הורים עסוקים, ילדים חרדים
הורים עסוקים, ילדים חרדים

 

הורים עסוקים, ילדים חרדים

פרופ'  אבי שגיא

דיקן הרשות ללימודים מתקדמים באוניברסיטת חיפה, וראש המרכז לחקר התפתחות הילד

 

רוב ההורים בישראל מכירים במרכזיות הצרכים הרגשיים של ילדיהם וכמהים לספק אותם. מחקרים רבים מוכיחים שקיים פער משמעותי בין מה שמעניקים ההורים לילדיהם בפועל לבין הכוונות המקוריות. גם מסגרות חינוכיות כמו בית הספר מתעלמות בשיטתיות מהצרכים הרגשיים של ילדים, למרות הכוונות הטובות.

 

נהוג לטעון שההורה הישראלי, כמו דומיו במערב, תומך בעיקרון של "מרכזיות הילד", ומעניק עדיפות לצרכיו הרגשיים של הילד. השאלה היא, אם ועד כמה קיים פער בין הדאגה שהורים מגלים להתפתחות הרגשית של ילדיהם לבין מימושה בפועל.  שאלה מרכזית נוספת היא, באיזו מידה רואות מסגרות חינוכיות את רווחתו הרגשית של הילד כמרכזית, ואם קיים גם כאן פער בין רמת ההצהרה לנעשה בפועל.

במאמר זה מועלית  השערה, כי גם אם רוב ההורים הישראלים כמהים לספק את המיטב לילדיהם, ייתכן כי "התפוקות" הממשיות שונות מכמיהה בסיסית זו. מוצעת גם ההשערה כי מסגרות חינוכיות אינן מתייחסות בצורה מספקת לשוני הרב שבין ילדים, ומתעלמות מהצרכים הרגשיים של לא מעט מהם. אף על פי שרוב ההורים הישראליים כמהים בוודאי לספק את המיטב לילדיהם, התוצאה הממשית שונה במידת מה. נראה כי לחצים בטחוניים, כלכליים וחברתיים משחקים כאן תפקיד מרכזי, ואינם מותירים די זמן, אנרגיה ומוטיבציה הנחוצים לבדיקה יסודית יותר של רמת השירותים שילדיהם מקבלים. באופן פרדוכסלי נראה כי יש פיחות בזמינות הרגשית ובנגישות הרגשית לעומת הכמיהה המוצהרת. התוצאה מכך עשויה להתבטא ברגשות אמביוולנטים של הורים. יתרה מכך, תשומת לב בלתי מספקת ברמת המדיניות הציבורית מצד אחד, משולבת במעורבות לא מספקת של הורים מצד שני, תורמים לזמינות רגשית הרחוקה מהאופטימלית ברמה הפרטנית, ולמסגרות חינוכיות שאינן מייחסות חשיבות מספקת לצרכים הרגשיים של הילדים.

הרקע החברתי-היסטורי לדיון כאן  הוא המציאות הישראלית, המאופיינת בלחצים ביטחוניים, חברתיים וכלכליים ובמה שפרופ' דניאל ברטל מכנה "תסמונת המצור". זהו בין השאר הרקע להיווצרותו של "מיתוס הצבר". תום שגב מציין כי מאז ומעולם היתה למושג הצבר קונוטציה הרואית ותחושה עמוקה של זהות עצמית. אפילו היום, יש הסוברים כי הדגשת הפרט המקריב עצמו למען החברה היא חלק מהאידיאולוגיה הישראלית. הצבר המצליח הוא זה שדרכו צלחה לו בצבא, והממחיש את רצינותו ולאומיותו תוך הקרבה עצמית, תוך מזעור הבעותיו הרגשיות. יש סיבות טובות להעלות את הסברה, מתוך התבוננות בדיוקנו של הצבר, שקיים מסר חברתי להצניע רגישות ולא להכיר בפגיעות.

פרופ' דן בר-און, מאוניברסיטת הנגב, מדבר על "קיר כפול" כשהוא מתייחס לחוויות השואה: ההורים לא סיפרו, והילדים לא שאלו. נשאלת השאלה, אם גישה זו אופיינית רק לניצולי שואה וצאצאיהם, או שניתן להחילה גם על מצבים אחרים בישראל. לחצים יומיומיים ואיומים נמשכים על הביטחון הלאומי והאישי הם יסוד להשתרשות הגישה של "קיר כפול". זו אסטרטגיה אדפטיבית בהקשרים אקולוגיים מסוימים, אסטרטגיה המביאה לכך שדור אחד מקבל כעובדה את שתיקת הדור הקודם, בלי שיבין את המהות הפנימית של תהליך זה, ומתרגל לכך שקיימת צנזורה קבועה בתקשורת הרגשית ובפתיחותה.

את אלה ניתן לקשור לניתוח האבולוציוני-התפתחותי שהוצג לאחרונה בספרות ומתואר כ"תיאוריית היסטוריית החיים". לפי גישה זו, חברות שנמצאות במצור ובסכנת קיום נוטות לפתח אוריינטציה תוך-קבוצתית. נוצרת קרבה רבה של המטפל כלפי ילדו, וזו מגבירה תלות ושליטה. גישה זו יכולה לסייע  בהבנת  ממצאים, שיתוארו בהמשך ביתר הרחבה, המצביעים על נטייה ישראלית למידה רבה יותר של הורות אמביוולנטית, ולשכיחות גבוהה יותר של ילדים בעלי קשר רגשי חרד-אמביוולנטי כלפי הוריהם. הנטייה לקרבה הדוקה ולפיתוח תלות חסרת-אונים יכולה לגרום לכך שאמהות יהיו פחות מעורבות בזיהוי צרכיהם האמיתיים של ילדים, בעלות יכולות מוגבלות במתן פירוש הולם לצרכים חדשים, ולבסוף גם  פחות מגיבות לצרכים אלה.

*

בהרבה מובנים, החברה הישראלית רואה את הילדים כ"שייכים" לה. יש מעין תחושה של קולקטיביזם ובעלות של החברה על הילדים. כאן עולה הסוגייה של "סמכות הורית" לעומת מה שמוגדר כ"סמכות חברתית". יש הטוענים שהחברה הישראלית מעניקה יתרון ל"סמכות החברתית", ובמובן זה, הצרכים האמיתיים של הילד אינם במרכז הדיון. ייתכן גם שהורים מעבירים אל החברה את האחריות על ילדיהם מוקדם למדי: בלינה המשותפת בקיבוץ (שנפסקה רק בעשור האחרון), בהכנסת ילדים בגיל רך מאוד למסגרת קבוצתית, באי-מעורבות מספקת בקביעת תוכניות הלימודים וסוגים של פעילויות בבית הספר, ועוד. כל העברת סמכות כזו גם מעודדת בניית אידיאולוגיה הורית שמצדיקה זאת.

הלינה המשותפת בקיבוץ מיטיבה להסביר, כיצד נבנית אידיאולוגיה סביב העניין בלי הבנה של ממש לצרכיו של הילד. ניתוח היסטורי של התהליך שהביא לבניית האידיאולוגיה של לינה משותפת בקיבוצים טוען, כי הרקע לסידור הזה היו תנאי חיים קשים וצורך של הורים למצוא פתרונות מעשיים ללילה בעבור ילדיהם, כדי שיוכלו להתפנות לפעולות חלוציות. פיתוח כזה של אידיאולוגיה הורית ממחיש עד כמה הורים עשויים לטעות בהבנת צרכי ילדיהם.

נורית לשם, בספרה  "שירת הדשא", מספרת על כעסים של נשים על אמהותיהן שבחרו בעבורן לינה משותפת. אותן נשים מתארות היום תחושות של זניחה, נטישה וחוסר אונים שחשו, בגלל הלינה המשותפת. גם המחקר על תינוקות שלנו לינה משותפת חד משמעי. הוא מצביע על שכיחות רבה יותר של חוסר ביטחון בקשר הרגשי של התינוק עם אמו, אף כי הטיפול בו במשך היום היה מהמעולים שניתן לצפות במסגרות קבוצתיות.

הדוגמה הקיבוצית אינה היחידה. ממצאים אתנוגרפיים טוענים כי בקרב יהודים ממוצא ספרדי הודגשה, מאז ימי הביניים, החשיבות שיש לקיצור הילדות ולהקדמת הבשלות. אין במחקר עדות ליחס חיובי המעמיד את הילד במרכז העניין. ניתוחים אחרים מבליטים את הדגשים המושמים בבתי הספר בישראל על הישגיות והצלחה בתחום האקדמי, המקצועי והחומרי. דגש זה מוכפל על ידי ההורים עצמם, השואפים להביא את ילדם לבגרות מוקדם ככל שאפשר. בהקשר זה אף היינו עדים לפני מספר שנים לרעיון שהועלה על ידי אחד המנהלים הכלליים הקודמים של משרד החינוך, לפתח מסגרת לימודים פורמלית שמתחילה בגיל ארבע ומסתיימת בגיל 16. במסגרת אפיונים וסוגיות אלה לא מאוזכר כלל ועיקר מצבו הרגשי של הילד וטובתו מבחינה זו.

 *

התיאורים שהובאו עד כה הן בבחינת תשתית ראשונה להבנת דפוסי הורות מסוימים הקיימים בישראל, ולהבהרת היחס שהתעצב בחברה הישראלית לתקשורת רגשית בין הורים וילדים. חלק ניכר מהניתוח הנוגע לתקשורת רגשית מתבסס על חשיבה שיונקת מתיאוריה התפתחותית חשובה - תיאוריית ההתקשרות ­- ומממצאים מחקריים הקשורים בה, בישראל ומחוץ לה. תיאוריה זו מניחה, כי על רקע השפעות אבולוציוניות, תינוקות נקשרים לדמויות שמגינות עליהם. יחס ההתקשרות שתינוק מפתח כלפי דמות כזו יכול להיות בטוח או לא בטוח. לדוגמה, יש תינוקות הנכנסים מיד למצוקה, כשדמות ההתקשרות (האם, נניח) עוזבת אותו לזמן קצר לאחר ששהו יחד בסביבה זרה. זו, למעשה, תגובת לחץ טבעית והיא אינה עדות לכך שהתינוק אינו בטוח באמו. ההבחנה בין קשר בטוח ללא-בטוח ניכרת בתגובת התינוק לחזרתה של האם: לתינוק לחוץ, שאמו מסוגלת להרגיעו בקלות עם שובה (לאחר פרידה קצרה) ולהחזירו לפעילות תגליתנית בסביבתו, יש התקשרות בטוחה עמה. בדרך כלל, תינוק כזה גם לא יגלה רגשות שליליים כלפי אמו. לעומתו, לתינוק לחוץ שאמו אינה מסוגלת להרגיעו מיד עם שובה, יש התקשרות לא-בטוחה, המתוארת בדרך כלל כחרדה-אמביוולנטית, שכן התינוק רוצה מאוד בקרבת אמו, אך בו-בזמן גם כועס עליה מאוד ומבטא רגשות שליליים.

יש גם תינוקות שאינם נלחצים במצב שתואר לעיל. תינוק כזה, שאמו מחדשת עמו את הקשר, ישמח לעצם חזרתה, אף כי לא הראה סימני מצוקה, יבטא התלהבות מכך שהיא שוב במחיצתו, וירצה לשתפה בהמשך פעילותו התגליתנית.  גם זה תינוק שמפגין התקשרות בטוחה לאמו. לעומתו, תינוק שאינו נלחץ כשאמו עוזבת אותו לזמן מה, אך ממשיך להיות אדיש לחזרתה, עד כדי כך שהוא נמנע מקשר עמה, יוגדר כלא-בטוח נמנע.

דפוסי התקשרות בטוחים, לא-בטוחים, אמביוולנטיים ולא-בטוחים-נמנעים, הם אוניברסליים, ומצויים בכל התרבויות. דפוסים מקבילים מתוארים גם בקרב מבוגרים: כאלה שהם בטוחים, חופשיים להתבטא בסוגיות של יחסי התקשרות רגשית. אחרים שהם לא-בטוחים לכודים  ביחסי התקשרות רגשית, ולבסוף אלה שהם לא-בטוחים, המתנתקים מסוגיות הקשורות ליחסי התקשרות רגשית. 

להורים, כמו גם לחברה, יש תפקיד מתמשך של "תירבות" הילדים. כלומר, להכין אותם למצבים פיזיים, פסיכולוגיים וכלכליים המקובלים באופן חברתי ואשר מאפיינים את התרבות שבה הילדים יצטרכו להתפתח. לכן, מצב כלכלי ואקולוגי שהוא ספציפי לתרבות מסוימת יכול ליצור פעילות הורית ומערכות של עמדות ייחודיות לאותה תרבות. אם תרבות מסוימת מחייבת הדחקה של רגשות שליליים, ילדים עשויים לפתח דפוס של התקשרות לא-בטוחה-נמנעת, כדי לקיים את דרישות החברה. בחברה כזו, הימנעות רגשית תחשב לנורמטיבית משום שהיא מבטיחה הסתגלות, ולכן עשויים לזהות אותה באופן שכיח יותר.

כאמור, סידורי לינה משותפת היו  אחד מהאפיונים הבולטים יותר של החינוך הקיבוצי המשותף. בעוד רוב הסידורים המוסדיים לילדים חלים על אוכלוסיות קליניות או אוכלוסיות רב-בעייתיות, הלינה המשותפת  פותחה לילדים בריאים מהמעמד הבינוני, במשפחות מתפקדות. אפשר אפוא לראות בלינה משותפת "ניסוי בטבע", שבו ילדים נורמליים נחשפים לטיפול לא-הורי במינון גבוה ובאופן קיצוני למדי. השורה התחתונה במחקרים שהצטברו עד כה היא, שבקרב ילדים שגדלו בלינה משותפת רק כ50%-  הראו דפוסי התקשרות בטוחה, לעומת שיעורים של 65%-80% של דפוסי התקשרות בטוחה בקרב ילדים מקיבוצים עם לינה משפחתית, בקרב ילדים עירוניים ישראליים, וילדים מארצות שונות.

בשבעה מחקרים ישראליים שנעשו באוניברסיטת חיפה נמצא ייצוג יתר של התקשרויות לא בטוחות-אמביוולנטיות. ניתוח רב-תרבותי, הכולל גם נתונים מישראל, מצביע על כך שתינוקות בטוחים מהווים את השכיח על פני ארצות שונות, ולכן הם נחשבים נורמטיביים. עם זאת, למרות שתינוקות בטוחים הם השכיח, עדיין נותרת השאלה מדוע בארצות שונות יש התפלגויות שונות של יחסי התקשרות, ומדוע בישראל יש ייצוג רב של דפוסים אמביוולנטיים.

הניתוח של החברה הישראלית והאידיאולוגיות ההוריות שהתפתחו בה מציע הסבר לנטייה הישראלית הזאת. במסגרות אקולוגיות החשופות לאיומים נמשכים על הביטחון הלאומי והאישי עשויה להתפתח אסטרטגיה התקשרותית אמביוולנטית, בגלל העיסוק המוגבר של הורים בלחצי היומיום, העשוי להוליד הגנת יתר על ילדיהם, עד כדי שיבוש רגישות ההורים לאותות הרגשיים של ילדיהם. נוצר כאן מעגל קסמים: תינוקות בעלי קשר אמביוולנטי ביחסי ההתקשרות עם האם נוטים לבכות בתנאי לחץ, ואילו האם מתקשה להרגיע את התינוק.

מעניין לראות שחלק מהאמהות הללו מנסות "להרגיע" את החוקרים ולומר שאין להן בעיה מיוחדת עם הבכי של התינוק. הן אומרות שהתופעה מוכרת ושזה קורה גם במסגרות אחרות. למעשה, מזווית ראיה של אם, דפוסי ההתנהגות של התינוק מוכרים ומקובלים ואין היא מזהה את חוסר הביטחון שלו. יש כאן עדות נוספת לפער שבין חוויית התינוק את מצבו לדרך שבה האם מפרשת את מצבו ומגיבה עליו.

מסיבות סביבתיות-תרבותיות, בוחרים הורים ישראלים את הדפוס ההורי האמביוולנטי יותר מאשר את הדפוס הנמנע, ואנו מוצאים מספר רב יותר של תינוקות אמביוולנטיים בקבוצה הלא בטוחה. מה המשמעות האדפטיבית של בחירה זו? אפשר לומר שכל תרבות פועלת "כראוי" בכך  שהיא מעודדת בחירת אסטרטגיות הוריות נתונות, ככל שאלה מסייעות להשגת רווחים קיומיים-מיידיים. יש הסבורים כי גם אם כל האסטרטגיות של יצירת קשר רגשי הן אדפטיביות, התקשרויות בטוחות הן בכל זאת יותר אדפטיביות מלא-בטוחות. לפיכך, המחיר הכרוך בפיתוח אסטרטגיה לא-בטוחה הוא גבוה. אבל עדיין אין די תימוכין לעמדה זו. לכן, אין אנו יודעים עדיין מה ההשלכות של בחירת אסטרטגיות הוריות מסוימות בנוגע למיטבותו (well-being) של הפרט, ביחסים הבין-אישיים הקרובים או במערכת החברתית הרחבה.

בחברות בעלות היסטוריה רצופה של השמדה ושל סכנות קיום, דמויות התקשרות קרובות נוטות לטפח בצאצאים תלות חסרת-אונים. כאמור, תלות כזו מצמצמת את הסיכוי של הצאצא להאמין במי שאינם שייכים לקבוצת ההשתייכות שלו. עקב אי בטחון בסביבה החיצונית, יש דגש על קירבה פיזית בין הילד ובין דמויות ההתקשרות שלו, כדי להגביר את הסיכוי של קיום המשפחה, וכדי להבטיח את הרפרודוקציה הביולוגית-גנטית הנמשכת שלה.

חוקרי הדפוס האמביוולנטי של התקשרות מודעים לעובדה, שיש קרבה פיזית בין הדמות המטפלת לילד, אך קרבה זו איננה מספיקה לנטוע בילד תחושה שהוא יכול לסמוך על הדמות הזאת בעת מצוקה. טיפוח תלות חסרת אונים של הילד בהוריו מביאה את ההורים למצב, שהם מאמינים שהם מעניקים לילד את מלוא התמיכה והביטחון. ואולם נתינה "חונקת" זו יש בה מסרים לא ברורים הגורמים לכך שההורה אינו מפענח כהלכה את איתותיו של הילד, במיוחד בעת מצוקה. ההורה החרד יותר לעצמו ולהמשך קיומו וזהותו ולא יכול לשים לב לרגשות ילדו, ואינו יכול לספק לו זמינות רגשית עקבית ומסייעת. הכוונה הראשונית של ההורה היא לעורר בילד תחושה שאין לסמוך על מי שאינו שייך לקבוצה, אבל המסרים לא ברורים עד כדי כך שהם גורמים, בראשיתו של תהליך, לחוסר ביטחון של הילד בהורה, להערכה עצמית ירודה ולא בטוחה, ובהמשך, לחוסר ביטחון בכל קבוצה חברתית אפשרית, חיצונית ופנימית.

   *

כדי להעריך את דפוסי ההורות בישראל, חשוב להתבונן ביחסים שילדים מפתחים עם דמויות שאינם הורים, ולהבין את יחסי הגומלין עם ההורים ועם מערכות חינוכיות. במרכז לחקר התפתחות הילד באוניברסיטת חיפה יש נתונים ראשוניים של מחקר גדול, להערכת התפתחות רגשית-חברתית של ילדים בישראל. בפרויקט זה נחקרו ילדים שבינקותם חיו באחת משלוש המסגרות עיקריות: עם האם, עם מטפלת פרטית (בשכר, או קרובת משפחה), במסגרת קבוצתית (מעון-יום, משפחתון).

אמהות שיצאו לעבודה והשאירו את ילדיהן בידי מטפלת או במסגרת קבוצתית, מעידות שחשו סיפוק עצמי רב יותר מאמהות שנשארו עם ילדיהן. לעומת זאת, הנתונים מצביעים על כך שאצל תינוקות ששהו במסגרות קבוצתיות נמצאה שכיחות גבוהה של התקשרויות חרדות-אמביוולנטיות כלפי אמהותיהם, לעומת שכיחות נמוכה יותר של התקשרות חרדית-אמביוולנטית בקרב תינוקות שאמהותיהם נשארו אתם בבית, או שמצאו לתינוק חלופה טיפולית פרטנית. בראייה המשלבת את צרכי האם וצרכי התינוק, יש יתרונות לאמהות עובדות אשר ילדיהן נמצאים בהשגחה של מטפלת פרטית במשך היום.

לפני כמה שנים הוקם מעון-יום יוקרתי שיצר ציפיות בקרב הורים עובדים בעלי קריירות עצמאיות, הזקוקים לסידור לתינוקות שלהם, במרבית שעות היום. קבוצת הורים פנתה למרכז לחקר התפתחות הילד להתייעצות. ההורים אמרו שהם משלמים ממיטב כספם, אבל מפעילי המעון חוסכים בהוצאות ולא מספקים את רצון ההורים. טענתם העיקרית היתה כי מונעים מהילדים צעצועים האמורים להיות “אמיתיים" ולא אוסף של גרוטאות, כדבריהם. היועץ ביקש לדעת מה התשלום החודשי הנדרש. הסכום שנקבו ההורים היה גבוה למדי -  דומה לעלות אחזקת מטפלת פרטית. כאשר היועץ תהה מדוע ההורים אינם שוכרים מטפלות פרטיות, הופתעו ההורים מהשאלה, ובכך רמזו שהיועץ אינו מבין מה עדיף בחברה הישראלית. הם ציינו את יתרונות המסגרת הקבוצתית על זו הפרטנית, במיוחד בגלל הפן החברתי שהקבוצה מעניקה וחשיבותו בישראל.

מן הראוי לזכור כי מדובר כאן בקבוצת הורים של תינוקות שגילם נע בין 6-12 חודשים, אשר העדיפו להדגיש את הצורך החברתי על פני הצורך הרגשי. זאת למרות שיש הסכמה בין בעלי מקצוע לא מעטים כי הפן הרגשי מרכזי בתקופת התפתחות זו, וכי הטיפול האישי עדיף על מסגרות קבוצתיות. אף על פי כן, הורים ישראלים משכילים ובעלי אמצעים מעדיפים "לחזק" את ילדיהם לכיוון של פעילות חברתית מוקדמת. גישתם של ההורים כאן תואמת ממצאים המראים כי הורים אוספים מידע שאמור לחזק את ה"ידע" הראשוני שלהם, ולהתעלם בדרך כלל ממידע סותר. יוצא כי תוכן האמונה לגבי ההרות הוא מה שנתפס בעיני ההורים כ"אמת".

הנטייה הגוברת היא שימוש במסגרות קבוצתיות לילדים בני פחות משנתיים. נטייה זו תגבר עם המגמה הנמשכת של אמהות צעירות לצאת לעבודה. חוקרי המרכז לחקר התפתחות הילד באוניברסיטת חיפה בדקו את השאלה הזאת אצל 5,000  יולדות. 70% מהאמהות אמרו שבכוונתן לצאת לעבודה כבר בשנת החיים הראשונה של ילדן. הסידור הקבוצתי אהוד על הורים צעירים, כי לדעתם הוא "מכשיר" את הילד לתפקידיו החברתיים. במקביל, עומדים לרשות המרכז להתפתחות הילד נתונים המראים כי המסגרות הקבוצתיות העומדות לרשות ילדים מאוד צעירים לוקות באיכותן, ובוודאי שאינן מספקות את המענים הרגשיים להם זקוקים ילדים מתחת לגיל שנתיים.

אבל הורים אינם יודעים בדרך כלל את מצב העניינים במסגרות הללו, ואינם טורחים לבדוק כראוי את המתרחש בהן, בטרם יכניסו את ילדם אליהן. הם נשענים בעיקר על ידע שטחי קודם, כגון מידע מחברים או משכנים, המתייחס בעיקר ל"אווירה כללית טובה" וסידורים קסטודיאליים מצד שני, כמו מרחב פיזי, גינה או תזונה. התצפית המוקדמת שהם עצמם עורכים קצרה ושטחית. הם אינם מודעים לשגרת היום במעון: פעולות טיפוליות חשובות כמו האכלה והחתלה נעשות בידי מטפלות באדישות ובמהירות, עם מעט רגשות חיוביים כלפי התינוק. מטפלות כמעט לא מדברות עם התינוקות כשהן מוציאות אותם אל מחוץ לבניין. הילד "עצמאי" למדי בחוץ. ההתייחסות להשכבה ויקיצה גם היא טכנית ולא-אישית. תינוקות בוכים אינם מקבלים את מלוא תשומת הלב. גם כאן, ההתייחסות היא בעיקרה טכנית וקצרה.

מעט מאוד מידע מוחלף בין הורה למטפלת כשההורה מביא את תינוקו למעון. למעשה, האמהות אינן יודעות מה קורה במעון. הספרות בעניין זה טוענת, שכל עוד לא נתקל הורה במידע הסותר הרגשתו שהילד שלו "בסדר", הוא ימשיך לחשוב כי דרך ההורות שלו היא הנכונה. רק מידע סותר ברור ומתמשך, המושג בדרך של אינטראקציה חברתית, ישנה עמדה של הורה.

*

כדאי להתבונן גם בכמה מההיבטים של בית הספר בישראל. חוק החינוך הממלכתי קובע, כי בעקבות  דרישות הורי התלמידים במוסד חינוך, רשאי השר לאשר למוסד תוכנית השלמה שתגוון את התוכנית הקיימת  בכ25%- מהיקפה. למעורבות הורים בביה"ס יש צידוק חינוכי, פילוסופי, פסיכולוגי ואידיאולוגי. ככלל, יש שתי גישות בולטות למעורבות הורים. האחת סמכותית-פטרנליסטית, הרואה את יחסי מורה-הורה כחד-כיווניים; האחרת רואה את ההורים כשותפים שווים. הורים בישראל עדיין אינם מציגים עמדה פעילה שתשפיע על הלימודים, על סגל המורים ועל הניהול השוטף, כפי שהחוק מתיר להם וכפי שמחייבת טובת הילד. הורים רבים אינם מבינים, כי מתן יתר תשומת לב לצורכי הילדים מחייב שחרור מהגישה הפטרנליסטית ואימוץ גישות של אינטראקציה הדדית.

הספרות מלמדת, למשל, שיש הבדלים ניכרים בין ילדים בתזמון של מעגלי עירות-שינה, וממצאים מעידים על קשר בין דפוסי שינה להישגים בביה"ס. בעקבות ממצאים אלה חלו שינויים בחלק ממערך בתי-הספר. ועם זאת, "שעת האפס", השעה המוקדמת מהרגיל ללימודים, עדיין מונהגת בחלק ממערכת החינוך. זו עוד דוגמה לכך שהמערכת מעדיפה את ענייניה שלה על ענייני הילדים.

סקר גדול שנוהל על ידי פרופ' הראל מאוניברסיטת בר-אילן מצא, שכ30%- מתלמידי כיתות ו'-י"א בישראל נפצעו לפחות פעם אחת בשנה שקדמה לעריכת הסקר. מדובר בפציעות שחייבו טיפול רופא, חובש או אחות. 16% מהפציעות היו חמורות יותר, וגרמו להיעדרות של יום אחד לפחות מביה"ס או מפעילות יום-יומית אחרת, או שהן חייבו גבס, תפרים, ניתוח ואשפוז. לפי פרופ' הראל, ישראל היא מדינה שתלמידי בית ספר נפגעים בה בשיעור גבוה במיוחד. חלק ניכר מהפגיעות הן בשטח ביה"ס. יש גם פער בין ממצאי סקר זה למה שמדווחים בתי הספר עצמם. אלה מדווחים על פחות פגיעות, ואין להוציא מכלל אפשרות של הסתרת מידע והכחשתו. הורים אינם מודעים די הצורך לתופעה הזו. גם כשילדם נפגע, בהרבה מקרים הם עוברים על כך לסדר היום.

כאמור, לפי החוק רשאים הורים לבקש משר החינוך שיאפשר להם לקבוע כ- 25% מתוכנית הלימודים בביה"ס. מיותר להדגיש כי המחוקק לא קבע את התכנים שיילמדו במסגרת "מכסת הורים" זו. אם הורים היו מעורבים יותר, אולי היו יכולים לתרום במסגרת זו לאיכות האקולוגיה הבית-ספרית ולדמותו.

מלומדים ובעלי מקצוע מבינים היום, שילדים עם לקויות למידה אינם זקוקים לחינוך מיוחד, במובן הצר של המלה, אלא לסיוע וליווי הולמים במסגרות הלימודים הרגילות (ראה, למשל, דו"ח הוועדה לבחינת מיצוי יכולתם של תלמידים לקויי למידה, 1997). מדובר ב"נכות", כמו הרבה מוגבלויות אחרות, שמקשה על הילד לבטא בהצלחה יכולות רבות שיש בו. לכן נדרשות תוכניות מגוונות יותר, הכוללות פתרונות פרטניים גמישים, שמתבססים על מוטיבציות אנושיות חיוביות של צוות ביה"ס, על רצון טוב ונכונות להשתחרר מדוגמות של התנהגות אישית וארגונית. אבל בתי ספר רבים מסרבים להתייחס בגמישות רבה יותר דווקא לילדים בעלי לקויות למידה. אף כי ההורים הם בעלי הסמכות האפוטרופסית הטבעית על ילדיהם, צוות המורים רואה בהם לפעמים גורמים לא רלבנטיים לקביעת המסגרת השוטפת של ביה"ס. הסירוב של צוות ביה"ס לחרוג ממנהגו ולהתאים עצמו לילדים עם לקויות למידה מעידה, כי למרות ההצהרה על העמדת טובת הילד במרכז העניין, בית הספר אינו מסיק מכך כל מסקנה מעשית.

בישראל אין יום לימודים מלא, וסל השירותים המסופק לילדים מידלדל והולך. לעומת זאת, יש רצון עז של הורים להרבות את הישגי הילד בתחום האינטלקטואלי והקוגניטיבי. חלק ניכר מרצון זה מתממש באמצעות השקעה אחרי שעות בית הספר ואחרי שעות העבודה של ההורים. אין היום ממצאים תיאוריים שיצטרפו לכדי תמונת מצב שלמה, על הזמן שמשקיעים הורים בילדיהם בשעות אחר הצהריים והערב. חסרות גם תצפיות על איכות הפעילות הזו. יש סיבות טובות להניח כי העסקתם של בעלי מקצוע לצורך העשרת הילד מקטינה את כמות הזמן ליחסי גומלין ישירים בין הורים לילדים. אך יש לבחון את העניין באופן יותר נמרץ כדי לעמוד על טיבה של התופעה.

 *

בבנק העולמי יש יחידה המעריכה את הקשר בין השקעה בילדים בגילים מוקדמים לצמצום ההוצאות הציבוריות העתידיות. זוהי כמובן גישה חדשנית שמשקפת את ההבנה כי ללא השקעה בילדים, יש חשש שההוצאות הציבוריות יגדלו מאוחר יותר. ניתוח פרסום חדש של הבנק העולמי מגלה כי בארצות שונות קיימת נטייה להתמקד בצד הפיזי, הרפואי והקוגניטיבי, ואזכור מינימלי של הצד הרגשי בהתפתחות הילד. גם התוכניות הנסקרות שם ביחס לישראל שמות דגש על הצד הלשוני-קוגניטיבי, ואפילו ביחס לילדים צעירים מאוד.

בגלל הנטייה להוציא ילדים בגיל מוקדם למסגרות שמחוץ לבית, לא מעט תינוקות ישראלים נחשפים לתנאי גידול אמביוולנטיים, שמגבירים את תחושת חוסר הביטחון שלהם. ראינו כי תנאי החיים והגידול במסגרת הבית, ומאוחר יותר במסגרת בית הספר, שוחקים בהדרגה את הרגישות לרגשות ואת המודעות לקיומן של פגיעויות רגשיות. בכך הם מותירים אולי את המתיקות הרגשית הבסיסית של הצבר עטופה בקליפה דוקרנית. בראיון מיוחד שנתן סמוך למותו, נתבקש פרופ' ג'ון בולבי, אבי תורת ההתקשרות, להביע את דעתו על "פינוק יתר". בולבי קבע שאין דבר כזה. לדעתו, פינוק ילדים (ומבוגרים!) הוא צורת התייחסות שמשקפת רצון טבעי להעניק, המחזקת ומבססת את התשתיות הרגשיות של הילד ואת יחסו לדמויות קרובות. בולבי עשה הבחנה בין פינוק שמעביר לילד תחושה  שהוא רצוי ואהוב, לבין הפגשתו עם גבולות חברתיים. גישה זו איננה מפתיעה, שכן בולבי היה הראשון שטען כי תהליכי התקשרות גורמים לכך שהילד יבין שלשותפו הקרוב יש גם כן רגשות ומטרות משלו. בולבי הדגים כיצד תשתית בטוחה מוקדמת יכולה לסייע להבנת שותפויות מעין אלה. תשתית עמומה ולא בטוחה סופה שתביא לשיבושים ביכולת לכונן שותפויות הדדיות.

  יתכן ודפוסי הורות בישראל, כמו הדפוסים הרגשיים שמטופחים במסגרות החינוכיות (בעיקר במסגרות קבוצתיות מחוץ לגיל הרך ובבתי הספר),  יוצקים מידה רבה יותר של תשתיות אמביוולנטיות, בלבול ועמימות. ייתכן שזו הנטייה של חברות במצוקה, נטייה שמחיריה עשויים להיות כבדים, ולטווח ארוך. אנו צריכים להיות מודעים לנטיות אבולוציוניות-חברתיות ולהשקיע משאבים שיאפשרו להורים ולמסגרות החינוכיות  להעניק לילדים את מלוא איכות החיים הרגשית שהם זקוקים לה.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד