להגיע אל סוף ההתחלה
להגיע אל סוף ההתחלה

 

להגיע אל סוף ההתחלה

פרופ' אסא כשר

בעל הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ע"ש לאורה שוורץ-קיפ וכן פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב.

 

הגולה עדיין לא נעקרה מתוכנו, מעשה הקמת המדינה עדיין לא הושלם * 22 הערות על הציונות החיה.

 

1. הציונות היא אידיאל אחד, שאני שותף לו. הציונות היא הרבה רעיונות נלווים. עד כמה שהם מתחייבים מן האידיאל של הציונות, אני מקבל אותם. הציונות היא דרכים רבות מספור להתקרב אל האידיאל ולממש את הרעיונות הנלווים. רגלי לא תדרוך בחלק מן הדרכים הללו. לא אניח לרגלי ליפול במהמורות שמזמנות דרכים

אחרות. ועם זאת, באחדות מן הדרכים המובילות אל האידיאל הציוני אני הולך בנפש חפצה ובמצפון נקי. בעיני, האידיאל הציוני הוא השחרור הלאומי של העם היהודי מן המצב הגלותי.

במונחי המסורת הציונית: האידיאל הציוני הוא פתרון "הבעיה היהודית" של היהודים. אני רוצה להיות שותף למבצע של כינון צורת חיים משותפת, שבה יוכל העם היהודי להיחשב "עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית", משוחרר מן המצב הגלותי. אני רואה את עצמי, מיום שעמדתי על דעתי, כיהודי "בלי בעיה יהודית" ואני רוצה בקיומה היציב של צורת חיים המאפשרת לכל יהודי לראות את עצמו חופשי מן "הבעיה היהודית" של הגלות. ואני מוכן להשתתף גם במאמצי הכינון של צורת החיים הזאת וגם בה עצמה, בתוך גבולות המוסר בלבד.

2. לכאורה, ניתן היה, לאבותינו ולנו, לנסות לפתור את "הבעיה היהודית" של הגלות על ידי תיקון מוצלח של הגלות. ביעור כל צורות האנטישמיות, במסגרת ביעור כל צורות האפליה הגזענית, יביא את הקץ להתעמרות במיעוט היהודי בגלות, המוכרת לנו מן העבר הרחוק ובמיוחד מן העבר הקרוב, מן השואה. הציונות, לפי התפיסה שאני מציג, במלים ובמעשים, שוללת את הפיתרון הזה, בצדק, מכיוון שבמידה רבה הוא משאיר את העם היהודי תלוי בחסדי זולתו. בצורת החיים היהודית, במסגרת הדמוקרטית של "התפוצות", היהודי משוחרר מן החובה לכוף את ראשו לפני רודפיו, אבל הוא לא משוחרר מן החובה למצוא לעצמו הגנה מפני רודפיו, מידי זולתו, בחסדו של עם זר.

אני רוצה להיות משוחרר משתי החובות הללו. הציונות שאני שותף בה, מרצוני, דבקה בפיתרון רדיקלי של הבעיה היהודית: היא באה להשליט את העם היהודי על גורלו, עד כמה שאפשר, וכל המרבה הרבה זה משובח, ובתוך גבולות המוסר בלבד. לפיכך, הציונות היא שלילה מוחלטת של הגלות, על כל שורשיה. לא לתקן את הגלות היא באה, אלא לבטל אותה.

3.  לטעמי, מדינת ישראל היא המוקד היחיד של הציונות. כל מוקד אחר של חיים יהודיים, שיש בהם גילוי של יחס חיובי אל הציונות הוא, לפיכך, תחנת ביניים או תחנה סופית באמצע הדרך. יהודי יכול להיות נאמן לאידיאל הציוני, בלי למצוא  את הכוח האישי הדרוש לעקור עצמו ממקומו. חולשת הרצון שלו משאירה אותו בתחנת ביניים. יהודי יכול להיות שותף לרצון לפתור את "הבעיה היהודית" במסגרת המבטיחה את החופש שלו ושל דומיו לקיים צורת חיים משותפת המבטאת את זהותם היהודית, מבלי שיהיה שותף לרצון לקיים את החופש במתכונת הרחבה ביותר של שליטת העם היהודי על גורלו, במסגרת מדינת ישראל. רצונו של אדם כזה משאיר אותו במקומו. לדידו, זוהי תחנה סופית. לדידי, על פי האידיאל הציוני האמור, זוהי תחנת ביניים.

מדינת ישראל מגלמת את העצמאות הפוליטית של העם היהודי, במולדתו. רק היא עושה זאת. רק היא מאפשרת לקיים צורת חיים יהודית הפותרת את "הבעיה היהודית" ומקיימת עצמאות מובהקת, חופש ממעלה גבוהה. מדינת ישראל שלי היא התרסה ציונית, עקרונית, מעשית ומתמדת נגד הגלות.

4. ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, בשנת תש"ח, היתה הצעד הראשון בתהליך ההקמה של מדינת ישראל. התהליך הזה עדיין נמשך. בשנת תש"ח, האבות המייסדים של מדינת ישראל לא הקימו את המדינה, אלא התחילו להקים אותה. הם לא סיימו את המלאכה. גם דור הבנים ודור בני-הבנים לא סיימו את המלאכה. לאמיתו של דבר, כולנו יחד עדיין לא סיימנו להקים את המדינה.

הציונות שלי סומכת על תפיסה חמורה כזאת בדבר טיבו האמיתי של מבצע ההקמה של מדינה. הציונות התיאורטית שלי מובילה למסקנה האמורה, כי עדיין לא סיימנו להקים את המדינה. הציונות המעשית שלי כוללת, לפיכך, את הנכונות להמשיך את התהליך הזה, כדי לסיים את הקמת המדינה, כדי להגיע אל סוף ההתחלה.

5. ראוי לשוב ולהדגיש: הציונות שאני מדבר בה, על האידיאל שלה ועל האמצעים

האמורים להינקט בדרך להגשמתו, במדינת ישראל, כוללת נכונות לחתור אל סוף ההתחלה של המדינה, סוף התהליך של הקמת המדינה, אבל לא בכל מחיר, אלא בגבולות המוסר בלבד. כל תחום מעשי שאדם הגון לוקח על עצמו לפעול בו אינו יכול לגייס אותו לחתירה בכל מחיר. כל פעולותיו של אדם הגון נערכות בגבולות המוסר בלבד. הפעילות הציונית המעניינת אותו מבוססת, אפוא, על הנכונות להשתתף בפרויקטים של סיום הקמת המדינה, בלי שום חריגה מגבולות המוסר.

6. הציונות כשלעצמה אינה מנוגדת לעקרונות המוסר. האידיאל הציוני האמור אינו מנוגד, כשלעצמו, לעקרונות המוסר. דרך אחת המובילה אל האידיאל הזה יכולה להיות פסולה מעיקרה באופן מוסרי, דרך אחרת יכולה להיות מלאה מהמורות מוסריות. הדרך המעניינת אותי היא הדרך הנקייה. כל צעד בדרך הזאת נעשה בתוך גבולות המוסר בלבד, בלי פשרות.

ייתכן שיש קסם בחזון של עולם מאוחד, שאין בו הבחנות חיות בין עמים, שאין בו גבולות משמעותיים בין מדינות. בכל זאת, האידיאל הקוסמופוליטי אינו אידיאל מוסרי. עקרונות הוגנים עומדים ביסודו של הסדר בין-לאומי אפשרי בדבר ההגדרה העצמית של כל עם ועם, במסגרת הישות המדינית העצמאית שלו, כרצונו. ההסדר המוכר לנו בעולמנו הוא, לטעמי, הסדר מקורב אל ההסדר הבין-לאומי ההוגן, הראוי.

יתר על כן, חרף תנודות לכאן ולכאן, דומה שהאנושות מתקרבת אל ההסדר ההוגן יותר משהיא מתרחקת ממנו. ככל שהיא עדיין רחוקה ממנו מאוד, כך היא גם יותר קרובה אליו, מכפי שהיתה אי-פעם.

הסדר הוגן עומד ביסוד ההכרזה על הקמת המדינה ("מגילת העצמאות"), כשהיא אומרת על העם היהודי, במשפט העומד במרכזה, שזוהי זכותו "להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית." הציונות שלי לא מתכחשת, כשם שלא התכחשה מעולם, למסקנה המוסרית המתבקשת מן ההכרזה הזאת. בתנאים הטבעיים של הסדרי שלום הוגנים, מוסכמים ובטוחים, מעשיים ויציבים, אין מקום להתנגד לרעיון שהעם היהודי יממש את זכות ההגדרה העצמית שלו, במדינתו הריבונית, היא מדינת ישראל, שעה שהעם הפלשתיני יממש את זכות ההגדרה העצמית שלו, במדינתו הריבונית, פלשתין.

7. מדינת ישראל יכולה להתקיים על יסוד מוסרי בלתי מעורער, בה במידה שהיא בעלת פרופיל דמוקרטי ברור וחותרת בכנות, באחריות ובהתמדה, להסדרי שלום הוגנים בינה לבין המדינות והעמים השכנים. מדינת ישראל גם יכולה לקיים זיקה מובהקת אל העם היהודי, בדרך שלא תפגע ביסוד המוסרי שלה.

היסוד המוסרי של מדינת ישראל אינו מובן מאליו. לא עצם קיומה מקנה לה את היסוד המוסרי שעליו היא עומדת. האופי המוסרי של ההסדרים הפנימיים של המדינה, בין האזרחים לבין עצמם, במסגרת דמוקרטיה בפרופיל גבוה, והאופי המוסרי של ההסדרים החיצוניים של המדינה, בינה לבין המדינות השכנות והעמים השכנים, במסגרת הסדרי שלום הוגנים, מוסכמים ובטוחים, מעשיים ויציבים, הם היוצרים את התשתית המוסרית שלה.

ציונות בנוסח זה דוחה כל מגמה פוסט-ציונית ידועה. ביסוד קיומה, מדינת ישראל היא לא מושבה זרה של מהגרים, ברוח הקולוניאליזם. ביסוד קיומה, מדינת ישראל היא לא שלוחה תוקפנית של מעצמה כלשהי, ברוח האימפריאליזם. לטעמי, הטענות הללו מופרכות מעיקרן והמקום היחיד שבו הן יכולות להישמע אחרת הוא בתוך רטוריקה מתלהמת, המתגייסת לצידה של תנועה זו או אחרת המתנגשת בציונות.

ועם זאת, גם אם יחסיה של מדינת ישראל עם הפלשתינאים אינם מושתתים על התפיסה של מושבה או שלוחה, עדיין יש מקום לדרישה המוסרית, לנקות את המדיניות של מדינת ישראל מיחסים שאינם עומדים במבחן ההסדרים ההוגנים, המעשיים, האפשריים.

8. סיכום ביניים: האידיאל הציוני הוא השחרור הלאומי של העם היהודי מן המצב הגלותי. מדינת ישראל, אך ורק היא, מאפשרת לקיים צורת חיים יהודית הפותרת את "הבעיה היהודית" במסגרת של עצמאות מובהקת, של חופש מן המעלה הראויה, בגבולות המוסר בלבד. ואולם תהליך הקמתה של מדינת ישראל עדיין בעיצומו. גם אנחנו, גם דורותינו, נמנים עם מקימי המדינה, מעצבי דמותה, כמדינת היהודים הדמוקרטית, בתוך גבולות המוסר בלבד.

ארבעה הם הפרויקטים הראשיים של הקמת המדינה ועל כולם מופקדים דורותינו. בהם אמורה להתמקד הציונות החיה שלנו ושל בנינו:

(א) להוציא את העם היהודי מן הגלות;

(ב) להוציא את הגלות מן העם היהודי;

(ג) לבנות את מסגרת החיים הפנימית של המדינה, שהיא הדמוקרטיה;

(ד) לבנות את מסגרת החיים החיצונית של המדינה, שהיא השלום.

9. הציונות אמורה להביא אל סיומו המוצלח את הפרויקט של הוצאת העם היהודי מהגלות. ההצלחה נמדדת במונחי חלקו של העם היהודי החי, מרצונו, לשיטתו, מחוץ למדינת ישראל. לפיכך, הפרויקט הזה יבוא אל סיומו המוצלח רק אם רוב גדול ויציב של בני העם היהודי יהיה בישראל ולא בגלות. תפקידו של כל שותף בפרויקט הזה הוא לקחת חלק במאמץ להביא לידי כך שצורת החיים היהודית בגלות תהיה חריג בעולמו של העם היהודי.

10. אנחנו רחוקים היום מאוד מהשלמה מוצלחת של הפרויקט הזה. רוב גדול של בני העם היהודי לא חיים במדינת ישראל. מכיוון שהיום, כל יהודי שרוצה להגר לישראל רשאי לעשות זאת, מבעד לדלת הקדמית או מבעד לדלת האחורית של מקום מושבו, נמצא שרוב גדול של בני העם היהודי לא חיים במדינת ישראל מפני שאינם רוצים לחיות בה.

כדי לשנות את המצב הזה, מן ההכרח להבין את שורשיו, לא רק לקונן עליו. שורש אחד של אי הרצון הזה נעוץ בהוויה היהודית בגלות של ימינו, "בתפוצות".

היהודים בארה"ב אינם נהנים מעצמאות פוליטית משלהם, אבל רבים מהם שבעי רצון מן המעמד שלהם בחברה האזרחית של ארה"ב. הציונות החיה של ימינו שוללת את ההוויה הזאת, אפילו כשהגלות מופיעה באצטלה המפוקפקת של זרוע אסטרטגית של מדינת ישראל.

בידי העסקנים המעצבים את תפיסת "הזרוע האסטרטגית" הזאת, יותר משהיא זרוע של החברה הישראלית, או אפילו של החברה היהודית הישראלית, היא זרוע של הלאומנות היהודית, המנסה לכפר על הגלותיות שלה, על חולשתה הציונית המעשית, בנאמנות לעמדות קיצוניות. הפטריוטיות המופגנת היא מפלטו של כל מעמיד פנים, לא רק של הנבל.

שורש שני של אי הרצון הזה נעוץ בהוויה הישראלית, מימי העליות לארץ לאחר הקמת המדינה ועד היום. האמת ראויה להיאמר, כי המדינה והחברה הפליאו לעשות בכך שיצרו וקיימו מסגרות עלייה והתערות בקנה-מידה מרשים במיוחד. ועם זאת, גם המדינה וגם החברה לא השכילו להשליט על "הקליטה" את הרעיון של הסתגלות הדדית, של הנמצאים ושל הבאים, את הרעיון של יצירת שותפות מתחדשת מתוך כבוד הדדי. מדי פעם דרשנו מהעולים החדשים יותר מדי. מדי פעם דרשנו מהם פחות מדי. אף פעם לא היתה לנו תפיסה מדוקדקת של התהליך המתמשך של יצירת שותפות מתחדשת מתוך כבוד הדדי. מזמן היינו צריכים להניח לעולים לטפח את מורשת העבר שלהם, לפי ראות עיניהם, בלי החזון הפסול של "מיזוג עדות", ככל שהיתה כרוכה בו תלישת אדם או עדה מן העבר המיוחד, היקר ללב. ומזמן היינו צריכים לנעול את השער בפני מי שאינו מקבל על עצמו להיות נאמן למשטר הדמוקרטי, הלכה למעשה. הציונות החיה מחייבת גם חתירה, מעשית ואחראית, ליצירתם של תנאי הגירה נוחים של יהודים לישראל, גם במישור הכלכלי, גם במישור החברתי, גם במישור התרבותי, הכל ללא

ויתור על טבעה של ישראל כמדינה דמוקרטית, הכל בתוך גבולות המוסר בלבד.

11. ביום מן הימים אנו עלולים לומר לעצמנו, כי אין יותר טעם במאמץ המתמשך

להוציא את העם היהודי מן הגלות. הפרויקט הזה יגיע אל סיומו, אם גם לא אל

סיומו המוצלח. מסקנה כזאת תחייב שידוד מערכות ביחסים שבינינו לבין בני העם היהודי בגלות.

עדיין לא הגיעה השעה להגיע אל המסקנה הזאת. גם אם אין בלבי כבוד למי שאינו עולה לישראל, מן הטעם שהיא למודת מלחמה וטרור, אני רואה זאת מחובתי הציונית להמתין לו. שעת המבחן האמיתי תהיה דור אחד לאחר בוא השלום הכולל. באותה שעה, ניתן יהיה לומר על הפרויקט הזה שבא אל קצו, אם בהצלחה רבה, אם בהצלחה מועטה.

12. הפרויקט השני של הציונות החיה הוא הקשה שבפרויקטים שלה: להוציא את הגלות מהעם היהודי. פירושו של דבר, להחליף את אתוס החיים הגלותי, אתוס החיים של המיעוט הנרדף, הנשלט, באתוס החיים העצמאיים, אתוס החיים של ריבון, שאינו נרדף, שהוא עצמו האחראי לגורלו. ושוב, הכל בגבולות המוסר בלבד.

13. אנחנו רחוקים מאוד מהשלמת הפרויקט הזה. אתוס החיים של רבים מן היהודים בישראל הוא אתוס החיים של אבותיהם בגלות, הנתונים ביד שלטון זר, הנרדפים על צוואר. במידה רבה, "היהודי החדש" של מדינת ישראל לא שונה מן "היהודי הישן" של הגלות, באתוס של חייו, אף כי היהודי של מדינת ישראל חזק דיו להגן על עצמו מפני האיומים הנשקפים לחייו מסביבתו, שעה שהיהודי של הגלות לא היה כזה מעולם.

אתוס החיים של הנרדף ניכר בעצבנות השלטת בחייו, בנכונות המתמדת שלו לנקוט צעדים קיצוניים, בהתמכרות שלו לבעיות ההווה ולפתרונות הקלים שלהן, בלי מחשבה על הטווח הארוך. באתוס הזה אני תולה חלק מן האחריות ליחס הבלתי מוסרי לחיי אדם שקנה לו שביתה בחברה הישראלית. קשה ליד לכתוב זאת, אבל הדעת נותנת כי החברה הישראלית כואבת אובדן חיי אדם כשהוא נגרם לה בידי אויביה, אבל הרבה פחות מזה כואב לה אובדן חיי אדם כשהוא נגרם לה בידי עצמה. מספר ההרוגים בשנה, בתאונות דרכים, בתאונות עבודה ובמעשי רצח פלילי, מתקרב לאלף, והארץ לא נעה תחתינו.

14. קשה מאוד להוציא את הגלות מן העם היהודי, אפילו בישראל. ובכל זאת, אפשר להתקדם גם במעלה ההר הזה. בהקשר זה, ציונות חיה פירושה נאמנות מעשית לחובה לגלות בחיינו, האישיים והקולקטיביים, מידה רבה יותר של ריסון עצמי, פירושה נאמנות מעשית לחובה להשליט על חיינו, האישיים והקולקטיביים, נורמות הדורשות סטנדרטים מוסריים, אתיים ומקצועיים גבוהים, ביניהם – החובה לתת את הדעת לתכנון והכנות לטווח ארוך, על חשבון האלתור ו"כיבוי השרפות". ציונות חיה, פירושה, בהקשר זה, נאמנות מובהקת יותר לערכי האחריות, האישית והחברתית, בכל הממדים של החיים.

15. הציונות החיה באה להביא אל סיומו את הפרויקט של בניית מסגרת החיים הפנימית של המדינה, בניית התשתית של החוקה ושל התרבות הפוליטית של הדמוקרטיה הישראלית. זהו הפרויקט השלישי שלה.

16. אנחנו קרובים להשלמת הפרויקט הזה יותר מאשר להשלמת קודמיו. אין לנו חוקה מלאה ונאורה, אבל יש לנו חוקי יסוד רבים, המצטרפים לכדי חלק גדול של חוקה כזאת. אין לנו תרבות פוליטית, דמוקרטית, עמוקה ויציבה, אבל יש לנו הרבה יותר מאשר ניצנים וסממנים של תרבות כזאת. יש לנו בתי משפט, שבדרך כלל האזרחים והרשויות מכבדים את ההכרעות המעשיות שלהם. יש לנו מוסדות ביקורת, פורמליים כדוגמת מבקר המדינה ובלתי-פורמליים כדוגמת התחקירנות בתקשורת. הביקורת הציבורית מגלה מידה רבה של עצמאות נאותה, אם גם לא תמיד מתגלות בה המידות הראויות של היסודיות והאחריות החברתית. יש לנו ניסיון מוצלח בהעברת השלטון מידי מפלגה אחת לידי מפלגה אחרת. אבל כל זה הוא רק החלק המלא של הכוס.

17. רצח ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין ז"ל, הראה בעליל, כי התרבות הפוליטית של מדינת ישראל היא הרבה יותר חלשה ממה שחשבנו. עסקנו בדקויות של הגוון הירקרק הראוי לעלים הקטנים שבראש העץ, שעה שזנחנו כמעט כליל את טיב שורשיו. הציונות החיה כרוכה, לפיכך, גם בחתירה להשלמת החוקה, במיוחד בתחומי זכויות האזרח והאדם, אבל לא פחות מזה, בהרחבה ובהעמקה של החינוך לדמוקרטיה, במובן המוסרי המלא של עקרונות המשטר ולא רק במובן חלקי, פורמלי, שטחי ורעוע. אויבי הדמוקרטיה רבים, רק חלקם גלויים ורק מעטים מהם מיצו את כוח ההרס שלהם. לציונות החיה ממתין מאבק של ממש על דמותה המוסרית של מדינת ישראל.

18. במוקד המאבק הזה עומד גיבוש הזהות של מדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". יש המוצאים בצירוף הזה מתח מהותי, המחייב מנגנון שיפיג אותו בכל מקרה של התנגשות בין עקרונותיה של מדינה דמוקרטית לבין עקרונותיה של מדינה יהודית. הללו מתחלקים, כמובן, לשלושה מחנות: אלה שיעדיפו את העקרונות של המדינה הדמוקרטית, בכל התנגשות כזאת, אלה שיעדיפו את העקרונות של המדינה היהודית בכל אותן ההתנגשויות, ואלה שיחפשו פשרה כזו או אחרת בכל מקרה של התנגשות.

הציונות החיה, שהיא ציונות בתוך גבולות המוסר בלבד, תראה את הצירוף של "מדינה יהודית ודמוקרטית" כצירוף שאין בו מתח מהותי. במישור החוקה, במישור ההסדרים החוקיים, במישור של מדיניות הממשלה, בכל המישורים הפורמליים של המדינה, היא חייבת להיות דמוקרטית, בפרופיל גבוה ככל האפשר. במישורים הלא-פורמליים, בכל הממדים הלא-פורמליים של חברת האזרחים הישראלית, מכיוון שרוב מכריע ויציב של אזרחי המדינה הם יהודים, יש בישראל דומיננטיות חברתית יהודית, שהיא מסוג לגיטימי. צביון חברת האזרחים הישראלית הוא, במידה רבה ובאופן לגיטימי, צביון יהודי, מכיוון שהוא משקף את הצטברות ההחלטות האישיות של האזרחים, במסגרת החופש הנתון להם במשטר הדמוקרטי. עם הדומיננטיות הזאת, עם "חוק השבות", שהוא בגדר פעולה מתקנת, ועם סמלי המדינה, המבטאים את טעם ההקמה שלה, ישראל היא מדינה יהודית, כמות שהיא. היא יכולה להיות מדינה דמוקרטית למופת ומדינה יהודית כראוי. ולא מן המותר להוסיף, כי הצביון של מדינת ישראל, שהוא בעיקרו של דבר הצביון השליט בחברת האזרחים, אינו זקוק לנופך דתי כלשהו כדי להיות צביון יהודי.

חברת האזרחים של ישראל משקפת, בחלק היהודי שלה, את מגוון צורות החיים של אזרחים המזהים את עצמם כיהודים. צביון השבת במדינת ישראל הוא כצביון השבת של העם היהודי בימינו. ניסיון לתת לו נופך דתי, באמצעות חוק, חורג מגבולות המוסר שביסוד הדמוקרטיה ומזייף את פניו של העם היהודי בדורותינו. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, כמות שהיא. הבעיה העיקרית שלה, מבחינת מימוש הרעיון של "מדינה יהודית ודמוקרטית", אינו ברכיב של "המדינה היהודית", אלא בעיקר ברכיב של "המדינה הדמוקרטית".

19. פרופיל הדמוקרטיה של מדינה לא נמדד בחיקוק החגיגי של מגילת זכויות האזרח. הפרופיל נמדד, קודם כל, בהגנה שהמדינה ואזרחיה נותנים לזכותו של כל אזרח לנהוג כרצונו, בגבולות החופש שמקנה לו כל אחת מזכויותיו, מבלי שיפריעו לו. אך גם  בזאת אין די. הפרופיל נמדד גם בקיומה של תשתית המאפשרת לאזרח ליהנות מן הזכויות שלו, בגבולותיהן, לא על פי הנסיבות שאינן בשליטתו, אלא כרצונו.

לפיכך, המדינה המתוקנת אינה מסתפקת בכך שהיא לא מפריעה לאזרח לגדל את ילדיו לפי רוחו. המדינה הדמוקרטית חייבת לקיים ולטפח את התשתית החינוכית, המאפשרת לאזרח לשלוח את ילדיו לבתי ספר שהם לא רק בעלי רמה מקצועית נאותה, אלא שהם גם הולמים במידה רבה את הערכים הרצויים להורים. מדינת ישראל מספקת לאזרחיה תשתית אזרחית מרשימה בתחומי ההגנה על חייהם מפני איומים צבאיים ובריאותיים. מדינת ישראל מספקת לאזרחיה תשתית מפותחת, אם גם פחות, בתחום החינוך של הילדים והנוער. מדינת ישראל לא מספקת לאזרחיה תשתית דומה בתחומי הרווחה. העוני רב. האבטלה גדלה. ההפרטה מחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים. הפער הכלכלי בין העשירון העליון לבין העשירון התחתון הוא, היום בישראל, הגדול בעולם. הציונות החיה היא גם המאמץ ליצור תשתית אזרחית נאותה בתחומי הרווחה, במגמה ברורה להעלות כל אזרח למצב כלכלי שיהיה באופן משמעותי מעל קו העוני.

20. הציונות החיה באה להביא אל סיומו את הפרויקט הרביעי שלה, הפרויקט של הקמת מסגרת החיים החיצונית של המדינה, שהיא קודם כל מערכת של הסדרי שלום עם המדינות ועם העמים השכנים.

21. היינו קרובים להשלמת הפרויקט הזה יותר מאשר להשלמת כל קודמיו. אולם בשנתיים האחרונות אנחנו הולכים בו בכיוון ההפוך. הסכם השלום עם מצרים עמד במבחני הנסיגה מסיני, רצח הנשיא סאדאת, מלחמת לבנון והאינתיפאדה. כהסדר למניעת מלחמה, להגנה על חיי הלוחמים מפני הסכנה של מוות במלחמה, ההסכם הזה הוא הצלחה מובהקת.

יש לנו הסכם שלום עם ירדן, יש לנו הסכמי ביניים עם רוב גדל והולך של הפלשתינאים. יש לנו בסיס שהכינו ממשלות רבין ופרס למשא ומתן אמיתי לשלום עם סוריה ועם לבנון. יש לנו מסגרת למשא ומתן של ממש על הסדרי הקבע עם הפלשתינאים, במסגרת תהליך היכול להביא לפיוס היסטורי בין שני העמים. הממשלה של היום סובבה את העגלה. במקום לעלות במעלה ההר, אנחנו מדרדרים במורדו. בקצה הדרך של העגלה לא ממתין לנו היום השלום המיוחל. בקצה הדרך המסתמנת היום ממתינה לנו המלחמה הארורה.

בכל זאת, יש תקווה. הממשלה הנוכחית עשויה להתגלות כאפיזודה היסטורית מצערת ותו לא. גם היום אין ספק בתוקפה של החובה המוסרית לחתור אל ההסכמים הנאותים, לקיים אותם, לטפח אותם, להוריש אותם לדורות הבאים, שיראו שלום כל ימיהם. הציונות החיה היא גם ההכרה בחובה המוסרית הזאת.

22. הציונות החיה היא ספר פתוח, ההולך ונכתב בידי כולנו יחד ובידי כל אחד מאתנו בפני עצמו. פרקי ההווה של הציונות החיה, פרקי העתיד הקרוב שלה, חשובים, עמוקים ומרתקים לא פחות מפרקי העבר שלה. לא תם ולא נשלם סיפורה של הציונות החיה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד