אלוהי הילדים
אלוהי הילדים

 

אלוהי  הילדים

פרופ' מירי ברוך

מרצה בכירה בחוג לספרות ילדים באוניברסיטת תל-אביב

 

ז'אנר שירי התפילה בספרות הילדים מגלה בחדות רבה  את השינוי בהלכי הרוח משנות הארבעים לשנות התשעים: מנאמנות לערכים לאומיים כמו שוויון ותרומה למדינה, לנאמנות בלעדית כמעט ל"אני" ובעיותיו.

 

במסגרת מאמר זה ישמשו  שירי ילדים כמסמכים עקיפים, למחקר חברתי- היסטורי, ולהצגת עמדות וערכים של כותביהם לאורך כ50- שנות המדינה. עם זאת ראוי לציין כי בניגוד למסמכים כמו שירי רחוב או מכתמי זיכרונות, הנכתבים על ידי הילדים עצמם, היצירות שבהן מדובר אינן נכתבות בידי ילדים. הן נכתבות בידי מבוגרים הרוצים להעביר באמצעות השירים מסרים דידקטיים, ומציגים לא את  הריאליה בלבד אלא את הנורמות שהנמען-הילד אמור להפנים. המבוגר הכותב את שירי הילדים רוצה, מחד גיסא, לחקות את חשיבת הילד ואת עמדתו בסביבה ובתקופה, ומאידך גיסא, הוא נותן בפיו גם ערכים ונורמות, שהוא, המבוגר הכותב, היה רוצה שהילד יממש בחייו בעתיד. וכך, ניתן לראות בשיר הילדים גם את עמדת הילד בתקופה הנדונה, כפי שהיא משתקפת דרך עיני המבוגר המתבונן בו, אך גם את משאלותיו וחלומותיו של המבוגר לגבי ילדו, שהוא תקוות העתיד.

בדרכו של פיליפ אריאס , Centuries of Childhood   1962  וההולכים בעקבותיו, ננסה לתאר את גלגוליה של תדמית הילד. במאמר תיבדק תדמית זו בחברה הישראלית למן ימי טרום המדינה (1940), ועד ימינו אלה, ועמה מערכת הערכים המשתקפת בשירי ילדים אלה.

לא במקרה בחרתי את  ז'אנר שירי התפילה. ז'אנר לירי זה מבטא אולי יותר מכל את המשאלות האינטימיות ביותר של הדובר. בשנים שלפני קום המדינה, אלה התבטאו בנאמנות לערכים לאומיים קולקטיביסטיים , כמו שוויון ושיתוף ותרומה ממשית למדינה, ואת ביטול צרכי ה"אני", היחיד, לפני רצון הכלל. כשיש פנייה אינטימית ביותר של ה"אני" אל אלוהיו, בשנות טרום המדינה ובסמוך להקמתה, בקשותיו הן למען הכלל, תוך שהוא מדגיש את הוויתור שלו על צרכיו שלו.

ז'אנר זה, ששמר על אותם מאפיינים ספרותיים של פנייה אינטימית לאל, החל מתמקד, משנות השבעים, בצרכיו של היחיד ובראייתו את עצמו במרכז.  הפנייה לאלוהים היא שונה לחלוטין. לפעמים זו פנייה צינית מזלזלת ולפעמים זו ביקורת בוטה על יכולתו ומעשיו של האל.

הפיחות שחל במערכת הערכים הלאומיים והקולקטיביים מלווה, מחד גיסא, בפיחות ביחס לאל, נמען התפילות – ובהתחזקות הממד האינדיבידואלי מאידך גיסא. "עמדת הילד" בשיר שוב אינה עמדה נחותה, כפי שעוצבה בשנות החמישים, אלא גבוהה, ואולי אף גבוהה מהאל שאליו פונה המוען.

במסגרת מאמר זה אדון במדגם טקסטים המצביעים על שורה של תהליכים המתרחשים בחברה הישראלית: שינוי ערכים, ומעבר מגישה קולקטיבית לגישה אינדיבידואלית; סילוק כמעט מוחלט של ערכים לאומיים כמו אהבת הארץ, נתינה ונאמנות לה, כמו גם התנתקות מקשר, ולו אסוציאטיבי, לעולם היהדות (ה"תפילות" הן ז'אנר ספרותי מבני, ואינן להן אופי דתי, כפי שהיה מצופה מעצם בחירת הז'אנר). שירי שנות השבעים והשירים שאחר כך מדגישים את צורכי הילד שבקשותיו מתייחסות ליחיד בלבד, או לכל היותר למסגרות חברתיות קרובות כמו משפחה (נורית זרחי ,אלי נצר, יהונתן גפן), וחברים (אלי רוה, עמירה עתיר).

  

תפילה

מרים ילן  שטקליס

שיר זה ראה אור לראשונה ב"דבר לילדים", ב19- בדצמבר 1940, כשמלחמת העולם השנייה היתה בעיצומה. פליטים יהודים שהצליחו להימלט מהנאצים נדדו בעולם, התדפקו על שערי מדינות בניסיון למצוא מקלט, אך שערי המדינות – ובתוכן ארץ ישראל – היו סגורות בפניהם. התימה המרכזית בשיר, אף שהיא מבטאה את עמדת הילד, עיקרה משאלות המבוגר הנותן את הדברים בפי הדובר הילד; המשאלה למצוא מקום מקלט ליהודים אומללים אלה, ולתת להם תחושה של שייכות ואחווה. מקומם של היהודים הדחויים הוא כאן, בארצם של היהודים – ארץ ישראל. הדובר רואה בחלומו את הארץ (שמונה שנים לפני הכרזת המדינה, לפני העליות הגדולות). הכותבת המבוגרת שמה בפי הילד את פחדיה ומשאלותיה לגבי היהודים ולגבי הארץ.

לצורך הבלטת חולשת היהודים הרדופים, הסובלים באירופה, באפריקה ואפילו באמריקה, מושם הדגש על גילם. "ילדה, ילד", "ילדים וילדות", "אנשים" "וגם הזקנים, הזקנים, הישישים". זקנים וילדים הם נטולי כוח וחסרי יכולת להתמודד עם הזוועות. הדובר הילד בשיר מבקש  אפוא מאלוהים, בעבורם. אבל הדבר הבולט בשיר אינו ההיבט הסמנטי  אלא ההיבט הסגנוני דווקא. בחלק השלישי, הלפני אחרון של השיר, מתחולל מעבר של הדובר מלשון דיבור ביחיד (מה שידגיש את עמדת הילד בתקופתו, בעיני המשוררת, ואת בניית "מהימנות" הדובר-ילד), לדיבור בלשון רבים, לשון שבה הוא נושא דברים בשם המשוררת. לאורך כל השיר משוחח הדובר עם אלוהים בלשון יחיד, ומדגיש את ייחודו כמי שמחר יהיה בן שמונה  (הוא חוגג יום הולדת, וככזה מגיעה לו מתנה – מילוי משאלה). זהו ילד חלש ותמים, ומעמדת חולשה זו הוא משוחח עם אלוהים. אבל כשהוא עובר לדבר על היהודים החלשים, הוא הופך בדמיונו לבעל כוח ויכולת הצלה, ואז הוא מדבר בלשון רבים. הוא מתנסח כאחד היהודים החזקים בארץ ישראל, כי היותו חלק מהקולקטיב מעניק גם לו, וגם ליהודים בפזורותיהם, כוח ורצון לנצח בארץ "שלנו": "יעלו בסולם/ כולם,/ ואביאם אלינו/ אל ארץ ישראל, אל ארצנו".

בסיום השיר חוזר הדובר ללשון היחיד, לפנייה של ילד חלש לאלוהיו. ודווקא חזרה זו אל ראשית השיר מבליטה את תחושת חוסר הכוח של היחיד (כפי שנתפסה בעיני המשוררת, על רקע התקופה הנדונה)  בהשוואה לכוחו של הקולקטיב.

הילד המעוצב בשיר הוא יציר כפיה של התקופה שבה נכתב. זהו ילד בן שמונה, לפני עידן הטלוויזיה ו"אובדן הילדות" (2), חילוני, המכנה את אלוהים בשם אדוני. הוא עולה לגג, בתמימותו כי רבה, להיות קרוב יותר לנמען שלו המצוי, בעיניו, בשמים. הוא בטוח שאלוהים "כל כך גדול", מכיר את כל יצוריו, ואפילו את החלשים והקטנים שבהם ("הלא אתה זוכר/ כל כלבלב עיוור/ וכל יתוש על הקיר/הנך מכיר"). אלוהים הוא אוטוריטה כל-יכולה, ודני הקטן פונה אליו מעמדת נחיתות הן בשל גובהו וגילו, הן בשל המקום שהוא תופס בעולם. בשל נחיתות זו הוא מוכן לוותר על חפצים העשויים לשמח אותו, כמו כדורגל, אופניים, עט נובע, ושואב את כוחו מכוח דמיונו ומביטחונו שהאל יממש את בקשתו. להיות גיבור, לעשות למען העם והארץ – זוהי  משאלתו, שהיא גם משאלה ילדית, כזו המבוססת על עמדתו הנחותה של הילד בעולם המבוגרים, והיא מקבלת משנה תוקף מכוח הדמיון, כשהוא ממציא את רעיון הסולם הארוך שבאמצעותו יעלו היהודים למטוס.

הילד בשנות הארבעים, בעיני מרים ילן-שטקליס, הוא ילד תמים מאוד, חסר ידע אלמנטרי בתחום הטכני (גודל המטוס, דרך העלאת נוסעים), ועם זאת בעל דמיון עשיר, בקי בתרבות היהודית (בוחר בדימויים הלקוחים מהקורפוס הדתי: גיבור כמו מתתיהו, כמו יהודה המכבי). לשונו עשירה בתבניות לשון יהודיות:  "עשני בן ליל, עשני גיבור חיל". עמדתו בעולם המבוגרים נחותה, אבל הוא יכול, באמצעות דמיונו, להשיג כוח ועוצמה כשהוא מפנים את ערכי התקופה ומממש אותם: מוותר על טובתו הפרטית למען העם והארץ, מבטל את זכויותיו כיחיד למען הקולקטיב היהודי והישראלי.

טון התחינה שלו בפנייה לאלוהים הוא פרטי, אבל הוא יודע שבהתחברותו אל העם ואל אנשי הארץ – הוא הופך להיות בעל כוח וביטחון.

 

שיר 3 מתוך "מלחמה זה דבר בוכה"

תרצה אתר

שיר זה ראה אור בספרה "מלחמה זה דבר בוכה" של תרצה אתר, שיצא ב1975- (הקיבוץ המאוחד) , אך קרוב לוודאי שנכתב שנים לפני צאת הספר.

הילדה הדוברת בשיר משוחררת ממיתוס "הגיבור" ששלט בתקופה שסמוך למלחמת השחרור. פחד אינה מילת גנאי אלא תחושה לגיטימית של אדם חי ורוצה לחיות. הדוברת הילדה מודעת, כמו דור קודמיה, לכוחו של הקולקטיב, אך בניגוד לקולקטיביזם של שנות החמישים, כאן זה כוחם של רבים נגד השליטים ונגד גישה אחרת שנוקטים שליטי הארץ. שוב לא מדברים כולם בקול אחד, אלא יש כמה קולות, וקול הרוב, גם אם אינו מקובל על השליטים, יתקבל בשל עוצמתו המספרית.

השיר בנוי בתבנית לוגית, ויש בו חשיבה של ילד, המציע דרכים להכניע את השליטים ולאלץ אותם שלא לצאת למלחמה. כמו יתר שירי התפילה, זה שיר פנייה לאלוהים: אלוהים, תעשה שהחיילים שלנו יפחדו; אם גם החיילים שלנו יפחדו וגם של האויב יפחדו – ראשי הממשלות ייאלצו להפסיק את המלחמה, ויגידו לחיילים ללכת הביתה. אולי אפילו ינזפו בהם ויאמרו: "תתביישו לכם!" אבל זה לא משנה. העיקר שלא תהיה למלחמה וכל החיילים יחזרו שלמים הביתה.

הדוברת, המזוהה רק במלה האחרונה של השיר, "אבל זה לא איכפת לי", מתייחסת אל אלוהים כאל כוח כל-יכול. עדיין יש בתקופה יחס כבוד לאוטוריטות, ואלוהים הוא האוטוריטה הגבוהה מכולן. הפנייה בשיר היא אל "אלוהים, אלוהים הגדול", ובקשת הדוברת בגוף ראשון (במרבית השירים זו דמות נקבית, אבל בשיר זה, בשימוש בצורת היחיד "לי", לא ניתן לזהות שזו בת)  אינה נוגעת רק לאבא יחיד, מה גם שאבא יחיד אינו יכול להחליט שאינו רוצה להילחם. כוחו של הקולקטיב הוא המעניק כוח לאבא, אותו אבא חייל שהדוברת רוצה בשובו הביתה. זהו שיר פציפיסטי, אחד ממחזור של 15 שירים. המחזור מתחיל בביקור הבת "במלחמה", אצל אביה במוצב, דרך שיחות עם אמא וסבתא, ופגישה עם מוות של אחד מהאבות, "אבא של יוחאי", ומסתיים בשיר שכתבה תרצה אתר כשהייתה בת שבע, במלחמת השחרור, וגם בו בקשה לשקט ממלחמות ולשלום.

בדמות הדוברת בשיר יש הרבה תום – החל בפנייה לאלוהים הגדול, והאמונה כי בכוחו לממש את בקשותיה. התמימות היא ביחס לדרך שבה ניתן לשנות החלטות של שליטים הרוצים במלחמה, באמונה שכל האבות, החיילים משני הצדדים, בעצם אינם רוצים במלחמה, ושרק ראשי ממשלות כופים את המלחמה. תרצה אתר מאמינה, ושמה זאת בפי הדוברת בשיר, שכוחו של היחיד אינו כוח, אך בהצטברותו ובהתחברותו לרבים הוא הופך לכוח.

עם זאת, מייצגת הדוברת בשיר את הלכי הרוח בחברה הישראלית של סוף שנות הששים ותחילת השבעים: לגיטימציה לפחד, כשמותר לא להיות גיבור. וכמו שהיא אומרת בשיר 9:

"אל תתבייש לספר שאתה רוצה/ להישאר אתנו, אבא, תהיה גיבור!/  אל תתבייש!"

יש כאן לגיטימציה לחלוק על עמדת ראשי ממשלות, לסרב להם ולשנות את עמדתם, באמצעים דמוקרטיים של דעת הרוב. ומה שבולט במיוחד – היכולת של הילדה לעמוד בגערה של מבוגרים (מה שהיה פוגע כל כך בילד בשנות החמישים). ממש לא איכפת לה אם ראשי הממשלות יגידו לחיילים "תתביישו לכם". כל זה לא חשוב, ובלבד שאבא יחזור הביתה ולא תהיינה עוד מלחמות מיותרות. המלחמה לא נתפסת כאן כמלחמת קיום, היא אינה נוגעת בהצלת יהודים ולא בהגנה על הארץ. המלחמה נתפסת כגחמה של שליטים, כמשחק כוח שהחיילים ממלאים בו רק תפקיד של כלים. אין למלחמה שום הצדקה, בעיני הילדה הדוברת. לא מצד האויב ולא מהצד שלנו. מכאן, שגיבור אינו עוד החייל הלוחם, אלא זה שיש לו האומץ לומר שאינו רוצה ללחום.

הערכים הבולטים בשיר זה הם ערך חיי אדם: "אלוהים  אלוהים הגדול, תעשה,/ שכל החיילים יאכלו וישתו/ זאת אומרת שהם יחיו וכל זה". ערך בולט אחר הוא אמונתה של הדוברת בכוח הדמוקרטיה, כוח הרוב לשנות החלטות שליטים, ולמתוח ביקורת על השלטון.

 

 

לעולם

נורית זרחי

השיר ראה אור לראשונה  בשנת 1978, בספר "ישנונה"  (מסדה), אך הוא מייצג במידה רבה את השינויים שחלו בעמדת הילד בחברה הישראלית משנות השבעים ואילך. אמנם, יש להזכיר כי אין זה בדיוק ילד המנסח את אמרותיו הבוטות כלפי הורים, או כלפי אלוהים. את הדברים מוסר משורר בוגר, השומע את טון הדיבור של ילדים כלפי הוריהם, וצופה בשינוי מקומו של הילד במשפחה ובחברה. מנקודת תצפית של מתבונן בילד, הוא כאילו מחקה את סגנונו.

ספרות הילדים בשנות השבעים החלה להתמקד בחיי היחיד. החשיבה הפסיכולוגית שהשתלטה על הספרות הזאת  (בניגוד לחשיבה החינוכית עד שנות החמישים), נתנה לגיטימציה להעלות על הכתב נושאים שלא הועלו קודם לכן, כמו תחושות הילד ביחס לגירושי הוריו, ועוד נושאים. ובניסוחו של אדיר כהן (כהן 1988): "המודעות הגדולה לילד ולעולמו, לצרכיו הפסיכולוגיים ולמסגרותיו החברתיות, הביאה גל של ספרים שחיי הילד עומדים במרכזם, והם נועדים לקרוע מוסכמות, לבקר תופעות חברתיות, להפנות אצבע מאשימה כלפי ההורים, לשאול שאלות, להתריע על יחסי איפה ואיפה אל הילד, להוכיח את המבוגרים, לדרוש כבוד לילד ולהוויית חייו. שוב אין רואים את הילדות כתקופת הכנה לחיים שבעתיד, אלא כתקופה החשובה לעצמה והראויה כשלעצמה למימוש הפוטנציאלים של הילד לחייו שבהווה".

נורית זרחי היתה מהראשונות שניסחו בשירת הילדים אמירות בוטות של הילד כלפי הוריו. זה ילד התובע זכויות, שבשיריה הוא משכיל ויש לו יכולת להתווכח עם הוריו ברמתם הם. "לעולם" הוא שיר לירי, שבמרכזו דוברת ילדה שאביה נעלם מעולמה (לא נאמר במפורש שהאב מת, אך הדבר מובן מכוח השלמת הפערים). זוהי ילדה בודדה מאוד, שלא רק שאין לה אב, גם החברה אינה מתעניינת בכאביה. אין היא יכולה לדבר על המצוקות עם זרים "כי יש להם בראש דברים אחרים", וגם האם אינה מוכנה לשמוע את כאביה. האם "מטייחת" את המצוקות הרגשיות, באמצעות הסבת מבט לצרכים קיומיים: "ואני לא מדברת על זה עם זרים:/ יש להם בראש דברים אחרים./ גם לא עם אימי שתגיד:/ בתי איך אנחנו מתגברים!/ אבל יש לי להגיד לאלוהים דברים".

הפנייה אל האלוהים אינה הפתיחה של השיר, והקול של הדוברת אינו קול מתחנן או קול שמאמין שתוכל לשנות את פני הדברים. הפנייה לאלוהים נעשית כמדומה לצורך פורקן כעסים ולשיחה עם נמען שיכול לשמוע, משום שאין לה אוזן קשבת. עם זאת, פנייתה הזועמת לאלוהים נובעת גם מכך שהדוברת מאמינה שיש או צריך להיות מישהו האחראי לסדרי העולם. טענותיה לאלוהים בנויות כקטלוג בסדר עולה:

איך ילדה יכולה לצחוק עם ילדים בחצר כשאין לה אבא?

איך היא יכולה לחוג יום הולדת כשאין לה אבא, והשולחן החסר מבליט זאת כל כך?

איך ילדה יכולה ללמוד לרכוב על אופניים? (כלומר, ללמוד פעולות טכניות המיוחסות לאב).

בסגנון התקופה שוב לא נאמרים הדברים בפתוס גלוי. כדי להעצים את הפתוס  משתמשת זרחי בשורת תחבולות. למשל, הילדה לא אומרת ישירות: איך אני יכולה לשחק בחצר ולצחוק וגו',  אלא נוקטת הכללה: איך ילדה יכולה וגו'. וכך גם ביחס לשאר מצוקות החסר בעולמה.

גם בתחילת בבית השני אין היא פונה לאל בניסיון להפעיל "סחיטה רגשית", אלא בוחרת בפנייה אל ההגיון: "אלוהים הרי תכננת את העולם/ לפי חוקים מדודים/  והנה יצאה לך ילדה/ לא לפי תוכנית הילדים". השימוש במלים מתחום המדע, "תכננת", "חוקים מדודים",  אינם פנייה אמוציונלית ישירה כפי שהיתה נעשית בוודאי בשנות החמישים (ראה, למשל, בשיר "מכתב" מאת מרים ילן שטקליס). כאן  האיפוק הסגנוני מעצים את הפתוס. אבל בניגוד לכל איפוק בהבעת רגשות לאורך השיר – הפנייה שבסופו, גם אם עדיין יש בה לשון הכללה, היא בוטה. יש כאן שימוש בגוף ראשון, באמירה ישירה, והדוברת מעמידה עצמה בעמדה גבוהה מהאל  וגוערת בו: "אלוהים, אם תכננת לכל ילד שני הורים/ אסור לך לעשות שינויים אחרים. כך,/ ואני לעולם לא אשכח".

הסיום מחזיר את הקורא לשורות הראשונות של השיר ומבהיר את המשפט הנראה כמשובש: "ואני לעולם לא אסלח על אבא שלי/  ואני לעולם לא אשכח". הסיום מבהיר שהדוברת כיוונה את דבריה לאלוהים כבר מראשית השיר. הדוברת, מלאת הזעם על אלוהים שחיבל בשלמות המשפחה, ונשבעת בלשון ילדים שלעולם לא תסלח לו על שנטל ממנה את אביה.

הפנייה הבוטה לאלוהים והביקורת על מעשה הבריאה מופיעה בספרות הילדים כבר כמה שנים לפני זרחי , בשירו של ע. הלל "בכייה לדורות". שם פונה הציפור מרבו לאלוהים בטענות על כיעורה,  ובלשון סלנג משעשעת אומרת: "מה נפלאים/ מעשיך אלוהים/ ומה רבו...../ ..../ תסתכל עלי – איך נראה מרבו!/ כל כך מכוער, בושה להביט בי,/ קרחת כזו, חוטם כזה,/ תודה שנכשלת חביבי!".

הדובר הילד, המעז לקרוא תגר על מעשה הבריאה ולהפנות אצבע מאשימה אל הוריו, מוריו, ואפילו לאלוהים, נעשה מקובל יותר ויותר בספרות הילדים של שנות התשעים. יחד עם הביקורת על אוטוריטות, נשברים כל הערכים שייצגו אותן אוטוריטות.

משנות השמונים ואילך ספרות הילדים אינה נוגעת כלל בערכים חברתיים. הילד עומד במרכז, הוא העולם כולו. לגיטימציה זו לבלעדיות של היחיד העלתה שורת יצירות, שכולן סבות סביב בעיותיו. בדורות קודמים, שחונכו לערכים לאומיים וקולקטיביזם, בעיות כאלה לא היו לגיטימיות. האגוצנטריות של היחיד שקיבלה לגיטימיות מהמבוגרים (והלא מבוגרים כותבים את היצירות בשם הילד), מצויה כמובן בשירי תפילה רבים, כמו שירו של אלי רווה "תפילה" (מתוך "חג בלב"    1984), ובכמה שירים של יהונתן גפן, שהמוכר שבהם הוא "ענת אומרת לאלוהים בערב".

בשיר זה מתייחסת ענת לאל כאל יצור חביב היכול למלא את משאלותיה הקטנות, הנוגעות לה עצמה ולקרוביה האינטימיים. ייחודו של השיר בהורדת האל לחדר השינה של הדוברת, המבקשת ממנו בטון מתפנק, כחברה אל חבר קרוב:

"ואם לא איכפת לך, ויש לך עוד טיפ-טיפת זמן –/ כבה בבקשה את האור הקטן,/ אני כל כך עייפה, וכבר מתחת לשמיכה./ ותודה רבה לך ממני ומכל המשפחה".

*

בדיקת כל הז'אנרים בשירה או בסיפורת לילדים בארץ, משנות הארבעים ועד שנות התשעים, תגלה כנראה אותן תופעות, אותו שינוי בעמדת הילד הדובר, ואותו שינוי בערכים. אבל הדבר בא לידי ביטוי חד ומפורש יותר בז'אנר התפילה. שכן זה מתייחד בכך שהוא מבטא אמונה של מבוגרים שהילד הקטן, שאותו הם מנסים לחקות, נמצא בשלב החשיבה המאגית, וככזה הוא דתי וגם לא דתי. פנייתו לאלוהים מבליטה את דרך חשיבתו, את עמידתו בעולם ואמונותיו.

הילד המדובב בשירים המאוחרים יותר הוא חילוני, לפעמים ציני וביקורתי. סגנונו כלפי כל האוטוריטות השתנה, הפנייה שלו לאלוהים היא "סחבקית", ולפעמים בוטה. האם זה גם עושה אותו למאושר יותר?

   

ביבליוגרפיה:

 

אלמוג גאולה: 1995, תפיסות עולם וגישות חינוכיות ביצירתה של מרים ילן  שטקליס לילדים. הוצאת דני ספרים. קריית גת.   

    ברוך מירי: 1991, ילד אז ילד עכשיו - עיון משווה בספרות ילדים. ספרית פועלים. תל אביב.

    חובב לאה : 1997, בצליל וצבע, עיון וחקר בספרות לילדים, אקדמון. ירושלים.

    כהן אדיר: 1988,  תמורות בספרות ילדים,  הוצאת אח חיפה. 

    שפירא רינה והרצוג חנה: 1984,  סוד כמוס - ספרי זיכרונות כראי של גיל ושל תקופה. מגמות

2. פוסטמן ניל: 1982 (עברית: יהודית כפרי 1986),  אובדן הילדות, ספרית פועלים, תל אביב.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד