"לי אין ספק שנחזור לגבולות 47'
"לי אין ספק שנחזור לגבולות 47'

 

"לי אין ספק שנחזור לגבולות 47'"

ראיון עם פרופ' יוסף בן-שלמה

 

אחרי הסכמי אוסלו, טוען פרופ' יוסף בן שלמה, תושב קדומים ודובר בולט של גוש אמונים, נשמט מעם ישראל הבסיס המוסרי של קיומו כאן.  זה קרה "לא בגלל לחץ אמריקאי אלא בגלל משבר תודעה, בגלל שהרוב עייף ממלחמות, רוצה לנסוע לתורכיה".

 

פרופ' יוסף בן-שלמה, המלמד פילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל-אביב, היה בעבר חוקר בתחום הקבלה ותלמיד מבטיח של פרופ' גרשום שלום. הוא חי בקדומים שבשומרון. בן-שלמה הוא אחד הדוברים הבולטים והמקוריים של גוש אמונים, ואינו איש דתי. מיד אחרי הסכמי אוסלו פרסם בעיתון "הארץ" מאמר שזכה להדים רבים, ובו קבע כי הסכמי אוסלו מבשרים את קץ הציונות. היום, ארבע שנים אחרי ההסכמים, בעיצומה של תקופת שלטון בנימין נתניהו, עמדתו התחדדה. הראיון מתקיים ימים אחדים אחרי "יום הנכבה", שבו ציינו ערביי השטחים וישראל את מה שהם מכנים "האסון" שאירע לעם הפלשתיני ב48-'.

אתה מבין את יום ה"נכבה", את הטענה הפלשתינית שאירע להם אסון?

אני מבין בהחלט את האבל שלהם, ומכבד אותו. אני מכבד את האמונה העמוקה שלהם שהארץ הזו היא ארץ מולדתם, שנגזלה מהם. אבל אינני מסכים שיש אמת היסטורית בקביעה הזו.

איך ניתן לבוא ולומר שהטענה הפלשתינית שזו מולדתם "איננה אמיתית?"

בזמנו התקיימה  באוקספורד פגישה חשאית מאוד, של שלושה מתנחלים עם שלושה פלשתינאים אנשי פתח. ידע עליה רק ראש הממשלה רבין, ונראה שלאחר שנרצח הידיעה הועברה לפרס ולפני הבחירות נחשפה כחלק מתעמולת בחירות. ספגתי בעקבותיה הרבה ביקורת מהחברים שלי. מן הצד הפלשתיני ישבו שני אינטלקטואלים, אחד מהם פרופסור בקיימברידג', יזיד סייע', וסופיאן אבו זיידה, הממונה על הדסק הישראלי ברשות. מהצד שלנו ישבו שם פרופ' עוזר שילד, ישראל הראל ואני.

 למה הלכת לפגישה הזו?

רציתי לדעת מה יש להם להגיד על הצידוק ההיסטורי של היותה של ארץ ישראל מולדתו ההיסטורית של העם הפלשתיני. פתחתי את הדיון בהרצאה בת שלוש וחצי שעות, שגוללה את הסיפור הארוך על יחסו של העם היהודי לארץ. גמרתי ואמרתי, אני כופר במפורש בזכות היסטורית של עם כלשהו חוץ מהעם היהודי לגבי הארץ הזו, זה הנרטיב שלי. נשמע את הנרטיב שלכם. התברר שאין להם סיפור. אחד מהם אמר, אבותיי ואבות אבותיי, שמונה מאות שנה, יושבים במקום הזה בירושלים. אמרתי לו, אני לא כופר לרגע אחד בזכות הבלתי מעורערת שלכם לשבת כאן. אני מתנגד לנגיעה בסנטימטר אחד של אדמה ערבית, ולכל ניסיון להזיז ערבי אחד בכוח מאדמתו. אני לא מערער על זכותו של הפלשתינאי כאדם, על זכותו כבעל קרקע. אני יושב במקום שלא היה בו כפר או בית ערבי. אחד מראשי שלום עכשיו, עמירם גולדבלום, יושב בבית של ערבי החי היום בכוויית. אני יושב בקדומים, אדמה שלא נגזלה מאיש.

אז על מה עירערת בטיעון הפלשתיני?

אנחנו מדברים על שאלה היסטורית אמפירית. אמרתי לאותו אדם, תראה לי איפה אתה יכול להצביע על קיומו של עם פלשתיני עד לפני חמישים או שבעים שנה. האם אתה יכול לספר סיפור מקביל לסיפור שלי על הקשר ההיסטורי של העם הפלשתיני לארץ. הבאתי שלוש מהדורות של אנציקלופדיה בריטניקה, שאינה חשודה על אהדה לציונות וליהודים, במהדורה משנת 1889.  בערך "פלסטיין", אין מלה על העם הפלשתיני. במהדורת 1922 אף מלה. ב- 1994 נכתב "החל מעליית הציונות התעוררה אצל הערבים תודעה של השתייכות לארץ הזו, ואחרי הקמת מדינת ישראל התפתחה התנועה לזכויות הערבים החיים בה מאז כיבוש המוסלמי במאה השביעית". גם כאן הם לא כותבים "העם הפלשתיני".

                                  *

הטיעון החמור שאני מציג לך כפילוסוף הוא שאין דבר כמו זכות היסטורית. לא ההיסטוריה מעניקה זכויות, אלא מוסד חברתי או מדיני.

אני אדייק. מדובר בזכות מוסרית המסתמכת על הנחות או טיעונים מסוגים שונים. יכולה להיות זכות מוסרית המסתמכת  על עובדות היסטוריות.

הם יבואו ויאמרו, הזכות המוסרית שלנו היא, שאנחנו גרים פה מאות שנים.

שימשיכו לגור.

 הגדרה לאומית היא חלק מזכויות האדם.

מה אני יכול לעשות? אין להם הגדרה לאומית. לא היה בהיסטוריה מצב שהארץ הזו יוחסה בעיני נוצרים, ערבים או אפילו אנטישמיים, למישהו אחר פרט לעם היהודי. חיו פה אנשים ערבים, נקודה. חיו פה ערבים במשך תקופה רצופה. נקודה. אתה לא יכול, כערבי, לגזול את הארץ היחידה שיש לה זיקה היסטורית ברורה לעם היהודי, ולהגיד בפשטות, זו ארצנו. אני מכבד אותם, האמונה שלהם לגבי כל ארץ ישראל היא בלתי מתפשרת, זכותם להרגיש כך, אבל  איני רואה בסיס לטיעון הזה.

אתה מכבד גם את השמאל הישראלי התומך בטענתם?

אותם אינני מכבד. השמאל הישראלי אומר דבר אבסורדי, שהארץ הזו היא מולדת לשני עמים. אין בעולם דבר כזה. היוונים והתורכים רבו על קפריסין, אבל איש מהם לא טען שאנקרה היא בירת יוון, או שאתונה היא בירת תורכיה. שאלתי באותה פגישה את הפרופסור מקיימברידג', האם יש סימטריה בינך לבין השמאל היהודי? האם גם אתה אומר שהארץ הזו היא של שני עמים ולכן צריך לחלק אותה? והוא עונה לי, NEVER!! לעולם לא! אמרתי, אם כך, מה יש לעשות אתך הסכם שלום? אם תהיה לך הזדמנות תבוא ותנסה שוב לכבוש את המולדת שלך. אבל מה שזעזע אותי יותר מכל, היה מה שסיפר לי על נציגי ישראל בדיונים המדיניים בהם השתתף אחרי אוסלו. "הם לא הזכירו כלל את עניין הוויתור שלהם על חלקי מולדת, וכל מה שדיברת כאן, אלא דיברו רק על ענייני ביטחון".

מה בעצם ההבדל העקרוני בין תוכנית החלוקה לבין הסכמי אוסלו?

זוהי הבחנה פשוטה, אמפירית. יש הבדל מכריע בין מצב שבו אתה מסכים לחלוקה מפני שאין לך שום דבר, ועליך להיכנע למציאות, לבין הרגשת הישג או ניצחון או שמחה כשאתה מוותר על חלקים ממולדתך. בזמן החלוקה נמצאנו במצב של הפלשתינאים היום. בהסכמה לחלוקה לא היה שמץ של האסון שקרה לנו באוסלו. שם לא היה מצב שאתה מוסר חלקי מולדת שלך מרצון רק מפני שאתה מפחד מאינתיפאדה, או מפני שאתה חושב שזה לא מוסרי, ובזה מפנים את התפיסה  של האויב שלך. הופעתי בפני מורים, ואיש מהם לא ענה לי לשאלה, איך תוכלו לערוך את תוכנית הלימודים בתנ"ך, בספרות עברית, ללמד שירה עברית, החל מיהודה הלוי ששר על חברון ועל בית אל ולא על כפר שמריהו, ועד חיים גורי? לא תוכלו אפילו לומר מה שאמרו יהודים במשך דורות, שאנחנו מחכים ליום שנחזור לשם. כי אז יגידו שאנחנו מקווים למלחמה שבה נרכוש את המקומות האלה מחדש; או שאנו מחכים לביאת המשיח, אבל זאת יוכלו לומר רק בחינוך החרדי.

המורה יגיד להם שיש חלומות שאי אפשר להגשים. הוא יאמר שעלינו להיפרד מהפלשתינאים, כי מתן זכויות אזרח לפלשתינאים מאיים על קיום המדינה היהודית.

אם זה כך, אז הפסדנו את המדינה.

לשם כך באה החלוקה, כדי להגשים את רעיון המדינה היהודית בתנאים של אוכלוסייה ערבית.

אז מה אני עושה כאן? מה אני צריך את הקשיים האלה? בוא נרד לאוסטרליה. זה הסיכון שהציונות לוקחת על עצמה, בניסיון לבנות את ארץ ישראל כארצו של רוב העם היהודי. ברור שאתה צריך לתת לערבים בשטחים זכויות אזרח.

אתה אחד היחידים שאומר את זה מבין המתנחלים.

אני לא אחד היחידים, זה לא נכון! זו העמדה של האידיאולוגים ההומניסטים של גוש אמונים מאז ומתמיד, בניגוד לטרנספריסטים. מי שירצה להישאר יהיה חייב לקבל את החובות, לכבד את הדגל ולא לשרוף אותו. בכל מקרה, היום זו איננה תוכנית מעשית.

אז היום יש איום דמוגרפי על המדינה היהודית.

משה שמיר סיפר לי על פנחס ספיר, שהיה שר האוצר ויונה גדולה. שמיר אמר לו, תראה, תהיה עלייה גדולה, ספיר אמר, מאיפה תהיה עלייה? שמיר אמר, אולי מרוסיה. ספיר הצביע על כף ידו ואמר, כאן יצמחו חצילים אם תהיה עלייה מרוסיה. מה אתה יודע? הציונות היא ניסיון היסטורי גדול, שעלול גם להיכשל, אבל הציונות עצמה לא הרסה את חומת התקוות והזיקה לארץ ישראל עד אוסלו. כל הציונות היתה הימור גדול, וצדק חיים וייצמן שאמר, אתה לא חייב להיות מטורף כדי להיות ציוני, אבל זה עוזר.

אז מה יביא עכשיו לסוף הציונות?

שאלו את שולמית אלוני, הרי הערבים כל הזמן מדברים על יפו וחיפה. מה היא ענתה? היא לא אמרה, הרי זו מולדתנו, אלא יש לנו הצבא החזק ביותר באזור. זהו הטיעון היחיד, הכוחני, שנשאר בידי השמאל – לשבת על הכידונים. אני לא מאמין שאיזשהו עם יכול להתקיים לאורך ימים במצב שנשמט ממנו הבסיס המוסרי והוא מתכחש  לתודעה ההיסטורית. עמוס עוז נשא את הנאום הידוע שעליו קם הקצף לקראת פרס ישראל, שם אמר 18 פעמים ש"הם", המתנחלים, מנוולים, רוצחים, סדיסטים, שעלו מביב השופכין של היהדות, ושיגררו את היהדות אל מרתפי ההתבהמות. כשלחצו אותו שיבקש סליחה אמר, התכוונתי לאנשים כמו לוינגר. כך מדבר סופר סמכותי, "קול המצפון והמוסר". לעומתו, סופר אחר, גדול הסופרים שהיו בשפה העברית, ואחד הגדולים שהיו במאה העשרים, ש"י עגנון, כותב למשה לוינגר בחברון, ב6- בנובמבר 1968, על-פי הביוגרפיה של דן לאור, "שליח יפה לשליחות יפה, מעשה שפיר קא עבדת, (מעשה יפה עשית), ועתידין הדורות לכתוב את מעשיך בספר, שהחזרת בנים לעיר אבותיהם, ופתחת פתח לבאים". איזה נתק חינוכי יש כאן בין עגנון לבין הנציג של "הציונות השפויה".  הרי לא מדובר על מעשים רעים שעושים יהודים בערבים, מכים אותם, מתעללים בהם. את מי שעושה את זה צריך להכניס לבית סוהר. עמוס עוז מדבר על סבסטיה. בסבסטיה לא פגעו באף ערבי. באנו לשם להפגין ולממש את זכותנו על ארץ ישראל.

                                  *

הוויכוח הוא במקום אחר, בין "הציונות המעשית" לבין הציונות המשיחית.

מה פירוש ציונות משיחית? במובן ידוע, הציונות תמיד היתה משיחית. שמעת פעם על יצחק גרינבוים? השונא הגדול של הדתיים, שהקים מפלגה אנטי דתית, אני נזכר שקראתי באחד הנאומים שלו שבו התייחס להצהרת בלפור ואמר, זה אתחלתא דגאולה. הוויכוח הוא בין הציונות כתנועה פרגמטית, שמחפשת מקום מפלט נגד רדיפת היהודים, הציונות של הרצל, לבין הציונות שטענה שארץ ישראל היא מולדת העם היהודי. מבין הפרגמטיים היו אלה שחשבו שאוגנדה עדיפה על ארץ ישראל, כי סוף סוף אנחנו מגיעים לנורמליזציה גמורה, ומפסיקים את האסוציאציות ההיסטוריות עם ארץ ישראל. זו תפיסה של הציונות שאינה מתבססת על זכות מוסרית, כמו שירון לונדון אמר לי פעם:  המצב האידיאלי היה להקים את המדינה הזאת על נושאת מטוסים. אני, לעומת זאת, מדבר בשם הציונות הקלאסית, ציונות ציון. השאלה היא למה אתה מחנך. האם אתה פה בגלל כורח, ובשמו גזלת מולדת של אחרים, או מפני שאתה קשור בזיקה עמוקה לארץ הזו.

מי שעשה את השיבה הגדולה לציון היו דווקא הפרגמטיים.

זה פשוט לא נכון. מי שהתחיל את הציונות לא היו אנשי הרצל. יש חיבת ציון. יש משה הס. אני קורא לאנשים את הס, והם אומרים לי, מה זה, הרב לוינגר? בא הרצל בגאונות שלו ואמר, אני בא לתרגם את הדברים האלה ללשון המדינית. אבל לא  הציונות המדינית השיבה את העם לארצו. על זה לא מתים בקדחת. ברל כצנלסון, טבנקין, בן גוריון, באו הנה ויכלו לעשות את המעשה המשוגע הזה, כי הם דיברו על ארץ ישראל. הם היו חילוניים, זה נכון, אבל הבסיס הרגשי, המוסרי ותעצומות הנפש שהשקיעו בבניית הארץ לא היו מתוך הכרה שאפשר לבנות אותה גם באוגנדה.

כלומר, ה"מעשיים" היו בעצם משיחיים.

המלה משיחיות נתפסת כמלה גסה. מדובר כאן על כך שהעיקר אינו הקמת מדינה במקום כלשהו, אלא  שובו של עם ישראל לארצו. אתה קורא לזה משיחי? קרא לזה משיחי. לעומת זאת קח את הקוד האתי של צה"ל. לא מוזכרת בו אף פעם  אחת ארץ ישראל. זהו מסמך כמעט פשיסטי, כי נקודת המוצא שלו היא המדינה בלבד. המלה מולדת לא מופיעה בו. אנשים רוצים שנהיה עם נורמלי, אבל אנחנו עם נורמלי במצב מאוד בלתי נורמלי, כי על הארץ הזו יש תביעה של עם אחר, ואצלנו מכירים בתוקף התביעה הזו. תראה לי עוד עם כזה. לאחר שכתבתי את המאמר ב"הארץ", על סוף הציונות בעקבות הסכמי אוסלו, שאל אותי מנחם ברינקר במאמר, אילו רבין היה בוכה בזמן שחתם על אוסלו, גם אז היית חושב שזה סוף הציונות? אמרתי, לא. אם היה בוכה, הייתי רואה את הדברים אחרת. אבל ברחובות רקדו. על מה אתם רוקדים?

                                       *

בעבר לא תמכת במתנחלים. באיזה רגע עברת מהפך בהשקפותיך?

אני מהמעטים שחתמו נגד ההתיישבות בחברון, מיד אחרי ששת הימים. אמרתי אז, שלום עלי אדמות יהיה כאן, אסור לעכב בעדו. השינוי הפוליטי נעשה בוועידת חרטום. ראיתי כאן שבעצם הם אינם מוותרים על הכוונה לכבוש אותנו. אחר כך התחלתי לחשוב יותר על התפיסה הדיאלקטית של ההיסטוריה בכלל ושל עם ישראל במצב הנוכחי שבו אנחנו יושבים בארץ ישראל. התחלתי לעסוק ברב קוק, מפני שהוא הנציג הקרוב ביותר במחשבה היהודית למחשבה דיאלקטית. ראיתי שזו הדרך היחידה שבה אני יכול לראות בדרך אחרת את הציונות עצמה.

המהפך החל, אם כך, כמה שנים אחרי המלחמה.

לא. הוא החל סמוך לאחריה. לפני 67' לא הייתי ציוני נלהב. המלחמה הזו הפגישה אותי פיזית עם הכותל המערבי, עם יריחו, ועשתה לי משהו, מסתורי ביותר. ולא רק לי. יש לי חבר, פילוסוף צרפתי מומר, מיקלוש ווטו, פרופסור  לפילוסופיה, והוא בא לבקר אותי אחרי 67'. אני הולך אתו בויה דולורוזה, בה הלך ישו, אחר-כך לכנסיית המולד, הגענו לכותל המערבי והוא אומר לי, תשמע, אני מתחיל להרגיש פה משהו שלא הרגשתי לא בוויה דולורוזה ולא בכנסיית הקבר, הרגשה שאני שייך לעם היהודי. קח את הצנחנים שבכו שם, מה היה להם לבכות שם?

כל זה לא הפך אותך למתנחל.

אחר כך באה מלחמת יום כיפור. כל מה שמתרחש עכשיו בחברה שלנו, התחיל אז. היתה תקופה נוראה, ונקודת האור היחידה היתה גוש אמונים. הלכתי לסבסטיה, לידי עמד חיים גורי, בשלוש בלילה, והוא אמר לי, הלב נפעם. השמחה הזו, האוויר החדש בתוך הדיכאון. לזה הצטרפה מבחינתי תורת הרב קוק, שמסבירה מדוע במהלך היסטורי מסוים הכרחיים הדגשים מסוימים, וראיתי שבשעה זו של ההיסטוריה, שחרור חבלי המולדת הוא משהו שמחייב אותי אישית. אחרי שפינו אותי שבע פעמים, ואני אומר לך שהחיילים בכו כשגררו אותי, הלכתי לחיות בקדומים.

עסקת בעבר בקבלה, היא תרמה להשקפות הנוכחיות שלך?

להפך, בקבלה אין חשיבות מרכזית לתהליכים ההיסטוריים. המקובלים היו מיסטיקאים שהם מטבעם בעלי מגמה א-היסטורית חזקה מאוד. הקבלה נתנה בסיס למגמה שהפכה בחסידות לנייטרליזציה של ארץ ישראל. היו כבר מראשית הקבלה כאלה שאמרו שבעצם ארץ ישראל זה מצב פנימי. הרב נחמן מברסלב עלה לארץ ישראל ואחרי שעתיים רצה לברוח. היתה בו אהבת ארץ ישראל גדולה, וכשנפגש עם "הבתים והחצרות" מיד רצה לצאת, ואחר כך אמר, "בכל מקום שאני הולך שם ארץ ישראל". מי שרואה בנחמן מברסלב "ציוני" אינו מבין דבר. החסידות המשיכה את המגמה בקבלה, שהתעניינה יותר בראשית המציאות ולא בתכליתה ההיסטורית. שלום טען שאחרי גירוש ספרד נולד אלמנט הציפייה לגאולה בארץ ישראל, אבל הקבלה הקלאסית היא מיסטיקה, שנותרה א-היסטורית. לכן אי אפשר לבוא ולומר לי, אתה עוסק במיסטיקה, לכן יש לך רעיונות מיסטיים על ארץ ישראל.

אתה אומר שבמלחמת יום כיפור החל הכל. אולי אז  התחלנו להבין את גבולות הכוח, לראות בשלום יעד ציוני?

על המכה הנוראה של יום כיפור אפשר היה להגיב  באחת משתי דרכים. אחת היא מה שאתה אומר, תחושה שחייבים לעשות הכל כדי שיהיה שלום. זה מזכיר את הימים שבין שתי מלחמות העולם באירופה, את תקופת  צ'מברליין. העולם היה תחת ההלם של מלחמת העולם הראשונה, זוועות מלחמת החפירות חסרת הטעם. מה מושך כל כך בסיפור טיטניק? בראייה לאחור, טיטניק טבעה ב1912- והפכה לנבואה שלא מדעת על שנת 1914. זה ניבא את השבר הגדול שבו מיטב נוער אירופה נהרג במלחמה האווילית הזו, ואחריה התפתחה העמדה שצריך לתת הכל כדי שלא תהיה מלחמה נוראה כזו שוב. אנחנו יודעים לאיזה אסון גרמה גישה זו אחרי מינכן. מלחמת 73' היתה עבורנו מה שמלחמת העולם הראשונה היתה בשביל אירופה. והמסקנה אצלנו דומה, שאין גבול לוויתורים שיש לתת כדי שזה לא יחזור. מאיר ויזלטיר דווקא הגדיר גבול. הוא אמר, אני אקח רובה כשיגיעו לשפת הירקון.

 מה האלטרנטיבה?

האלטרנטיבה היא המסקנה של גוש אמונים שאומרת, אנחנו צריכים להמשיך. המפעל הציוני לא נגמר. השווייצים וההולנדים, לקח להם מאות שנים עד שהגיעו לשלום. זה לוקח זמן, ובינתיים צריך ליישב את ארץ ישראל כמו שהציונים המייסדים עשו. הדוד שלי הלך לעמק בית שאן, ובנה את טירת צבי ושדה אליהו, שהיו אז עומק שבעומק בתוך האוכלוסייה הערבית. כשבאים אלי מבקרים מחו"ל לקדומים הם נדהמים. הם חשבו שמדובר במרחבי טקסס, ומגלים שהם 40 דקות מתל-אביב, הם נדהמים מהתמונה שהם רואים, יישובים ערביים סביב קדומים, אבל אין שום מגע, אנחנו לא חודרים אל אדמתם. כל הציונות היתה הימור כזה.

ולשיטתך ניצחנו בהימור?

הפסדנו. באוסלו הפסדנו. לי אין היום ספק שנחזור לגבולות 47'. הגליל? אנחנו הרי  כובשים שם. ניתן חלקים מהנגב, ניתן את אום אל-פחם הכבושה. לא בגלל לחץ אמריקאי אלא בגלל משבר תודעה, בגלל שהרוב עייף ממלחמות, רוצה לנסוע לתורכיה. החבר'ה שלי באוניברסיטה רוצים לנסוע בשקט לכינוסים. זו חולשת הדעת. זו כניעה. זו תבוסה של רוח העם. רוב העם אומר: קחו את השטחים, קחו את בית אל, קחו הכל, תנו לי מנוחה, אין לי כוח יותר. זו סיבה אנושית, אבל אני לא יכול לשבח אותה.

                                        *

אתה אדם חילוני, אבל התפיסות שלך מאפיינות בעיקר אנשים דתיים.

בטלוויזיה אמרו לתחקירנית אחת לא להזמין אותי, כי אני דתי ובא עם כיפה. אני יכול לתת לך, כאליבי, את כל העבירות שאני עובר על התורה. אני גם איני אומר שאני אדם לא דתי. זה עניין אינטימי, ולא מדברים על זה.

אתה אומר בכמה מקומות, שיש לך הרהורים שאולי הדרך הדתית היא הנכונה.

אמרתי שלפעמים אני מתחיל לחשוב שאולי צודקים החרדים, שבסופו של דבר, מי שיבטיח את המשך קיומו של העם היהודי יהיו באמת רק הם. אז אם אכפת לי המשך קיומו של העם היהודי, הייתי מצטרף אליהם. יש לי אח שהוא רב בישיבת פוניבז' בבני ברק. גדלנו בבית דתי, אך לא חרדי. הוא הלך לכיוון אחד, אני הלכתי לכיוון אחר. אחי מימיו לא עזב את הארץ, מפני שיש הלכה שרק לצורך נישואים, פרנסה וללימוד תורה יוצאים את הארץ. אני נוסע לאוקספורד כל שנה. הוא בוכה בתשעה באב ואומר בשנה הבאה בירושלים. המורה שלי, גרשום שלום, שהיה איש דתי, אמר שמעולם לא הבין איך אפשר להיות אתאיסט, האמין בהתגלות, האמין בבחירת עם ישראל, אבל קרא לעצמו אנרכיסט דתי, מפני שהצורות שבהן הדתיות  מתבטאת כיום אינן מספקות אותו.

גם אתה אנרכיסט דתי?

אני לא רוצה להשתמש באותו ביטוי ולשים עצמי בנעליים של שלום, אבל מבחינת תוכן האמונה, אני דתי לגמרי. מבחינת אורח החיים אני חילוני.

 בני השיח שלך רובם ככולם דתיים.

בכלל לא. אני אמנם מדבר עם אחי, אך אין בינינו ויכוחים, כל אחד שואל את השאלות האימננטיות לקבוצה שלו.

ואנשי קדומים?

אלה הם חברי, כי הם עיקר המגשימים את הערכים הציוניים שלי, והם חובשי כיפות. אבל אל תחשוב שיש לנו דיאלוג עמוק מבחינת השאלות הדתיות.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד