אומה מודרנית, מסורת עתיקה
אומה מודרנית, מסורת עתיקה

 

אומה מודרנית, מסורת עתיקה

פרופ' מיכה ברומליק

תושב פרנקפורט, מהוגי הדעות הבולטים ביהדות גרמניה של היום

מגרמנית: נרי גבריאל-סבניה

 

השמאל החילוני בישראל אינו יכול להסתפק בערכים שהולידו את הציונות, אלא להשתתף בעיצוב האומה והתרבות.

 

בשנת 1997 מלאו מאה שנה ליום שבו סיפר תיאודור הרצל ליומנו, בתום הקונגרס הציוני הראשון בבזל, כי יסד את מדינת היהודים. בשנת 1998 מלאו למדינת ישראל חמישים שנה. עם זאת, בשנת היובל הזו ישראל כבר מעבר לשיאה. בשנת החמישים מוצאים עצמם הרעיון והמדינה של התנועה הלאומית היהודית לא במשבר סתם – כרגע מדובר בהרס עצמי של פרויקט הציונות, לא פחות ולא יותר. תהליך ההרס העצמי טמון כבר בנטיות הסותרות הקיימות ביהדות המודרנית, סתירות שהתנועה הציונית ניסתה לפתור לפני יותר ממאה שנה, באמצעות חשיבה לאומית.

מושג האומה, כפי שהוא מובן היום, לא היה קיים עד המהפכה הצרפתית, שהעניקה למושג זה משמעות של ציבור אזרחים מאוחד סביב חוקה ברוח הדמוקרטיה וזכויות האדם. גרסה זו של האומה לבשה אופי של מעין ברית-עתיד המבוססת על זכויות שוות לכל האזרחים, שהרי מדובר בהגשמת חירותם המשותפת של כל התושבים. בניגוד לתפיסה זו, ובתחרות עמה, ובעיקר בגרמניה כתוצאה מהריאקציה לכיבוש נפוליאון, ניצבה תפיסת אומה שעיקרה אינו העתיד המשותף של אזרחים המכירים זה בזכויותיו של זה, כי אם המוצא המשותף של בני עם אחד הקשורים זה לזה בכבלי שפה ומסורת.

ההבדל הזה בין תפיסת ההשכלה של האומה במשמעות הצרפתית שלה, לבין התפיסה הרומנטית של האומה במשמעות הגרמנית שלה, יטביע את חותמו גם על התנועה הציונית לגווניה הרבים. אכן: מעבר להתרחבות מושג האומה לעם בעל מוצא משותף המתאחד במדינה, דהיינו בקהילה שומרת חוק הדואגת לחירויות היחיד ולזכויותיו ומגשימה אותן, עומד רעיון האומה היהודית המודרנית מלכתחילה תחת רושם האנטישמיות; זאת אומרת, בהשפעת האינטרס המשותף להגיע להגשמה תרבותית, להגן על גופם וחייהם של יהודים נרדפים, באמצעות ערבויות ליברליות, ולשקם את כבודם האבוד.

*

כתגובה על שנאת היהודים קמו תנועות לאומיות קטנות, תחילה בנפרד, כשהן בלתי תלויות זו בזו. קודם כל ברוסיה, אחר כך בצרפת בעקבות פרשת דרייפוס, ואחר כך בהשפעת העיתונאי הווינאי תיאודור הרצל גם באנגליה, בגרמניה ובאוסטריה. בעיניהן, לא היתה שנאת היהודים תופעה חברתית שניתן לתקן בטווח הארוך, כי אם עובדה ביולוגית, ולכן תמכו ביציאת היהודים הנמצאים בסכנה לטריטוריה לא מאיימת, שתימצא בשולי תחום ההשפעה של המעצמות הגדולות דאז, דהיינו: בית לאומי בדרום אמריקה הלטינית, במזרח אפריקה או בממלכה העות'מנית, בסיני או בארץ ישראל, בפלשתינה.

רעיון זה, שביסודו היה פילנתרופי, היה מבוסס על שני זרמי הגות נוספים: הרעיון הלאומי הרומנטי, ברוח הרדר-פיכטה,  שבהשפעתו ביקשו לתקן תחושות ניכור בעולם המודרני, על ידי בניית עדה יהודית אתנית המאוחדת בשפה, בהיסטוריה ובמוסדות ציבור; והסוציאליזם המביא עמו תיקון נוסח טולסטוי – ולמרבה הפרדוקס, גם נוסח ניטשה – דהיינו, חזרה אל הגוף ואל האדמה, אל החברה ואל הכוח, כאמצעי לחיים חדשים.

כל שלושת המרכיבים של הציונות המודרנית: חשיבה טריטוריאלית פילנתרופית, מדינה לאומית רומנטית וסוציאליזם מתקן, היו נפרדים לגמרי מהמסורות הדתיות ומהאמונות המשותפות ליהודים, ולמעשה עמדו בניגוד גמור להן. בהתאם לכך, הקבוצות הראשונות שיצאו לפלשתינה לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה העמידו במרכז עולמן את חיסול הקיום הגלותי של הגוף היהודי המעוות באמצעות עבודה גואלת באדמת הטרשים של פלשתינה. הסוציאליזם המתקן הזה כרך עצמו ברצון לא רק עם הלאומיות הרומנטית, אלא גם עם הרעיון הלאומי של מדינת-כוח, האומר שניתן יהיה להציל את העם היהודי המאוים באירופה רק באמצעות הקמת צבא יהודי, שיכבוש בכוח הזרוע את השטחים העתידיים על שתי גדות הירדן, ויערוב להגירה ההמונית לערים ולהתיישבות הלא-סוציאליסטית.

רק החלטת אוגנדה, שפילגה את התנועה ב1903- בשאלה אם אפשר לקבל כטריטוריית-הצלה במקום פלשתינה, שנמצאה אז בממלכה העות'מאנית, את אוגנדה, אז שטח באימפריה הבריטית, נגעה גם בקשרים המסורתיים עם היהדות המודרנית. בעיקר הציונים יוצאי מזרח אירופה הודיעו, באופן דרמטי שאינו משתמע לשתי פנים, שבחירה באוגנדה כשטח לקהילה יהודית לעתיד-לבוא תרתיע את ההמונים היהודיים היושבים על המזוודות במזרח אירופה, וגרוע מזה, תחזק את המשיכה החזקה לצפון אמריקה, ואגב כך גם את תנועת הפועלים הלאומית האנטי-ציונית, "בונד". במשבר אוגנדה התגלה שציונות העוקרת עצמה לחלוטין משורשיה היהודיים לא תזכה להד רב. המחלוקת הזאת הטתה את זרם דת-ההצלה החילונית מהלאומיות הרומנטית והסוציאליזם המתקן לערוץ המודעות למסורת היהודית,  וקבעה בכך את כיוון דרכו.

*

מלחמת יוני 1967, ובעקבותיה כיבוש מדבר סיני, רמת הגולן, מזרח ירושלים והגדה המערבית, היתה אות הפתיחה להרס העצמי המאיים על הפרויקט הציוני. המדינה היהודית, שהוקמה על יסוד אנטישמיות מגרשת, לא על יסוד אנטישמיות משמידה, מדינה שלא היתה יכולה למנוע את השואה גם אילו נוסדה לפני 1933, מצאה עצמה פעם נוספת בסכנת השמדה. אך היא ניצחה ניצחון מבריק והשיבה לעצמה את השטחים שהיו לב לבה של היהדות מאז ומתמיד. המדיניות ההגיונית כביכול, להשתמש בשטחים הערביים הכבושים כקלף מיקוח במשא-ומתן על שלום, נרמסה עד מהרה תחת משקלם הדתי של המקומות הללו המוזכרים בתנ"ך. שלושים שנה של מדיניות התנחלות הגדילו כל כך את משמעות שטח האדמה הזה בעיני מספר גדל והולך של יהודים פונדמנטליסטים, שכבר אי אפשר לחשוב על החזרתם בלי שתפרוץ מלחמת אחים באוכלוסייה היהודית.

הלקח ממלחמת המפרץ, דהיינו שבעידן הטילים לא ניתן עוד להבטיח ביטחון באמצעות השגת שטחים רבים, אלא רק באמצעות הסדרים מדיניים, נשכח בסערת רצח רבין ובחירת בנימין נתניהו, ונפל קורבן לחישובי ריאל-פוליטיק מוטעים ולסערת רגשות דתית. סערת הרגשות הזאת הרחיקה עצמה מהדבר שהיה פעם ציונות – בשמאל או בימין – לפחות באותה מידה שהתנועה הלאומית היהודית, בתחילת המאה, הרחיקה עצמה מהיהדות המסורתית, אורתודוקסית או רפורמית.

אין ספק, הציונות הצליחה במידה רבה לקחת את העם היהודי – אוסף של מוסדות מימי הביניים, עדות אתניות וזרמי אמונה מגוונים – ולקבץ אותו לכלל אומה מודרנית. אף על פי כן, יהודיות ויהודים בעולם כולו, התושבים היהודים של ישראל והגדה המערבית, וגם המוסדות שהוקמו ב1948- עם כינון המדינה, נמצאים בדרך לעתיד פוסט-ציוני. אך בניגוד למה שניתן היה לחשוב, עתיד זה אינו רצוי לחילונים ואוהבי השלום, אלא לכוחות שהמדינה המסורתית אינה נמנית עם עיקריהם החשובים. 

 שאיפתה של הציונות להקים מדינה ליהודים, שתזכה להכרת שכנותיה­, בין שהיתה זו שאיפה רומנטית, בין שהיתה מיוסדת על היגיון, התבטלה בישראל בת ימינו בגלל גורמים רבים הנמצאים בממשלה. כלומרו, התנועות הדתיות התומכות בהמשך הסכסוך, שמהוות 25% מהאוכלוסייה בסך הכל. המדינה הלאומית המודרנית, גם בגרסתה הרומנטית הנשענת על מוצא משותף, נוסדה על בסיס התנהגות ממלכתית ריבונית של העם, וגם – במקרה של סכסוכים – על הגדרת גבולות שטחה ועל מעמד שווה לאומות אחרות. הפונדמנטליזם, לעומת זאת, מכיר רק בהפך מזה: במקום העם הריבוני הוא מציב את הריבונות של אלוהים, המעלה לפי הצורך דרישות שאי אפשר לערער עליהן; במקום שטח שהמדינות השכנות מכירות בו מופיעה ארץ הקודש, אזור ההתנחלות של שבט; במקום העם של המדינה מופיע העם של אלוהים.

אי יכולתם של בנימין נתניהו והכוחות הפוליטיים התומכים בו להגיע להסכם שלום נובעת מסיבות מבניות. יש לפקפק באפשרות שהדמוקרטיה הישראלית, מערך מוסדותיה והרוב המכריע בה, שהוא חילוני וציוני, יצליחו לאזור די כוחות לעצור את הנסיגה לפונדמנטליזם ולהציל את הציונות. הזכויות הדמוקרטיות כרוכות יותר מדי במדיניות ביטחון ובאינטרסים אידיאולוגיים, ועל הזכויות החילוניות כבר נעשו ויתורים מפליגים מדי לדת.

*

אמנם נראה שעד היום לא הבין השמאל החילוני הציוני, במה הסתבך כאן. אין ספק בכך שמדינת היהודים אינה זקוקה ללגיטימציה דתית. יש עוד פחות ספק בכך שמדינה של יהודים, גם אם איננה מדינה יהודית, תלויה בכל זאת במודעות עצמית יהודית. השמאל הציוני מתמודד היום עם אותה בעיה שבה נתקל  הרצל ב1903-, כאשר הבהירו לו הציונים של מזרח אירופה, שמדינה יהודית במזרח אפריקה תאבד מיד את תמיכת ההמונים היהודים.

למדינת ישראל מלאו בימים אלה חמישים שנה, אבל האליטה החילונית שלה עדיין לא תפסה, ברובה הגדול, שאם לא תשנה באופן מהותי את גישתה לגרעין המודעות עצמית היהודית, כלומר לדת היהודית, לא תצליח להתגבר על הפונדמנטליזם בעתיד הנראה לעין.

בגלל חוסר האונים הפוליטי שלו, לא יכול העם היהודי המפוזר לפתח תיאולוגיה מדינית. בעולם האיסלאמי יש אסכולות משפטיות, העולם המערבי יכול להסתמך על שורת הוגים חשובים, מאוגוסטינוס הקדוש, דרך ניקולאוס קוזנוס ומרטין לותר עד תומס הובס. ואילו היהדות נשענת, בלית ברירה, על ספר מלכים, מספר מצומצם של הערות בתלמוד, כמה מכתבים של נחמן גירונדי ואולי – לא תמיד – על מסה פוליטית-תיאולוגית של ברוך שפינוזה. חוץ מזה פיתחה היהדות המודרנית רק תיאולוגיה פוליטית-מדינית אחת בעלת רמה – משנתו השנויה-במחלוקת של הרב קוק. כמו שהרצל נאלץ לוותר על אוגנדה, יצטרך השמאל הציוני להיפרד מהרעיון שיצליח להציל את התרבות היהודית החילונית, בלי להתייחס התייחסות מהותית לתפיסת היהדות הדתית. הוא חייב לפתח, על בסיס התנ"ך, תיאולוגיה מדינית ליברלית של היהדות, שאותה הוא יכול לשאוב מהגותם של היהודי הקונסרבטיבי זכריה פרנקל ושל פרנץ רוזנצוויג, שחרף כל חילוקי הדעות מסכימים על תפיסה "מעובה" יותר של העם היהודי,  או "כלל ישראל". בניגוד לפונדמנטליזם המשיחי יש להדגיש, שגם בעיני החלק הליברלי בקרב הישראלים היהודים, המשולש "תורת ישראל, עם ישראל" וגם – כן כן – "ארץ ישראל", הוא משולש מושגים שאין להינתק ממנו.

בוויכוח על ההבטחות בתנ"ך יש להשיב אולי לחרדים, שהארץ הובטחה לכל הנשים היהודיות והגברים היהודים ולכל בני אברהם ובנותיו, ושלא הם אלה היכולים למתוח ביקורת על החלטות אלוהים ולקבוע מיהו יהודי ומי איננו יהודי על סמך אורחות חייו.  "עם ישראל"!

בוויכוח על נסיגת מדינת ישראל לגבולות 1967 אפשר לטעון נגדם, שגם יהודים ליברלים ושמאליים מכירים בתפקיד המרכזי שממלאה הארץ בהכרה היהודית, בלי שיהיה צורך משום כך לזהות את גבולות ארץ ישראל עם גבולות מדינת ישראל. "ארץ ישראל"!

בוויכוח על מדינה וחוק יש לומר לאורתודוקסיה המנגחת את המדינה, שחרף אזהרות שמואל, חשב אלוהים שמן הראוי לתת לבני ישראל את מלכם הראשון שאול. גם המלכים האחרים, למרות הטעויות שעשו ועל אף האשמות הנביאים נגדם, לא איבדו מעולם את הלגיטימיות האלוהית. "תורת ישראל"!

אין שום ודאות שפילוסופיה מדינית כזאת, המסתמכת על המשנה ועל ספרות השאלות ותשובות שבאה אחריה, ניחנה בסיכויים אמיתיים להשפיע על רוח היהדות. לעומת זאת, אין ספק שדחייה גורפת של עקרונות היהדות מנימוקים של חילוניות, מזיקה יותר משהיא מועילה. דווקא אם מדינת ישראל רוצה להיות מדינת כל אזרחיה ולא רק מדינת אזרחיה היהודים, עליה לעיין בשאלה איך ניתן לבסס את מדינת היהודים על יסודות יהודיים, בלי לעשות ממנה מדינה יהודית.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד