קשתות הזהב של מקדונלד'ס
קשתות הזהב של מקדונלד'ס

 

קשתות הזהב של מקדונלד'ס

ד"ר מעוז עזריהו

מרצה בכיר בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה

 

האמריקניזציה של התרבות הישראלית, אף כי היא ניכרת בכל, היא רק גורם נוסף בתהליך דינמי של עיצוב התרבות הישראלית. לא מדובר בהכרעה במאבק, אלא בשלב בתהליך ההגדרה העצמית של החברה הישראלית.

 

מה הקשר בין ארתור פינקלשטיין ומקדונלד'ס? רשת מקדונלד'ס הפכה לחלק מהנוף הישראלי, ויש לה סניפים לא רק במרכזי קניות אלא גם בצומת גולני. מקדונלד'ס השקיעה ומשקיעה מאמץ רב כדי לזכות בבולטות תקשורתית. ארתור פינקלשטיין מתחמק מכל חשיפה. האפקט של מקדונלד'ס הוא בתחום הקולינארי, בעוד פינקלשטיין, דמות המסתורין ו"אויב העם" של חצי מהציבור, שייך לזירה הפוליטית. אך למרות ההבדלים הברורים, שניהם סמלים בולטים של האמריקניזציה בישראל.

מדובר בתהליך שיש לו השפעה על כל תחומי החיים: חברה, תרבות, פוליטיקה, משפט, תקשורת, דפוסי צריכה. הסימנים של האמריקניזציה גלויים לעין. אמריקן אקספרס ומקדונלד'ס, ערוץ מסחרי, סדרות דרמטיות וקומיות, וולט דיסני מדובב לעברית, פרסומות, קניונים, עקרון הבחירה הישירה, פריימריס, פרוורים שנראים כאילו הם מצויים בעיבורי לוס אנג'לס, המשפטיזציה של הדיון הציבורי, בטמן וסופרמן, פרסי האוסקר והאיימי, אן-בי-אי ורכב-שטח בעיר. וכמובן, כולנו מברכים זה את זה בברכת "שיהיה לך יום טוב".

האמריקניזציה היא היבט של התפתחות כלכלית-טכנולוגית, שבא לידי ביטוי בהקשרים תרבותיים ובשינויים בדרך החיים. מכנסי הג'ינס הופיעו בישראל כבר בשנות הששים. קוקה-קולה החלה לייצר בישראל ב1970-. בפרספקטיבה זו, האמריקניזציה אינה מהפכה אלא תהליך שהחל לצבור תאוצה מאז אמצע שנות השמונים והשפעתו ניכרת מאז ראשית שנות התשעים, בעיקר בצריכה, בתקשורת ובפוליטיקה. הקניונים הם "מקדשי הצריכה" בדמותם האמריקאית. פתיחת ערוץ 2 המסחרי הביאה לא רק לעלייה בשוק הפרסומי של מוצרי צריכה, אלא גם שינתה את אופי לוח המשדרים. בעוד הקרב בין "משיח עכשיו" ל"שלום עכשיו" ניטש בכל עוזו האידיאולוגי, פילוסופיית החיים בישראל הפכה להיות "קנה עכשיו, שלם אחר כך", באמצעות ויזה, ישראכרט, ואמריקן אקספרס. קידום הבחירה הישירה לראשות הממשלה והפיכת הפריימריס לחלק בלתי נפרד של החיים המפלגתיים עיצבו את התרבות הפוליטיים לפי דגמים אמריקאיים. ישראל, כך נדמה, הופכת להיות "תואם אמריקה".

חשוב לזכור: האמריקניזציה של ישראל אינה תוצאה של לחץ אמריקאי, אלא עניין פנים-ישראלי. כמאמר הפתגם, יותר משהפרה רוצה להיניק, העגל רוצה לינוק. את האמריקניזציה של יפן לאחר תבוסתה במלחמת העולם השנייה קידם שלטון הכיבוש הצבאי האמריקאי. את האמריקניזציה של ישראל מקדמים סוכנים ישראליים שיש להם אינטרסים ברורים, והצלחתה היא ביטוי לכמיהות ואינטרסים של קבוצות אוכלוסייה ומגזרים בציבור. הדיון הציבורי בעניין זה הוא אם כן דיון באופן שבו החברה הישראלית מעצבת את הווייתה וזהותה.

*

בשנות התשעים הצטרפה ישראל למדינות רבות אחרות שהאמריקניזציה עומדת על סדר יומן. כדי להבין את התופעה, יש לנסות להבין מהם המאפיינים הבסיסיים של התרבות האמריקאית, ומה עושה תרבות זו לדגם חיקוי לתרבויות אחרות, נבדלות זו מזו. "מיתוס אמריקה" היא גילומו של החלום האמריקאי בדרך החיים האמריקאית. "אמריקה" מייצגת את "חברת השפע" והחירות לצרוך. בגלל העושר הכלכלי וההתפתחות הטכנולוגית שלה, אמריקה מציגה לעולם את דגם העתיד. אמריקה של היום היא התמונה של שאר העולם מחר, מחרתיים, אולי בשבוע הבא - תלוי בדרגת ההתפתחות של החברה הספציפית. הדבר מסביר את כוח המשיכה של המודל האמריקאי  - וגם את השנאה אל אמריקה.

אמריקה מעוררת הערצה, אך גם ביקורת נוקבת, ושני אלה אינם אלא שני צדדים של אותה המטבע. לחקות את אמריקה פירושו להפגין הזדהות עם "עולם המחר"; יש אירוניה בכך שבשנות הארבעים והחמישים "עולם המחר" סימן דווקא את ברית המועצות והעולם הסוציאליסטי, כמייצג לכאורה את התפתחות ההיסטוריה. במאבק בין הדגם הסובייטי לדגם האמריקאי ניצח האחרון בנוק-אאוט. לאחר נפילת ברית המועצות, ה"מחר" נשאר נחלתה הבלעדית של אמריקה. העתיד מנוסח אפוא במונחים של שוק חופשי וזכויות אזרח, דמוקרטיה וחירות, אך גם במונחי אי שוויון כלכלי ואינדיבידואליזם, מסחור, וולגריזציה, שטחיות ואינפנטיליזציה.

הבשורה האמריקאית כוללת גם את עריצות התדמית. התדמית היא חזות הכל, ייצורה ושיווקה הם התכלית העליונה. הדבר קשור, כמובן, באופן פעולתה של תקשורת ההמונים, אך אין מדובר בעניין טכנולוגי או טכני גרידא, אלא בתפיסה כוללת הרואה במציאות אוסף תדמיות שניתן ל"הנדס" באמצעות מומחים. "עריצות התדמית" באה לידי ביטוי בולט ביותר בפרסום, אך היא ניכרת היטב גם בפוליטיקה. המציאות אינה אלא יחסי הגומלין בין תדמיות; האידיאלים מוחלפים בתדמיות, הגיבורים נעלמים ובמקומם באים את הסלבריטאים.

בעוד הגיבור ייצג את אידיאל השלמות, הסלבריטאי, שבהגדרתו הקולעת של דניאל ג'יי בורסטין הוא "מי שמפורסם בגלל שהוא מפורסם", מייצג את השתקפות הממוצע. הסלבריטאי אינו ניחן ב"מידות טובות" אלא בפופולריות. דעת הקהל היא התוצאה המשוקללת של סקרים וחשיבותו של ספר נמדדת במקומו ברשימת רבי-המכר. בעידן התדמית אין עוד מקום להתמקדות בעניינים אידיאולוגיים, והמועמדים, או יותר נכון - התדמיות שלהם, הנתפרות בידי מומחים - נסחרות בבורסת דעת הקהל. "אמריקה", בין השאר, פירושה גם החלפת אידיאלים בתדמיות, דברים בדוברים,  אמת באמינות.

*

בראיון שנעשה עם מרטין אינדיק, לפני סיום תפקידו כשגריר בישראל, הוא אמר כי לדעתו האהבה שהישראלים רוחשים לאמריקה משקפת את "מיוחדות היחסים בין שתי המדינות". הפופולריות של אמריקה בישראל היא ללא ספק גם נגזרת של היחסים האינטימיים בין שתי המדינות והתחושה שיש ביניהן קשר מיוחד שמעבר לאינטרסים הפוליטיים החולפים. נראה כי הקלישאה ש"הישראלים משוגעים על כל דבר אמריקאי" היא אכן אמת בסיסית. ניתן לטעון ש"אמריקה" מייצגת את החיים הטובים, מושא כמיהתם של ישראלים רבים, כמיהה שיש אולי להבינה לנוכח העליבות החומרית שאפיינה את החיים בישראל שנים כה רבות. אך מעבר להסברים מלומדים ולפרשנויות מעמיקות, העובדה הניצחת היא שאמריקה היא הדגם ל"חיים טובים". דבריו של הסופר אהרן מגד נגד תרבות הקניונים, שמביאים "חייזרים שחצו את האוקיינוס והגיעו אלינו מן היבשת המפיקה דולרים ודונאטס", הם יוצא מהכלל המלמד על הכלל. הפופולריות של הקניונים ופסטיבלי הצריכה מלמדת, שמדובר במרכיב עמוק בהוויה הישראלית.

מכיוון שיש לאמריקניזציה פנים רבות, אין זה מפתיע לגלות כי השיפוט ערכי שלה מורכב ולפעמים יש בו סתירות פנימיות. הגינוי עשוי להיות מכוון כלפי הבט אחד של התופעה, תוך התעלמות מהיבטים אחרים, המקבלים אישור והסכמה. יש גם לזכור כי ההתייחסות ל"אמריקה" מבטאת השקפות ודעות לא על אמריקה אלא על דמותן הראויה של החברה והתרבות בישראל.

העילית התרבותית באירופה המערבית מייחסת לתרבות האמריקאית וולגריות, שטחיות ומסחריות, וההתנגדות לאמריקניזציה של התרבות המקומית הוא חלק מהבון-טון האליטיסטי. בישראל המצב שונה בתכלית. במידה רבה ניתן לומר כי העילית האקדמית-אינטלקטואלית בישראל, המזוהה עם השמאל הליברלי והחילוני, דווקא תמכה בתהליך וקידמה אותו.

הסיבה העיקרית לכך היא שעילית הזו, המייצגת באופן מובהק את ה"ישראליות החדשה", מזהה את האמריקניזציה עם אוריינטציה מערבית, במובן התרבותי-פוליטי של המושג. השאלה אם מדובר בזיקה לאמריקה, אנגליה או צרפת (גרמניה, מסיבות ידועות, אינה באה בחשבון, בניגוד למצב בראשית המאה) היא חשובה, אך משנית בלבד בהשוואה להסכמה הכללית על בחירה במודל המערבי.

האוריינטציה המערבית באקדמיה הישראלית מובנית לתוך המערכת. אקדמאים ישראלים מפרסמים בכתבי-עת בשפה האנגלית, רובם אמריקאים; הם מבלים את שנת השבתון שלהם באוניברסיטאות אמריקאיות; לימודים באוניברסיטה אמריקאית, רצוי יוקרתית, הופכים לתנאי קבלה לעבודה באוניברסיטה ישראלית. אורח חיים אמריקאי נעשה לחלק מההכשרה המקצועית של אקדמאי ישראלי. האוריינטציה המערבית גם שולטת בפעילות הקהילה האמנותית. הצגת תערוכה בלונדון או בניו-יורק היא נקודת שיא בקריירה האמנותית. ה"מבט" לחו"ל, כלומר, למערב, מובנה לתוך היצירה ולתוך ההערכה האמנותיים. ישראל היא פריפריה, אולי אפילו פרובינציה, והצלחה פירושה הצלחה "שם", במערב.

*

האוריינטציה האמריקאית בולטת במיוחד בתחומי פעילותה של התקשורת האלקטרונית. הטלוויזיה המסחרית נולדה באמריקה, והרפטואר האמריקאי הוא הדגם הקובע. אין מדובר רק ביבוא תוכניות אמריקאיות או ביצירת אופרות סבון שהן גרסאות מקומיות להצלחות אמריקאיות. מסחור הטלוויזיה גם הביא את "תעשיית התדמיות" לממדים שלא היו מוכרים בישראל קודם לכן. תוכניות אירוח עשו את את הסלבריטאי לגיבור מקומי. חשיבות אנשי התקשורת, האמנות והאקדמיה נעוצה בכך שהם הקובעים את סדר היום התרבותי-תקשורתי. האוריינטציה האמריקאית שלהם היא ביטוי להשתייכותם למעמד מייצרי התדמיות והאופנות בתרבות (מה שקרוי במקומותינו "טרנדס").  הם המגדירים את הדינמיקה של ה"אין" וה"אאוט", מושגי היסוד להתמצאות במרחב התרבותי .

מנקודת מבטה של ה"הישראליות החדשה", שהיא ליברלית וחילונית ומניפה בגאון את דגל הנאורות והקידמה, האמריקניזציה של ישראל פירושה שילובה  בתהליך הגלובליזציה. מקדונלד'ס, פרסומות בטלוויזיה וקניונים הם חלק בלתי נפרד מה"כפר הגלובלי", ובתור שכאלה הם ביטוי לקידמה והתפתחות. האמריקניזציה נתפסת כחלק מתהליך המודרניזציה של ישראל, ויש להתגאות בה. ביטוי לכך אפשר לראות בתשדיר שירות של מפלגת העבודה בבחירות 1996, שהציג את הישגי ממשלת השמאל גם בקשתות הזהב של מקדונלד'ס.

לפי ראייה זו, האמריקניזציה יוצרת את  החיבור של ישראל לתרבות המערבית הדומיננטית, ומבחינה זו היא חלק ממאבק של האליטות נגד אותם שלבים מוקדמים באבולוציה התרבותית של מדינת ישראל: פרובינציאליות גלותית, פרטיקולריזם ציוני, שבטיות יהודית, פונדמנטליזם דתי. בעניין זה אמר עמוס אילון דברים מפורשים: "מזל שהאמריקניזציה היא תופעה בחברה הישראלית, משום שהיא מצילה אותנו מלהיות מדינה פאשיסטית או תאוקרטית". הפגנות החרדים נגד המסעדות הלא-כשרות של מקדונלד'ס  הוצגו על ידי שני הצדדים כמאבק על דמותה של המדינה והחברה. הדיכוטומיה נוסחה בצורה ברורה וחד משמעית על ידי הכותב יוסי עבאדי, שהגדיר את סדר היום של ה"נאורות" הישראלית כמלחמה ב"פנאטיות ובפרימיטיביות, השואפות לנתק את זיקתנו לעולם המערבי, תוך ציורו כמעוז של חומרנות, כסף, פורנוגרפיה וסמים, ולא כשחר ערכי הדמוקרטיה והכלכלה החופשית [...] האלטרנטיבה הישראלית היא נבובה, רווית פולחנים, סיסמאות ומיתוסים ריקים מתוכן".

מנקודת מבט אחרת, האמריקניזציה משרתת כמיהה שמלווה את הציונות מראשיתה: להפוך את העם היהודי לעם נורמלי. הרצל חזה את דמותה של "מדינת היהודים" בדמות הציוויליזציה המרכז-אירופית שהכיר והוקיר. האמריקניזציה של ישראל לא היתה אלא התאמת החזון המקורי לתנאים השוררים בעולם בשלהי המאה העשרים, שבו הנורמטיבי וה"נכון פוליטית" מבחינה תרבותית מוגדר במונחי התרבות המערבית בכלל ו"דרך החיים האמריקאית" בפרט. ההכרזה של אמנון רובישנטיין, בהיותו שר החינוך והתרבות, כי אינו חושש ממדונה וממייקל ג'קסון, לא ביטאה דווקא חיבה לסוג המוזיקה שהם יוצרים, אלא את ההשקפה כי הפופולריות שלהם בישראל היא ביטוי ל"נורמליזציה" ושל היות העם בישראל עם "ככל הגויים".

לאחר בחירות 1996 ובחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה התברר כי היחס של השמאל הליברלי חילוני לאמריקניזציה נתון בסתירה פנימית. לאחר תקופה ארוכה שלא הובעה כמעט כל ביקורת כלפי האמריקניזציה של ישראל, היה ה"סגנון האמריקאי" שהחדיר נתניהו לכלי ניגוח נגדו. לפתע נעשתה ה"אמריקניזציה" להתגלמות הרע; הסגנון האמריקאי הוגדר כ"דגם זר" שהחדרתו לישראל היא "אחד הדברים הגרועים ביותר שאפשר לעשות". ההיבט האמריקאי של הפוליטיקה ה"חדשה" בא לידי ביטוי בכך שהיא היתה לדינמיקה של תדמיות. מעניין לראות עד כמה המונח "אמינות", שהוא חלק חשוב ברטוריקה של התדמיות, שולט בהתייחסויות הפומביות למעשיו ולפעולותיו של ראש הממשלה. לפי חוקי המשחק החדשים, שראש הממשלה ומבקריו בתקשורת מודעים להם היטב, מדובר במאבק על תדמית; וכאן יש לאמינות, בהבדל מעמדות ופעולות, תפקיד מרכזי.

העיתונאים אמנון דנקנר ורון מיברג עמדו על הסתירה הפנימית בעמדת בעלי השקפה ליברלית-חילונית (המזוהה עם השמאל) כלפי האמריקניזציה. בהתייחסותם לטענה כי בנימין נתניה מגלם תרבות אמריקאית הזרה לישראל, מעירים הכותבים: "[...] הייפלא כי הצעקה הראשונה - אוי ואבוי! הוא הרי בכלל לא משלנו, אלא ממש אמריקאי! - עלתה כנגד בנימין נתניהו דווקא מקרב הציבור הגדול של מובילי האמריקניזציה השטחית בחברה שלנו? הרי מבשרי סממניה הריקים והמגוונים של התרבות המערבית אינם המתנחלים או חברי המפד"ל וש"ס. מי ששיווקו כאן במרץ בעשור האחרון את אמריקה היו אנחנו, כלומר, הציבור שאנו שליחיו ובאי כוחו".

לעומת התמיכה הגורפת כמעט של העילית באמריקניזציה, כביטוי של קידמה ופתיחות, הופיעה גם ביקורת על ה"התבטלות אוטומטית לפני כל מה שנודף ממנו ריח אמריקאי". לאחר אסון פסטיבל ערד, בקיץ 1995, קבע הנשיא וייצמן כי "עמנו נגוע באמריקניזציה", ומנה במסגרת זו את מקדונלד'ס, מדונה ומייקל ג'קסון. אפשר לראות כאן שמרנות וחוסר יכולת להשתלב ב"כפר הגלובלי", אך אפשר גם לראות בכך תגובת-נגד למה שנדמה כאיום על האופי היהודי-ציוני של החברה הישראלית. למעשה, מדובר בהלכי רוח ולא במשנה סדורה, ולכן ביטויי ההתנגדות הספורדיים לאמריקניזציה ולגילוייה מגלמים מגוון של חששות ותחושות איום.

*

כפי שמלמדות ההפגנות נגד הסניפים הלא-כשרים של מקדונלד'ס, הדאגה של הציבור החרדי אינה האמריקניזציה אלא הכשרות. מקדונלד'ס נתפס על ידי קנאי הכשרות כסמל, ואפילו מקדש של התרבות החילונית הישראלית. לעומת זאת, מי שמציב את האמריקניזציה נגד "ערכים יהודיים", מבטא חשש מהוולגריזציה של התרבות. בשבילו, לא האמריקניזציה היא הבעיה, אלא ההשלכות שיש לה על ההוויה התרבותית-רוחנית. נקודת מבט זו באה לידי ביטוי נוקב בדברים שכתב העיתונאי סטיוארט שופמן, בעקבות הצגת הלוגו של מקדונלד'ס בתעמולת הבחירות של העבודה ב1996-: "האם לא עלה על דעתם של מתכנני מערכת הבחירות הלא-מוצלחת של מפלגת העבודה, שלהציג בתשדירי הבחירות שלהם את קשתות הזהב של מקדונלד'ס - כשחושבים על זה הרי מדובר בפרודיה על לוחות הברית - היה עלבון צורב לאלפי ישראלים, אישור לרושם הנפוץ שפרס ובעלי בריתו משמאל היו שמחים להקריב ערכים יהודיים על מזבח המסחריות המערבית הראוותנית?"

האמריקניזציה מעוררת אי נוחות גם משום שהיא מבטאת הרגשה שהקיץ הקץ על עידן החלוציות מבית מדרשה של תנועת העבודה. לעניין זה שייכת התפיסה הפשטנית, שהחברה הישראלית עברה מעידן ה"קולקטיביות" לעידן ה"אינדיבידואליזם". לפי תפיסה זו, חל שינוי רדיקלי בהגדרת המונח "הגשמה". בעוד שבעבר היתה ה"הגשמה" שירות למען העם והמפעל הציוני, היום ההגשמה היא הגשמה עצמית, ובאה לידי ביטוי בצריכה ובנהנתנות.

תחושת האי-נחת מהאמריקניזציה היתה גם פועל יוצא מראייתה כהיבט של ה"פוסט-ציונות". כאשר סניף מקדונלד'ס הוצמד לאתר ההנצחה של גולני, זכינו להמחשה קולעת למצב "ציונות בעידן מקדונלד'ס". בהתייחסה לדמות החדשה של צומת גולני הסבירה אם שכולה, שבנה מונצח באנדרטה: "לפני 20 שנה, היחס לאמריקניזציה היה שונה. היום מדובר בתהליך שכבר מזמן איבדנו את השליטה עליו. אנחנו מכניסים את אמריקה לסלון, למטבח, למיטה, ולא צריך להתפלא אם אנחנו מוצאים אותה גם באתר הנצחה". מנקודת מבט זו, האמריקניזציה היא היבט של תהליך רחב יותר המזוהה עם סדר היום הפוסט-ציוני, שיסודו אתגור הזהות היהודית והאתוס הציוני של מדינת ישראל. כך נתפסת האמריקניזציה כחלק ממערכת רחבה יותר נגד ה"עצמיות הישראלית", וכוללת בתוכה גם את ה"היסטוריה החדשה", ניתוץ המיתוסים הציוניים ושלילת אופיה היהודי של ישראל.

יש הרואים באמריקניזציה איום על זהותה הייחודית של ישראל. בשנת 1935 הגדיר חיים וייצמן את המהפכה הציונית במלים הבאות: "לא באנו הנה להעתיק כאן את חיי ורשה, פינסק, לונדון וכד'. תוכן הציונות הוא שינוי כל הערכין, אשר היהודים חיו בהם תחת לחץ תרבויות זרות. אבל היכן הם הערכים החדשים שיצרנו כאן? אנו חיים פה חיי תרגום, תרגום של גלות. גם העברית היא מתורגמת. עלינו לשנות את התרגום וליצור את המקור. אנו רק החלוצים ועלינו לסלול את הדרך לבאים אחרינו".

בדבריו החד-משמעיים ביטא וייצמן עמדה ציונית בסיסית, ולפיה הציונות אינה רק השאיפה לכינון בית לאומי בארץ-ישראל, אלא גם מהפכה תרבותית. פן אחד של מהפכה זו היה ה"יציאה מהגטו" ויצירת ה"יהודי החדש", הלאומי-חילוני. הפן האחר, שהוא החשוב לענייננו כאן, היה הניסיון המודע לעצב תרבות עברית מקורית שתהיה מבוססת על המורשת הלאומית היהודית. תרבות זו היתה אמורה לבטא את ה"תחייה" של העם השב למולדתו ואת השחרור ממה שנתפס כ"טפילות התרבותית". בקצרה: מטרת "התחייה התרבותית" היתה ליצר תרבות עברית מקורית וייחודית שתהיה חלק מהעצמאות הלאומית. אין זה מפתיע שאנשים שראו בכינון תרבות עברית מטרה עליונה רואים באמריקניזציה חיקוי מתוך התבטלות, שסופו התבוללות  וניכור תרבותי.

*

העובדה שנושאי דגל האמריקניזציה מזוהים עם השמאל מלמדת פחות על החברה הישראלית ככלל ויותר על עוצמת השינוי בסדר היום של השמאל. אך הזיהוי של האמריקניזציה עם סדר היום של ה"ישראליות החדשה" ועם השמאל אינו מדויק. דווקא ראש ממשלה, המייצג ימין אידיאולוגי ופוליטי, הוא שמגלם בדמותו ובתדמיתו את האמריקניזציה של החיים הפוליטיים בישראל.

ב1964- נמנע ביקור של להקת החיפושיות בארץ מכיוון שמשרד החינוך סרב לאשר הקצבת מטבע זר למימון מסע ההופעות שלה. במבט לאחור נראה כאילו מדובר בפלנטה אחרת. לקראת שנת היובל לכינון הריבונות העברית בארץ-ישראל נראה כי המאמצים ההרואיים כמעט של "בוני האומה" ו"מעצבי התרבות" אינם מבטיחים את ניצחונה של המהפכה התרבותית שביקשה הציונות לחולל בתרבות העברית. התרבות החדשה, על טקסיה וסמליה,  נעשתה לעוד מרכיב של התרבות הישראלית. עליית "התרבות המזרחית" וההכרה בה כמרכיב תרבותי לגיטימי היא היבט אחד של ההתפתחות התרבותית בישראל. היבט אחר הוא תחיית התרבות המסורתית יהודית, והדת.

עם זאת, העלייה מחבר המדינות יצרה "גטו" תרבותי רוסי המנותק מפעילותו התרבותית. ויש גם אניני טעם מעטים, הרואים באירופה, בפאריס ובלונדון, את מקור ההשראה.

אין אפוא להבין את האמריקניזציה של התרבות הישראלית כמאבק נגד התרבות המקומית; דווקא הבולטות שלה מלמדת כי מדובר בתקופה של שידוד מערכות כללי ושל הגדרה מחדש של זיקות תרבותיות. הבולטות של האמריקניזציה היא גם תוצאה של התרחשותה בתקופה של "הערכה מחדש" של האתוס הלאומי. במסגרת זו האמריקניזציה, כמייצגת זיקה לחומרנות, מזוהה עם דעיכתו של האתוס החלוצי. אבל יש לשים לב לכך שהאמריקניזציה אינה הסיבה להתערערות ההגמוניה של האתוס החלוצי, אלא סימפטום של תהליך שהחל קודם לכן. האמריקניזציה אינה איום על התרבות הישראלית, אלא גורם נוסף בתהליך דינמי של עיצוב התרבות הישראלית. לא מדובר בהכרעה במאבק, אלא בשלב בתהליך ההגדרה העצמית של החברה הישראלית.

למעשה, האמריקניזציה אינה תהליך השתלטות של דגמים אמריקאיים אלא תהליך סיגול של דגמים אמריקאיים להוויה המקומית. הדינמיקה של תהליך כוללת גם התאמה וסיגול של מוצרי יבוא לטעמים מקומיים. גם ייצור ושיווק של תדמיות הפכו חלק בלתי נפרד של ההוויה התרבותית שלנו. אבל העובדה שישראל היא חברה קטנה, המתאפיינת במידה רבה של פמיליאריות, מבטיחה ש"עריצות התדמית" אינה בלתי מוגבלת. ישראל טרודה עדיין בבעיית קיומה, והדבר  מבטיח כי "קץ האידיאולוגיה" הוא משאת נפש יותר מתיאור מצב. אמריקה נמצאת כאן, בלי ספק, אבל גם אם השפה היא אמריקאית, המבטא הוא ישראלי.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד