אך בוודאי לא העיקרי, אם מסתכלים עליו בפרספקטיבה היסטורית, עשוי להתנפץ בחדר הכיתה כבר בשיעור הראשון. גם ההתמקדות באסון, בסבל ובשנאת הזרים כעיקר הלאומיות היהודית החדשה (אף היא עניין שלא ניתן לטאטאו אל מתחת לשטיח) יכולה להתברר כבלתי-מתאימה לטקסט ההיסטורי.

יש, אפוא, ללמד את תולדות הציונות, אלא שלא את מה שמכונה "ציונות" על ידי מגזר פוליטי ששיעורו פחות מעשרים אחוז מהאוכלוסייה הישראלית. בחינוך הממלכתי יש ללמד את הציונות של המגזר המהווה רוב מכריע במערכת. הצגת הלאומיות כערך חינוכי בעידן העכשווי היא מעשה חסר תוחלת, אלא אם המדובר במערכת חינוך בעלת אופי טוטליטרי.

תולדות הלאומיות היהודית צריכות להילמד לא כסיפור האמת היחידה שהגשימה עצמה באופן כמו-משיחי. בחשבון ההיסטורי, הציונות לא היתה אלא זרם אחד, חשוב כשלעצמו, בתוך משרעת שלמה של תנועות לאומיות יהודיות. אוטונומיזם, טריטוריאליזם ולאומיות תרבותית, שאיננה עולה דווקא בקנה אחד עם דבקות בארץ-ישראל – כל אלה היו אופציות חלופיות שפעלו זו יחד עם זו, השפיעו אחת על השנייה וניהלו ביניהן רב-שיח של שותפים-יריבים. סיפור הציונות איננו צריך להילמד כסיפור אחדות הדעות וההסכמה המוחלטת (נוסח סיסמאות "אחדות העם" של יועצי התקשורת המפלגתיים). נהפוך הוא: זהו סיפור מדהים של חזונות יריבים, שחברו יחד מתוך הכרה באי-יכולתם לזכות בניצחון המוחלט.

ההטרוגניות של התנועה הציונית איננה צריכה להטעות את הלומד: לא מדובר כאן בסובלנות ופתיחות כלפי היריב האידיאולוגי. אין זה  ה"פלורליזם" החביב במקומותינו. מדובר במקבץ אי-הסכמות וקואליציה של שותפים למצע מינימום. כזהו גם מקרה השותפות המופלאה בין הציונות הדתית  הישנה לבין הרצל, ואחר כך שיתוף הפעולה רב-השנים שהיה בינה לציונות הסוציאליסטית. כל צד לא ויתר על חזונו השלם, שעמד בסתירה קוטבית לחזונו השלם של השותף. זה ראה בעיני רוחו הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה, האחר קיווה לחברת עובדים החיה על עמלה, והשלישי חלם על מדינת התורה שתהא אתחלתא לגאולה המשיחית השלמה.

סיפור הציונות אינו צריך להילמד כסיפור יוצא דופן ויחיד במינו של תנועה לאומית חד-פעמית, שלא היה דומה לה בהיסטוריה של העת החדשה. ובוודאי אין ללמד אותו כתופעה היסטורית השואבת הכל מן המקורות הפנימיים. לא כל שכן שאין להציגו כממשיך נאמן, ישיר וחסר ניואנסים של ההוויה היהודית המסורתית, או של שלשלת המסירה התורנית והקבלית. הציונות יוצאת דופן בהיותה מקרה מובהק של תנועה לאומית מודרנית, שחסרה מרכיבים אחדים בשחזור העבר שלה.  הארץ ההיסטורית, הלשון הלאומית והעם העתיד להיגאל היו זקוקים לשיפוץ, שחזור וחיזוק. לא פלא ששחזורים שונים, במינון זה או אחר, נבראו במוחם היוצר של אבות התרבות הלאומית החדשה. חג החנוכה בנוסחו הציוני, הגדת הפסח הציונית-סוציאליסטית, התנ"ך כ"קושאן" על ארץ-ישראל – אלה רק דוגמאות ספורות של מפעל ההמצאה הלאומי. אבל לכל מי שמצוי בתולדותיהן של תנועות לאומיות במאה התשע-עשרה, נראה הסיפור הזה מוכר: אין לך לאומיות שלא עשתה נפלאות בחומר הטרום-לאומי.  הבנת התופעה הזאת  היא יסוד עיקרי בדיון היסטורי ביקורתי בתולדות הלאומיות  היהודית.

לימוד ביקורתי, פתוח ורב-צדדי של תולדות הציונות, הוא המסלול  היחידי שבו עשוי להתקשר התלמיד הישראלי העכשווי אל הנושא. לימוד כזה, החושף לפניו את מורכבות התופעה, רבגוניותה וקשריה עם הקונטקסט הכללי, הוא החלופה לחינוך סגור, להטפה גדושת מליצות ולתאולוגיזציה דתית-לאומנית האורבת לפתחנו. ובה בעת, זוהי "התשובה הציונית ההולמת" לטענת הצד השמאלי.

*

מזה משתמע, כמובן, כי הצגת חלקיה הפחות-מחמיאים של הלאומיות היהודית, מחדליה וכשלונותיה, רצויה ואף הכרחית. מדינת ישראל בת החמישים בוגרת דיה  להיפטר מן הגישות האפולוגטיות מצד אחד, ומן ההתחסדות האוכלת בנו כל חלקה טובה.  ניצחונה של הציונות בארץ-ישראל היה אסונה של האוכלוסייה הערבית המקומית. את זה צריך ללמד, ואף להראות כי תנועות לאומיות הן, מטבען, גואלות של עם אחד ומחריבות של עם אחר. אם זאב ז'בוטינסקי יכול היה לדבר על עניינים אלה בגלוי בשנות העשרים, אין שום סיבה בעולם שלא יילמדו הדברים בחינוך הממלכתי של שנות האלפיים.

מלחמות אינן רק מה שרואים באלבומי ניצחון ובספרי הילדים של לוין קפניס. הן נוראות, מזוויעות ויש בהן שפך דם ואברים מרוטשים, גירושים והגליות. מחיר הציונות במציאות היה כבד, ועל האזרח הישראלי העתידי להתמודד עם כל אלה באומץ, בפתיחות ובהבנת כל צדדיו של המאבק הלאומי. הטקטיקות שבהן נקטה התנועה הציונית כדי להשיג את מטרותיה בארץ-ישראל, שיתוף הפעולה עם כוחות בזירה הבינלאומית והיחסים עם הפזורה היהודית, היו אף הם סיפור מסובך ובעל גוונים רבים. שיתוף הפעולה של התנועה הציונית עם ממשלת בריטניה יש בו הכל: החל מהשתלבות במערך הקולוניאלי והאימפריאלי (אז מה? וכי הלאומיות הערבית לא עברה אף היא שלב דומה?) וכלה במרד מזוין אנטי-אימפריאליסטי. אם יוצגו הדברים בקונטקסט ההיסטורי הרחב, ומגוון החומר ההיסטורי יונח לפני התלמיד, חזקה עליו שיינצל הן מהתיפיפות תמימה או צבועה, הן מנקיטת עמדה אנטי-ציונית.

"כי הנה קטני המוח יחשבו את התנועה הזאת ליציאה שלמה מעולם התרבות וההשכלה אל מדבר שממה. אך שקר הדבר; כל עיקרה של היציאה הזאת אינה אלא מולדת התרבות, והיא לא תורידנו למדרגה שפלה, כי אם תובילנו בדרך העולה למעלה להשכיל. כי לא נשוב לבנות לנו בתי חמר, כי אם בתים טובים ויפים אשר נשב בהם לבטח. לא נשחית טובנו וסגולתנו אשר רכשנו לנו, כי אם נשתדל למצוא בהם חפץ ומועיל. לא נאבד זכויותינו בידינו, רק נרכוש לנו זכויות רבות מאלו. לא ניפרד מכל דרכי חיינו החביבים עלינו, כי אם נמצאם גם שם. לא נעזוב את ביתנו הישן, בטרם נבנה לנו בית חדש."

במלים אלה חתם הרצל את "פתח דבר" לחיבורו "מדינת היהודים" (1896).  הציונות, כפי שראה אותה בעיני רוחו, היתה מערבית מובהקת באופיה, לטוב ולרע, ומודרניסטית ברוחה. הרצל היה ער לדואליזם שארב לפתחה של התנועה העתידה: שבטיות דתית-אתנית מעורבת ברציונליזם ואמונה בקדמה. הוא האמין שניתן לרסן את הכוחות השמרניים וליצור יצירה מדינית וחברתית חדשנית. הוראת הציונות בבית הספר הממלכתי צריכה להציע לתלמיד מעקב ביקורתי צמוד אחרי גלגוליו של הדואליזם הזה במרוצת מאה השנים הראשונות. בה בעת, על תוכנית הלימודים להישמר מפני המכשלות שמהן חשש הרצל. ההכרה באופיה הדואלי של הלאומיות היהודית המודרנית איננה צריכה בשום פנים ואופן לתת לגיטימציה עכשווית למרכיבים  שבהם ראה הרצל "מדבר שממה".

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד