מ"אנחנו נעבור" ל"אני בהיסטריה"
מ"אנחנו נעבור" ל"אני בהיסטריה"

 

מ"אנחנו נעבור" ל"אני בהיסטריה"

ד"ר עוז אלמוג

מרצה בחוג למדעי ההתנהגות במכללת עמק יזרעאל

 

הפסיכולוגיה סייעה לחברה הישראלית להשתחרר ממיתוסים שקריים, ותרמה לכינון חברה ישרה וכנה יותר, הקשובה יותר למצוקות היחיד; אך בה בעת היא תרמה להפיכתנו לחברה אגוצנטרית נטולת סולידריות, שבה מנהיגים, הורים, מורים ומפקדים, זוכים ליחס מזלזל ומבטל.

 

בשנות החמישים, עם סיום מלחמת העצמאות, קליטת העלייה ההמונית וארגונו של צה"ל –  צמחה לראשונה הפרופסיה של הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בארץ. הלם התרבות וקשיי הקיום של מאות אלפי המהגרים היהודים, ובכללם ניצולי שואה, לצד ההשפעות הטראומתיות של מלחמת העצמאות על האוכלוסייה היהודית, הולידו אין ספור מצוקות אישיות וחברתיות והביאו להקמתם של קומץ מרכזים ממשלתיים לשירותי רווחה, ייעוץ חינוכי ובריאות הנפש (1). במיוחד יש לציין את השירות האמבולטורי שייסד פרץ בריל בקופת חולים עם הקמת המדינה, ב"מחלקה לבריאות הנפש", שמנתה רופא אחד, הוא עצמו (2).

אף שבאותה תקופה כבר נודע על ייסורי השאול שעברו היהודים במחנות הריכוז, קשה לומר שיחס השלטונות והציבור בארץ שיקף אמפתיה או הבנה אמיתית לצרכים הפסיכיאטריים של ניצולי השואה. במדינה הנלחמת מלחמת הישרדות והמנסה ליצור "גניוס יהודי" משופר, לא היה מקום לחריגים ורפים. גם לפגועי הנפש של קרבות תש"ח היה היחס החברתי דומה. אף שבמהלך המלחמה נפתחו, ביוזמת פרופ' חיים שיבא, שלוש מחלקות פסיכיאטריות לטיפול בנפגעים נפשיים מהקרבות, ואף שמספר הנפגעים מ"תגובת קרב" דמה למספר הנפגעים שהיו במלחמות אחרות (10% עד 20%), קיום המחלקות והנפגעים נשמר בסוד, בשל הסטיגמה החברתית. הספרות הרפואית המעטה בעניין זה שפורסמה בארץ באותה תקופה (בעיתון "רפואה") שיקפה את היחס השולל והמתנשא להלומי הקרב. הם מתוארים במאמרים כ"נמושות, היפוכונדרים, משתמטים, פסיכופטים", או כמי "שלא החזיקו מעמד" ו"נטולי נכונות רוחנית לפעילות מלחמתית" (3). גם כינויי הסלנג הסטיגמטיים "לא נורמליים", "דגים" (מלשון דגנרטים), "ארטיסטים" (מתחזים, פחדנים ועריקים) שהודבקו בפלמ"ח – ואחר כך גם בצה"ל – ללוחמים שרוחם כשלה לפני, בתוך, או אחרי הקרב, מדגימים את היחס שהיה באותה תקופה כלפי מי שהראה סימפטומים של לחץ נפשי, או טראומה.

העלייה ההמונית בשנות החמישים הרחיבה את הפרופסיה הפסיכולוגית בארץ, לא רק בשל התרחבות מספר המטופלים, אלא גם בשל ההתרחבות במספר המטפלים. בין העולים שבאו (בעיקר מרומניה והארצות האנגלו-סקסיות) היו בעלי השכלה פורמלית בפסיכולוגיה, ומקצתם הצטרפו לקהילה המקצועית הקטנה בארץ, שמנתה עד סוף שנות החמישים כמאתיים פסיכולוגים. גם לאנשי החינוך בארץ היה חלק חשוב בהתאזרחות הפסיכולוגיה בישראל בשנות החמישים, שכן הם תרגמו ספרות פסיכולוגית-פדגוגית, שהפכה בהדרגה לספרות היסוד בהכשרת מורים.

תרומה חשובה להתפתחות הפסיכולוגיה באותם שנים היה גם לצה"ל. בשנת 1953 הוקמה היחידה הפסיכולוגית הצבאית, שעסקה בעיקר בפיתוח ויישום של שיטות אבחון ומיון – במיוחד בשביל יחידות עילית (טייסים, קומנדו וסיירות) וקורסי הקצינים (4). המבדקים הפסיכולוגים הקפדניים, ששמעם עבר מפה לאוזן, תרמו להגבהת הדימוי של היחידות המובחרות והפכו במרוצת השנים למרכיב חשוב בפולקלור ובמיתוס הצה"לי.

ב1957- הוקמה הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (הפ"י) ונפתחה המחלקה הראשונה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. כעבור שנה הוקמה מחלקה נוספת לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. שתי המחלקות החדשות קידמו את הפסיכולוגיה בארץ, בהכשרה של אנשי מקצוע חדשים וגם בהפעלה ראשונה בארץ של מיון מועמדים ללימודים גבוהים, בין השאר "באמצעות מבחנים פסיכומטריים וראיונות אישיים" (5). הצבת רמת "האינטליגנציה" (מושג חדש באותה תקופה) כקריטריון חשוב לקבלה לאוניברסיטה הקנתה לפסיכולוגים – כאז כן היום – נחלה ב"גילדת שומרי השערים" של האליטה הישראלית החדשה. יתר על כן, סינון המועמדים ללימודי פסיכולוגיה באמצעות קריטריונים מחמירים של מבדקי איכות, יצרה דיפרנציאציה איכותית בין פסיכולוגיה לדיסציפלינות אקדמיות אחרות, והחלה לסמן את תלמידי הפסיכולוגיה בישראל כעדית-שבעדית.

בשנות הששים והשבעים התרחבו מוסדות השירותים הפסיכולוגים בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה. פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים עבדו בבתי חולים ובמרפאות לבריאות הנפש של קופת חולים, בתחנות לייעוץ והכוון של תלמידים מתקשים שהקים משרד החינוך ובמרכזים לייעוץ בבחירת מקצוע שהקים משרד העבודה.

ב1963- כבר היו 170 חברים באגודה הפסיכולוגית הישראלית, שליש מהם פסיכולוגים קליניים (6). המחקר המדעי התפתח והתמסד אף הוא: נוסד כתב עת מדעי ישראלי באנגלית, העוסק בפסיכיאטרייה ומדעים נלווים (7), הוקם החוג לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, נוסדה האגודה לקידום הפסיכותרפיה, הוקמו (ב1966-) מחלקות לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת חיפה, ועוד.

במוקד המחקר הפסיכואנליטי בארץ עמדו בשנות הששים שני נושאים בעלי חשיבות מדעית ותרבותית כאחד: הראשון הוא דמות הנוער הארץ ישראלי ("הצברים") – בפרט הנוער שגדל במסגרת החינוך המשותף ובית-הילדים בקיבוץ (מסגרת חינוכית שהיה בבחינת סנסציה בינלאומית וריתקה גם חוקרים מחו"ל) (8). הגישה הפסיכואנליטית של החוקרים יצרה ראייה חדשה ומפתיעה של המפעל הציוני – אנטי-מיתית במהותה. היא סדקה לראשונה את הדימוי הנאיבי והמגלומני של הצבר-המיתולוגי, והכשירה את הדרך לגייסות נוספים של "כותבי מניפסטים" פסיכולוגיים בעלי אוריינטציה "אנטי צברית".

דוגמה אחת לכך היא מחקרם של טמרין ובן צבי, שפורסם בחלקו ב1965- (9). באמצעות טכניקה של השלמת סיפורים, חשפו השניים את הדעות הקדומות של בני נוער ביחס ל"דמות הצבר" (הוא תואר כסופרמן) ולעומתו דמות "היהודי הגלותי" (הוא תואר כמכוער ושפל).

מחקרו המונומנטלי של הפסיכולוג האמריקאי ברונו בטלהיים זכה להד ציבורי נרחב (לפחות בתנועת העבודה). בטלהיים התארח בקיבוץ עין המפרץ, עשה תצפיות על ילדי המשק וראיין אותם. את ממצאיו ופרשנותו קיבץ בספר "ילדי החלום" (10), שעורר הדים בארץ ובחו"ל והפך ברבות השנים לקלאסיקה. בטלהיים חשף – בשנינות ובמקוריות רבה – את הפגמים והחולשות הפסיכולוגיים הטמונים בחינוך הקיבוצי: למשל, את תחושת הנטישה העולה בנפש הילדים בעקבות המעבר התכוף ממטפלת למטפלת, או את המאבק הנואש של הילדים על תשומת לב הוריהם בזמן המצומצם והקצוב שעמד לרשותם בעת המפגש היומי. במבט לאחור אפשר לקבוע שבטלהיים בישר את המחקר החברתי-פסיכולוגי "הפוסט ציוני", שכן הוא היה אחד הראשונים שחשף – בכלים מדעיים – את המחיר שנדרש  הפרט לשלם בעבור הגשמת האידיאליזם הציוני-סוציאליסטי בחברה שנחשבה לשאור שבעיסה. ספרו עורר זעם רב בתנועה הקיבוצית, שנמנעת מתרגומו עד ימינו אלה.

הנושא השני שהחל להתפתח בתחום המחקר הפסיכולוגי בארץ בשנות הששים היה פצעי הנפש של ניצולי שואה – כנראה בהשפעת משפטי אייכמן וקסטנר, ספריהם רבי-המכר של ויקטור פרנקל ואלי ויזל, והקמת מרכז "יד ושם" בירושלים. ביולי 1966 התקיים בתל אביב כינוס של האגודה הפסיכואנליטית הישראלית על הפרעות פסיכיאטריות של ניצולי שואה. בעקבותיו החלו להצטבר עוד ועוד מחקרים בנושא. למחקרים המדעיים על הצלקות הנפשיות שהותירה השואה לא ניתן אמנם הד תקשורתי-ציבורי רחב, ואולם הם בישרו – לפחות במסגרת מדעי החברה וההתנהגות בארץ – את ראשית עידן "התבונה והרגישות", עידן שבו הסטריאוטיפים השליליים של ניצולי השואה ("אבק האדם", "סבונים", "כצאן לטבח") וההכללות הגורפות והבלתי מבוססות ייעלמו בהדרגה, ושבו הדיבור על חולשה ומועקה לא ייחשב עוד מביך ובלתי לגיטימי.

*

בשנות השבעים היתה עוד עליית מדרגה במיסוד המדעי והתרבותי של הפסיכולוגיה בארץ. בשנת 1977 נחקק בכנסת חוק הפסיכולוגים שהגדיר את דרישות ההשכלה וההתמחות של העוסקים בתחום, והוקמו ועדות לרישום המורשים לעסוק במקצוע. שנה מאוחר יותר אישר משרד הבריאות תוכנית לרה-אורגניזציה של שירותי הבריאות בארץ, שכללה הקצאת מרכז עצמאי לבריאות הנפש לכל אחד מאזורי הארץ.

הצורך לטפל במסה של חולי נפש, שמספרם גדל אחרי מלחמת יום כיפור ובעקבות העלייה במספר קורבנות הטרור ותאונות הדרכים, הביא להתפתחות המחקר והפרקטיקה השיקומית בארץ, ולהגדלה של מספר המטפלים. גם שיטות השיקום השתכללו והחלו לכלול תוכניות חדשניות כמו ריפוי בעיסוק וסדנאות לשיקום תעסוקתי (11).

בשנות השבעים נסדק לראשונה גם היחס הסטריאוטיפי והמזלזל של השכבה המשכילה בארץ לפסיכולוגיה. הלם ההפתעה הצבאית במלחמת יום כיפורים יצר גל של חשבון נפש בעיתונות ובספרות העיונית והמדעית, ולצדו מגמה "פסיכולוגיסטית" של חיטוט עצמי, שבאה לברר "כיצד הגענו למה שהגענו". מתקופה זו ואילך הפך העיסוק העיתונאי באופי הלאומי – ובעיקר בחולשות ובפן הגרוטסקי של המנטליות הישראלית – לאובססיה  מחריפה והולכת, שהגיעה לשיאה בשנות התשעים.

מושגים פסיכולוגיים כמו "ביטחון עצמי מופרז", "מגלומניה", "שיכרון כוח" ו"הונאה עצמית", הפכו לכלי-ניגוח חשובים בגל הביקורת והמחאה הציבורית והעיתונאית שהתפתח בישראל. במיוחד שימשה השפה והחשיבה הפסיכולוגית כלי לניגוח האליטה הצבאית. שרי צבא נערצים בעבר הקרוב, כמו האלוף גורודיש, "הופשטו" "ממחלצות הטרזנים" של "החשופים בצריח" ו"הולבשו" על ידי עיתונאים וחוקרים מהאקדמיה ב"כותונת הפסיכיאטרית" של נפוליאונים מגלומנים וכפייתיים.

הטראומה של מלחמת יום כיפור סדקה את מיתוס "החוויה המרוממת והמלכדת" של המלחמה. לראשונה החלו להתפרסם ספרים וסרטים שעסקו בהיבט פסיכולוגי, וחשפו את הצד הבלתי מואר והבלתי רומנטי של המלחמה. ספרה של עמיה ליבליך "חיילי בדיל על חוף ירושלים" (1982) שינה ז'אנר ישראלי מקובל אחר של ספרי מלחמה:  "שיח הלוחמים". הספר מבוסס על עבודתה של המחברת, פסיכולוגית ומרצה באוניברסיטה העברית, בקבוצות תרפיה בשיטת הגשטלט, ועל ראיונות אישיים. המרואיינים הם צעירים ישראלים מהשכבה המוגדרת בז'רגון הישראלי כ"מלח הארץ" (ילידי הארץ, שהתחנכו במשפחות משכילות) שבאו לטיפול (לרוב במסגרת הכשרתם כפסיכולוגים לעתיד) בעקבות חוויות טראומתיות (אבדן ביטחון, חרדה, אבלות ועוד) שחוו כלוחמים במלחמת יום הכיפורים. בדומה לקובצי שיח-לוחמים מוקדמים, כדוגמת "חברים מספרים על ג'ימי", גם בקובץ זה המוטיב המרכזי הוא כנות, גילוי לב ועיבוד הכאב בחברותה; אך שלא כמו בקובצי לוחמים הקודמים (שרובם נכנסו למיתולוגיה הישראלית), הדגש כאן הוא על חשיפה אישית גדולה ועל אנליזה אישיותית וחיטוט עצמי. המרכיב האידיאולוגי-ציוני, שהיה מרכזי בקבצים הקודמים, בולט בחסרונו, ורוב הצעירים תופסים עצמם כקורבנות היסטוריים ולא כגיבורים או שליחי ציבור.

היפתחותה של ישראל למערב, בעיקר באמצעות מוסיקת הרוק, סרטי הקולנוע וסדרות בטלוויזיה (שהחלה לפעול בארץ בסוף שנות הששים), הביאה אתה את תרבות הפסיכולוגיזם האמריקאי. גל העולים מארה"ב שבא בתום המלחמה, וכן קבוצה רחבה של מרצים, עיתונאים ואנשי אמנות שהשתלמו בחו"ל וחזרו ארצה, תרמו אף הם להתפתחות התופעה.

בתל אביב נוצרה בוהמה חדשה של אמנים ואינטלקטואלים (בעיקר כאלה ששהו זמן מה בארה"ב, צרפת או בריטניה), שראתה באימוץ הפסיכולוגיזם המערבי אות וסימן לאימוץ תרבות קוסמופוליטית-מתקדמת. בתוכה התבלטו שתי דמויות מרכזיות: הפסיכולוג ד"ר דוד רודי והסופר-עיתונאי-בדרן דן בן אמוץ. ד"ר רודי נשא בתל אביב את דגל המתירנות המינית והליברליזם המערבי, דיבר על יחסים בין בני זוג בחופשיות שלא היתה המוכרת כאן עד אז, והתקבל בחיבוק גדול על ידי צעירים תל אביבים רבים.  בן אמוץ החל להטיף לגישה אנטי ממסדית ואהבה חופשית, והקסים, באישיותו וברעיונותיו, צעירים רבים ממשפחות מבוססות, שראו בו נביא ורב. השפעתו החברתית של בן אמוץ – בעיקר על הדור הצעיר – היתה בעיקר באמצעות ספריו, שהפכו לרבי מכר  וניחנו בפסיכולוגיזם ספרותי פופולרי ובגישה אנטי מלחמתית (12).

השינויים הקלים שהורגשו בשנות השבעים בהתייחסותה של החברה הישראלית לפסיכולוגיה התרחשו בעיקר בתודעתו של מיעוט בטל מבחינה כמותית. ישראל עדיין היתה באותה תקופה מדינה במצור ו"חברה במדים", והפסיכולוגיזם בנוסח האמריקאי לא התאים לרוח הלאומנות, המיליטריזם וההקרבה ששלטה בכיפה. גם היחס לנכות נפשית לא היה סלחני במיוחד. מלחמת יום כיפור העלתה אמנם את המודעות ל"הלם קרב", אך לא הסירה את הסטיגמה סביב פגיעה נפשית, שלא סווגה עדיין בקטגוריה של "פציעה", אלא של  "כישלון". שחרור מצה"ל בשל אי התאמה נפשית נחשב אי-שפיות או השתמטות ואות קלון. מצבם העלוב באותה תקופה של בתי החולים הפסיכיאטריים, שאושפזו בהם חולים בתנאים רפואיים ואנושיים בלתי נסבלים, שיקפה את היחס אל מחלת הנפש בישראל ואל הפסיכולוגיה בכלל (13).

*

בשנות השמונים, ועוד יותר בשנות התשעים, עבר היחס לפסיכולוגיה בארץ  מהפך. החשיבה והשפה הפסיכולוגית החלו להתאזרח בהוויה הישראלית ונעשו למרכיב מהותי, אם לא עיקרי, בהשקפת העולם של מעמד הביניים והמעמד הגבוה בישראל. נקודת המפנה היתה מלחמת לבנון, שהצמיחה גל מחאה אנטי לאומני. בין היתר דובר אז, לראשונה בגלוי, לא רק על חללים ופגועי גוף, אלא גם על פגועי נפש. התודעה האנטי-מלחמתית עוצבה אז גם באמצעות סרטים אמריקאים רבי תהודה על וייטנאם, כמו "צייד הצבאים" (1978), "השיבה הביתה" (1978) ו"אפוקליפסה עכשיו", שתיארו את המלחמה כסיוט וכמחלה חברתית. שני ספרים בולטים המייצגים את התופעה הם ספרו של עופר שלח "גוף שני" (1989) וספרו של יובל נריה "אש" (1989).

לפסיכולוגיה  כצורת חשיבה  היה תפקיד מרכזי בהשתכללות והתרחבות סדנת התכנים האנטי מיתולוגיים של אותה תקופה, מכיוון שהיא מרככת את התיוג השלילי של הסטייה מהנורמה, ולפיכך מקלה בעקיפין על התקבלותם של "סוטים" אידיאולוגיים. יתרה מזאת, הפסיכולוגיה, מעצם מהותה, היא אנטי מיתולוגית ואנטי אגדתית, משמע: חותרת לחשיפת גרעין האמת מתחת למעטה התמים-המיתולוגי של המוסכמה החברתית (ע"ע מושג המיתוס בתורתם של יונג ופרויד). אין זה מקרה שהמונח המדעי "מיתוס", שפותח בעיקר בתחום הפסיכולוגיה, החל להישמע ולהתבסס בכתובים בשנות השמונים בתדירות גדלה והולכת, עד שהפך בשנות התשעים למטבע שחוק.

המוסד המיתולוגי שנפגע יותר מכל אחרי מלחמת לבנון היה צה"ל. גם כאן, לפסיכולוגיה היה תפקיד מרכזי. הרעיון שהתנהגות כפייתית היא תולדה של חינוך קפדני המבוסס על פיקוח מחמיר, תביעה לצייתנות עיוורת וענישה גופנית, הוא רעיון פרוידיאני שפותח ושוכלל אחרי מלחמת העולם השנייה. תפיסה זו הובילה, משנות הששים ואילך, לדיסקרדיטציה הדרגתית של "מוסדות כוללניים" כמו פנימיות לנערים ומחנות צבאיים. הצבא, המבוסס על היררכיה נוקשה, על משמעת וציות עיוור, ביטא וסימל במיתולוגיה הפסיכולוגיסטית, חממה להתפתחות ה"אישיות הסמכותנית". אין זה מקרה שהדמויות השנואות ביותר על השמאל במלחמת לבנון היו הרמטכ"ל רפאל איתן ושר הביטחון אריאל שרון; לרבים מאנשי הרוח הישראלים שיקפו השניים באישיותם את "נפוליאון" הישראלי, הכוחני והאטום.

הסרטים ומחזות התיאטרון העוסקים בחוויה הצבאית, שהועלו מאז מלחמת לבנון ועד ימינו, מגלים את צמיחתו של דימוי טיפוסי חדש של צה"ל. השירות בצבא איננו מוצג, על פי רוב, כחוויה מרוממת, הרואית, מעשירה, מחסנת,  אלא כחוויה נפשית טראומתית, או לחלופין כמכניזם של טקסי חניכה וחישול של "שבט גברים פרימיטיבי". חוויות אישיות קשות כמו מחנק, בדידות ואבדן זהות, לצד תופעות חברתיות שליליות כמו לחץ קבוצתי ליישור קו, התעמרות החבורה בחלשי הגוף ומעוטי הסיבולת, רודנות של מפקדים וותיקים בפקודיהם ("טרטורים") – כל אלה נעשו חלק בלתי נפרד מהתיאורים של צה"ל, והקנו לארגון המקודש ביותר עד אז דימוי חדש של מוסד טוטליטרי מדכא (תרתי משמע). (14)

חשיפת נפגעי ה"דיכוי הצבאי", ברוח הפסיכולוגיזם, תרמה לא רק להורדת קרנו של צה"ל, אלא בעקיפין גם להורדת קרנה של האליטה הציונית המסורתית. היא הובילה להתפתחות תרבות ה"ויקטימיזציה", כלומר, חשיפה וגינוי של עריצים, מדכאים, ומנצלים בהיסטוריה הציונית הרחוקה והקרובה: צברים (כמדכאים ניצולי שואה), אשכנזים (כמדכאים מזרחים) ותיקים (כמדכאים עולים), גברים (כמדכאים נשים), הורים (כמדכאים ילדים), מורים (כמדכאים תלמידים), הטרוסקסואלים (כמדכאים הומוסקסואלים), יהודים (כמדכאים ערבים), מפא"י (כמדכאת את חירות).

*

בתחום החשיפה הרגשית (שנחשבה עד לפני כמה שנים לביטוי נשי מובהק), היתה ההשפעה של הפסיכולוגיזם על הדור הצעיר מהירה מהצפוי. נחשפה תופעה חדשה: חיילים קרביים הממררים בבכי בהלוויות חבריהם לנשק. הבכי  עורר ביקורת ציבורית, בעיקר משום שהוא סתר את הדימוי המיתולוגי של הלוחם הקשוח ואת אתוס היסוד הציוני של "אל בכות בעת הזאת" (15).

המסורת החדשה השתרשה בעידוד העיתונות, שראתה בו חלק מתהליך הסרת הצביעות שאפיינה כביכול את ישראל בעבר, וכהתנהגות העולה בקנה אחד עם האתוס הפסיכולוגיסטי החדש של פתיחות, כנות והודאה בחולשה. כאשר נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ב1995-, הפך הבכי הקולקטיבי והפומבי של הדור הצעיר (רובו לא הכיר כלל את פועלו ההיסטורי של רבין) לאחד מסמלי האבלות על האיש. הוא פרץ כמין קינה משותפת – ביטוי טקסי של דור חדש שהחל לראות בבכי חסר המעצורים מדד "להצטיינות פסיכולוגיסטית".

כאשר פרצה האינתיפאדה, בסוף 1987, היתה עליית מדרגה נוספת בפרשנות הפסיכולוגיסטית האנטי-הרואית שניתנה למלחמות ולחוויה הצבאית. החל לחלחל לתודעת הציבור החילוני-משכיל המחיר הפסיכולוגי שמשלמת החברה הישראלית – ובעיקר חייליה – על היותה חברה כובשת. ד"ר ראובן גל, מי שכיהן בעבר כראש מחלקת ההתנהגות בצה"ל והמשיך, גם לאחר השחרור (במסגרת מכון פרטי שהקים), לחקור תופעות התנהגותיות הקשורות בצה"ל, הבחין בתופעה בזמן התרחשותה וכבר ב1990-  פרסם קובץ מאמרים העוסק באספקטים הפסיכולוגיים והמוסריים בהתמודדות חיילים עם האינתיפאדה. הדברים שכתב במבוא לספר משקפים לא רק את התופעה החדשה שהתפתחה בקרב החיילים, אלא גם את הפריזמה הפרשנית, הפסיכולוגיסטית-פוליטית, שבה התבוננה האינטליגנציה הישראלית באירועי האינתיפאדה: "נדמה היה כי עיקר הבעיה של צה"ל היא התמודדות עם ההשפעות הפסיכולוגיות השליליות של האלימות. החשש היה שמדיניות המכות שהוכתבה על ידי שר הביטחון ('תשברו להם את העצמות') תתקבל על ידי החיילים הצעירים כדפוס התנהגות נורמטיבי, והאלימות תהפוך לא שיטה אינסטרומנטלית שנועדה לדכא את המתקוממים, אלא התנהגות אקספרסיבית ראשונית" (16).

*

אם מלחמת לבנון והאינתיפאדה פתחו את עידן "הרגישות הפסיכולוגית" בארץ, מלחמת המפרץ הפכה את החברה הישראלית ל"חברה בהיסטריה". המלחמה הזאת עשויה להירשם "כמלחמה הפסיכולוגית" הראשונה בתולדות המדינה.  "החדר האטום" ו"צפירות ההרגעה" התקבעו בזיכרון הקולקטיבי כסמלה של המלחמה – מטאפורה לחברה בסיר לחץ.

מכיוון שהחברה הישראלית לא יכלה (לראשונה בתולדותיה) להטיל את יהבה על צבאה החזק, נאלצה התקשורת, שכוכבה החל לדרוך, ליטול את תפקיד המנהיגות הלאומית. הצורך לפרק מתחים ולהרגיע, הקנה לשדרנים פופולריים תפקיד של מעין דמויות-אב, תרפיסטים ומנחים המוניים. נחמן שי, דובר צה"ל, הפך "למרגיע הלאומי" ויצר תקדים שבו גיבור מלחמה ישראלי איננו גנרל עטור קרבות, אלא "אזרח במדים", שניחן ברגישות אנושית ובחושים פסיכולוגיסטיים טבעיים. חוסר הוודאות והחרדות שנוצרו באוכלוסייה הובילו את התקשורת לשתף בשידורים פסיכולוגים רבים, שהשיאו עצות חשובות (למשל, בתחום הטיפול בילדים). שפת המשבר הלאומי הפכה אפוא לפסיכולוגיסטית (טראומה, היסטריה, פוביה, הפרעות באכילה ובשינה, חרדה, משבר, תלות, בעיות פנימיות, הכחשה, טיפול נפשי, התמוטטות, איום, סימפטומים נפשיים, לחץ, מתח, פאניקה, התערערות אמון, גבולות)  (17). נוצרה מעין חוויה פסיכולוגית המונית שתרגלה את ההמונים לחשיבה פסיכו-חברתית (אנטי-הרואית) וחיזקה את ההכרה בתפקידה החשוב של הפסיכולוגיה. גם הצבא עמד על חשיבות הידע הפסיכולוגי בטיפול באוכלוסייה עורפית במצבי חירום, ויסד אחרי המלחמה (במסגרת פיקוד העורף) ענף חדש בשם "התנהגות אוכלוסייה", המעסיק מאות פסיכולוגים וסוציולוגים במילואים.

אם חוויית מלחמת המפרץ קראה תיגר על תחושת החוסן הלאומי והמחישה את שבירותו של המורל הישראלי, חוויית פיגועי ההתאבדות ואסון המסוקים בלבנון (1995-1997), פגעו בתפיסה המסורתית של השכול בארץ – תפיסה שהיתה מרכיב מרכזי במיתוס הצה"לי. וגם כאן, לשיתוף הפעולה בין הפסיכולוגיה לתקשורת היה תפקיד חשוב. הדגש הפסיכולוגיסטי-השיקומי שהושם בשיח התקשורתי על המוות והשכול, ערטל את ריטואל האבלות מההקשרים ההרואיים המסורתיים, פגע באחד הדבקים המלכדים של החברה הישראלית ובאחד ממנגנוני הסוציאליזציה הסמויים של הציונות.

אינטראקציה אחרת בין פטריוטיות לפסיכולוגיזם נוצרה בפרשה שכונתה במחצית שנות התשעים "משבר המוטיבציה לשירות בצה"ל" (של מתגייסים, מילואימניקים וקצינים צעירים בקבע). האינטראקציה באה לידי ביטוי בהפיכתו של מושג פסיכולוגי מובהק ("מוטיבציה") למטבע לשון המבטא משבר ערכים לאומי, כמו גם בתהליך חשיפת המשבר ובזהות החושפים אותו (פסיכולוגים). (18)

*

בשנות התשעים הואץ תהליך הפופולריזציה והבנאליזציה של התפיסה הפסיכולוגיסטית בחברה הישראלית; תהליך זה נותן את אותותיו לא רק בממד המבני-ארגוני של החברה, אלא גם בממד התרבותי. כך, למשל, בהטמעת השפה הפסיכולוגית המקצועית בלשון הדיבור, ובעיקר בשפת הכתיבה העיתונאית. המושגים "אגו", "אמפתיה", "אסרטיביות", "תסביך", "עכבות", "מעצורים", "אמביוולנטיות", "סיפוקים", "מודעות", "מערכת יחסים", "ספונטניות", וכיוצא באלה, נעשו זה כבר למושגים שאנו מדברים בהם זה אל זה ושופטים באמצעותם את עצמנו ואת הזולת. עירית לינור הדגימה, באחד מטוריה הסאטיריים, עד כמה הז'רגון הפסיכולוגי השתלט על שפת היומיום והפך "למכה". היא מספקת מילון מקוצר של קלישאות פסיכולוגיות שהפכו לחלק מהשיח היומיומי שלנו ובתוכו:  "עניין לא פתור", "חוויה מתקנת", "חרדת נטישה", "יש לי בעיה עם סמכות", "דיכאון", "לבטא את הכעס", "אני מאוד שומעת אותך, אני מאוד מבינה את מה שאתה אומר, אני מאוד מרגישה את מה שאתה מנסה להעביר לי", "בוא נהיה עם זה קצת", "להיות קשוב", "מחובר לרגשותיו" (19). כה עמוק חדרה הפסיכולוגיה לשפתנו עד שעקבותיה ניכרים גם בסלנג – למשל, בביטויים "להבין את הראש שלו", "הביא לי את הסעיף", "אני בדיכי", "סוציומט", "אני בדאון", "אין לו מוטיבציה", "הוא אדם סגור" וכו'.

גם בתחום ההשכלה והחינוך הופכת הפסיכולוגיה לאבן-יסוד, ועוברת תהליך מואץ של פופולריזציה. היצע הקורסים במוסדות להשכלה גבוהה גדל מדי שנה וכך גם הביקוש ללימודי פסיכולוגיה בפרט, ולמדעי ההתנהגות בכלל (20). גם בבתי הספר התיכוניים חלה עלייה ניכרת ועקבית בהיצע ובביקוש ללימודי מדעי ההתנהגות, ובמיוחד ללימודי הפסיכולוגיה. ולאחרונה אף הופקה על ידי משרד החינוך תוכנית לימודים חדשה ומקיפה בתחום זה (21).

סממן וגורם אחר ל"פסיכולוגיזציה" של החברה הישראלית היא השתלטותה על עולם היצירה האמנותית, ובפרט על הספרות היפה והקולנוע (תהליך שהחל, כאמור, בשנות השבעים). יבואני הסרטים מחו"ל ומתרגמי ספרות הלעז, המושפעים ממגמות אופנה בארצות המערב, מזינים את הקהל הישראלי בשפע גדל והולך של יצירות בעלות הקשרים ודגשים פסיכולוגיים. דוגמה מובהקת לאהדה העצומה שהתפתחה בארץ לאמנות פסיכולוגיסטית היא הצלחתם הפנומנלית של ספריו המתורגמים של הסופר-פסיכולוג ארווין ד. ילום. ספרו "כשניטשה בכה" הוא שילוב בין ספרות פסיכולוגית מקצועית לספרות יפה. גם "הרייטינג" הגבוה בארץ לסדרות טלוויזיה אמריקאיות יאפיות כמו "שלושים פלוס", "סיינפלד" ו"חברים", שגיבוריהן עסוקים בטיפוח מערכות יחסים ובליבון חברי, פתוח ואירוני של חרדות ותסביכים אישיים, משקף את הפופולריזציה הגואה של השיח הפסיכולוגיסטי.

הפופולריזציה והבנאליזציה של הפסיכולוגיה ניכרות גם בעיבוי ספרות הייעוץ העברית. מאות ספרי "עזרה עצמית" ו"בחינה עצמית" בתחומים רבים, שנכתבו על ידי פסיכולוגיים מומחים (בארץ ובחו"ל) פורסמו בישראל בשנים האחרונות וזכו לקהל קוראים עצום. המגזינים הפופולריים (במיוחד אלה הנצרכים על ידי נשים, כמו "את", "לאשה", "הורים וילדים") וכן העיתונים היומיים הגדולים, מרבים לפרסם בעשור האחרון ראיונות עם יועצים מתחום הפסיכולוגיה וכתבות של "מתכוני אינסטנט פסיכולוגיים" להצלחה בטיפול בילד, בהורים הזקנים, בקשיי מין, בלמידה, בפיתוח קריירה וכיוצא באלה. במוספי הפנאי והצרכנות של היומונים הגדולים מופיעים טורים אישיים רבים של פסיכולוגים מקצועיים, או של עיתונאים בעלי רגישויות פסיכולוגיות, המשיאים עצות לקהל הרחב, ועונים לשאלות אינטימיות ששולחים למערכת קוראים במצוקה.

גם ברדיו ובטלוויזיה התרחב מקום הפסיכולוגיה (22). פסיכולוגים רבים מועסקים בהנחיה ובייעוץ להפקת תוכניות בעלות היבטים פסיכולוגים, חברתיים וחינוכיים, ומתארחים תדיר בתוכניות אקטואליה (בעיקר בעקבות אירוע טראומתי או בעקבות משפטי רצח, אונס וגילויי אלימות קשה). יש גם תוכניות ייעוץ קבועות ברדיו ובטלוויזיה, שפסיכולוגים הם חלק מצוות השידור שלהן, ותור המאזינים המבקשים את עצתם הולך ומתארך. דוגמה בולטת בטלוויזיה היא התוכנית "קשר משפחתי" שזכתה לפופולריות גדולה, ותרמה מאוד לתהליך הלגיטימציה הציבורית של הייעוץ הפסיכולוגי.

השיח הפוליטי בישראל עובר אף הוא תהליך פסיכולוגיזציה. בעשור האחרון מתוארות הכנסת והממשלה בתקשורת כתיאטרון – לפעמים כתיאטרון אבסורד – והדמויות המאכלסות את שני המוסדות הפוליטיים הבכירים מוצגים ונתפסים בעיקר כמי שפועלים ממניעים פסיכולוגיים של "מאבקי אגו וכוח", "אינטריגות", "פיתויים", ו"תועלת אישית", ופחות ממניעים של יעילות ואידיאולוגיה.

תהליך הפסיכולוגיזציה של הפוליטיקה הואץ במיוחד עם כניסתו של בנימין נתניהו לתפקיד ראש הממשלה ב1996-. האיש הצעיר, המוכשר, המניפולטיבי והבלתי צפוי הזה, שהגיח אל תוך הפוליטיקה הישראלית במפתיע, היה לחידה פסיכולוגית לרוב הפרשנים. רבים מהם מיהרו לפרסם כתבות דיוקן וספרי דיוקן ספקולטיביים על האיש, שהתמקדו בפענוח מניעיו הכמוסים ובניתוח ילדותו וקשריו עם הוריו ואחיו.

גם ציבור הבוחרים הישראלי מתואר ומנותח בשנים האחרונות בעיקר מבעד לעדשה הפסיכולוגית. העיתונאים ואנשי מדע המדינה מרבים להשתמש במונחים פסיכולוגיים כמו "משבר זהות", "משבר ערכים", "אומה בגיל המעבר", "ההתבגרות לאומית", "ערעור הביטחון העצמי", "ערעור מנהיגות", "דפרסיה", "היסטריה" וכיוצא באלה – לניתוח "המצב הלאומי". אט אט הפכה הדיאגנוזה הפסיכולוגית-סוציולוגית למעין ספורט לאומי, והשאלה "מיהו ישראלי?" חזרה והופיעה שוב ושוב בעיתונות, והצמיחה מסה אדירה של כתבות דיוקן עצמי-לאומי וכתבות של חיטוט והלקאה עצמית.

מכיוון שפסיכולוגיה קוסמת ומובנת במיוחד למעמד החילוני-שמאלני-מבוסס, היא שימשה כלי נשק יעיל לתיוג ה"צד שכנגד", קרי: דתיים, ימניים ובעלי הכנסה נמוכה, המתנגדים להסכמי השלום ולתהליך המודרניזציה של ישראל. תיאור החברה הישראלית כ"חברה חולה מנטלית" ב"שיגעון גדלות", ב"מגלומניה", ב"פנטזיות כוחניות", ב"צרכנות חסרת שליטה", "בהיסטריה", ב"אי רציונליזם", "בסהרוריות", ב"חוסר רגישות", "בשנאה עיוורת" ב"יצר של הרס עצמי" וכו' (23), רמז בעקיפין ובמישרין על "סטיותיו" של "האספסוף הישראלי" הבלתי רציונלי והבלתי מוסרי והוביל לניתוק מגע עמו.

לא רק ההווה הפוליטי של ישראל מנותח בכלים פסיכולוגיים, אלא גם העבר. הכותבים – היסטוריונים מקצועיים או עיתונאים יודעי דבר – מרבים להסביר אירועים היסטוריים בתולדות המדינה במוטיבציות גלויות וסמויות (אופורטוניזם, צבירת עוצמה וכו') ובתסביכים (מגלומניות, כפייתיות וכו') של גנרלים (24), שרים וראשי ממשלה. בכך הם מכרסמים כמובן בהילה שנקשרה, במשך שנים רבות, לאירועים ההיסטוריים ולנפשות שפעלו בהם.

השפעת הפסיכולוגיזם ניכרת ומועצמת גם בתחום הכלכלי-תעשייתי. התרחבות האתוס הקפיטליסטי וצמיחת התעשיות המתוחכמות דירבנה את המנהלים הישראלים לייבא שיטות ניהול מתקדמות ועקרונות של "הנדסת אנוש". חברות "ייעוץ ארגוני" ויועצים פרטיים, בעלי הכשרה בפסיכולוגיה תעשייתית וארגונית, החלו לצמוח במהירות ולמכור שירותים למפעלי תעשייה ושירותים ציבוריים. הביקוש לתואר בפסיכולוגיה ארגונית (בפקולטות לפסיכולוגיה, תעשייה וניהול ומנהל עסקים) עלה והביא להתפתחות גדולה בתחום זה (25).

*

"תבונת ההיסטוריה" היא ערמומית מאוד, ועליית הפסיכולוגיה היא דוגמה מצוינת לכך. מה שהחל כמדע, נעשה לתרבות, ומה שנחשב בעבר לסטייה ערכית הפך בהדרגה למקובל ורצוי, ואף למודל של הצטיינות מוסרית. כמובן, התרבות הפסיכולוגיסטית לא חדרה עדיין לכל שכבות החברה הישראלית. היא קבעה יתד בעיקר בשכבה המשכילה והמבוססת. אך מכיוון שאותה שכבה מחזירה היום בעמדות מפתח חברתיות, והיא בעלת נגישות למנגנונים של הפצה תרבותית המונית (תקשורת, אמנות, משפט, אקדמיה ועוד), אפשר לשער שהתרבות הפסיכולוגיסטית תעמיק ותחדור לשורשי ההוויה הישראלית, תוך שהיא מתעמתת עם אויביה המסורתיים: הדת והימין השמרני.

חשוב להבהיר כי הרחבתה המשוערת של התרבות הפסיכולוגיסטית איננה מבשרת בהכרח גישות הומניות של שוויון וכבוד הדדי;  באופן עקיף, וללא כוונה מודעת, הפסיכולוגיה גם מרופפת סמכות, דוחפת לסוליפסיזם, נרקיסיזם וניהיליזם, ומקטינה רגשי אשמה, החיוניים לפיתוח תחושה של אחריות מוסרית אישית. הפסיכולוגיה סייעה לחברה הישראלית להשתחרר ממיתוסים שקריים, ותרמה לכינון חברה דמוקרטית, ישרה וכנה יותר, חברה הקשובה יותר למצוקות היחיד; אך בה בעת היא תרמה להפיכתנו לחברה אגוצנטרית נטולת סולידריות, שבה מנהיגים, הורים, מורים ומפקדים, זוכים ליחס מזלזל ומבטל. הלוואי ונשכיל לנצל את החיוב שבתרבות הפסיכולוגיסטית ונימנע מהרעות החולות הטמונות בה.

   

הערות:

 

 

(1).  Louis Miller, "Social Change, Acculturation and Mental Health in Israel, The Israel Annal of Psychiatry and Related Disciplines, Vol 4, Nom 1, Spring 1966, pp. 6-7.

Louis Miller, "Community Psychiatry in Israel, The Israel Annal of Psychiatry and Related Disciplines, Vol 2, Nom 1, April 1964, pp. 41-47

 

(2).  יהודה פריד, "המוסד הסגור: האומה כקליינט", פוליטיקה 19, 1988, עמ' 3

על הקמת השירותים הפסיכיאטריים בישראל ראה:

Louis Miller., "Community Intervention and the Historical Background of Community Mental Health in Israel". in: Aviram U. & Levav I, Community Mental Health in Israel, Tel-Aviv: Gome, 1981.

 

(3). עמיחי לוי, "תגובות הקרב במלחמות ישראל, 1948-1973, חלק ב: מלחמת השחרור, 1948", שיחות, 4 (1), 1989, עמ' 60-70.

 

(4). על תולדות הפסיכולוגיה הצבאית ראה: מ' ערן, י לוין, וא' שמגר, סקירה היסטורית על התפתחות הפסיכולוגיה הצבאית בצה"ל. אכ"א מחלקת בקרה, היחידה לפסיכולוגיה צבאית, מדור מחקר, 1977.

 

(5). שולמית לוינסון, "הפסיכולוגיה בישראל", פסיכולוגיה ו (1), תשנ"ז, 1997, עמ' 111.

 

(6).  Joel Shanan & A. A. Weiss, "Clinical Psychology in Israel", The Israel Annal of Psychiatry and Related Disciplines, Vol 1, Nom 1, April 1963, pp. 107-112.

 

(7). The Israel Annal of Psychiatry and Related Disciplines

גיליון ראשון של כתב העת הופיע ב- 1963.

 

(8). בקיץ 1963 נערך בחיפה כנס מדעי בשם: "Child-rearing Aims and Practices in the Kibbutz" ביוזמת פסיכולוג הילדים P. Neubauer, שעמד בראש המרכז להתפתחות הילד בניו-יורק. בעקבות הכנס הוקם המכון לחקר החינוך בקיבוץ. ראה:

H. Z. Winnik, "Milestones in the Development of Psychoanalysis in Israel", Isr. Ann. Psychiatry Relat. Discip, 15, 1977, p.88

 

(9). G. R. Tamerin & D. Ben Zvi, Two Srereotypes of the National Mythology: The Sabra-Superman and the Inferior Diaspora Jew", The Israel Annal of Psychiatry and Related Disciplines, Vol 3, Nom 1, April 1965, pp. 150-151.

 

(10). Bruno Bettelheim, The Children of the Dream, The Macmillan Company, Collier-Macmillan Ltd., London, 1969

 

(11). עמיחי לוי ושמאי דוידסון, "שיקום פסיכיאטרי קהילתי בישראל", שיחות 2, חוב' מס' 3, יוני 1988, עמ' 208.

Zehava Slomon, Combat Sress Reaction, The Enduring Toll of War. New York: Plenum Press, 1993.

 

(12). אמנון דנקנר, דן בן אמוץ, ביוגרפיה, בית ההוצאה כתר, הוצאת זגגי, ירושלים, 1992, עמ' 281

 

(13). יהודה פריד, "המוסד הסגור: האומה כקליינט", פוליטיקה 19, 1988, עמ' 3.

 

 

(14). לסקירת התופעה ראה: "ההלם והפחד של אחר המלחמה", בתוך: נתן ויעקב גרוס, הסרט העברי, פרקים בתולדות הריאנוע והקולנוע הישראלי, ירושלים, 1991, עמ' 281-283.

 

 

(15). על המשמעויות הסמליות של האירוע ראה: יגאל בורנשטיין, "פנים כשדה קרב - ההיסטוריה הקולנועית של הפנים הישראליות", מאזניים 5-6 יולי אוגוסט, 1989, עמ' 94.

 

(16). ראובן גל (עורך), "מבוא", המלחמה השביעית, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1990, עמ' 9.

 

(17). על השפה הפסיכולוגית של משבר, ראה: שיחות, כרך ה', חוברת מיוחדת, פברואר, 1991, עמ' 32.

 

(18). על הפרשה ראה: עמוס הראל, "קיצור תולדות המוטיווציה", הארץ, 31 באוקטובר 1996, עמ' ב2; אהוד אשרי, "תרגיל במוטיווציה", הארץ, 22 באוגוסט 1996; "יותר קבילות פחות מוטיבציה", ידיעות אחרונות, מוסף 24 שעות, 15 בפברואר, 1996, עמ' 1; אבנר ברנהיימר, "פרופיל 96", ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, 19 באפריל, 1996, עמ' 14.

 

(19). עירית לינור, "אתה רוצה לדבר על זה?", מוסף הארץ 16 בדצמבר, עמ' 110.

 

(20). על הגידול במקצוע ראה: הדס ויסמן, גבי שפלר, עידית דר-ים, "המחקר הבין-לאומי על ההתפתחות המקצועית של מטפלים: ממצאים מישראל", שיחות, כרך י"א, חוב' מס' 1, נובמבר 1996, עמ' 29.

Rosenzweig, M. R. "Trends in Development and Status of Psychology: An

International Perspective", Int. J. Psychol. 17, 1982, pp. 40-117.

Rachel Ben-Ari and Yehuda Amir, "Psychology in a Developing Society: The Case of Israel", Ann. Rev. , Psychol. 37, 1986, pp. 26

בכל המחקרים הפסיכולוגים מדורגים בראש הפירמידה של מקצועות הצווארון הלבן, אחרי עורכי דין ופיזיקאים. על יוקרת המקצוע בארץ ראה:

ורד קראוס, "תפישת מקצועות בישראל", מגמות 26, 1981 , עמ' 485-501.

Samuel Y. & Yuchtman-Yaar E.  "The Status and Situs Dimention as Determinants of Occupational Attractiveness". Qual. Quant. 13, 1979, pp. 485-501.

 

(21). על פי נתוני משרד החינוך מספר הנבחנים לבגרות בפסיכולוגיה עלה מ- 2078 בתשנ"ג ל- 4018 ב-תשל"ז. בסוציולוגיה עלה מספרם מ- 6543 בתשנ"ב ל- 10705 ב-תשל"ז (מתוך דף נתונים שהוצג בפני חברי וועדת העל של משרד החינוך למדעי החברה, 1997).

 

(22). עמירם רביב וגלעד ארנון, " 'פסיכולוגיה באוויר': תוכנית ייעוץ פסיכולוגי ברדיו", פסיכולוגיה א', תשמ"ט, 1988, עמ' 39). על פי סקרי האזנה שנערכו ב- 1979 ןב- 1986 אחוזי ההאזנה של התכנית גבוהים בעיקר בקרב בעלי השכלה גבוהה ובקרב נשים (א' ברזל, יעוץ על גלי האתר: השימוש ברדיו כאמצעי למתן הדרכה אישית, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1986; שנתון סטטיסטי 1985, מספר 36, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ירושלים).

 

(23).  השימוש במונחים פסיכולוגיים לתיאור הימין החל בעיקר בעיתון "הארץ" לאחר רצח אמיל גרינצוויג וגילוי פעילי המחתרת היהודית - כאשר המתח בין ימין לשמאל החל לגאות. ראה למשל: "ישראל על ספת הפסיכיאטר", הארץ 6 בפברואר 1984; "השיגעון הגדול", הארץ 20 בינואר, 1984; יואל מרקוס, "הרוח הרעה", הארץ 4 במאי 1984.

 

(24). אחד הספרים החשובים שהשפיע על ניתוח ההיסטוריה הצבאית במונחים פסיכולוגים הוא ספרו הקלאסי של נורמן דיקסון הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא (1976). הספר שיצא לאור בעברית ב- 1979 חולק לבוגרי פו"ם והפך לאחד מספרי הלימוד של ההיסטוריה הצבאית בארץ.

 

(25). על התופעה ראה: נורית דברת, "ככה דופקים לכם את החיים", מעריב, 27 ביוני, 1996, עמ' 6.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד