אין סיבה למסיבה
אין סיבה למסיבה

אין סיבה למסיבה

ישראל הראל

תושב עופרה, כיהן כיו"ר מועצת יש"ע ועורך "נקודה"

 

הציבור הציוני דתי נח על זרי דפנה מדומים. הוא עשה הרבה יותר מאחרים בתחום הלאומי, אבל מרבית בוגריו חיים בפרוורי הערים כבני גילם החילוניים, תרומתו בתחום החברתי נמוכה, והנהגתו אינה מהווה גורם חיובי בהצלת העם היהודי.

 

לא הכל חוגגים בשנת היובל הזו. למעשה, בקרב ציבורים לא מעטים הרצון לחגוג אינו רב, אם הוא קיים בכלל. לא למדינה הזאת התפללנו, אומרים רבים, ומשני המחנות העיקריים. וגם אלה שזה מקרוב באו, או אחרים שאינם מחוברים, בידע ובשייכות, למה שהתרחש בימים ראשונים, חשים שלא זו התוצאה המיוחלת. במיוחד מתוסכלים אלה השייכים למחנה הגדול שהאבות המייסדים שלו הניחו את המסד ההתיישבותי, הביטחוני והערכי למדינה, ועתה הם חשים שהיא "איננה שלהם". אין זו, בקיצור, המדינה שעליה הם חלמו, ושלמען הקמתה ופריחתה הם או אבותיהם היו מוכנים למסור את נפשם.

אך בניגוד לאלה, יש לפחות קבוצה אחת, לא גדולה אך די מרכזית, שגם היא אינה מרוצה לחלוטין מן הנעשה, ודאי שלא מהמהלכים המדיניים של השנים האחרונות. כללית היא די שבעת רצון מעצמה, מהמעמד שרכשה לה בדור האחרון במדינה ומדבקותה במדינה ובציונות. רוב רובו של הציבור הדתי-לאומי, למרות המכות העצמיות הקשות שספג בשנים האחרונות (המחתרת, ברוך גולדשטיין, ורצח רבין), חש, עם כל רגשות האשם המקננים בקרב לא מעטים בתוכו, שבכל הנוגע למגמה הכללית, לקו הרצף של ההיסטוריה היהודית, 50 שנות המדינה הן דווקא סיבה למסיבה; שהשגנו, כולנו, גדולות ונצורות, שאיש לא יכול היה להעלות בדמיונו לפני 50 שנה.

לא שאין מה לשפר, במערכת חינוך זו או אחרת הפועלת במסגרותיו (כמו זו, למשל, שבה התחנך יגאל עמיר), או שהמצב בממסדים הדתיים, כמו מועצות דתיות, בתי דין רבניים, או אפילו ברבנות הראשית, משביע רצון. רחוק מזה. הרי אפילו בספינת הדגל של הישיבות, מרכז הרב, נפלה שלהבת. מה זו שלהבת, תבערת פילוג של ממש. וגם מהמפד"ל, הזרוע הפוליטית, אין הרבה נחת. לא למפלגה שכזו התפללנו, נאנחים רבים, ומכניסים בכל זאת ב' בקלפי. וגם ההתנחלויות, אחרי צמיחת הווילות ואימוץ התרבות הפרוורית, אינן מה שהיו פעם. והקיבוץ הדתי, שבגלל ערכיו הייחודיים וצניעותו השורשית אמנם נפגע פחות מהמשבר הכלכלי, החברתי והמבני העובר על התנועה הקיבוצית כולה, אך גם הוא דורך לא מעט שנים על מקומו ומחפש, כמו התנועה הקיבוצית כולה, את נוסחת הקיום החדשה - ואת המחר. וגם אוניברסיטת בר-אילן היתה יותר מדי בחדשות, ולא מסיבות מחמיאות. וכמעט כל האבות הרוחניים ומתווי הדרך, כמו הרב צבי יהודה קוק, הרב גורן, הרב נריה ואחרים הלכו לעולמם ועדיין לא קמו להם מחליפים ראויים.

הציבור הציוני-דתי עשוי ממגזרי-משנה לא מעטים. כאשר בוחנים בנפרד כל מגזר ומצבו, קשה לפעמים להבין מניין שביעות הרצון העצמית הזו. אך עובדה: בסך הכל, במה שקרה לציבור הזה במדינה, בתחושת הביטחון העצמי שלו, במעמדו במדינה ובחברה, הוא נמצא בעלייה מתמדת, לפעמים אפילו בעלייה תלולה. ואם בעבר הלא רחוק הוא שאל עצמו, אולי בגלל תחושות תסכול וחוסר ביטחון עצמי, מה עליו לעשות כדי "להיות כמותם", דומה שהיום השאלות אינן מה עליו לעשות כדי שאחרים יהיו מרוצים ממנו (ממילא הם אף פעם לא יהיו), כי אם "מה טוב" לפי הבנתו ומה לא. ואף זאת: היום הוא די בטוח - במיוחד בתחומי החינוך, ההתיישבות והתרומה לעם ולמדינה - כי אלה שבעבר הוא שאף להידמות להם, ראוי להם שישאפו להיות כמותו.

*

האם יש כיסוי ממשי,  לא רק פסיכולוגי, לביטחון העצמי הזה, להרגשת רוממות שמגיעה לפעמים - במיוחד בימי מועד לאומיים כמו יום העצמאות ויום ירושלים - כמעט לאופוריה. האם ציבור זה יודע שאחת הבעיות המבניות של ההצלחה, או של הרגשת ההישגים, היא שאין מאזינים עוד לביקורת, לא מבפנים ובוודאי לא מבחוץ. בריאותו הבסיסית של מחנה רעיוני וחברתי, ויכולתו לחדש עצמו ולמנוע התנוונות, תלויה ביכולת לבור את תבן הביקורת האמיתית מהמוץ הלא ענייני. אחרת הוא יימצא במצב שמצאו עצמן תנועות הבניין וההגשמה הגדולות של הדורות הקודמים, נתונות במשברים שמוטטו אותן, למעשה, גם  אם להלכה הן עדיין טוענות להגמוניה.

 הטענה העיקרית המופנית נגד הציבור הציוני-דתי, שעליו להרהר בה ברצינות משום שיש בה יותר מגרעין אמת, היא, שב30- השנים האחרונות הוא ריכז את כל מאמציו בפריסת ההתיישבות, בעיקר ביש"ע, וזנח לחלוטין את העשייה החברתית.

המחנה, ובמיוחד האגף האמוני שלו, נוטה לדחות טענה זו. ומיד נשלפות ההוכחות: בד בבד עם מעשה ההתנחלות הוקם מערך חינוכי אדיר ממדים ועתיר הצלחה. ובמה שנוגע לתרומה החברתית, הנה לפניכם השירות הלאומי, המבוסס, רובו ככולו, על בנות דתיות-לאומיות. עיקר העשייה של בנות אלה היא בעיירות פיתוח, בשכונות מצוקה, במוסדות של מפגרים, בשירותי קהילה וכיו"ב. זאת ועוד: במפעל של"ף (שמיניות לערי פיתוח), שפעם היה פרויקט של הצופים, ואחר כך של כל תנועות הנוער, פועלים בשנים האחרונות רק נערות ונערים מבני עקיבא (זאת הסיבה, ממשיכה וטוענת האפולוגטיקה, ששום כלי תקשורת רציני לא טורח לפרסם זאת), המתנדבים ללמוד את שנת הלימודים הקובעת, י"ב, בבתי ספר בבית שאן, אופקים, נתיבות, דימונה. שלא לדבר על הרשת החינוכית-התנדבותית הענפה בארצות חבר המדינות שמבוססת, כמעט באופן בלעדי, על בוגרי מוסדות החינוך הדתי-לאומי.

ואף שהדברים הנ"ל נכונים מבחינת העובדות, והם בהחלט ראויים לכל שבח (במיוחד משום שבמחנות חברתיים אחרים כמעט אין התנדבות דומה), אין הקומץ משביע את הארי, והצגת העובדות אינה מלאה. שכן, מתוך הרבבות הרבות  שמערכות החינוך של הציונות הדתית הכשירה בשנים האחרונות, רק אלפים ספורים לוקחים חלק בעשייה זו והם שמעניקים את הקרדיט למחנה כולו. כלומר, בתחום זה (וגם בתחום ההתיישבות, כפי שיוכח להלן), אם בודקים את כלל הצרכים הלאומיים, בארץ ובחו"ל, מול כמות המתנדבים, אין כיסוי אמיתי ליומרת המחנה כולו.

היהלום שבכתר, שכולם, כולל המתנגדים, רואים בו  את גולת הכותרת של הישגי הציונות הדתית ב30- השנים האחרונות, הוא ההתיישבות ביש"ע. אבל מי שמתבונן התבוננות של אמת, לא משוחדת, מגלה כי ביחס לפוטנציאל האמיתי, מעטים הם אלה המגיעים להתיישבות של ממש. נכון, רבים וטובים הם בוגרי מערכת החינוך הכל-כך מוערכת: אולפנות, ישיבות בני עקיבא, ישיבות ההסדר, מכינות קדם-צבאיות, ותנועת הנוער היחידה כמעט בנוף הישראלי שזכאית להיקרא כך - בני עקיבא. אך אם נצרף את כל בוגרי המוסדות הללו בשנות מחצית היובל האחרונות, שבה הוקמה התיישבות זו, נמצא שבין מאות האלפים שבגרו בחינוך זה, לא יותר מ20%- הגיעו להתיישבות, לא מעטים מהם מסיבות כלכליות. יתרה מכך: רובם הגיעו ליישובי הפרוורים הנוחים, הקרובים למרכזי הערים הגדולות, למרכזי ההשכלה הכללית והדתית ולמקורות התעסוקה. בהתיישבות האמונית ה"פוליטית" (כפי שכינה אותה יצחק רבין), היינו בהתנחלויות האידיאולוגיות באמת, הממוקמות בגב ההר ביהודה ובשומרון, או בהר חברון הרחוק, גרים לא יותר מ30- אלף נפש, שחלק לא מבוטל מהם הם חניכי התקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, היינו, ל"תור הזהב" של החינוך הזה. שאר מאות אלפי הבוגרים של החינוך התנועתי הזה משתייכים היום, כשכניהם החילוניים, למעמד הבינוני והגבוה והם מתגוררים  בפרוורי תל אביב או חיפה, או בשכונות עירוניות מיוחדות, ונהנים מהמוניטין של אלה, המעטים ביחס, שקמו ועשו מה שחונכו לעשות. מבחינות רבות, אופי השכונות עירוניות אלה דומה מאוד לאופי יישובי הפרוורים של יש"ע, כמו, למשל, אלקנה, אפרת,  אלון שבות, שבהם גם מתגוררים רוב המתנחלים הדתיים.

 בעבר, כשהייתי מזכ"ל יש"ע, נעשה ניסיון לקשור בין היישובים הפרווריים ביש"ע לעיירות הפיתוח. הניסיון לא עלה יפה, ולרוב לא בגלל עיירות הפיתוח. יתרה מכך: רבבות רבות מהציבור הזה, הגאה כל כך בתרומתו למדינה, לא באו להתיישבות ונותרו בפריפריה. זאת ועוד: החוגים היוניים של ציבור זה מצביעים כל השנים על העיוות שבריכוז המאמץ בצורכי התיישבות בלבד. ומה עם ההליכה לעיירות הפיתוח, נשאלתי לא פעם בפורומים משותפים עם אנשי מצפון אלה. יש כתריסר משפחות צעירות הגרות בירוחם, וחלקן מזוהה עם בני הדור השני של מימד ו"עוז ושלום". הרוב המוחלט של אנשי החוגים הללו, שיש להם תדמית כה יפה בתקשורת, משלמים, גם הם, מס שפתיים בלבד. והלוואי ושיעור הפעילים שבהם בעניינים חברתיים היה מתקרב במשהו לשיעור הפעיל בענייני התיישבות או חברה מקרב יריביהם האידיאולוגים בתוך המחנה הדתי.

אך גם יישובי יש"ע האידיאולוגיים, ללא מרכאות, החייבים להשקיע את עיקר האנרגיה שלהם בשמירה על הקיים והקיום, אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. שום דבר לא היה נגרע מריכוז המאמץ ההתיישבותי ביש"ע, והקמתו של שום יישוב לא היתה מתעכבת, אם אה שלא עסקו בהקמת יישובים - והם הרוב הגדול  -  היו מארגנים גרעיני משפחות שיעברו למגורי קבע בקריית שמונה, בחצור, באופקים ובדימונה. לעניות דעתי, בזמן הגל האידיאליסטי הגדול, ששיאו היה בראשית שנות השמונים, אך חיוניותו לא פגה עד היום, היה אפשר להניע לא מעט משפחות גם לעיירות הפיתוח. המעבר הזה, מלבד עצם התרומה החשובה לכלל, היה משפר לאין ערוך את האחיזה הציבורית והמוניטין של כלל המחנה הזה בציבור הישראלי ומביא, ללא ספק, להסכמה רבה יותר לדרכו.

*

בעיות דת ומדינה משסעות את החברה היהודית בארץ ובעולם. בתפוצות, העם היהודי הולך ומתנדף. במזרח אירופה, בעיקר ברוסיה ובאוקראינה, הרוב המוחלט, עד 85% ויותר, נישאים לבני זוג שאינם יהודים. וגם באירופה המערבית, בצפון אמריקה ובדרומה, שיעור הנישואין המעורבים עבר, באמצע שנות השמונים, את 50 האחוזים. בצפון אמריקה, אלה שעודדו בזמנו נשואי תערובת, או לפחות לא התנגדו להם, היו אנשי הזרמים הרפורמיים. בשני העשורים האחרונים החלו גם הטמפלים הרפורמיים להצטמק, והתבדתה ההנחה שבקרב רוב הזוגות המעורבים, בן הזוג הלא יהודי יבחר ביהדות אקטיבית. "היהדות המתקדמת" הפעילה בעקבות זאת מערכת בלמים שעיקרם נטישת הקו הקודם, המטשטש את יסוד הלאום בדת היהודית, או שולל אותו לחלוטין. חלק לא מבוטל מכלי הקודש של הזרמים הללו (לא כולם), הסיק מסקנות די מרחיקות לכת מהכיליון השקט, כליון הקטיפה, העובר על קהילותיהם. רוחות לאומיות, אמנם זהירות, החלו נושבות בבתי התפילה שלהם. יתרה מזו: גם לציונות ניתנה דריסת רגל בתנועה זו, אף שהיא אינה בבחינת מצוות עשה (כשם שמצוות הדת האחרות אינן כאלה), ובקונגרס הציוני האחרון, שהתכנס בחורף האחרון בירושלים, המשלחת הרפורמית היתה הגדולה במשלחות הציוניות שבאו מארה"ב.

            אף שמגמה זו נמשכת כבר כמה שנים, הצלחתה מוגבלת ביותר. גם אחרי שאזרו עוז לזנוח את דרך המלך של הרפורמה, שבה הלכו למעלה מ150- שנה, מתברר שהנזקים הם כה גדולים, שכדי להציב להם סכר, יש צורך בחומרים רוחניים הרבה יותר חזקים מאלה העומדים לרשותם. וכאן, בדיוק, צריכה היתה לבוא לידי ביטוי היוזמה ותחושת השליחות והאחריות של הציבור הדתי-לאומי, בארץ ולא פחות מכך בחו"ל. גם בחו"ל נרשמת בשנים האחרונות הצלחה לא מעטה: מוסדות החינוך משגשגים, תנועת הנוער הציונית היחידה (כמעט) ששרדה בעולם היא, שוב, בני עקיבא, ולא מעט מצעירי החוגים הללו באים ארצה, חלק ניכר מהם כעולים. עתידו של העם היהודי מטריד ציבור זה יותר משהוא מטריד אחרים, אף יותר מאשר את החרדים (שבפועל מסתפקים ב"אני את נפשי הצלתי").

למרות כל זאת, קשה לראות בציבור הציוני-דתי, ובמיוחד באגף הישראלי שלו, מעשים של קבלת אחריות לבעיה הגורלית של קיום העם היהודי. ההתנגדות לרפורמים, למשל, והסירוב לשתף עמם פעולה, מבוססת על מה שהללו היו בעבר, ולא על המגמות החדשות אצלם, ובראש ובראשונה גישתם החדשה לציון. קיים, במיוחד בנוגע לחוק ההמרה, גם מניע פוליטי, שלילי בעיקרו. תפקידה המרכזי של הציונות הדתית בשנים אלה, בצד שאר משימותיה בארץ, צריך להיות התגייסות טוטאלית להצלת העם ההולך ונעלם. ההתגייסות זו משמעה, בין השאר, התעלות מעל למשקעים היסטוריים מרים, גם כלפי מי שאחראים לאסון הפוקד את העם בתחום זה. הכעס איננו מרשם לפתרון הבעיה. התגייסות לחיזוק מוסדות החינוך של הרפורמים והקונסרבטיבים בחו"ל, למשל, היא  רק דרך אחת לעשייה משמעותית בעניין זה. שהרי רוב רובם של הנותרים יהודים שייכים לקהילות שאינן אורתודוקסיות. 

כאשר בודקים מה עומד בבסיס המאבק של הרפורמים והקונסרבטיבים בחוק ההמרה, אפשר להבחין  שעניין ההישרדות הלאומית ממלא בו תפקיד נכבד ביותר. אך הרבנות הראשית, כולל האגף הציוני (המצטמק) שלה, מנוכרת כמעט לחלוטין מבעיות הקיום הרוחניות של היהודים בגולה, ומן האחריות הנדרשת ממנה לבוא לקראת האחים במצוקה ולוותר, בנוסח המלצות ועדת נאמן, על חלק זעיר ולא כל כך חשוב של סמכויותיה. בהתנגדות העיקשת כלפי כל קשר עם שתי התנועות הנ"ל, מגלה הרבנות הראשית, מלבד חוסר ידיעה ורגישות, גם חוסר אחריות ביחס לתפקידה. שכן, האם קיימת חובה גדולה יותר מהחובה להציל את העם מכיליון? הדרך האורתודוקסית אינה יכולה לצלוח בחינוכם של אלה שאין להם מושג ביהדות.

ממסדים דתיים הם גופים שמרניים שמתחדשים רק תחת לחץ ניכר, וגם אז בקצב שמפגר, פעמים פיגור גורלי, אחר צרכי השעה. במצב כזה אפשר היה לצפות שהגופים החינוכיים והציבוריים של החוגים הדתיים-לאומיים, שאחריותם לעתיד העם גדולה מזו של הרבנות, יתייצבו לשירות הצלת העם בלי קשר להשקפות, דתיות או אחרות, של המוסדות והגופים הזקוקים להם. לא מעטים מהם נתפסו, בראשית צעדיהם, כפורצי גדר. מדובר בישיבות בני עקיבא, ששילבו לימוד תורה עם מקצועות כללים; באולפנות, מוסדות מעין-ישיבתיים לבנות, ובישיבות ההסדר, כלי תפארה ויוקרה של היהדות הדתית לאומית. ואולם, כפי שניתן לגזור ממה שנעשה עד עכשיו, גם אם הללו יתחילו לחשוב בכיוון הזה, ספק אם יעזו להמרות את פי הרבנים.

"למתנדבים בעם", שירו-זעקתו של ח. נ. ביאליק, לא ידבר כנראה גם הפעם ללבם של הרבנים. "במה?", אמר ביאליק, "אל תשאלו, באשר נמצאה!/ במי? אל תבדוקו - כל אשר לבו ידבנו!/ מי צרת האומה בלבבו נגעה/ המחנה ייאסף, אל נא נבדילנו".

                                              *

חיבור זה לא ימלא את ייעודו - לקרוא לציבור הציוני-דתי למלא את התפקידים שהוא עצמו טוען שהם באחריותו - אם לא יכלול גם את הדברים הבאים שמוכרחים להיאמר.

פעם בכמה חודשים, ולא תמיד בשל אירוע נראה לעין, יש גל של עיסוק בציבור הדתי-לאומי ובדרכו הפוליטית המרחיקה אותו,  מאז 1967, מהזרם המרכזי של הציבוריות הישראלית. ותמיד יש בהם, בגלים האלה, ביטוי לגעגועים לימי הזוהר של "השותפות ההיסטורית". רדו מן הגג המשיחי, מייעצים-מטיפים-מזהירים-מושיטים-יד פוליטיקאים, מלומדים מהאקדמיה, אנשי רוח ותקשורת, ושאר דורשי טוב, במרכאות או בלעדיהן, לאנשי הציונות הדתית; הפסיקו להיות פטישיסטים, עובדי עץ ואבן וקברי אבות, והתחברו מחדש לזרם המרכזי, אל החוגים שמהם ניתקתם.

מותו של זבולון המר הביא עמו גל כזה, רוגש ודואג במיוחד, של עיסוק בציבור הדתי לאומי ובמה שיקרה עתה, עם הסתלקות המנהיג הרציונלי האחרון שהיה לו, ועיסוק בנתיב ההתרסקות הקיצוני שבו ממשיכה להלך הציונות הדתית עכשיו. יחד עם המנהיג מוספד המחנה כולו. שהרי אם יצחק לוי ושאול יהלום הם היורשים, לא יהיה גבול להקצנה.

השאלה העיקרית שעולה אצלי לאחר כל אחד מגלי ההטפה לציבור הדתי-לאומי "לשוב הביתה" היא: האם אנשי הציונות הדתית הם היחידים שעזבו (בהנחה שעזבו), דרך (או אידיאולוגיה) שבה הלכו אבותיהם? והשאלה מתחדדת עוד יותר כאשר מביאים בחשבון שאין זה הציבור או הגוף האידיאולוגי היחיד - ודאי לא החשוב - שסטה, אם סטה, מדרכו ההיסטורית.

הנה, למשל, התנועה הקיבוצית. תרומתה של זו  לקוממיות העם בארצו, ואחר כך במדינתו, היתה גדולה עשרות מונים מתרומת הציבור הדתי-לאומי. היא היתה, כמעט על דעת הכל, פאר היצירה המקורית הישראלית. בגינה נחשבה ישראל, ולא רק התנועה הקיבוצית, מדינה מיוחדת, כמעט ממלכת כוהנים, אור לגויים. והנה, על אף שתנועה זו סטתה הרחק מהדרך שהתוו ראשונים, איש איננו תובע ממנה, ודאי לא ברצינות או בציפייה ובתקווה שהדבר ייתכן, לחדש את ימיה כקדם. אם היתה חוזרת למעמדה הקודם ותפקידי ההנהגה שהיו לה, אל אורח החיים הצנוע, היא היתה יכולה להביא לשינוי אווירה וערכים מרחיק לכת במדינה, ודאי יותר משיבת המפד"ל לשתף פעולה עם תנועת העבודה. אלא שאיש איננו קורא לה לעשות זאת. ההתייחסות אליה, אם בכלל, היא בקשר לסרחי העודף הבלתי נעימים של מעמדה הנוכחי, שמיטת חובות המיליארדים, ההתעשרות הבלתי פרופורציונלית של קיבוצי הנדל"ן מאדמות הלאום, ועוד תופעות שצריך באמת לשפשף עיניים כדי להאמין שהן מתרחשות בתנועה מפוארת זו, אחרי שנות קיום לא רבות יחסית.

אם הציונות הדתית סטתה, כפי שהיא מואשמת, מדרך המלך שבה הלכה קודם לכן, מה נאמר על התנועה הקיבוצית ובאיזו מטבע לשון נשתמש כדי לתאר את הדרך שעשתה באותן שנים עצמן שבה סטתה הציונות הדתית? האם אפשר בכלל להשוות, אפילו אליבא דאלה הרואים בגט מ"השותפות ההיסטורית" שבירת לוחות, בין סטייתה של  זו להתדרדרותה של זו?  האם, מבחינת ההתרחקות מהשורשים, מהמחויבות, מהאחריות, מהתרומה לעם ולמדינה, התנועה הקיבוצית לא הרחיקה לכת עשרות מונים מהתנועה האחרת? ומדוע אין מי שמטיף גם לה לשנס מותניים ולשוב להיות המובילה בענייני חברה, ביטחון והנהגה?

כאשר מתרגמים את המושגים "ציונות-דתית", או "המחנה הדתי-לאומי" לשפת המציאות הפוליטית מפלגתית, הכלי שלתוכו מוזרמים הכינויים הנ"ל הוא, כמובן, המפד"ל. ממפלגה זו דורשים לחזור אל עברה "המפואר", מימי משה חיים שפירא ויוסף בורג, ולהיות שוב "גשר בין חילונים לדתיים". וגם מי שעדיין זוכר, אפילו כילד, מה נאמר ומה נכתב על מפלגה זו בקשר לחקיקה דתית ולשאר קונפליקטים בין דת ומדינה - דברים שנאמרים היום על הגוש החרדי - אינו יכול שלא לתהות מה הכוונה האמיתית מאחרי הכמיהה הזו לגשר, שאף פעם לא היה.

מדוע, למשל, אין דרישה דומה ממפ"ם, שגם היא תשוב ותהיה מה שהיתה, מפלגת פועלים סוציאליסטית רדיקלית ומגשימה. לפועלים המבעירים צמיגים יש היום מפלגה שתייצג אותם? והסוציאליזם, למה הוא נכשל? בגלל שהוא לקוי במהותו, או שמא בני האדם הם שלא עמדו באתגרים המוסריים והאוניברסליים שביסודו? אז מדוע איש לא מדרבן את האנשים המזוהים עם תורה זו, שביישומה בארץ לפחות היא היתה סיפור הצלחה במשך שנים לא מעטות, לשוב ולהיאחז בה?

והעיקר , מה בקשר לתנועות הנוער החלוציות, השאור שבעיסה החינוכית הישראלית? באים אל בני עקיבא וטוענים נגדה שהיא הקצינה את דרכיה וממוקדת רק במטרה אחת: ההתיישבות ביהודה ובשומרון. וכל המבקרים משלימים עם כך ששאר תנועות הנוער זנחו כמעט לגמרי את דרכן ההתיישבותית-חלוצית. קניהן ריקים ופרוצים וכל המטען הענק שירשו מן האבות המייסדים, חלוצי אמת שמסרו נפשם למען הגשמת רעיון כיבוש הארץ באמצעות ההתנחלות בה, הוא ככלי אין חפץ בו.

 ומדוע כמעט בכל דיון בין מתנחל לאיש שמאל, איש הימין תמיד נשאל מדוע לא הלך להתיישב בנגב או בגליל, שגם שם ההתיישבות היהודית דלילה. ואיש מן השואלים, בדרך כלל אנשים משכילים ומעורבים, איננו מעלה בדעתו ששאלה זו הוא צריך להפנות, קודם כל, לעצמו או לצאצאיו.

בקבלת תשובות לשאלות הנ"ל יש לראות חלק חשוב מההסבר לשבר שבו נתונה החברה והמדינה. שהרי לא לחינם אין תובעים עוד ממחנה השמאל לגווניו שיידבק בדרכו הישנה, או שיחדש אותה חידוש משמעותי, אך מפנים תביעה זו, ובתקיפות, למחנה הדתי. וזו, אם תרצו, הסיבה מדוע האחרון מוגדר קיצוני. מי שנשאר, פחות או יותר, בעמדות יסוד, בעוד השאר מתרחקים מהן מרחק רב, חייב להיחשב, כמעט על פי הגדרה, כקיצוני. ואלה שנטשו מנסים לפתות את היציבים מהם שיבואו אליהם, שיעברו מהיסודות המוצקים אל הרעועים, מהדרך שתובעת הקרבה וויתורים למען הכלל, לזו המקדשת את הפרט ושבה הוא חזות הכל; דרך שבה אין לו, ודאי מבחינת ערכיה החדשים של החברה הפוסט-מודרנית, שום חובות אלא רק זכויות.

התשובה שאני יכול להעלות על דעתי לרשימת התביעות והמצוות שתובעים ממחנה הציונות הדתית, היא שהתובעים יודעים שאין כל טעם לתבוע מעצמם מה שהם מטילים על המחנה הדתי-לאומי הקטן. שכן, במצב הרוחני-ערכי שבו הם נתונים, אין ממי לדרוש. ואף שמשפטים אלה בוודאי מקוממים אנשים לא מעטים שקוראים אותם, אין לי, לצערי, שום תשובה אמיתית אחרת.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד