"מה שלום היהדות, ברילקו?"
"מה שלום היהדות, ברילקו?"

"מה שלום היהדות, ברילקו?"

חיים ברילקו

סופר ומחנך, תושב בואנוס איירס, מראשי הקהילה היהודית בארגנטינה

 

מראשיתה, הקהילה היהודית בארגנטינה גדלה על ברכי החילוניות. האידיאלים החילוניים דעכו, התשובה הסוחפת של הקונסרבטיבים איבדה את כוח המשיכה שלה. עכשיו השעה כשרה לפתח תודעה יהודית, מחוברת לחיי התרבות בארגנטינה, ולא להשאיר את כל המגרש לאורתודוכסיה הספרדית.

 

יש להניח שהביטוי "יהודים בארגנטינה" מעלה בעיני רוחו של הקורא שתי תמונות טראגיות: פיצוץ השגרירות ופיצוץ בניין הקהילה. כיצד השתנו בחיי היהודים בארגנטינה לאחר הפיגועים האלה? 

הם לא נשתנו. השינויים חלו בתחום היחסים עם הממשלה. ההורים ובני המשפחה של הקורבנות שנפלו ברחוב פסטר 633 – מכון אמיה, היא הקהילה – יצרו תנועה של זיכרון פעיל, ובכל יום שני מתאספים חבריה בכיכר מול בית המשפט העליון ודורשים צדק ומשפט, חיפוש האשמים והענשתם. למרות מספרם המועט הם הצליחו לגבש מוסד אשר בכל מאורע שבו זכויות האדם ותביעת  הצדק  עולות על הפרק בארגנטינה, הם מופיעים ומשמיעים את קולם.

בחיים הפנימיים של הקהילה מאומה לא השתנה. אפילו הדרישה המוסרית שלאחר החורבן יש לשמור על אחדות העם, אינה באה בחשבון. “המשך יהודי" לחוד – וריב אחים לחוד. AMIA היא הקהילה, ו-DAIA היא הרשות המייצגת את היהודים בפני הממשלה ומוסדותיה. הן עוינות זו את זו, אם כי נציגיהן מחייכים כשמצלמת הטלוויזיה מופנית אליהם.

                                        *

מהי יהדות ארגנטינה? המהגרים הגיעו אליה לפני 120 שנה לערך. מרביתם באו מאירופה המזרחית. היהודים הספרדים היו מיעוט. קיים אפוס ש-J.C.A, בתמיכת הברון הירש, חוללה פלאות בשדות ובערי השדה הנידחות, כמעט שוממות, ברחבי ארגנטינה. אני עצמי נשלחתי בגיל 17 מבואנוס איירס להורות בסמינר למורים במוזסויל, שכונתה אז "ירושלים דארגנטינה". שם למדתי מפי איכרים ותיקים את ההיסטוריה של ההקרבה ומסירות הנפש של אותם יהודי רוסיה, פולניה וכו',  שבאו לעבוד את האדמה, להפריח את השממה, "לעשות חיים" בערבות ארגנטינה כאשר ידיהם הרכות טרם זכו, בעבר, להחזיק בקלשון או במחרשה.

היתה זו רומנטיקה של עבודת אדמה ואמונה ציונית עמוקה, ובמרכזה חילוניות תוססת שנועדה להציל אותנו מהעולם החשוך שהיה באירופה. היידיש התהלכה ברחובות, ואפילו בנים ובני-בנים נטולי יהודיות דיברו בה.

אך העברית עלתה בהדרגה כשפת הגאולה. יוסף דרזנין ז"ל היה מורה ידוע (אני נסעתי למוזסויל לאחר מותו), שבאהבתו הבלתי נלאית לשפתם של החלוצים היה מלמד עברית בעברית, מהפכה ממש. הוא היה קופץ על השולחן להורות את המשפט "המורה קופץ  על השולחן". הוא גם הצטיין כשאר חבריו בדור ההוא בהוראת המקרא הציוני, כלומר, תנ"ך ללא כיפה ועד כמה שאפשר ללא אלוהים, תוך הבלטת הנביאים הסוציאליסטים והציוניסטים.

אני זוכר את הימים היפים ההם, את קבלות השבת שהתעלמו מן השבת, אבל היו מלאי התלהבות ציונית, שירים בעברית, ריקודי עם, נאומים משולבים בקטעים של נחמן סירקין, א"ד גורדון, בן גוריון, מתובלים בשירי שלונסקי, פיכמן ואחרים. שם עשיתי את ראשית דרכי ברטוריקה ציבורית. אבל לאט-לאט הזמן עשה את שלו ואותם סופרים ומשוררים וגם יורשיהם ירדו מהבמה.

אפשר לומר, "היו ימים, חבר!"

                                       *

בערים הגדולות, כמו בואנוס איירס, המסחר התעשייה והאוניברסאליים תפסו את היהודים שגם הם, כאחיהם בערי השדה, החזיקו ביידיש, טיפחו את העברית וחלמו על ישראל וקוממיותה. היו שני עיתונים יומיים ביידיש, ירחון בעברית, וכמה כתבי עת בספרדית. כל זה מאת ובעבור קבוצה קטנה ומוגדרת. הרוב התרחק ממקורותיו ועשה את דרכו באוניברסאליות הקוסמופוליטית, שהחילוניות השורשית הכילה ביסודותיה.

במלים אחרות: התבוללו!

החברה הארגנטינית  ספגה אותם לקרבה באדיבות רבה. מפעם לפעם התקפות אנטישמיות לראווה הזכירו להם, למתבוללים, כמה קשה לא להיות יהודי. היום, כשאני יוצא להרצות באוניברסיטאות ובמוסדות חינוך ותרבות ציבוריים, אהדת הנוצרים הנתונה לי כאיש תרבות היא חסרת שיעור, וגם העובדה שאני יהודי ידועה לכל ומובלטת בפי כל.

הזולת קובע את זהותך, כדברי דברי ז'אן פול סרטר בספרו על השאלה היהודית. הקהילה היהודית בארגנטינה התחנכה וגדלה על ברכי החילוניות. אומנם בתי-כנסת הוקמו והתפזרו על פני ערים ועיירות כמוסדות שאי אפשר בלעדיהם, אך יהודי ארגנטינה – כלומר, המיעוט שהתייחס למקורותיו ודאג להמשך – הגדירו את עצמם בעיקר בתחומי הציונות החילונית. את הסידור הזניחו ולפסח חיברו הגדה מיוחדת המדברת על שחרור העם, גאולת הקרקע ובניית הארץ (ארץ ישראל). כל אחד, כל מוסד, כל קבוצה, היה זכאי ורשאי להפעיל את כוחו היצירתי בהגדה זו. כדי להיות שונים מאבותיהם, ולהוכיח שיש כאן "פסח שונה", הקימו "סדר שלישי". במקום שאין דת ואין מסורת, הבינו היהודים שצריך חינוך ביידיש ובעיקר בעברית. על כן גאה ארגנטינה היהודית ברשת החינוכית שלה המצטיינת בדיבור העברי.

תחילה, ההתלהבות היתה תוססת. אבל במרוצת הזמן, מי שבאמת הצליחה (כמו בשאר הגלויות) היתה ההתבוללות. רק כ10%- עד 20% של האוכלוסייה מעוניינים מבחינה קיומית בחינוך, ביהדות, בישראל. אך החזון היה להקים יהדות נוסח ארגנטינה.

מעניין אולי להשוות נוסח זה למה שהיה בארצות הברית. אסתפק בכמה קווים ציוריים.

מנהיגות היהודית בארגנטינה היא של "עמך", כלומר יהודים טובים, נאמנים ומסורים, בדרך כלל נטולי תרבות יהודית או כללית, העוסקים בצרכי ציבור ועושים קריירה בפוליטיקה הפנימית. אצלנו, פוליטיקה זו התפלגה לזרמים של מפלגות ושמותיהם כמפלגות בישראל: עבודה, חרות, ציונים כלליים, השומר הצעיר, מפד"ל וכו'. לידן צמחו תנועות הנוער, שבעבר תפסו מקום נכבד בחיי החברה.

החילוניות היתה כאן פעילה נגד הדת: זוכרי נשכחות סיפרו לי כיצד בית-ספר נכבד ביותר עורך היה ביום כיפור משתה, כדי להפגין עד כמה אלוהים מת.

הרשת החינוכית פיתחה במיוחד את השפה העברית המדוברת וקידשה, במקום הסידור, את הספרות העברית, לרבות הישראלית.  ידענו את נתן זך ואת דליה רביקוביץ ולימדנו אותם לתלמידינו כאשר שמותיהם עדיין לא היו ידועים ברחבי העולם היהודי תרבותי. לשם כך הוקמו בתי מדרש למורים, לגדל את ההמשך והעתיד באותו הקו. כשניהלתי את ועד החינוך המרכזי, הזמנתי לארגנטינה עשרות סופרים חשובים. כולם נשאו הרצאות והעבירו  קורסים בעברית צחה, למאות מורים ולתלמידים.

אני זוכר יהודי יידישאי בונדיסט, שהיה בא למשרדי להתבדח על בורותם היהודית של הדורות החדשים ומספר אנקדוטות בדויות, כגון, שיהודי אחד שאל את רעהו בארגנטינה: "תגיד לי, פדיון הבן עושים לפני החתונה או אחרי החתונה?" ושוב זכור לי כי באחד הסדרים של פסח מישהו ניגש אלי לאחר הטקס ושאל: "אמור לי, מצה, זה מה שאלוהים היה זורק להם, ליהודים במדבר, מהשמים?" (בספרדית, למן קוראים  מנה, וזה מזכיר  את המלה מצה). סיכומו של הדבר: לא היתה בעולם כולו עברית כעברית בארגנטינה. כמו כן, לא היתה בעולם היהודי כולו בורות יהודית שורשית כמו בארגנטינה.

מחנה דתי-אורתודוקסי תמיד היה, ואני עצמי גדלתי בבית שומר מצוות וגם לומד תורה. גם המחנה הדתי נסחף אחר הבורות הכללית וניחן בחוסר יצירתיות משלו. "תלמוד תורה כנגד כולם" לא היה,  ואיננו עיקר גדול בארגנטינה היהודית.

עם זאת, המנהיגות היהודית של הקהילה, חילוניים ועמי הארץ, בכל זאת הרגישו בעבר חובה להזמין להרצאות ציבוריות את גדולי בני התרבות בעולם היהודי וגדולי הרבנים. כלומר, הנושא הדתי היה גם הוא מוטל באורח פרדוקסלי על הכתפיים האנטי-דתיות של המנהיגות. הם שהקימו את הרבנות הראשית. בימים הרומנטיים ההם, נשיא הקהילה, כשבא לבקר במוזסויל, הביא לי במתנה את ספר החסידות מאת אליעזר שטיינמן. במלה אחת: לא היו דתיים, אבל עשו למען הדת. לא היו בני תורה ותרבות – אבל ידעו שללא תורה ותרבות, היהדות טובעת. כזאת היה ואיננו עוד.

יאמר לזכותם של מנהיגי הציבור, שאם כי הם עצמם לא היו יודעי דבר, דאגו להקים את בתי הספר ואת הסמינרים למורים. תיאטרון ביידיש, מופעים בעברית – הודות להם זכיתי להכיר, לשמוע, להיזון מגדולי התרבות היהודית במחצית המאה הנוכחית, שבאו להרצות מאמריקה הצפונית, מאירופה ובעיקר מישראל. בדורות האחרונים, המשבר הכלכלי הוא לכאורה זה שהפסיק את הזרם הזה. אך ביסודו של דבר, מה שנפסק הוא הצימאון לרוחניות יהודית. המנהיגות סבורה שמתפקידה להיות אדמיניסטרציה טובה ותו לא. זאת, בהבדל מארצות הברית, שם השתלטה תפיסה קונגרגציונאלית-דתית, כנהוג בארץ ההיא. לכן לא פיתחה ארצות הברית היהודית רשת חינוכית עממית כמו זאת שלנו, של 20 שעות לימודי יהדות בשבוע. עם זאת, פיתחה ארצות הברית חינוך יהודי אוניברסיטאי ברמה גבוהה.

צא ולמד מהפירמידות:

אצלנו, לפירמידה החינוכית יש בסיס רחב ומוצק, אבל בגיל ההתבגרות היא נפסקת, נקטעת.

בארצות הברית, הפירמידה הפוכה: יש חינוך גבוה ביותר, ללא חינוך יסודי.

לנו חסר הראש, להם הרגליים.

                                       *

בשנות השבעים התעוררה בעיית הזהות היהודית. מי עורר אותה? היהודים, שלרצונם או בעל כורחם היו יהודים. יידיש הם לא ידעו, עברית הם לא דיברו, בבית הכנסת מאסו, וחיפשו לעצמם מוצא קיומי אינטלקטואלי.

כאן יש להתעכב ולומר שתורת פרויד השתלטה על ארגנטינה רבתי.  מארגנטינה היא יצאה לכל יבשת אמריקה, וגם לספרד. ואם תשאלו, מי היו הנוהים אחריה? התשובה ברורה – יהודים. כל הארגנטינים בני התרבות נכבשו לפרויד ולאחר מכן ללאקאן הצרפתי, פרשנו הגדול של פרויד. כאן מצאו לעצמם היהודים-בלי-יהדות שדה פורה: להיות יצירתיים באמצעות הרגש וההעמקה בלא מודע. לחפש את הזהות היהודית באמצעות שאלות בסיסיות, כגון איך אתה חש את יהדותך.

היתה זו תנועה שהקימה מוסדות והכשירה אנשים להקים סדנאות, מרכזים, סמינרים. אלה גיבבו תלי-תלים של אגדות, ולכלל הלכה – אם להשתמש בהגדרתו של ביאליק – לא הגיעו. אבל הם התלהבו וקראו את ממי הצרפתי, את  בובר הרומנטי ואת סיפורי בשביס-זינגר, כדי לפענח את הסמלים שבהם, וגם דאגו לעניין הציוני והניפו דגלים בעד הבנה עם הפלשתינאים.

גורם חדש הופיע, בשנות התשעים, מיובא מארצות הברית: התנועה הקונסרבטיבית. נושא דיגלה היה הרב מרשל מאיר ז"ל, שהצליח למשוך המונים לנוסח החדש ביותר, המהפכני: יהדות הקשורה לבית הכנסת. למרשל היתה זכות נוספת – הפסיכואנליזה היתה חביבה עליו מאוד. הצלחה זו קל להסבירה על רקע מה שנאמר קודם. האידיאלים והאמונות של ראשית המאה פגו והלכו, האש הציונית דעכה, אם כי ההכרזות הרטוריות נמשכו. הריקנות נתנה פריה ועת הקונסרבטיבים הגיעה.

המושג קונגרגציה (כלומר, התקהלות, שבת אחים גם יחד), התפילה בציבור שחציה בעברית וחציה בספרדית, ההרצאות וההטפות הרב מרשל מאיר בסגנון לוהט על ענייני דיומא, על בעיות החברה והעולם, הטעמת בר המצווה ומהפכת בת המצווה – כל אלה פתחו שערים ליהודים שקודם היו מחוץ למחנה הרשמי, ספרדים ואשכנזים, נשים וגברים.

היו ימים טובים, ימי תחיה והתעוררות לנוסח חדש של מפגשים חווייתיים  וחזרה בתשובה לכל דיכפין. מרשל מאיר הותקף ונרדף על ידי הממסד הוותיק, אבל לא הצליחו לעצור אותו. הוא היה אידיאליסט אפילו בעמדתו התיאטרלית, מאמין ונלחם לזכויות האדם, שבארגנטינה החלו להידרס על ידי המשטר הצבאי.

תלמידיו הסמינריסטים והרבנים חיקו את הרב, והנוסח הקונסרבטיבי התפשט בכל אמריקה הלטינית. גרעינו, מקורותיו ומזונותיו יצאו מהמוסד שהקים מרשל מאיר. אולם הזמן עשה את שלו, ההתלהבות דעכה. היום, רק בר המצווה והימים הנוראים ומקצת הפסח מחזיקים עדיין מעמד.

מה קרה? לעניות דעתי, אפשר לציין שני גורמים בסיסיים. הראשון הוא, שארגנטינה הכללית, אף כי רבות בה הכנסיות וזרמי הדתות, איננה ארץ קונגרגציונאלית-דתית. היא חילונית למעשה.

הגורם השני הוא פנים-יהודי.  הקונסרבטיבים בארגנטינה הסתפקו בחיקוי המורה ולא פיתחו יצירתיות משלהם. בשעה זו הארגנטינים, וביניהם יהודים, עייפים מפטפוט ומשטחיות. הם מבקשים יסודות תרבותיים עמוקים. לארגנטינים בכלל יש פרופסורים, מרצים, פילוסופים, סופרים, להרוות את הצמא, ומאות ואפילו אלפי אנשים נוהרים אחריהם ואחרי ספריהם. ספר שלי בספרדית La Fiosofia: Una Invitacion a Pensar” ", שיצא לאור ב97-', זכה בפרס "ספר השנה" והוא בסט-סלר. השאיפה הזאת לעמקות ולהעמקה רוחנית אינה מוצאת סיפוק אצל מנהיגים חילונים, רבנים,  ואחרים.

הצורך בחינוך יהודי מידלדל אט אט משום שהעברית אינה עוד אידיאל.

האידיאל ההוא קישר את העברית לציונות, והיום הציונות  הפסיקה להיות רגש, חלום, שאיפה. היא עניין פוליטי של שלום ומלחמה במזרח התיכון, והנאומים והוויכוחים מסביבו.

גם הספרות העברית, שהיתה יסוד ומוסד במסגרת החינוך, חדלה למלא את תפקידה אצלנו. ואילו הקוטב הנגדי, הדתי, לא חדר עדיין לכיתות. יהודי ארגנטינה מעולם לא היו מעוניינים בכשרות, וגם היום קשה להיכנע לה.

המסקנה הכללית של ראשי הקהילה היתה והנה:

בית הספר היהודי הוא יקר מאוד למעמד הבינוני שנידלדל. הבעיה היא כלכלית.

בית הספר היהודי חייב להשתפר במדעים, במתימטיקה, גיאוגרפיה וכו'. אז  ימשוך קהל.

                                           *

יהודי ארגנטינה בחרו להיות ציונים ובסיסמה זו הם מחזיקים עד היום.

במה מתבטאת סיסמה זו הלכה למעשה? בתלות של היישוב היהודי בארגנטינה בכל לשכות הסוכנות וההסתדרות הציונית למפלגותיהן. ישראל מאוד מרוצה מהמצב הזה, וגם יהדות ארגנטינה מרגישה בטוב, שכן היא נכפפת לישראל בלי לקיים את מצוות העלייה.

כשיש עלייה מארגנטינה לישראל,  הסיבה לכך אינה ציונית אלא ירידה כלכלית. עם זאת אסור לשכוח שלפני ואחרי קום המדינה היו זרמים אידיאליסטים שעלו לבנות ולהיבנות בארץ. ישראל תמיד שלחה את שליחיה לשעה או לדורות בלי לשאול אותנו ובלי להתחשב בצרכים המקומיים. חלקם עשו עבודה יפה ופורייה. חלקם הטיפו נגד החינוך היהודי המקומי וחשבו לחזק כך את תנועות הנוער.

 שתי אנקדוטות: עמדתי פעם לפני כיתה בתיכון. נכנס שליח-אורח. הביט בלוח ומצא שם פסוק מהתנ"ך, ושאל: "אתם לומדים את זה?" וחייך ברב חכמה. שליח אחר פגש אותי בפתח הסוכנות היהודית בבואנוס איירס. אמרתי לו שלום, והוא ענה לי בחיוך עוקצני: "מה שלום היהדות, ברילקו?"

ועם זאת, יהיה זה עוול לא להלל, לשבח ולפאר את כל אלה שבאו והיטו שכם לחישול הקהילה, והם היו הרוב.

ומה חדש היום? היהודים הספרדים, שבעבר היו מחוץ למחנה היוצר, הם היום התוססים, הבונים והחולמים. מוסדותיהם החינוכיים והדתיים מתפתחים והולכים. כמובן, הם אורתודוקסים. אני חש שמעט האנשים המעוניינים ביהדות התפכחו מכל המשחקים הפסיכו-ציוניים ופסבדו-חינוכיים, ומהדתיות המדומה של פעמיים או שלוש בשנה. הם רוצים להיאחז בקרנות המזבח. השמרנות הדתית עשויה לכבוש לבבות. אך בינתיים הדלות הרוחנית היא השלטת.

השעה הזאת כשרה לפתח תודעה יהודית. האנושות חשה עצמה במצוקה, היא ריקה מזהות וממטרות שמעבר להווה הבוער. היום טוב להיות יהודי, כי בכך יכול אדם לפתור בעיה קיומית: יש לו זהות! שעה זו גם שעה טובה לאינטלקטואלים, כי העם התעייף מהקרקס ומהלחם והוא זקוק למזון אחר.

מי יספק את המזון? רק לישראל יכולה להתמודד עם הדרישה הזאת. לשם כך היא חייבת להפסיק לדעת מראש מה צריכים יהודי הגלות ולהתחיל ללמוד מה באמת הם צריכים. עמדה זו היא, כמובן, אחד-העמית.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד