ישראלים על אף הכל
ישראלים על אף הכל

ישראלים על אף הכל

ד"ר אלי רכס

ראש המכון לחקר החברה הערבית באוניברסיטת תל-אביב

 

סקר שנעשה בסוף 1997 מורה על שאיפה אינטגרטיבית מובהקת של ערביי ישראל, החותרים לשוויון מלא בישראל ולשותפות בהכרעות. ועם זאת, הפוליטיקה הערבית נמצאת במשבר, בגלל פיצול פנימי. זה הרקע להתחזקות התנועה האיסלאמית ולחולשת המפלגות הערביות הקיימות.

 

בסוף אוקטובר וראשית נובמבר 1997 ערכה התוכנית לחקר הפוליטיקה הערבית בישראל במרכז דיין, אוניברסיטת תל-אביב, בשיתוף עם קרן קונרד אדנאור, סקר  עמדות פוליטיות בציבור הערבי והדרוזי בישראל. בסקר רואיין מדגם מייצג כלל ארצי של 600 מרואיינים, בראיונות פנים-אל-פנים. את הסקר עשתה חברת "מודיעין אזרחי". פרופ' אפרים יוכטמן-יער שימש יועץ מדעי. מאמר זה כולל חלק מממצאי הסקר הנוגעים לשלושה עניינים: תהליך הישראליזציה, מצבה של הפוליטיקה הערבית בישראל, ועמדות הערבים ביחס לבחירות לראשות הממשלה.

                                             *

לתהליך השלום בין ישראל לפלשתינאים, שהחל בראשית שנות ה90-, היו השפעות מנוגדות על הערבים בישראל. מצד אחד, הוא היה זרז להעמקת תהליך הישראליזציה, היחלשות הזיקה הפלשתינית, בהקשר החיצוני-אש"פי שלה. העובדה שבעקבות תהליך השלום הכירה ישראל באש"ף, בזכויות הלגיטימיות של העם הערבי-הפלשתיני להגדרה עצמית, שהחלה נסיגה ישראלית מהשטחים, שקמה הרשות הפלשתינית - כל אלה היו התפתחויות שביטאו הגשמה של המצע הלאומי-פלשתיני של הערבים בישראל, כפי שנוסח בשנות ה70- וה80-.

אין פירוש הדבר שהקשר הפלשתיני נעלם. קיימות הזדהות, סולידריות. כשמתלקחת אש בשטחים, כמו באירועי מנהרת הכותל, היתה תגובה חזקה בישראל. אם תתחדש האינתיפאדה בשטחים, סביר להניח שהאוכלוסייה הערבית בישראל תגיב. השוני היום, בהשוואה לתקופת האינתיפאדה, הוא שיש רשות פלשתינית מעבר לפרגוד, שמזדהים עמה. מקיימים עמה קשר, נוסעים, מבקרים, מארחים אישים, מסכימים למידה מסוימת של מעורבות אש"ף בפתרון סכסוכים עדתיים ובבחירות, ממלאים תפקידי תיווך, אבל הזיקה הפלשתינית החיצונית נחלשת.

עדות למגמה זו מצאנו בסקרים שנעשו בעבר (כמו אלה של פרופ' סמי סמוחה) ובנתוני הסקר האמור. המרואיינים נשאלו איזה מהעניינים הבאים הכי חשוב להם, והתבקשו לדרג את בחירתם בציון מקום ראשון ומקום שני. התוצאות המשוקללות מלמדות, כי העניין שזכה לניקוד הגבוה ביותר היה שוויון פוליטי אמיתי. השני: שיפור השירותים החברתיים, כמו חינוך, בריאות. השלישי: מאבק להחזרת אדמות שהופקעו. הרביעי: גיבוש הזהות הלאומית. ובמקום החמישי: מאבק להקמת מדינה פלשתינית עצמית (דיאגרמה 1).

בראש סולם העדיפויות נמצאים אפוא עניינים הקשורים להוויה הישראלית. המאבק להקמת מדינה פלשתינית נמצא בתחתית הסולם. הסיבה העיקרית לכך, נדמה, היא שיש מי שמטפל בכך. נוצרה דינמיקה של משא ומתן המנוהלת בצורה יותר או פחות על ידי הפלשתינאים עצמם, באופן ישיר, ואין הם זקוקים למתווכים או מסייעים. תמצית הגישה היא:  "אנו, הערבים בישראל, את שלנו עשינו".

עם זאת, חובה להדגיש  שהפלשתיניזציה בהקשר החיצוני שלה מתעצמת בצורה אחרת, שעיקרה הקניית צביון פלשתיני לתפיסת האזרחות של ערביי המדינה, בתוך תחומי הקו הירוק. מתחוללת לוקאליזציה של התהליך הלאומי, והשינוי ניכר בראייה עצמית חדשה של הערבים כקולקטיב לאומי. התמורה מתבטאת במגמה לשחזר את העבר והזיכרון הלאומיים, בפתיחה מחדש של תיקי 1948 ובראשם שאלת הקרקעות.

נתוני הסקר מצביעים בבירור על חתירה של הציבור הערבי בישראל לשותפות בהכרעה ולמעורבות גדולה יותר במערכת הפוליטית. זהו ביטוי מובהק לישראליזציה, של רצון להשתלב ולנסות להשפיע מבפנים. הממצאים הצביעו על תמיכה חזקה של הערבים בפעילות פוליטית דמוקרטית בכל רמותיה. המרואיינים נשאלו מהי הדרך האפקטיבית ביותר להשיג שוויון להם ולדרוזים. כמעט מחצית אמרו ­- פעילות פרלמנטרית של ח"כים; כשליש ראו זאת בפעילות גופים אקס-פרלמנטריים; היתר בצעדי מחאה במסגרת החוק, ורק  אחוז אחד בהפגנות לא חוקיות. (דיאגרמה 2)

במקום אחר נשאלו הנחקרים מה דעתם על השתתפות מפלגות ערביות בקואליציה, במעמד שווה, כולל מינוי שר ערבי שיישא באחריות מלאה למדיניות הממשלה. כ80- אחוז אמרו שהם מאוד תומכים, או די תומכים ברעיון. כלומר, נמצאה כאן נכונות לשילוב פוליטי לא רק על תקן נבדל של שר ערבי "מטעם", אלא תוך קבלת מלוא האחריות למדיניות הממשלה. חשוב להדגיש כי השאלה לא ציינה אם המדובר בממשלת ליכוד או עבודה.

הנכונות להשתלבות מצאה ביטוי גם בממצאים אחרים, המתייחסים גם לחובות הערבים בישראל. כידוע, נחקק באחרונה חוק המחייב בתי ספר ומוסדות חינוך להניף דגל ישראל. המרואיינים נשאלו על עמדתם בעניין זה. הרוב אמנם ציינו שהם מתנגדים, או מתנגדים מאוד (49%), אבל 42% אמרו שהם מאוד או די תומכים בעניין.

סביר להניח שהתומכים בהנפת הדגל לא עשו זאת מתוך הזדהות עם צבעיו וסמליו, אלא מתוך גישה פרגמטית של שמירה על החוק, כפי שאמר אחד ממנהלי בתי הספר הערביים: "חוק זה חוק וצריך לכבד אותו". שאלה נוספת הנוגעת לחובות, בדקה את הנהגת שירות צבאי חובה לערבים, תוך הבטחת שוויון מלא. 24% ענו שהם תומכים מאוד או די תומכים. שיעורים גבוהים יותר נרשמו במענה לשאלה על החלת חוק שירות לאומי חובה, תוך הבטחת שוויון מלא. 33% ענו שהם תומכים מאוד או די תומכים.

המאבק לשוויון הפך אם כן לערך עליון, לאבן היסוד של תפיסת השילוב של הערבים בישראל. זאת תוצאה של הפנמת הערכים הדמוקרטיים של "שיוויוניות אזרחית" ותוצאה של תהליכי מודרניזציה. בד בבד עלו הציפיות כתוצאה מתהליך השלום, על יסוד ההנחה כי עתה, כשהסכסוך החיצוני מתקרב לקיצו, יהיה אפשר לטפל ביתר שאת בבעיות הפנימיות, ובראשן האי שוויון.

למרואיינים הוצגה השאלה הבאה: "בהנחה שתהליך השלום הנוכחי יביא לחתימת הסכם שלום כולל בין ישראל לפלשתינאים, כיצד ישפיע הדבר על מעמדם של הערבים והדרוזים בישראל?" 46% העריכו כי יזכו ביתר שוויון; 40% העריכו כי מצבם מבחינת השוויון יישאר כפי שהוא; 4% העריכו כי יזכו בפחות.

הציפיות לשוויון אכן גבוהות. אמנם, בהשוואה לממצאי סקר שעשתה התוכנית לפני שנתיים, יש ירידה מסוימת בציפיות: מ58%- שהעריכו אז שיזכו ביתר שוויון ל46%-. נראה שהנסיגה קשורה לחילופי הממשלות, למדיניותה של ממשלת נתניהו כלפי המגזר הערבי והדרוזי ולקיפאון בתהליך השלום. המרואיינים נשאלו: מי משני ראשי הגושים הפוליטיים הגדולים, הליכוד והעבודה, מטפל לדעתם טוב יותר בעניינם של הערבים והדרוזים בישראל? 45.9% בחרו באהוד ברק; 3.7% בבנימין נתניהו; 24.5% חשבו שאף לא אחד מהשניים מטפל כיאות; 16.3% השיבו ששניהם אותו הדבר.

הנתונים מדברים בעד עצמם ולא מחמיאים לנתניהו או לברק. מגמה זו מקבלת תוקף נוסף אם מתבוננים במיקום הליכוד ברשימות המפלגות התורמות, לדעת המרואיינים, למימוש האינטרסים של האוכלוסייה הערבית. הליכוד זכה ל- 1.3% ולמקום האחרון בין כל הגופים הפוליטיים הפעילים בקרב ערביי ישראל (לעומת 17% לעבודה, 15% למרצ). המועקה הקיימת במגזר הערבי והדרוזי נובעת מההרגשה שהבעיות הבסיסיות, הפערים, האפליה והקיפוח נותרים, לדעת הציבור הערבי, ללא מענה הולם של ממשלת הליכוד.

*

עדות טובה לכך נמצאה בדו"ח עמותת "סיכוי", שפורסם זה לא כבר, ואשר בחן את מדיניות הממשלה כלפי הערבים מיוני 1996 עד יוני 1997. המסקנות חד-משמעיות: "בשנתה הראשונה של הממשלה נעצר, במרבית התחומים, תהליך ההתקדמות בסגירת פערים של שוויון ושילוב שהממשלה הקודמת הקנתה לו תנופה".

ממצאי הסקר מלמדים שהבעיה המציקה ביותר לציבור הערבי והדרוזי היא השוואת התקציבים של הרשויות המקומיות הערביות והדרוזיות לאלה של הרשויות היהודיות. בשיעורים נמוכים יותר הוזכרו הבעיות הבאות: פיתוח תעשייתי-כלכלי; חינוך; תוכניות מתאר; קליטת אקדמאים (ראה דיאגרמה 3). אפשר להניח, כי הסיבה לשיעור הגבוה במיוחד שקיבל עניין "השוואת התקציבים" היא, שהוא משלב בסוגיית השוויון את הממד החומרי ואת הממד הפוליטי.

התביעה לשוויון מושתתת על בסיס עקרוני, מתוך תחושת ביטחון עצמי ותפיסה של שותפות אזרחית, בזכות ולא בחסד. אף שלא שאלנו על כך באופן ישיר, דומה שיש בציבור הערבי הערכה נמוכה של אפשרות מימוש השוויון. במלים אחרות, יש פער ניכר בין ציפיות למציאות, במיוחד תחת הממשלה הנוכחית ונוכח הגידול מואץ של האוכלוסייה הערבית והדרוזית, היוצר צרכים גדלים והולכים. התוצאה היא תסכול ומרירות, וחיפוש אחר נוסחאות פיתרון, בעיקר בקרב האליטות האינטלקטואליות והפוליטיות.

אחת הנוסחאות שמרבים לחזור עליה היא התביעה להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה. כסיסמה, התביעה נקלטה בציבור הערבי והדרוזי. המרואיינים נשאלו איזה סוג פיתרון לבעיית האי-שוויון נראה להם ביותר. שני שלישים (66%) בחרו ב"הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה"; 20% בחרו באפשרות "שישראל תהיה מדינה יהודית וגם מדינת אזרחיה"; כ10%- בחרו בפיתרון של אוטונומיה. שיעורים זהים נתקבלו בסקר התוכנית לחקר הפוליטיקה הערבית בישראל לפני שנתיים.

יש להיזהר בפרשנות של ממצא זה. השאלה נוסחה כך, שבאופן טבעי כמעט בחרו המרואיינים ב"מדינת כל אזרחיה". לא נבדקה העמדה ביחס למחיר הכרוך בהגשמת האופציה הזאת. כלומר, באיזו מידה המשיבים לשאלה זו הביאו בחשבון את הניכור מצד הרוב היהודי ואת קריאת הימין לדה-לגיטימציה של הערבים, משום שהם מבקשים לשים קץ לאופייה היהודי-ציוני. דומה שאם "המחיר" היה מוצג, היה יורד שיעור התמיכה באורח ניכר.

דומה שחלק מהפוליטיקאים, התומכים באופציה לשנות את אופייה של ישראל, אינם מאמינים ביכולת ליישמה, ומשתמשים בה כאמצעי טקטי לזעזע את הציבור היהודי וכביטוי לזעם הגואה לנוכח הפערים, הזלזול וההתעלמות של הממשלה. תופעה דומה מסתמנת גם בהתייחסות לרעיון מועמד ערבי לראשות ממשלה.

עם זאת, הבחירה המסיבית ברעיון "מדינת כל אזרחיה" היא איתות רב-עוצמה למצוקתה של האוכלוסייה ולנחישותה להביא שינוי במצבה.

*

עד כאן נדון מה שסמי סמוחה מכנה "הישראליזציה של האוריינטציה הפוליטית", שביטויה היא מחויבת למאבק דמוקרטי ולפוליטיקה הפרלמנטרית. השאלה שיש להעלות היא, מה קורה במערכת הפוליטית הערבית עצמה. כאן ניתן לקבוע, כי הפוליטיקה הערבית נמצאת במשבר הנמשך כבר כמה שנים. המשבר מוצא את ביטויו במישור התכנים של פרוגרמות ומצעים, במישור הארגוני-מבני ובמישור ההנהגה.

אחד ממאפייניו המרכזיים של המשבר הוא הפיצול הפנימי, המחליש את כוחה של המערכת עד בלי די. זהו חולי כרוני. הפוליטיקה הערבית והדרוזית משוסעת לאורך קווים אידיאולוגיים, פוליטיים, רגיונאליים, דתיים, עדתיים, שבטיים, משפחתיים, חברתיים, תרבותיים ואישיים. היכולת להתאחד מוגבלת.

המרואיינים נשאלו מה עדיף לאינטרסים של הערבים והדרוזים: קיום מפלגה ערבית מאוחדת אחת, או קיום נפרד ומתמשך של חד"ש, מד"ע וכוחות אחרים. התשובה היתה חד משמעית: קרוב  ל82%- הביעו כמיהה לקיום מפלגה ערבית מאוחדת ורק 16% העדיפו את האופציה האחרת.

מיד לאחר מכן שאלנו מה הסיכויים שהכוחות אכן יתאחדו ויקימו מפלגה ערבית אחת. כאן חל מהפך. למעלה ממחצית המרואיינים סברו שהסיכוי לכך נמוך עד אפסי, לעומת כ15%- שחשבו שהסיכוי גבוה. כלומר, יש כאן פער עצום בין רמת ציפיות להכרת המציאות.

מבט חטוף על המפלגות והארגונים הפוליטיים מגלה את עומק המחלוקות. הפוליטיקה הערבית בישראל מפולגת ומשוסעת. היא סובלת גם ממשבר תכני ומנהיגותי. אפשר להעריך שאחת הסיבות מדוע שיעור כה גבוה רוצה במפלגה אחת היא, שלמעשה אין הבדלים מהותיים - בעיני הערבים - בסדר היום של המפלגות הערביות (וגם הציונות) בכל הקשור למצעים ולפרוגרמות פוליטיות. עדות לכך מצאנו כששאלנו מי מהמפלגות והתנועות הפועלות בקרב הערבים  תורמות יותר למימוש האינטרסים שלהם. (דיאגרמה 4)

הפערים, בדימוי הציבורי של חד"ש מד"ע, העבודה ומרצ, הם זניחים ומרמזים על תפיסה מונוליטית. אף גוף לא הזדקר באורח ניכר או בלט מעל לאחרים. כולם קיבלו שיעורים זהים פחות או יותר. זאת, בניגוד מובהק לממצאי הסקר מלפני שנתיים, שבו, בשאלה דומה, מוקמה מפלגת העבודה במקום גבוה הרבה יותר משאר הכוחות.

מצב זה, שאין מפלגה המועדפת על פני חברותיה, משקף את החולשה הפנימית של המפלגות ואת האכזבה בציבור הערבי. מאז הבחירות לכנסת האחרונה, בשיטה החדשה, נוצר, מבחינת הערבים והדרוזים, מצב פרדוכסלי: ייצוגם בכנסת גדל, אך גדלה גם שוליותם הפוליטית. הם נדחקו החוצה פעמיים: פעם לאופוזיציה ופעם בתוך האופוזיציה.

המשבר ניכר גם במנהיגות. אי אפשר להצביע היום על דמות אחת הבולטת מעל לאחרים והמסוגלת לקבץ סביבה תמיכה גדולה של הציבור הערבי.

המשבר הערכי, הארגוני והמנהיגותי, יוצר חלל. וחלל, כידוע, לא נותר ריק. דומה שהמשבצת מתמלאת בחלקה בכוח פוליטי שניכר כי מצבו יציב ואולי אף משתפר - התנועה האיסלאמית. המרואיינים נשאלו אם הם תומכים באחד הפלגים של התנועה האיסלאמית ואם כן, באיזה מהם. (דיאגרמה 5)

הממצא הנוגע לפופולריות של הזרם האיסלאמי משתלב עם ממצא אחר בסקר, הנוגע למידת האדיקות הדתית של המרואיינים. כאן עומדים לרשותנו נתוני השוואה מסקר דומה שעשינו ב1997-. הנחקרים נשאלו באיזו מידה הם ממלאים את מצוות הדת.

שיעור הממלאים אחר מצוות הדת בקפדנות רבה או רבה מאוד כמעט לא השתנה; הוא עלה מ35%- ל37%-. אולם אם אנו בודקים בקוטב המנוגד, מגלים כי שיעור אלה שלא מקפידים כלל על מצוות הדת צנח מ30%-  ב95-'  ל10%-  ב97-'. הפער של 20% מתפזר על פני רמות הביניים של האדיקות הדתית.

עליית הדתיות קשורה, כנראה, להתחזקות התנועה האיסלאמית. מגמה זו אינה מסמנת תופעה מקרית. התנועה, בעלת מסגרת ארגונית מעולה, פעילות שוטפת ומשנה אידיאולוגית סדורה, מספקת מענה אטרקטיבי למחדלי המערכת הפוליטית הערבית-חילונית, מחד גיסא, ולמחדלי הממשלה בכל הקשור לפיתוח היישוב הערבי, מאידך גיסא.

*

הרעיון להציג מועמד ערבי לרשות הממשלה אינו חדש.  גורמים פוליטיים שונים דנו בו עוד לפני הבחירות האחרונות לכנסת, אך הוא לא הגיע לכלל בשלות. בראשית ינואר 1997 נעור הרעיון לחיים כאשר ח"כ עזמי בשארה הכריז על כוונתו להתמודד על ראשות הממשלה בבחירות שנת 2000. על פי החוק החדש, אם יש יותר משני מועמדים, על הזוכה לקבל יותר ממחצית קולות הבוחרים, ולא, יתקיים סיבוב שני שבו יזכה מי שיקבל את מירב הקולות.

טיעוניו של בשארה היו שברמה האסטרטגית, הרעיון מממש את עקרון "האזרחות השוויונית". ואילו ברמה הטקטית, יש בהצגת מועמד ערבי כדי לכפות סיבוב שני ולהגביר את יכולת הלחץ והמיקוח של הערבים. כך ייאלצו המפלגות הגדולות להעלות את העניין הערבי גבוה יותר בסולם העדיפויות.

ההצעה עוררה ויכוח ציבורי. הפוליטיקאים הערבים הגיבו בזהירות. מחד גיסא, הכל הסכימו שזאת זכותם של הערבים; מאידך גיסא גרסו, כי העניין מחייב לימוד ובדיקה. ההתעקשות על הצורך ללמוד ולבדוק נבעה קודם כל ממודעות למורכבות הבעיה, ואחר כך מרצון לאותת לבשארה שלא ימהר להציג את עצמו בראש.

השאלה הזאת העסיקה את הערבים בשנה האחרונה גם בקשר למועמדותו של יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק. עמדותיו הפוליטיות של ברק, דימויו כאיש צבא והתייחסותו לערבים עוררו רתיעה. בראשית ינואר 1997, זעמו הפוליטיקאים הערבים על הצעותיו להאריך בשנתיים-שלוש את הפריסה מחדש בשטחים. ח"כ דראושה אמר: ברק חוזר על הטעויות של פרס ערב הבחירות, כשהתרפס לפני הימין. "הפנקס פתוח והיד רושמת", הזהיר.

ביוני 1997, לאחר בחירתו של ברק ליו"ר העבודה, הכריזו דוברי מק"י בפתח ועידתם ה23-, שאל לו לברק לחשוב שיקבל אוטומטית את קולות הערבים. עליו להציע אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו, אחרת "נצטרך להציב מועמד משלנו".

הנושא נבדק בסקר משתי זוויות. שאלה אחת נגעה ישירות למידת התמיכה של המרואיינים ברעיון המועמד הערבי. התשובה שהתקבלה היתה חד-משמעית ומובהקת מבחינה סטטיסטית. 74% מהמשיבים ענו שהם תומכים מאוד, או די תומכים, בהצגת  מועמד ערבי או דרוזי לראשות הממשלה. רק 23% השיבו שהם מתנגדים מאוד או די מתנגדים. כלומר, רוב מוצק תמך ברעיון.

בה-בעת התבקשו המרואיינים "להצביע" - כאילו התקיימו בחירות לראשות ממשלה - בשני מצבים:       

אם המתמודדים הם נתניהו וברק; או אם המתמודדים הם נתניהו, ברק ומועמד ערבי. (דיאגרמות 7,6)

במצב הראשון, ההכרעה היתה ברורה ולא מפתיעה. יותר ממחצית השיבו כי יצביעו לברק;  כ3%- לנתניהו. עם זאת, שיעור המתלבטים היה גבוה. התוצאות המעניינות התקבלו כשיש שלושה מתמודדים. בסיטואציה זו זכה המועמד הערבי ברוב קולות המצביעים; ברק צנח למקום שני עם 30%; ונתניהו נשאר עם השיעור שקיבל, פחות או יותר. בסיטואציה זו גם היתה ירידה גדולה בשיעור הפתקים הלבנים, הנמנעים והמתלבטים: 13%. אם נעבד את נתוני השאלה ונבחן רק את התפלגות הקולות הכשרים, ללא הפתקים הלבנים, הנמנעים והמתלבטים, נמצא שהחלוקה היא כדלקמן: מועמד ערבי - 58%; ברק - 38%; נתניהו - 4%. בבחירות 1996 קיבל מועמד העבודה 95% מקולות הערבים והדרוזים. הפעם, לפי נתוני הסקר, צונח שיעור התמיכה במועמד העבודה  ל38%-.

מה פירוש הדבר בשביל שני המתמודדים הראשיים?

בשביל נתניהו, אם יקבל יותר ממחצית קולות המצביעים, או 55% מהקולות היהודיים בתוספת 5% מהמגזר הערבי-דרוזי, אין להופעת המועמד הערבי כל השלכה על בחירתו המובטחת. אך אם התחרות בין ברק לנתניהו צמודה ונתניהו אינו עובר את ה50%-, הרי שהצטרפות מועמד ערבי משחקת לידי מועמד הליכוד, שכן היא מקנה לו כלי חשוב לניגוח השמאל, בטענה ש"הערבים מחליטים מי יהיה ראש הממשלה".

אבל ההשלכה העיקרית היא על סיכויי ברק. הצגת מועמד ערבי והתמיכה המסיבית בו היא עדות לאי  אמון של הציבור הערבי בברק. ההצבעה למועמד ערבי מקטינה את סיכויי ברק לזכות בסיבוב ראשון.     

מהו המסר של הציבור הערבי לברק? הוא אינו מצטייר בעיניהם כראש מפלגת אופוזיציה, שמציגה אלטרנטיבה אמיתית לליכוד. למעשה, הוא מואשם בתכונה שלשמה הומצאה מלה חדשה בערבית "אל-ליכודיה" - ליכודיות, כלומר, אדם שמנשבת בו רוח הליכוד. האיתות לברק ולמפלגת העבודה ברור: אל תזלזלו בנו, אנחנו לא בכיס של אף אחד. "הפנקס פתוח והיד רושמת".

כדי להשלים את התמונה, יש לשאול באיזו מידה הרעיון להציב מועמד ערבי הוא בר-ביצוע. יש האומרים: אין מה לדאוג, לערבים אין ברירה, בסופו של דבר יתקפלו. אבל החושבים כך מתעלמים מצב פוליטי חדשה, שבו יש אלקטורט ערבי החותר ליישם את הפוטנציאל הטמון בו ולהגיע למעמד נכסף של לשון מאזנים, בדומה לדתיים.

עם זאת, הפוליטיקאים הערבים מודעים למחיר שעשוי להיות לצעד כזה. כבר נאמר שהדבר משחק לידי הימין ומקנה מישנה תוקף לדה-לגיטימציה של הקול הערבי. הרי ח"כ קליינר כבר תבע, בתגובה, להגדיר מחדש את חוק יסוד הממשלה, כך שרק אזרח ישראלי שהיה זכאי לעלות לפי חוק השבות יוכל להגיש מועמדות לראשות הממשלה.

יש עוד בעיה, לא פחות סבוכה: היוכלו הערבים להסכים על מועמד אחד, שיהיה מקובל על כל הפלגים? אין לכך תשובה חד משמעית.

 את היוזמה הערבית הזאת יש לראות כצעד טקטי, בבחינת איתות לציבור היהודי: הביאו אותנו בחשבון, היכנסו אתנו למו"מ - ואז תראו שיש על מה לדבר. בשארה עצמו, בדברו לציבור הערבי, הסביר: "בעיקר חשוב שייקחו את האזרחות שלנו ברצינות. זהו יעד חינוכי-השכלתי - הדפ תת'קיפי".

*

ממצאי הסקר מורים על שאיפה אינטגרטיבית מובהקת של הציבור הערבי,  החותר לשוויון מלא, להשתלבות, לשותפות בהכרעה, תוך שמירה על זהותו הערבית-פלשתינית. אבל דומה שרוב הציבור היהודי אינו רואה בעין יפה את השאיפה הערבית למעמד שווה וללגיטימציה, ברמה הפוליטית והאידיאולוגית-לאומית.

לכן נתון המיעוט הערבי במלכוד מובנה - הוא מתקשה למצוא את הדרך האפקטיבית להשפיע על הפוליטיקה הישראלית בכלל ועל הבחירות בפרט. הפוליטיקה הערבית, בדפוסי הפעולה הקונבנציונאליים שלה, נמצאה בלתי אפקטיבית. יש מי שמפתח אפיקים אלטרנטיביים - כמו התנועה האיסלאמית; ויש המחפשים מקורות חדשים להשפעה, באמצעות הצגת ערבי כמועמד לראשות הממשלה. כך או כך, דומה שהנתונים שהוצגו לעיל מצביעים על מציאות חדשה בישראל, שהפוליטיקה היהודית והערבית יצטרכו להתחשב בה.

____________________________________________________________________

מהו הנושא החשוב ביותר בעיניך?

       41% שוויון פוליטי אמיתי

       32% שיפור השירותים החברתיים

       14% מאבק להחזרת אדמות שהופקעו

       8% גיבוש הזהות הלאומית

       5% מאבק להקמת מדינה פלסטינית עצמאית

 

מהי דרך המאבק הרצויה להשגת יעדי המגזר הערבי והדרוזי:

       48% פעילות פרלמנטרית של חכ"ים

       29% פעילות גופים אקסטרה-פרלמנטריים

       18% צעדי מחאה במסגרת החוק

       1% הפגנות לא חוקיות

       4% לא השיבו

 

מהי הבעיה שבה צריכה הממשלה לטפל בעיקר במגזר הערבי והדרוזי:

       44% השוואת התקציבים של הרשויות המקומיות הערביות והדרוזיות

       לאלה של הרשויות היהודיות

      12% פיתוח תעשייתי-כלכלי

      9% חינוך

      8% תכנית מיתאר

      5% קליטת אקדמאים

      22% אחרים

 

מי תורם יותר למימוש האינטרסים של הערבים והדרוזים?

       19.8% חד"ש

       16.9% מד"ע

       16.5% העבודה

       15.2% מר"צ

       31.6% אחרים

 

באיזה פלג של התנועה האיסלאמית אתה תומך?

       52% אינם תומכים באף פלג

       20% תומכים בפלג של שיח' ראיד צלאח

       12% תומכים בפלג של דרוויש

       16% תומכים בשני הפלגים באורח שווה

 

במקרה של שני מועמדים לראשות הממשלה, אהוד ברק ובנימין נתניהו, בעד מי תצביע?

       52% ברק

       3% נתניהו

       41% פתק לבן, נמנעים ומתלבטים

       4% שונים

 

במקרה של שלושה מועמדים לראשות הממשלה, אהוד ברק, בנימין נתניהו ומועמד ערבי, בעד מי תצביע?

       45% המועמד הערבי

       30% ברק

       3% נתניהו

       19% פתק לבן, נמנעים ומתלבטים

       3% שונים

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד