הקימו את החומה
הקימו את החומה

 

 

הקימו את החומה

ד"ר מולי פלג

מרצה למדע המדינה וליחסים בינלאומיים במכללת בית ברל ובאוניברסיטת תל-אביב

 

הפרדה בין דתיים ללא-דתיים היא הפיתרון לסכסוך הכרוני ביניהם. שתי חברות מצומצמות, אך מלוכדות בתוכן ומתקיימות בנוחות עם עצמן, עדיפות עשרות מונים על חברה אחת גדולה שאוכלת עצמה מבפנים.

 

אחת המחלוקות החריפות ביותר בחברה הישראלית, על סף המאה העשרים, היא בשאלה אם קיימת חברה ישראלית מאוחדת, אם היתה אי פעם ישות כזאת ואם יש סיכוי לכונן אי פעם בעתיד חברה ישראלית שתכלול את כל חלקי העם היהודי. הפולמוס הזה התחדד באחרונה, עם העלאתה של סוגיית ההפרדה בין חילוניים לדתיים לסדר היום הלאומי. הרעיון המרכזי בפלוגתא זו הוא שדתיים ולא-דתיים מתקשים לחיות בצוותא, במסגרת חברתית תרבותית אחת, בשל המרחק הרב בדעותיהם, מאוויהם, מצוקותיהם ויעדיהם. לכן ירווח לשני הצדדים אם תתפצל החברה בישראל לשתי אוכלוסיות אוטונומיות, דתית וחילונית, על כל המשתמע מכך.

*

בנובמבר 1997 פרסמתי מאמר בשם "להיפרד" בעיתון מעריב. חודשיים לאחר מכן פרסם העיתונאי החרדי ישראל אייכלר מאמר דומה בשם "ניפרד כידידים" בעיתון ידיעות אחרונות. שני המאמרים, שהציגו זוויות ראייה ומצוקות קוטביות, הגיעו למסקנה זהה: הפיתרון היחידי העשוי להציל את החברה הישראלית מהתלקחות ועימות חזיתי הוא היפרדות. החשש המיידי העולה מחזיון כזה הוא התמוטטות אחדותה של החברה הישראלית. אך אם מנתחים את מצב האומה בשנת יובלה, נכון יותר להסיק כי החברה הישראלית מעולם לא היתה מאוחדת ולמעשה, לפי מרבית ההגדרות של אומה או עם, אף פעם לא היתה ישות הנקראת חברה ישראלית.

מאז קום המדינה טופח התעתוע של אומה ישראלית מאוחדת: אנשים בני תרבויות שונות, עם מערך רצונות, רגישויות ומאוויים לא דומה, באים לארצם ויוצרים אריג אחיד אחד מבליל טלאים. הדימוי הזה היה מלכתחילה פגר שנזקק לאינפוזיות ולהנשמות תדירות באמצעות מיתוסים, מלחמות וימי צער וקלון. אומה ששואבת את אחדותה והתלכדותה מבאר החרדה ומאחוות "העולם כולו נגדנו" עוטה על עצמה שקר מתמשך, ומנהיגיה נאבקים מאבק אבוד מראש לנווט ספינה רעועה במים עכורים: סלע המחלוקת הראשון יבקע את הסיפון (1).

הבסיס החשוב והעמיד ביותר ללכידותה והישרדותה של חברה הוא בסיס ערכי-נורמטיבי. בסיס כזה נבנה בעזרת השקפת עולם מקפת, מעין מסגרת הבנה רחבה, הכוללת צרכים וכיווני-עתיד של כל קבוצות האוכלוסייה. בסיס כזה לא קיים אצלנו ולא יכול להיות קיים. בחברה הישראלית יש שתי אוריינטציות שונות בתכלית, המייחלות לאורח חיים שונה ולחזיונות עתיד עוינים זה את זה.

רצח יצחק רבין וכל התופעות החברתיות והפסיכולוגיות לפניו ואחריו, השנאה, הקיטוב, ההסתה, כל אלה אינם יוצא מן הכלל. הם התוצר הטבעי של שני יסודות שונים זה מזה הנכלאים יחד באותו מרחב צר: הם חייבים לדחות זה את זה. האלימות המתפרצת התדפקה על הדלת והיא תגאה עד שיופרדו הצדדים לאלתר. אם לא תהיה הפרדה, יכלה האחד את השני או שיכלו שניהם.

הרב אייכלר מציג היטב את נקודת המבט החרדית כשהוא טוען כי "קשה לנו לקבל שהאמונה שלנו אינה האמונה שלכם והערכים המקודשים שלנו אינם הערכים המקודשים שלכם; שסדר העדיפויות שלכם הפוך מסדר העדיפויות שלנו; שמטרות החיים שלנו שונות בתכלית" (2). החוקר אביעזר רביצקי מתייחס ל"שניות שבין ארץ ישראל בתור ארץ מולדת לבין ארץ ישראל בתור ארץ הקודש" - ולמעשה, זה ניגוד בלתי מתפשר בין רוך ואהבה לבין יראה וחרדה,  בין יישום לפנטסיה, בין מימוש להתבטלות. לכן, "כאשר באה הציונות ועוררה שוב בלבבות את התשוקה הקונקרטית לארץ-מולדת, היא העירה מתרדמתה גם את ארץ הקודש, שגם היא קמה עתה ותובעת את תביעתה" (3).

*

הטענה שהחברה הישראלית מאוחדת, בהיותה שעונה על מורשת משותפת, נכונה רק בחלקה. עבר משותף אינו מספיק לבנות הווה משותף ולנתב עתיד של שיתוף פעולה. ראשית כל, העבר המשותף נכפה עלינו בשלבים רבים של התפתחותו ונסיבותיו. בהרבה נקודות מפנה היסטוריות נשארנו יחד לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן, או יותר מדויק, מיראת המן. שנית, עבר משותף משול לבור הענק הנחפר בטרם יוצקים יסודות לבניין. בור הוא תמיד בור, גם אם פועלים ומכשירים שונים חפרו אותו. יסודות התשתית בבור עלולים להיות בגבהים משתנים, עשויים מחומרים שונים ובעלי עמידות משתנה. במצב כזה נדרש קבלן זהיר ויסודי. אם אין כזה בסביבה, הבית יהיה רעוע מאוד ולא יהיה נעים לגור בו. לנו יש בור משותף והוא עמוק מאוד; אולי עמוק מלהכניס  בו יסודות.

המסקנה ברורה: שנתיים לאחר הרצח האיום של ראש הממשלה חייבת החברה הישראלית לפצל את עצמה: דתיים בצד אחד, חילוניים בצד אחר. אין תכלית ואין תקומה ללא הצעד המכאיב הזה. והוא אינו חייב להיות כל כך טראומטי. איכות החיים של התושבים חייבת להאפיל על הכמות: שתי חברות מצומצמות, אך מלוכדות בתוכן ומתקיימות בנוחות עם עצמן, עדיפות עשרות מונים על חברה אחת גדולה שאוכלת עצמה מבפנים. כך תוכל כל חברה לממש את אורח חייה, שאיפותיה ועתידה, בדרך נאותה ויעילה יותר.

לאחר שכל קהילה תייצב עצמה ותלקק את פצעיה, אולי אפשר יהיה לפתח קשרי ידידות ושכנות טובים. ברגע שמקורות המחיה והעיסוק, סדר העדיפויות הפוליטי-חברתי, והמרחבים הציבוריים יהיו מקבילים ולא יתחרו על אותם משאבים זעומים, ייתכנו אולי אינטראקציות חיוביות. עד אז חבל לבזבז זמן ואנרגיה בנסיונות נואלים ליצור אחדות ואחווה.

המבוכה הראשונה של אותו ציבור רחב הרואה עצמו כמסורתי ושואל "להיכן אני שייך, אם חלק ממשפחתי דתי וחלק חילוני", עשויה להיפתר אם החלוקה בין שתי החברות לא תהיה פשטנית כמו שעשויה להיות החלוקה בין "דתיים" ל"לא דתיים". לצורך זה נדרשת הבחנה ברורה וחדה, בין המתייחסים לדת כעניין אישי לאלה הרואים בה  מסגרת חברתית מחייבת וקולקטיבית. אז מתבהר גם אורח ההשתייכות לקבוצה זו או זו.

כדי שהרעיון הזה יהיה מעשי, צריכה הציונית חילונית להתגבש. אזרחים מימין ומשמאל חייבים למצוא דרכים האחד אל השני. ימין ושמאל הם מושגים נזילים: הם משתנים לפי נסיבות היסטוריות. הפער הפוליטי העכשווי בין נצים ליונים ייעלם עם השלמת תהליך השלום. המחלוקת על שטחים ושלום תיספג אל ההיסטוריה. כאן חשיבותו העצומה של תהליך אוסלו: יותר משהוא פיוס בינינו לשכנינו, הוא מניח את היסוד לפיוס בין חלקי החברה הישראלית, בכך שהוא מנתק את הקשר בין ביטחון לארץ ישראל השלמה, בהשתיתו את הביטחון על יחסים תקינים של ישראל עם סביבתה. על קרקע מוצקה זו אפשר יהיה לבנות בית משותף. בבית הזה יהיה מקום גם למאמינים הרואים את הדת כנחלתם הפרטית ולא כנחלת הכלל.

רוב הרעיונות המובעים כאן  אינם פרגמטיים. הן מועלים באופן יוריסטי-ראשוני ומיועדים להעלות את אפשרות ההפרדה לסדר היום הציבורי. רעיון ההיפרדות בשלב זה הוא קונספטואלי ומסגרתי. דינמיקת הדיון תגלגל אותו בהמשך להתמודדות פרוגרמתית ופרקטית עם האפשרויות החוקיות, הגיאוגרפיות והארגוניות של ההפרדה.

במאמר זה ברצוני להתמקד בחרדה העמוקה, שהיא המניע לרעיון ההפרדה בין חילוניים לדתיים. חזיון הבלהות שבגב תזת ההיפרדות הוא זה של הסכסוך המתמשך (Proctorated Social Conflict) (4). זו תופעה ידועה ומוכרת בחקר הקונפליקטים. מדובר בסכסוך ארוך ונמשך, ללא פתרון, שעניינו צרכי אנוש בסיסיים שאינם באים על סיפוקם, צרכי אנוש שהם יסודות טבועים בכל אדם: תחושת זהות, הכרה עצמית, ביטחון, צדק ושוויון, השתתפות בקביעת גורל, הערכה וכבוד מאחרים ומשמעות חיים (5). אי סיפוקם של צרכים אלה הוא העילה הראשונה לסכסוכים קשים ומתמשכים, שהפכו למחלוקות המאפיינות את תום המאה העשרים.

הצרכים הבסיסיים זהים פחות או יותר אצל בני האדם. ואולם סדר העדיפויות ודירוג החשיבות שלהם נקבע לפי המורשת התרבותית ונורמות ההתנהגות של כל קבוצה. קונפליקט מתמשך וחסר פיתרון מתנהל בין קבוצה החשה כי צרכי היסוד שלה נשללים או לא באים לידי סיפוק, ובין מי שנתפס כשולל צרכים אלה; או שהוא ניטש בין שתי קבוצות עם צרכי יסוד מתנגשים. הסכסוך בין דתיים ללא-דתיים בישראל הוא בעל אופי כזה, ולכן הוא בלתי פתיר. אפשר להשיג פשרה או לקבוע סטאטוס-קוו כשהאינטרסים הם בני חלוף וטקטיים. על צרכי אנוש אי אפשר להתפשר ואין להמירם בשווי-ערך.  לכן, כל הנסיונות להגיע אל העמק השווה, כשמדובר בצרכי יסוד, גובלים בכחש, הם בבחינת מאמצים נואלים לדחות את הקץ. המאבק אינו ניטש על נסיעה ברחוב בר אילן, ועל פתיחת בתי קולנוע בקניון רמת אביב, או על חוקי אישות. אלה אינטרסים, משחקי כוח והשפעה.

המחלוקת האמיתית היא על צביון המדינה והחברה, על פירושים מנוגדים לאידיאלים של חירות, צדק ושוויון, על מהות ותפקיד האדם בעולם, על משמעויות הרע והטוב. כאן פעורה תהום בין הנצים, ולכן מוטב שהתהום תשתרע בין שתי אוכלוסיות ולא תחצה אוכלוסייה אחת באמצעה.

*

המסקנה המתבקשת מתיאור השסע הזה היא שאין לאחותו במסגרת משותפת ובמערכת ריכוזית אחת.  כדי לפתור או ליישב זמנית סכסוכים עמוקים כאלה חייבים לבנות ולייסד מבנים והירארכיות מבוזרות, ספציפיות לכל קבוצת הזדהות. הצרכים הבסיסיים הפסיכולוגיים, הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים של הדתיים והלא-דתיים חייבים לבוא על סיפוקם באמצעות מוסדות וגופים אוטונומיים, לא תלויים זה בזה ארגונית, תקציבית ופרסונלית. חיבוק הדוב הריכוזי של "גופים ממלכתיים", המנסים לפשר בין שתי תפיסות העולם ודרכי החיים הללו יתסכל את שני הצדדים. סופו להיכשל. הדבקות בחברה הישראלית מאוחדת נובעת מכמיהה לשמור על ישות פוליטית ישראלית שלמה, גדולה וחזקה. אבל במצב של סכסוך תרבותי-חברתי מתמשך, הישות הפוליטית המאוחדת רק מחריפה את העימות ומביאה אותו אל פי תהום והתלקחות. הניסיון להמשיך ולהפיח חיים בגוף החברה הישראלית ולהותירו מחוברת למכונת החמצן, למרות תחזיות הרופאים, מונעת סיפוק צרכי היסוד של הצדדים המעורבים בסכסוך הזה בגלל הצורך בפשרה, באיזון.

גרוע מזה: ככל שיתארך הקיום המשותף הבלתי נסבל יתמעטו האמון והכבוד שירחשו הצדדים למערכת הפוליטית והחברתית שמתעקשת להחזיקם יחד. הבוז והטינה יופנו כלפי כל מה שמסמל ובונה את המערכת - המוסדות, הארגונים, הבירוקרטיות, נורמות ההתנהגות וחוקי המשחק, קובעיהם והמנווטים את המערכת כולה. אם המערכת היא דמוקרטית ותלויה בהסכמת אזרחיה, האוכלוסייה הבלתי מרוצה עלולה לשמוט את תמיכתה בה, לא רק באופן סמלי אלא בפועל ממש: ההשתתפות הפוליטית תצטמק עד כדי ניוונה והיעלמותה של הדמוקרטיה ונפילת החברה לידיים אנטי דמוקרטיות (6).

ישויות פוליטיות עצמאיות, נפרדות והומוגניות, מסוגלות ומעוניינות לספק תנאים וסביבה נאותה להגשמת שאיפות ולסיפוק צרכי יסוד של אוכלוסיותיהן. כשהסביבה היא טבעית והומוגנית, מאוויי האזרחים יכולים להיות מושגים ללא מאבק וללא התנגשות עם אינטרסים אחרים. ההשתתפות הפוליטית חברתית היא לוקאלית ואינטרסנטית ולכן גבוהה ופעילה. מעורבותם הישירה של התושבים תשמר ותחייה את הדמוקרטיה, שכן הם  יחושו שבידיהם הפיקוח וההשפעה על חייהם ואמונותיהם. דה-צנטרליזציה של החברה הדתית והחברה הלא-דתית תביא לחיזוק תחושת המחויבות האזרחית, השיתוף והאחווה, ותחושת הלגיטימציה והאמון שתעניק כל סביבה חברתית-פוליטית כזאת למנהיגים. זה בעצם חזון הדמוקרטיה הישירה של הפוליס היוונית הקדומה, שכל תושב בה היה יכול להשפיע, קולו נשמע ודעתו קבעה.

בחברות-הענק של היום נאלצה הדמוקרטיה לעבור לשיטת הנציגים, מטעמי נוחות. הגרסה הזאת לדמוקרטיה יש בה עיוותים וסילופים רבים. ההפרדה לישויות חברתיות-פוליטיות קטנות יותר תיטיב עם הדמוקרטיה, תבצר אותה ותיעל אותה לדורות הבאים. כמובן, אם השיטה הדמוקרטית אינה נראית לאחת מהישויות הללו, רשאים חבריה וקברניטיה לבחור דרך ניהול חברתית-פוליטית הנראית להם. זה העיקרון ההופך את תוכנית ההפרדה לנהירה ומושכת כל כך: חופש בחירה, החירות להיות אתה עצמך, השחרור מהשעטנז המוזר שיש בסלסילה אחת לתפוזים ותפוחים.

*

כדי להדגיש שוב את נחיצות רעיון ההפרדה ולהפיג את החשש הטבעי ממנו כצעד המזעזע תפיסת-עולם שלטת של אחדות האומה, ברצוני לשוב ולהבהיר את מושג הסכסוך המתמשך ואת עקרות הנסיונות לפתרו. הסכסוך המתמשך אינו נולד מניגודי אינטרסים או מהתנגשות פרשנויות לסיטואציה מסוימת. קונפליקט מתמשך, שהוא החמור בעימותים ובעל השלכות הרות אסון, צומח מניכור, תסכול, אכזבה ופחד. שלל הרגשות האלה הוא סובייקטיבי, ולפעמים מנותק ממציאות אובייקטיבית. הסכסוך המתמשך נבנה ומתעצם בעיקר במערכות הקוגניטיביות והפסיכולוגיות של המעורבים בו. כדי להתמודד עם ניכור, תסכול, אכזבה ופחד, מתחפר כל צד בעמדותיו ובהשקפות עולמו. תהליך ההתגבשות הזה נעשה על חשבון היריב, במשחק סכום-אפס אכזרי. ההתקבצות סביב תפיסותיך ומנהיגיך נעשה בעיקר באמצעות הבאשת עמדותיו ועקרונותיו של היריב. אנו עדים לתהליך ארוך ומכוער כזה ביחסי דתיים ללא-דתיים בארץ. תהליך הדה-לגיטימציה הוא הדדי, מפעפע וממיס את יסודות החברה מלמטה. במצב כזה אפשרות ההפרדה אינה רק  פיתרון טכני, הפרדת כוחות לרגיעה זמנית; היא הכרח להצלת חיים.

לקונפליקט כזה יש בדרך כלל שלושה קדקודים: הסיטואציה הראשונית שמולידה אותו;  ההתייחסות, המחשבות, ההכללות, הסטיגמות, המשפטים הקדומים שכל צד מגבש על הצד שכנגד; ודרכי הפעולה שנוקט כל צד לפי המצב הראשוני וההתייחסות ליריב. בסכסוך המתמשך בין הדתיים ללא-דתיים חצינו כבר את קדקודי המצב וההתייחסות. המאיץ הראשון לעימות היו הניגודים בדרכי החיים ובאופן תפיסת החברה והמדינה. בהתאם לכך גובשו התייחסויות והתפיסות ההדדיות של עוינות, לעג ושנאה משני הכיוונים. כעת אנו בדרכנו לקדקוד ההתנהגות: שם כבר החלה האש ללחך את שולי הסטאטוס-קוו. חובה עלינו לחצוץ בין חומרי הבעירה בטרם תעלה שלהבת גדולה על החזון הציוני.

  

 

הערות:

 

1) פלג מולי, להיפרד. מעריב, 17.11.1997

 

2) אייכלר ישראל, ניפרד כידידים. ידיעות אחרונות, 19.1.1998

 

3) רביצקי אביעזר, דתיים וחילוניים בישראל: מלחמת תרבות? נייר עמדה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, יולי 1997.

 

4) Ten Propositions :Edward: Proctorated Social Conflict Azar

in International Conflict Resolution, Wheatsheaf, London ,1984

 

5)  The Basis of Social Order, Dunellen, London, 1973: Control Sites P. Paul -

6) The Open Society and Its Enemies, Harper, New York,   1962    Popper Karl,

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד