בשבח התערובת
בשבח התערובת

 

בשבח התערובת

לאה שקדיאל

אשת חינוך המתגוררת בירוחם

 

הדגם לפיו יכולים ציוניים דתיים וחילוניים להתאחד תחת אמונה אחת וליצור תרכובת חדשה לא צלח. הכותבת ממליצה על פיתוח מעין מודל פדרטיבי של החברה, שבו קבוצות  מנהלות משא ומתן תמידי על פשרה סבירה.

 

אפתח באמירה בנאלית למדי: אנו נמצאים בתקופת מעבר ושינויים, וכאנשי חינוך, כדאי לנו לעגן את הדיון בשינויים אלה במישור הפילוסופי - המעבר מתפיסה אחדותית  (מוניסטית, בלעז) של המציאות, שהיא גם תפיסה הירארכית (יש הגמוניה ויש שוליים) ולכן ניתנת להצגה ליניארית  (מוקדם ומאוחר, פשוט ומורכב, בסיס והסתעפויות) - לתפיסה אחרת  של המציאות.  ה"אחרות" הזאת נתפסת אצל רובנו קודם כל כהתפרקות הסדרים המוכרים והבטוחים, כאנרכיה, כרלטיביזם הרסני, כ"פוסט"  כלשהו, ולא כ"אחרות" בעלת תוכן חיובי מצד עצמה. אנו מרבים לציין כי אידיאל "כור ההיתוך" עבר מהעולם, אך איננו יודעים איך נגדיר את התמונה החברתית של מדינת מהגרים שאנו מבקשים לטפח במקומו. אנו מציינים בחיוך את ה"ממלכתיות" של בן-גוריון, שנגוזה זה כבר, אך מתקשים לאמץ תפיסה חלופית של המדינה והחברה הישראלית. מעטים בינינו מוכנים לכנות את התפיסה האחרת הזאת בשם ספציפי המייצג מחויבות ערכית לתפיסת עולם רצויה, כגון "פלורליזם".

אנו כל כך רגילים לתפיסה האחדותית, ולתחרות בין גורמים על מונופול אקסקלוסיבי (כמו המאבק בין תפיסה אחדותית דתית לתפיסה אחדותית חילונית), עד שאפילו חלק גדול מהשיח על "ערכי הדמוקרטיה" אינו אלא אותה הגברת בשינוי אדרת - גרסה מסוימת של הדמוקרטיה נתפסת כנכונה אונטולוגִית, וממילא גם כמחייבת את החברה באופן בלעדי, תוך דיכוי תפיסות מתחרות הנתפסות כ"אויבות הדמוקרטיה", ללא כל זכר לפלורליזם. כל שניות ערכית נתפסת כנאמנות כפולה  ומסוכנת: גם דתי וגם ממלכתי? גם השתתפות במוסדות המדינה וגם תמיכה ברבנים כמקור סמכות נוסף? גם ערבי בן הלאום הפלשתיני וגם אזרח נאמן במדינת ישראל, המכונה במגילת העצמאות שלה "מדינה יהודית", ללא כחל וסרק? גם דרישה לאוטונומיה תרבותית-עדתית, וגם השתתפות בחיי כלל הציבור? האין בכל אלה צביעות, ניצול ציני של הציבור, אופורטוניזם ותו לא?

*

נולדתי אל תוך מחנה הציונות הדתית, התחנכתי במוסדות ממלכתיים-דתיים, ובהם מתחנכים גם ילדיי. מחנה זה "מתמחה" מאז ייסודו בשילוב תורות שונות לכלל השקפת עולם חדשה - דת ישראל ותרבות העולם, דת וציונות, מסורת ומודרניות. הוויכוח על אודות הצורה שעלינו לשוות לצירוף החדש מתעורר במחנה זה שוב ושוב: "ציונות דתית" מהי? "דתיות לאומית" מהי? "אורתודוקסיה מודרנית" מהי? הנלך בדרכו של הרב ריינס, בן-בריתו של הרצל, אשר דגל בהפרדת ענייני הדת מן הציונות המדינית, וממילא ב"נאמנות כפולה" של תנועת "המזרחי" לשתי תורות שונות בו-זמנית? ואולי עדיפה דרכו של הרב א"י קוק, הרב הראשי הראשון של מוסדות היישוב הארץ-ישראלי בתקופת המנדט, אשר חתר כל ימיו ליצירה הרמוניסטית-אחדותית של היהדות, המתחדשת על ידי מימוש חזון שיבת ציון בימינו? (1)

החינוך הדתי-ציוני שלי הטביע בי כמיהה למימוש אוטופיה משיחית - היינו, "תרכובתית" - וברבות הימים נטמעו באוטופיה שלי גם חזונות של שלום, של צדק חברתי, של פמיניזם. ואולם  לאחרונה אני מרבה לעיין באפשרות אחרת: שמא לא כדאי לנו לכרוך את החזון הערכי הנשאף שלנו באימוץ השקפת עולם תרכובתית-אורגנית דווקא... שתי שאלות מטרידות אותי בהקשר זה: ראשית, האומנם נכונה הדיאגנוזה כי "התפיסה התערובתית" היא המעכבת את התקדמותנו, וכי "התפיסה התרכובתית" היא שתשחרר את מאגרי האומץ הנחוץ לנו? ושנית, אלו תופעות-לוואי עלולות לפגוע בנו אגב אימוץ הגישה של "תרכובת", מהו המחיר שנשלם על כך, האם כדאי לנו לנקוט דרך זו בסופו של חשבון?

מתוך הביטויים הרבים לכמיהה לאחדות, אציין רק שניים: שלטי-החוצות שבהם מתחרות שתי השקפות אחדותיות, "עם אחד - גיור אחד", מול הגרסה המתוקנת בידי אלמונים בכמה מקומות, "עם אחד - גיוס אחד"; והחיבה שרוחשים אנשי חינוך למטאפורה של אווזי הבר במעופם המסודר אחר מנהיג הלהקה, הנראית לי דומה מאד לתיאורה של פלנגה פאשיסטית יעילה עד להפחיד.

המודל שאני מבקשת להציע מבוסס על הצורך המתמיד לשוב ולאזן, כל פעם מחדש, את השקפתנו בין קוטב העמדה האישית והקבוצתית בעלת היגיון פנימי "תרכובתי", לבין הקוטב הנגדי - עמידה של "תערובת" מול האפשרויות האחרות, המיוצגות אולי על ידי היצירות ה"תרכובתיות" של שותפים אחרים בחברתנו - יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחים.

התערובת מול התרכובת היא מטאפורה השאולה, כמובן, משיעורי הכימיה הזכורים לכולנו: שני תהליכים לחיבור בין יסודות. אני נזקקת כאן למטאפורה הזאת, שכן בניגוד למטאפורה אחרת השגורה בפינו - "כור ההיתוך" - יש בה שני דימויים לשתי החלופות, ולא רק לאחת.

מחד גיסא, יש אנרגיה עצומה הגלומה בעשייה משיחית, בהתגייסות למימושה של אוטופיה, של חלום. השאיפה ל"תרכובת" היא ההכרה כי נחוץ מצב נפשי של התגייסות כללית (של הפרט, וגם של הקבוצה והקהילה) לצורך יצירה חדשה - מצב שבו החיים כולם ניזונים מהחידוש, ולכן גם מאפשרים לחידוש להכות שורש ולהתמסד, להצליח. זהו מצב שבו כל העבר ואוצרות הרוח שלו מתפרשים מחדש כשלמות אחת, הכוללת גם את החידוש. מאידך גיסא, מפחידה האפשרות להילכד בעולם סגור של יצירה חברתית המזינה את עצמה, לאבד את חוש הביקורת, את "נקודות ארכימדס" החיצוניות לנו, את הקשר עם מעגלים אחרים של יצירה פוטנציאלית אחרת.

דוגמה מאלפת ביותר לגישה אלטרנטיבית הגיעה אלי ממקום לא צפוי - מניסוח התפיסה שמציג הרב אלי סדן בפנייתו אל חניכי בני עקיבא לאחר רצח רבין (2): הדמוקרטיה כתרבות שיח בין כוחות פוליטיים בעלי שאיפות סותרות היא תמצית הגאולה, משום שרק היא מאפשרת בנייה משותפת של החברה והמדינה! כאן מדגיש הרב סדן, כי עלינו ללמוד מהאומץ של החותמים על מגילת העצמאות, שבחרו להשתתף יחדיו בחזון המדינה היהודית, בידיעה ברורה שהוא נושא אופי של תערובת ולא של תרכובת; שמאחורי המלים החגיגיות על אודות העם האחד, ההיסטוריה האחת, המורשת התרבותית האחת, האמונה האחת - מסתתרים שסעים עמוקים, וכי הרטוריקה של אחדות המחנה מתבססת על הסכמה על כללי משחק. ההתעקשות על חלום התרכובת, אם כן, עלולה להביאנו לאסון, לפסילת השותפים בתערובת, לוויתור על יכולת ההגשמה המשותפת של מדינה "תערובתית".

היו שכינו את הגישה ה"תערובתית" הזו בשם "פוסט מודרניזם קונסטרוקטיבי", (3), המבוסס על קשר מהותי - גם של גורל, גם של יעוד! - בין קבוצות שונות. אין זו תערובת "קלאסית" של יסודות, הנשארים בעינם למרות מגעיהם ההדדיים, כי אם תערובת שבה מתרחשים כל העת תהליכים של תרכובות בין יסודות, תהליכים של השתנות ושינוי, של השפעות ויצירות חדשות, תהליכים המצטמצמים בממדיהם, כך שהמסגרת הכללית של התערובת נשמרת. זוהי עמדה קצת ספקנית, צנועה יותר מהעמדה התרכובתית בעלת היומרה לחזון חובק-כל ובלעדי, ומכאן היתרונות החינוכיים והמוסריים שלה.

*

בקיץ 1973, בעיירה שאמוני שבהרי האלפים הצרפתיים, פרץ ויכוח מפתיע ביני לשותפתי לטיול. גילינו שפקיד הבנק טעה, הוא סבר כי פדינו לירות סטרלינג, אך היו אלה דולרים, ולכן קיבלנו יותר מדי כסף. לי היה ברור לחלוטין שעלינו לשנות את תוכנית הטיול, לחזור לבנק ולהחזיר את הכסף. חברתי לא היתה בטוחה בכך כלל - הרי מדובר בבנק ולא באדם פרטי. הפקיד לא ישלם על הטעות מכיסו, אנחנו בחו"ל, הוא אינו יהודי, הוא אינו יודע שאנחנו יהודיות... את הכסף החזרנו, אבל הוויכוח שהתגלע הטריד את מנוחתי עוד זמן רב. למדנו יחד ספרות אנגלית באוניברסיטה והרגשנו כשתי נשמות-אחיות, והנה התברר שהחינוך שקיבלנו - בבית, בבית הספר, בקהילה - פער תהום בינינו.

בניגוד להוריה החרדיים של חברתי, הורי, החלוצים הדתיים, חוללו מהפך עקרוני בחייהם, משום שהפנימו את המודרניזציה כתהליך ששינה את זהות הפרט ואת הגדרת הקבוצה. רק לאחר שעברו שינוי "כימי-תרכובתי" מעין זה, יכולים היו לשלב שמירת מצוות באתוס מוסרי אוניברסלי, לראות את היהודים (דתיים כחילוניים) וה"גויים" כשותפים שווי-ערך בחברה אזרחית. שינוי זה הכשיר אותם להתחברות עם הציונות החילונית לצורך בניין העם והארץ. אין פלא אפוא כי "הברית ההיסטורית עם החילוניים" החזיקה מעמד כל עוד נשמרה קרבה יחסית בין שני המחנות. הדתיים הציוניים גילו מתינות בסגנון חייהם, והחילוניים היו לאומיים-יהודיים די הצורך. במלים אחרות: הכל נשענו על חוזה חברתי של "תרכובת", וסימנו היטב את הקבוצות החריגות, אלה הנסבלים בקרבנו בבחינת תערובת (4) בלבד, היינו - הלא-ציונים (החרדים, הקומוניסטים, יהודי הגולה המסרבים לעלות לארץ).

במשך שנים הרגשתי כי החברותא האמיתית שלי עם חילוניים מבוססת על הנוסחה הזאת: הלכתי בדרכי הורי, והשתתפתי בבניית חברה שישתלבו בה עקרונות התורה באופן מהותי והרמוני בעקרונות החברה האזרחית, המודרנית והדמוקרטית. למשל, אני מצהירה על נכונותי לתרום איברים להשתלה באמצעות כרטיס "אדי", וגם הצלחתי לשכנע את הנוגעים בדבר לתקן את הנוסח המודפס מ"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא", ל"כל המקיים נפש אחת בעולם כאילו קיים עולם מלא" (גרסת הרמב"ם, התואמת את הנוסח שבכתבי היד של התלמוד). בעבורי היתה בזה נגיעה בשורש ההגדרה העצמית האישית והקבוצתית שלי.

אני מייצגת סוג של יהודים דתיים שהם בני שיח נוחים ביותר לחילוניים: מוקירים שונות בין בני אדם שווי-זכויות, מכבדים פלורליזם רעיוני. אבל התקרית ההיא בשאמוני טפחה על פני, העמידה אותי על מגבלות השיח ההרמוניסטי הזה, העלתה באוב אפשרויות יהודיות שלא רציתי לשקול ברצינות, חתרה תחת הדימוי העצמי הצדקני-פרוגרסיבי שלי. הבנתי שהחיבור ביני לבין חברתי בעלת הרקע החרדי הוא חיבור של תערובת ולא של תרכובת, שנוכל להגיע להסכם לגבי ההחלטה המעשית (להחזיר או לא להחזיר את הכסף), אך לא נוכל להסכים על הנחות היסוד, על תפיסת העולם הדתית והמוסרית. והרי חיים כאן הרבה אנשים שעברו תהליכי מודרניזציה שאינם כוללים שינוי זהות הפרט והכלל (יהודים מזרחיים או חרדים-אשכנזים, ערבים מוסלמים ונוצרים), ומן העבר האחר גם כאלה שעברו תהליכי שינוי זהות מעבר ללאומיות הציונית (ישראלים אוניברסליסטים - כינוי שנראה לי מדויק יותר מ"פוסט-ציונים", כלשון האשמה המוטחת בהם).

הבחירות האחרונות מכריחות אותנו לראות נכוחה את ההרכב המסובך של החברה שלנו. האם נתעקש על הגדרת התרכובת הנכונה, במאמץ להרחיב את מעגל המשתייכים אליה, או שאנו בשלים להגדרה אחרת של השותפות החברתית? נראה לי שכאן יועיל לנו הפוסט-מודרניזם הקונסטרוקטיבי: במקום להטיל דופי בקבוצות המגלות יחס אינסטרומנטלי בלבד למדע, לדמוקרטיה, או לציונות וליהדות, עלינו לחפש דרכים להגדרת מנגנונים של דו-קיום בתוך מסגרת רחבה למדי של זהות קולקטיבית. אני ממליצה על פיתוח מעין מודל פדרטיבי של החברה, שבו קבוצות  מנהלות משא ומתן תמידי (5) (ואי אפשר להימנע כאן ממאבקים פוליטיים) על פשרה סבירה.

מעניין, למשל, להשוות את הממלכתיות הבן-גוריונית של טדי קולק, ראש עיריית "ירושלים אחת", שפיתח קונספציה הרמוניסטית-תרכובתית, לסגנון הפעולה של אהוד אולמרט, המנהל במודע ובפועל עיר של קבוצות-תושבים בעלי אינטרסים מנוגדים. מתברר כי רק כשליש מתושבי העיר יכולים להיחשב כתומכי התרכובת ההגמונית הציונית (חילוניים ודתיים-ציוניים), והיתר - יהודים חרדים, ערבים - יכולים להשתלב רק במסגרת קונספטואלית אחרת, רופפת יותר. אולמרט הוא איש ליכוד, הנאבק על שמירת ירושלים מאוחדת בריבונות ישראלית, אבל לדעתי הוא ויתר באופן מפוכח על החלום התרכובתי, ומנסה לשמור על האחדות דווקא מתוך ראייה תערובתית של העיר. אני מציעה לראות בשינוי הזה כורח מציאות, ולהיערך לקראתו.

*

אחד מעמיתי בבית הספר למנהיגות חינוכית, חן ברם, השתמש במטאפורה מעניינת להמחשת השינוי בכיוון של רב-תרבותיות - "משחור ולבן, לקשת של צבעים". נזכרתי בטרילוגיה של במאי הקולנוע הפולני קישלובסקי - "כחול", "לבן", "אדום". את שלושה תרחישי העתיד שאני רואה אפשר לעצב כשלושה סרטים: הראשון - לבן ובו נצנוצי צבעים שונים, כעין צדף; השני - שואף אל השקוף; והשלישי כעין סביבון - לפעמים הוא נח ואז בולטים בו אינספור צבעים, ולפעמים הכל מתערבל ונראה לבן. כל אחד מתרחישים אלה מבליט דגש אחר במעבר מחברה מוניסטית-תרכובתית לחברה פלורליסטית-תערובתית.

התרחיש הראשון - הלבן המנצנץ - הוא המתון ביותר. עדיין מודגשת כאן התרבות של הרוב הדומיננטי, האקסקלוסיביות של הציונות (עם אוריינטציה מערבית, ומנקודת מבט גברית), אם כי ניכרות תוספות חשובות. דוגמה לכך הוא פרויקט "תעודת זהות" בירוחם, שעניינו תיעוד סיפורה של העלייה וההתיישבות בעיירות הפיתוח על ידי העולים עצמם, כלומר: מתן קול לאנשים שעד עתה דיברו במקומם או דילגו עליהם, במסגרת הסיפר הכללי המקובל (6). לכאן שייכות קריאות להרחבת תוכנית הלימודים הקיימת, להכללת לימודי השפה והתרבות הערבית, ונושאים כמו שואת הארמנים והצוענים, או שוויון זכויות לשחורים ולנשים.

התרחיש הזה עדיין מחזיק בתפיסה שיש קאנון - רחב וגמיש יותר מבעבר - שמערכת החינוך צריכה להנחיל. במונחים של פרופ' צבי לם (7), מדובר בחינוך אקולטוריסטי - אצל התלמידים תטופחנה הסובלנות, ההקשבה והאיטגרציה, כתכונות רצויות.

לכאן גם שייכים דיבורים על דיכוטומיה, הנובעת מהתמודדות של הקאנון המרכזי עם כל מה שמוגדר כ"אחר". לפעמים הדיכוטומיה לובשת צורת "שסע", או  "פער תרבותי" שיש לגשר עליו. לפעמים מדברים על הצורך בדיאלוג - מתוך אמונה כי הדיאלוג ישנה את הזולת, או מתוך אמונה שהדיאלוג ייצור מכנה משותף רחב שיאפשר הנחלת הקאנון הלאה.

בתרחיש הזה אני רואה הרחבת הזהות התרבותית הקיימת, כדי שאפשר יהיה להמשיך לחזק בה. בסופו של דבר, קבוצות שהיו דומיננטיות מבחינה תרבותית תישארנה מרכזיות ומכתיבות.

התרחיש השני עוסק בסוציאליזציה: מערכת החינוך כבר אינה רואה עצמה כיוצרת תרבות, כמפרשת אותה, כמשמרת אותה, כמנחילה אותה, אלא כמכשירה בני אדם לתפקד בעולם משתנה, בין היתר לכיוון רב-תרבותיות. מכאן המטאפורה של השאיפה אל השקוף - מערכת החינוך מאבדת את תפקידה הייחודי או מוותרת עליו, ו"מוקד השליטה" התרבותית נעשה חיצוני לה. ממילא מובן מדוע מתחזקים בתרחיש זה הלימודים המדעיים והטכנולוגיים, וגובר האי-רצון להתמודד באותה רמה עם תכני תרבות, עם הומניסטיקה.

לכאן שייכים הדיבורים על פרגמטיזם במקום אידיאולוגיה, על בתי ספר אפקטיביים ו-Accountability, על תפוקות וביזור, ואפילו על העצמת הורים. החברה נתפסת כמורכבת מיחידים חזקים ואוטונומיים יותר מאי-פעם (8), ובית הספר דואג לטפח תחרותיות, מצוינות, גמישות. התרבות היא תרבות ההצלחה בחיים - כלומר, בסופו של דבר בולטת תרבותם של החזקים. הזהות תהיה אוניפורמית-גלובלית, או ששלל הזהויות התרבותיות אינו חשוב כל כך, כלומר - הן קצת מחוקות...

התרחיש השלישי - ה"סביבון" - מבוסס על ההכרה שריבוי תרבותי פירושו גם ריבוי מוקדי כוח. הקבוצה הראשונה שביססה את עצמה כמוקד כוח תרבותי מחוץ לקאנון הציוני הדומיננטי היא של החרדים; הבחירות האחרונות הבליטו את תמיכתם של מזרחים מסורתיים רבים בגרסה משלהם לפוליטיקה החרדית הזו. בולטת גם התחזקות ערביי ישראל, לא רק בדפוסי ההצבעה לכנסת, אלא גם באמצעות ועדת המעקב של הרשויות הערביות, כמוקד כוח תרבותי עצמאי. תוכניות לימודים חדשות מונהגות בשטחי האוטונומיה וביתר השטחים, לרבות מזרח ירושלים, וגם אלה משפיעות על ערביי ישראל. חלק מהחינוך הממלכתי-דתי כבר אינו ממלכתי, אלא מפוצל לזרמים עצמאיים המוחזקים במסגרת החמ"ד אך ורק הודות לתפיסה "פדרטיבית". גם בחינוך הממלכתי מתרבים בתי הספר הייחודיים. קבוצת מזרחים הקימה את "קדמה", וחלק מהעולים מרוסיה חשים צורך לפתח מסגרות חינוך נפרדות (למשל: כיתות נפרדות במקיף דתי ה' בבאר שבע, עם תגבור במתמטיקה ובמדעים), עם או בלי השפה הרוסית.

לתרחיש הזה מתאימה אידיאולוגיית האינדיבידואציה - לא של הפרט, אלא של קבוצות מובחנות בחברה. המדינה מקבלת בהדרגה את ההתפתחות הזאת, אבל מכיוון שהדבר מתנהל מתוך השלמה עם הבלתי-נמנע, בדיעבד ולא מלכתחילה, אין נותנים את הדעת די הצורך לשאלת המסגרת ה"פדרטיבית" המאחדת (9). מה צריכה לכלול הליבה המחייבת של תוכנית לימודים כזאת? הגדרת מינימום מחייב של אוריינות עברית, ערבית ואנגלית; מתמטיקה, מדעים, מחשב; אזרחות (10); ספורט, שחייה, חינוך מיני, זהירות בדרכים; וכן מינימום כלשהו של אמנויות, תרבות מקומית ועולמית, היסטוריה, וגיאוגרפיה. כל קבוצה תוסיף על אלה לפי הדגשים שלה.

להערכתי, בתרחיש זה המדינה תשמור לעצמה סמכויות למתן שוויון הזדמנויות, טיפול בחלשים, ורישוי מורים ומוסדות חינוך (בהבדל מהכשרת מורים, תחום שממנו תמשוך המדינה את ידיה בסופו של דבר). התכונות שיזכו לטיפוח יהיו היכולת לנוע בין מסגרות זהות ולחיות בהן בו-זמנית, ניהול משא ומתן, סובלנות לפשרה.

את שלושת התרחישים האלה אפשר לראות כתהליך תלת-שלבי רציף. אפשרות אחרת היא לראות בהם מגמות, הקיימות בהווה זו בצד זו, בבתי ספר שונים ובחלקים שונים של החברה הישראלית, מגמות שיתחדדו בעתיד ללא הכרעה. ואולי יתקיים רק אחד מהם, או שילוב שלהם.

לבסוף, ברצוני להביע חשש פן תכפה עלינו המציאות את התרחיש השלישי בלי שנהיה מוכנים עם המסגרת ה"פדרלית" המאחדת, משום שנשארנו שבויים בקונצפציה "תרכובתית" יותר מדי.

     

הערות:

               

 (1)  גילי זיוון, גיליון, סיוון תשנ"ו, בעקבות בני איש-שלום במחקריו אודות הגותו של הרב י.ד. סולובייצ'יק.

(2)  האם יש בכך כדי לשפוך אור על הביטוי "ערב רב" (שמות י"ב, ל"ח)?... ראו משה ויינפלד, "ערב רב" (1971), אנציקלופדיה מקראית, כרך ו', עמ' 361-362, מוסד ביאליק.

(3) איימי גודמן מכנה זאת "שחזור חברתי מודע" (Democratic Education, 1987)

(4) דבורה גולדמן-גולן ולאה שקדיאל (1992), "היסטוריה ושינוי חברתי בירוחם". על"ה - עלון למורי ההסטוריה, משרד החינוך והתרבות

(5) מ.צ. נהוראי, "הרב ריינס והרב קוק - שתי גישות לציונות", בתוך: יובל אורות, בעריכת ד"ר איש-שלום ופרופ' רוזנברג, הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה. נדפס שוב בתוך: הציונות הדתית בתמורות הזמן (תשמ"ט), בעריכת ד"ר יחזקאל כהן, הוצאת הקיבוץ הדתי - נאמני תורה ועבודה, עמ' 25-34

(6) הדברים התפרסמו לאחר מכן בבמות שונות, בין היתר תחת הכותרת "החשבון והנפש", גיליון, כסלו תשנ"ו, בעיקר עמ' 44-45

(7)  לם השתמש במונחים אקולטורציה, סוציאליזציה, ואינדיבידואציה לציון אידיאולוגיות בחינוך, בהרצאותיו בסתיו 1995 בבית הספר למנהיגות חינוכית. זהו שכלול של המושגים שבהם השתמש בפרסומיו

(8) מדבריו של ד"ר יעקב קריב ביום העיון הנ"ל

(9)  פרופ' דוד גורדון, שכיהן כיו"ר המזכירות הפדגוגית בשנים 1993-1996, ניסה לעודד גיבוש מדיניות ממלכתית בכיוון זה, אך נתקל בהתנגדות חריפה של מצדדי ה"תרכובת" המסורתית המחייבת (החלוקה הקיימת לדיסציפלינות, וכן החלוקה המנהלית לזרמי החינוך השונים)

(10) דו"ח ועדת קרמניצר (1996) מעמיד סוף-סוף קונצפציה עצמאית של המקצוע, במקום הפינה שהוקצתה לו עד כה כסעיף צדדי של תולדות תקומת עם ישראל בארצו

   

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד