היסטוריה ידועה מראש
היסטוריה ידועה מראש

היסטוריה ידועה מראש

ד"ר משה צימרמן

ראש המרכז להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית בירושלים

 

יותר ויותר צומחות זו לצד זו שתי היסטוריות ושתי תפיסות בהוראת ההיסטוריה של הציונות. מול תפיסה ביקורתית ופתוחה שהנחתה את כותבי תוכניות הלימודים, מציגה הציונות הדתית היסטוריה הבנויה על הנחות מוכתבות מראש, המשנות את אופייה המודרני והחילוני של הציונות.

 

היסטוריה מלמדים בבית הספר כדי לעצב אזרח-בדרך על פי שיקול דעתה של "החברה", לאמור: של האליטות השולטות בה. זה חל על כל החברות שבהן ההיסטוריה היא מושא של התעניינות ומקצוע הוראה, והוא חל גם על ישראל.

מידת ההתערבות של מערכות חינוך בתכני הוראה היסטוריים ובשיקול הדעת המקצועי תלויה כמובן באופי המשטר ובאפיוני החברה שבם מעיינים בהיסטוריה ומשתמשים בה. במשטרים שאנו מכנים טוטליטריים, כמו המשטר הסובייטי, הנציונל-סוציאליסטי או החומייניסטי, מידת החודרנות ואופן המעורבות של המשטר וסוכניו הם הדוגמא הקיצונית ביותר לכלל שבפתח הדברים. אולם גם במשטרים דמוקרטיים ליברליים פועלת המערכת באופן מדריך, ולו על ידי יצירת כללים של PC, כללי ההתנהגות הקורקטית מבחינה פוליטית. גם במשטרים ליברליים יש יד לכוחות פרטיקולריים או אינטרסנטים בעיצוב היחס להיסטוריה ובקביעת דרכי השימוש בה.

ההיסטוריה כמקצוע הנה מכשיר הנחשב מרכזי ויעיל להשגת מטרות המשטר, ואילולי כך ספק אם היה מחזיק מקצוע זה מעמד מול שלל המקצועות (הדיסצפלינות) וה"חומרים" האחרים שבהם צריך אזרח העתיד להתמצא, ולו במעט. ההיסטוריה,, שבתורת מקצוע אקדמי היא יחסית חדשה (בת כמאתיים לערך), הצליחה להפוך לפרה קדושה: מי יעז אפילו היום לומר, כי מקצוע זה מיותר, כי ההיסטוריונים אינם מורי דרך לחברה, וכי מה שקרוי "חלקה ההיסטורי" אינו שיעור מרכזי שחייב ללמוד כל אזרח, לפחות לא במסגרת החינוכית הפורמאלית? השיח הציבורי כמו השיעור בבית הספר מתייחס במודע וברצינות אל "הלקח ההיסטורי", והויכוח הוא רק על טיבו של לקח זה. את הויכוח מכריעים מצד אחד היסטוריונים מקצועיים  ומצד אחר האליטות, ולא תמיד- למרבה המזל - קיימת זהות בין עמדות ההיסטוריונים לעמדות האליטות. זהו הסדק המבטיח את  האפשרות לשנות במהלך הזמן את ההיסטוריה, דהיינו לשנות את האופן שבו נשאלות השאלות למחקר ההיסטורי, האופן שבו נלמדת ההיסטוריה והאופן שבו נעשה השימוש בהיסטוריה. היסטוריה היא מדע יישומי מובהק וכך רואים אותו לא רק המדינאים.

*

עם ישראל הוא עם היסטורי במיוחד. חצו "זכור ימות עולם" מחייב אותו מאז ימי המקרא, וגם אם להיסטוריה מקצועית מודרנית הגיעו היהודים מאוחר יחסית, במהלך המאה הי"ט, הרי עמוד האש של ההיסטוריה הוליך אותם (לא תמיד יחד ולא תמיד בכיוון אחד) ושימש להם מורה דרך. הציונות הציגה עצמה כמסקנה שהוסקה מתוך ניצוח היסטורי. ככזאת הציעה בדיעבד נרטיב היסטורי משלה, שאותו ביקשה להנחיל בראש ובראשונה לאזרחי מדינת היהודים, כדי ליצור את הלגיטמציה לרעיונותיה ומעשיה בקרב החברה הבונה אותה. כדי לעשות זאת צריך היה להקדים ולהגדיר מהי יהדות, מהי היסטוריה יהודית ומהי ציונות, לחבר נרטיב מוסכם ולהנחיל אותו לקהל היעד. את ההגדרות סיפקו היסטוריונים ואנשי רוח, כמו גם אנשי מדינה. וכך נוצר התבשיל.

בחוברת הראשונה של העיתון ההיסטורי "ציון" בשנת 1936 קבעו העורכים (אחד מהם בן ציון דינור, שיהיה לימים גם שר החינוך) כי "ההיסטוריה היהודית היא תולדותיה של האומה הישראלית , שגם לא נפסקו מעולם...בשורה הראשונה יש להעמיד את השאלות המדיניות הגדולות...במרכזם של מחקרים כאלה עומדת ארץ ישראל - המדינה היהודית או הישוב היהודי שנצמא בה בכל דור". זה ניסוחה של היסטוריוגרפיה ציונית בקליפת אגוז והיא בחזקת הנחיה לכל מי שמתוודע להיסטוריה בחברה הישראלית היהודית.

מכיוון שבמשך הדברים אתייחס בעיקר לתכניות לימוד בהיסטוריה בנושא הציונות ובביצוען, אני בוחר לצטט במקום זה מהערותיו של מורה באותו עניין. כשנתבקשו מורים בשנת 1990 לחוות דעתם על תכנית הלימודים החדשה שבהכנה ובה 'נושא חתך' שנתי לכל כיתה, נושא שמעבר לפרקים הכרונולוגיים הנלמדים, הציע אותו מורה: "נושא החתך: הבעייה היהודית לכל אורך ההיסטוריה, החל ממצרים והפתרונות  לבעיה השונים במידת יעילותם. והמסקנה רק הפתרון הציוני "עובד". זו היסטוריה תלאולוגית, אידאולוגית, פי.סי למהדרין: המורה הכותב מסכים (יחד עם האנטישמים, בעלי ברית מוזרים של הציונים)  כי יש 'בעיה יהודית' המוליכה לאורך ההיסטוריה, ולבעיה זו פתרון אחד (סופי): הציונות. לא ייפלא, כי כשנשאלו מורים לדעתם לגבי הצורך להשאיר או להשמיט פרקים מתולדות היהודים בתכנית מכאן ולהבא, היה פרק "ראשית הציונות" הפרק שהרבים ביותר סברו שיש להשאירו, בעוד הפרק על "העם היהודי בימינו" זוכה לתמיכה הקטנה בין פרקי ההיסטוריה היהודית הראויים להילמד, כמוהו בפרקים מקבילים בתולדות המאה העשרים (כמו "המעצמות הגדולות במאה העשרים"). ניסוח קולע מצוי בפרוטוקול ישיבת הוועדה לתכניות לימודים כאשר דנה בתוכנית החדשה, מצדה של פקידה לענייני היסטוריה של משרד החינוך: " לימוד ההיסטוריה של 200 שנות גלות מכביד על התלמידים... יש לצמצמם את ההיסטוריה של היהודים בגלות". הועדה לא קיבלה את הרעיון מסיבות ברורות מאליהן, למורת רוחה של מציעת ה"הצעה הציונית" הזאת.

*

עד כמה שקודה מערכת הסוציאליזציה בארץ על כיוון ראיה "ציוני" של ההיסטוריה ועל חלקה ההיסטורי הזה מלמדת בשנים האחרונות באופן מובהק תנועת הטיולים לפולין. מטרתם של טיולים אלה היא לעגן ולייצב את המסקנה, כי הציונות, דהיינו מדינת ישראל,  היא הפתרון היחיד לבעיית היהודים. בנוסח תמציתי - ביקור באשוויץ הופך את הישראלי הצעיר לישראלי בכל רמ"ח אבריו ללא שיירי ספק. כך גם השואה המתורגמת לשפת הלקח הציוני - השואה מלמדת על פי שיטה זו, כי אין אלטרנטיבה לציונות ולמדינת ישראל. אם נכשלה המערכת בהעברת המסר בדרך המקובלת (בחינוך הפורמלי או בתקשורת), אמורה החוויה הטראומתית לחיות לחוויה מתקנת. לבעל מבט ביקורתי יהיה בכך משום פסול - האם חייבים אנו תודה לנאציזם על שספקו לנו את האסון שהופך בדיעבד למכשיר לשכנוע הישראלי בצדקת הפירוש ההיסטורי הציוני? האם אילולא התרחשה שואה ואילולא יכול הצעיר לבקר באושוויץ ובטרבלינקה היתה ה"מסקנה הציונית" מעורערת, צדקה קיומה של מדינת ישראל בספק? האם זה פירושה של שגרת הלשון המחרידה "תשובה ציונית הולמת"? בנסיון זה יש ללא ספק חריגה מן המטרות והמסגרות שהוצגו על ידי תוכנית הלימודים בהיסטוריה, כפי שנוסחו בעידן הרפורמה מאז שנות הששים.

בתכנית הלימודים להיסטוריה בבתי הספר הממלכתיים בישראל מקובלת מאז שנת 1975, שעה שהרפורמה בחינוך נכנסת לתקופה, הנוסחה באשר למקום הציונות: "טיפוח רגש ההזדהות עם עם והמדינה", זאת בהתייחס לייחודו של עם ישראל, מתוך חברה המסורות השונות שלו, וחברה בשותפות הגורל היהודית. כל כמה שנוסחה זו (שאינה מזכירה את הציונות במפורש) נשמעה מסוכנת באוזניים ליברליות (גם "הזדהות" וגם "עם ומדינה"), הרי היא זהירה מקודמותיה. מידת הריסון ניכרת  בה במיוחד לאור העובדה שקודמות להגדרת מטרה זו בתכנית הלימודים שתי מטרות אחרות בתחום הערכי - "טיפוח השיפוט של הארועים היסטוריים על פי ערכים מוסריים כלל אנושים" ו"טיפוח הבנה וסובלנות כלפי אנשים ועמים אחרים". אלא שהמרצע יוצא מן השק משניתנה הדעת על קהל היעד של מטרות אלה בתחום הוראת ההיסטוריה - האוכלוסיה של בתי הספר הממלכתיים הלא דתיים בלבד. אין זה המקום לעסוק בדרך שבה מנסה מערכת החינוך לכפות על 20% מאזרחי המדינה שהנם ערבים אינטרפטציה  היסטורית ציונית מן הסוג שהוזכר. אולם ראוי להדגיש שלא מדובר במטרות המנוסחות לעיל במערכת החינוך של האוכלוסיה החרדית ואף לא במערכת החינוך הממלכתי דתי. זו האחרונה דרשה כבר ב 1975 נוסחה משלה, על פיה נדרשת הזדהות עם "עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל ומדינת ישראל". דהיינו עם הטריטוריה ועם הדת היסודית של הזהות הציונית. שם נפער הפער היוצר, בצד נושא השואה, את השינוי הגדול במקומה והגדרתה של הציונות בתודעה ההיסטורית ובזכרון ההיסטורי בעבר ובהווה.

אם בשנות השבעים אפשר היה להסכים על תכנית משותפת לחילונים ולדתיים תוך הבדלה במטרות הערכיות, הרי בשנות התשעים כבר הייתה ההבדלה מוחלטת, שתי תכניות לשני זרמים חינוכיים ורעיוניים. הציונות כבר הייתה חצויה במובהק. בשנת 1991 הוחלט על הקמת ועדה שתבדוק את תכנית הלימודים בהיסטוריה כדי לעדכנה. והנה, מראש נקבע, שתהא זו ועדה לענייני ההיסטוריה לבתי הספר החילוניים בלבד: התוצאה של ההתפתחויות בחברה הישראלית, בשל מלחמת ששת הימים ומהפך עשר שנים אחר מכן נקבעה כאן ללא עוררין. הניסוחים החדשים של מטרות משנה בחינוך הממלכתי יהיו כמובן המסמר האחרון בפס ההפרדה הזה: "הרתיעה מפני דוגמאטיות" או טיפוח החברה, כי קיימות נקודות ראות שונות (ולא אחת בלבד) שאפשר לקבלן גם לגבי "בעיות לאומיות" כמו גם החברה במסורת (בלשון רבים) ולא במסורת יהודית אחת. ניסוחים מעין אלה הם מוקצים במתחם שמחוץ לחינוך הממלכתי.

*

הסיבה לחיבור קוריקולום חדש בהיסטוריה מקץ עשרים שנה להופעת הקוריקולום הקודם היא ברורה - עבר די זמן כדי שהקיים יתיישן :המחקר ההיסטורי מצד אחד ומבנה החברה ודרישותיה מצד שני עברו שינויים מרחקי לכת דיים כדי להצדיק את השינוי. בעשרים שנה די גם כדי להפיק לקחים לגבי היעילות של התכנית, בין השאר בנושא הציוני המובהק. התכנית התקבלה לאחר ההתדיינות ממושכת ואז הסתבר שוב על מה הריב בענייני ציונות בחברה הישראלית.

היה זה רב נכבד מן ההתנחלויות שנזעק למקרא התכנית החדשה. כארבעה חודשים קודם לרצח יצחק רבין פנה חרב אל שר החינוך במכתב הפורש לפני קוראו בפרוטרוט רשימה טרוניות ארוכה על התפיסה ההיסטורית המדריכה את אדריכלי התכנית. המוקד לטרוניות הייתה הציונות. משמעית היא העובדה, שרב, השיך לא רק למחנה הדתי, אלא למחנה המתנחלים, סבור שתפקידו להיות שותף בעיצוב הנחות היסוד של מערכת החינוך  הממלכתית החילונית והבנה העצמית של הציבור החילוני. ומשמעותית לא פחות היא העובדה שהשר, שלא היה אז איש "המחנה הלאומי" כלל ועיקר, לא דחה את הפניה על הסף. המחנה החילוני איבד את בטחונו עד כדי כך, שאינו מסוגל עוד לשמור על האוטונומיות שלו אף בתחום החינוך ועל הגדרתו הוא את ציוניותו.

הפתיחה למכתבו של הרב ממחישה עד היכן הרחיקה לכת מהפכת הנגד האורתודוקסית בישראל בשנות התשעים, בענייני ציונות ובעניינה של ההיסטוריה בכלל. כותב הרב: "תופעות רבות מצטברות והולכות ומעידות על התהליך 'סקולרי' רב העוצמה ביחס לציונות ולצדקתה, ביחס לישראליות הקלאסיות ולערבית, וביחס למדינת ישראל כמדינה יהודית" כאן ניסה הכותב ליצור את הרושם כאילו היתה הציונות הקלאסית דתית והתפיסה החילונית פוסט-ציונית. תוך כדי בנייתו של הטיעון מומצאים מושגים וההיסטוריה של הציונות מהופכת על ראשה. טכניקה זו ראויה לבחינה.

הציונות הלא נוצרה בסוף המאה הי"ט כתנועה פוליטית ונותרה עד להקמת מדינת ישראל נאמנה למופת האירופאי של תנועות לאומיות, תנועה חילונית. הרצל וסביבתו היו אבותיה של אידיאה לאומית ייחודית חילונית. הציונות בראשיתה הלא הצטיינה בכך שמרדה בשורשיה הדתיים, אותם שורשים שנחשבו גלותיים, של היהדות. הציונות הבינה עצמה כתנועת שחרור לאומית מודרנית שרצתה ליצור "יהודי חדש" שהגדרתו לאומית ומודרנית. הגדרת המהות הישראלית - משנוצרה המדינה - התאימה עצמה להשקפות אלה בדבר היהודי החדש החילוני. הציונים הדתיים היו מראשית ימיה מיעוט קטן בתוך הציונות, היוצאים מן הכלל בקרב היהודים הדתיים (אורתודוקסים כרפורמים) שדחו את הציונות באופן גורף כמשיחיות שקר. אם מעז אורתודוקסי בשנת 1995 להלין על פרשנות היסטורית חילונית של הציונות והמהות הישראלית ולדרוש משר חינוך חילוני להעדיף פרשנות חלופית דתית כחלופה התקפה היחידה, הרי הגיע כאן מהפך לסיומו. ואכן, ביובל השנים שמאז הקמת המדינה ארע מהפך ברור: בעוד שהציונים הדתיים, שביטויים הפוליטי הייתה מפלגת המפד"ל, עברו מן הפריפריה אל ליבה של הציונות הישראלית ויצרו הבנה עצמית חדשה של הציונות, תרמה כניסת החרדים לקואליציה יחד עם "הגוש הלאומי" של מנחם בגין בשנת 1977, למרות כל ההבדלים, להתקרבות בין הדתיים הלאומיים והחרדים האנטי ציונים. פירוש חדש לציונות ולהיסטוריה שלו היה תנאי לשלב נוסף במצעד הניצחון של הכוחות הדתיים בישראל. הציונות, כך נקבע מעתה, אינה בת מאה שנה אלא בת אלפיים. הכמיהה לציון, הקשר היהודי לארץ הקודש הם הם הציונות. ציונות זו היא בעלת אופי דתי. על פי תפיסה זו הציונות מבית מדרשו של הרצל אינה אלא לכל היותר שלב פוליטי חדש של הציונות, נשענת על "מבשרים" מן המחנה הדתי (אלקלעי וקלישר מוזכרים בהקשר זה), ומעוגנת בדת למרות החזות החילונית שלה.

פירוש זה של ההיסטוריה יכול היה למצוא לו מאמינים רבים בלי שיחושו שהם שותפים למהפך רעיוני, לא רק משום שאכן גרעיניו הדיאלקטיים מצויים בראשית הציונות, אלא משום שהתנועה שנוסדה כתנועה לאומית יהודית החליטה לבחור לעצמה את השם "ציונות". לפני מאה שנים הלא העדיפו להתחמק מהכינוי "לאומי-יהודי" שנחשב פוגע בעניין היהודי ומשרת את טענות האנטישמים בדבר הנאמנות הכפולה היהודית. במחנה היהודי פנימה ערערו הן אורתודוקסים ןהן רפורמים על הגדרת היהודים באומה. משום כל אלה, וכדי להרחיב את מעגל התומכים בתנועה קטנה, הועדף המונח (יציר עמו של נתן בירנבאום משנת 1893) "הציונות" שנדמה ניטרלי מבחינה ערכית ופוליטית והדיף ריח של מסורת. אלא שמונה זה איבד עם הזמן מתומתו הניטרלית והפך למכשלה לתנועה הציונית, ז.א לתנועה הלאומית-יהודית במדינת היהודים. לכל המאוחר בשנת 1967, עם הכיבוש והאסוציאציות המקראיות שנלוו אליו, יכלה הפרשנות החלופית הציונית-דתית, פרשנות של דת ישראל עם ארצישראלי (כך) להפוך לתמצית הפרשנות המקובלת של ההוויה הציונית וההיסטורית היהודית. כאן השורשים הנחות שנוסחו במבוא למכתבו של הרב אל השר.

*

אופיינית למעמדו של המחנה הדתי אינה רק הגישה  המתנשאת מול ה"בורים" החילוניים, אלא גם החשש המתמיד מפני מזימה חילונית. מבקר אחד של התוכנית, הבא מתוך משרד החינוך עצמו תהה: " בתכנית הלימודים החדשה יש קפיצות רבות בתולדות עמנו - מתוך כוונה או שמא בשבחה?". והראיות לגבי דידו: "היצירה הרוחנית של א"י מאז ימי המשנה לא מופיעה כלל ...היכן תופענה העליות הציוניות - השלישית , הרביעית והחמישית?".  חששו של המבקר הזה כרוך בעצם ההתנגדות האופיינית למחנהו לראות הקשרים רחבים כמגדירי העיון ההיסטורי. רק כך אין המוקד "המרכז היהודי בארץ ישראל"  בפרק על האימפריה העותומנית, או "הגירת יהודים - מגמות בשנות העשרים" (כמנוסח בתוכנית) מהווים לדידו של    נציג הציונות הדתית במשרד החינוך ניסוח ברור דיו כדי לענות על החשש שמא סולקו התכנים האמורים בכוונת זדון.

אולם ביטוי חריף יותר לתחושת המזימה החילונית קיים במכתבו של אותו רב המבקר את התכנית "מבחוץ" ומגיב על ההנמקה שנזכרה לעיל לרענון תכנית הלימוד בהיסטוריה: "עשרים שנה לא היה די בהם (כך) כדי שתכנית הלימודים בהיסטוריה תתיישן ותוחלף". סבור הרב " כנראה שהתיישנות הציונות היא המאורע והנימוק המכריע להחלפת התכנית". לב הרב, שאינו היסטוריון, גס בטיעוניהם של התרבות על חשבון היסטוריה פוליטית ורעיונית, כמתבקש מן השינוי באופי המחקר בכלל. מי שמצוי במחקר ההיסטורי לא היה מוסיף סימני שאלה מלעיגים על האמירה, כי הדבר נובע "ממצב המחקר ומצרכי התלמידים" ולא היה טוען כי מדובר כאן ב"לשון דיפלומטית" המכסה על מזימה. יתירה מזו, וכאן מגיע הטיעון לשיאו: קביעת מחברי התכנית, כי היא מהווה תשובה להשפעה המכרעת של התרבות המערבית והיווצרות הכפר העולמי, מעלה עליה את חשד הרב שבכך היא משלימה "תהליך של פוסט-ציונות", הרב אינו יכול להרחיק מבטו מעבר לשולי הצלחה הקרויה ציונות, ולהבין שההיסטוריה הינה יותר מאשר התבשיל שתשומת לבו מרוכזת בו.

*

המונח "פוסט ציונות" הוא כלי בידי “המחנה הלאומי" והלאומי-דתי כדי לערער על אמינותם של ההיסטוריונים הביקורתיים. לאחר שאידיאולוגים דתיים (להוציא המיעוט של "תורה עם דרך ארץ" המזוהה עם תנועת "מימד") סילקו את הפרשנות הקלאסית הציונית מפני פרשנותם שלהם וניכסו את הציונות לעצמם, עברו להתקפת הנגד. והתקפת נגד זו זכתה להצלחה  - על כך מעיד הניסיון להשתמש במונח "פוסט ציונות" דווקא בפניה אל אותו שר חינוך. מכיוון שגם ההיסטוריוגרפיה הציונית הקלאסית ותומכיה יצאה חוצץ כנגד "ההיסטוריונים החדשים" המזוהים עם "פוסט ציונות", נוצרה ברית בלתי קדושה בין ציונים מסורתיים וציונים "חדשים", דתיים, התומכים בדעות מסוג זה של הרב האמור. לא ייפלא אפוא שהשר הליברלי פתח את דברי תשובתו בהתנצלות: "אני שותף לביקורת על מה שקרוי "פוסט ציונות", ואף מותקף על-כך", והמשיך בטיעון המתנצל, כי התכנית החדשה אינה פוסט ציונות.

"כדי להפוך את לימוד ההיסטוריה לממוקד יותר תוך חתירה לסינתזה, נעשה הניסיון להתגבר על ההפרדה שבין היסטוריה "כללית " והיסטוריה "יהודית", נאמר בתכנית החדשה. "ההיסטוריה היא אחת, ואחדות זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בשימוש במושגי יסוד זהים ... תולדות אלה (היהודים) נלמדים כל העת בתוך ההקשר הכללי שלהם". מימוש של המטרה הרשמית של תכנית הלימודים: "טיפוח השיפוט של אירועים היסטוריים על פי ערכים מוסריים כלל אנושיים", מהווה כמסתבר סדין אדום עבור הרב ומגמתו, מגמה שכבר מצאה לה, כאמור, אחיזה גם בחוגים הלאומיים-חילוניים. החינוך הממלכתי דתי התנגד כבר לפני עשרים שנה ל"ערכים מוסריים כלל אנושיים" והעדיף את הנוסחה "ערכים מוסריים מוחלטים", יהודיים. מגמה זו מניחה מראש את ייחודו של העם היהודי, ודוחה בשל כך גישה משווה. אם ייחודו ובחירתו של העם היהודי ושל ההיסטוריה היהודית החדשה הינם אקסיומטיים, הרי כל ניסיון השוואה שתוצאתה אינה רשומה מראש הינו כפירה. האפשרות, שהשוואה תוליך הן למציאת קוי דמיון אך גם לאיתור השוני אינו משנה את דעתם של נציגי הציונות החדשה הזאת. אסור, כך טוען הרב, לטפל  באנטישמיות כדוגמא חריפה לשנאה בין גזעית. השואה, "אינה פרק מפרקי מלחמת העולם השנייה", כך הוא קובע קטגורית, "וגם לא דוגמא קיצונית של פשיזם רצחני". וכמובן "אין שום מקבילה לקיבוץ הגלויות הציוני". הציונות "אינה לאומיות (המרכאות) אלא קיבוץ גלויות". המונח “ייחודי" חוזר באופן אובססיבי מתוך נסיון לעגן את לימוד ההיסטוריה בהקשר שאינו כללי והשוואתי. והכל מוליך אל המסקנה שאינה אלא הנחת היסוד, כי בעוד שבקרב כל אומה "ההיסטוריה היא חילונית במפורש" ההיסטוריה היהודית אינה כן. לו נותרה עמדה זו נחלת הציונות הדתית ומערכת החינוך הממלכתית-דתית - ניחא. אולם מן הרגע שעמדה זה מצופה מן האוכלוסיה  החילונית וממערכת החינוך שלה, ברור עד כמה הרחיקה מהפכת התרבות שבציונות.

ההתבוללות היא תרגום למונה אסימילציה. האסימילציה נחשבה לאויב מספר אחד בעיני האורתודקסים אבל גם בעיני הציונים. למושג התבוללות (וגם טמיעה) יש מטען שלילי חזק במילון הציוני מראשית ימיו. הציונות מוגדרת בדרך כלל כתנועה פוסט-אסימילטורית, שמטבע הגדרה זו היא בתה המאוחרת של המאה הי"ט. אולם מונח זה מציע מכנה משותף לציונים חילוניים, לציונים דתיים ולדתיים לא ציוניים, האינסטרומנטליזציה שלו יכולה להיות אפוא אפקטיבית במיוחד. ולעניין זה יש במסקנות הרב המבקר את התכנית בהסטוריה משמעות מיוחדת: הרב מגדיר את התכנית כולה כ"אסימילציה של תולדות ישראל בתוך ההיסטוריה הכללית, כפי שחרטו על דגלם הדוגלים בהתבוללות (השתלבות מלאה) בכל הדורות". ניסיון זה להגדיר את שילוב ההיסטוריה היהודית ב"כללית" בהתבוללות, אינו רק פגיעה בכללי היסוד של ההיסטוריוגפיה המודרנית, אלא יישום הכלל המקראי "עם לבדד ישכון" בצורתו הקיצונית ביותר, מהופכת למה שהציונות (שרצתה להפוך את האומה היהודית לנורמלית) ביקשה ליצור.

*

בין החידושים שמציעה התכנית החדשה משנת 1995 מצויים נושאי חתך שנתיים, נושאים אינטגרטיביים שמעבר ליחידה הכרונולוגית המוגבלת כמו: "שינוי המרחבים - מן הכרכרה עד המטוס", "התנגדות למשטר עריץ", "מפגש בין תרבויות", "טקסים ופולחנים בעת החדשה". נושאים אלה, לטעמו של הרב "כולם חילוניים לגמרי, מתבוללים לגמרי, או ניטרליים לגמרי". רק מי שייחוד היהודיות מעבירו על דעתו לא יראה את הרלבנטיות של נושא המפגש בין תרבויות, ויוכל להגדיר נושא כמו "ההתנגדות למשטר עריץ" כנושא ניטרלי. הרי רק עיוור יטען, כי בהקשר יהודי וציוני מובהק הנושא אינו רלבנטי ולוקה בניטרליות.

עד כמה אבד ביטחונם העצמי של הציוניים מן המחנה החילוני מעידה תגובת שר החינוך במקרה שלפנינו. השר מותיר את התשובה לפקיד ממשרדו או ליו"ר הועדה שעצבה את התכנית. סמכותו של רב, גם אם הוא מגיב בענין של החינוך הממלכתי החילוני, וגם אם הוא עצמו בא מן המתנחלים, היא סמכות בלתי מעורערת גם בעיני השר החילוני הליברלי. סימפטומטי הוא גם אופן ניסיון השר להגן על מתודת ההשוואה הנקוטה על ההיסטוריונים. במסגרת הפרק "השיטות הפוליטיות העיקריות בין שתי מלחמות העולם" שבו אמורים להידון הקומוניזם, הדמוקרטיה הליברלית, הלאומיות, הפשיזם, מצוי גם תת-פרק על "המגמות החברתיות והפוליטיות ביהדות התפוצות”. בהגדרת המושגים החיוניים נאמר בתוכנית בין השאר “בונד, ציונות וכיו”ב”. איזכור שני מושגים אלה בנשימה אחת אינו מקובל על הרב המבקר. תנועה סוציאליסטית בגולה אינה רשאית לבוא בצוותא חדתא עם הציונות או להיות מושווית אליה. עובדת חיות ה”בונד” ארגון לא פחות המוני וחשוב טרם מלחמת העולם השניה מאשר הציונות אינה נחשבת לטיעון נגד. אך השר נזקק לדוגמא זאת כדי להראות את יתרונותיה של ההשוואה בדרך אפולוגטית מובהקת: "כל מי שילמד במקביל על הבונד ועל הציונות יוכל להבחין מיד בהבדל בין קוריוז היסטורי ובין תנועה לאומית מצליחה, שמדינת ישראל היא פריה". זאת, שעה שמן הראוי לזכור, שמה שעשה את ההבדל בין "הקוריוז" ו"ההצלחה" לא היה אלא ניצחון הצבא הגרמני במזרח אירופה וניצחון צבא בריטניה במדבר המערבי.

עיצוב התכנית החדשה וחילופי המכתבים שבעקבותיה ארעו עת שמצויה היתה הציונות הדתית באופוזיציה. חודש לאחר תשובת השר נרצח ראש ממשלתנו על-ידי אדם שפירש את הציונות בדרכו. מקץ חצי שנה חל מהפך בכנסת, והיום הפירוש הציוני שביטא הרב המבקר היא הגישה השלטת. "ארון הספרים היהודי" היה למטרת-על, ארון ספרים שיהדותו וציונותו אורתודוכסית בעיקרה. הדיון סביב התוכנית הינו דיון מייצג לדיון על אופייה של הציונות, והגדרת היחס בין דת וחברה בישראל העכשווית בכלל. מעוזי הציונות המייסדת נפלו בינתיים. אם להזכיר שניים בלבד, המזוהים עם הנרטיב "הציוני הקלאסי": הקיבוצים, שחיו בעבר חלון הראווה של הציונות החדשה החילונית בעיקרה, לא זו בלבד שפשטו את הרגל, אלא הפכו לשק החבטות של האומה, תוך שהם מגלים סימני כניעה בפני ערכי הציונות החדשה, הדתית-לאומית. האוניברסיטה, גם היא מעוז של הציונות המייסדת, מצויה בקרב מאסף מול הישיבות. הדיון שהתנהל לאחרונה  על "חוק ההמרה" הינו אישור נוסף לכיוון ההגדרה מחדש של הציונות. הסיסמא "עם אחד - גיור אחד", חשפה את הדברים: ההגדרה של הלאום היהודי הנה הגדרה דתית. לא "דת אחת - גיור אחד", אלא "עם אחד - גיור אחד". ואם בגיור אורתודקוסי כמונופול עסקינן, הרי הופך הזיהוי לצר עוד יותר - האומה על פי ההגדרה האורתודוקסית בלבד. הציונות מאבדת כך את הקשר להגדרה החילונית המקורית שלה, ואף לאותם חלקים נרחבים בקיבוץ היהודי שאינם מזוהים עם ההגדרה האורתודוקסית-חרדית של יהדות.

סוכני החינוך של החברה הישראלית אינם רק תוצר, לעתים הם שותפים ביצירת הפירוש האלטרנטיבי של ההיסטוריה הציונית, אותו פירוש הנזקק כל-כך לשואה כדי להצדיק את התקומה ולדת כדי להצדיק ציונות.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד