הבקיעים שהיו לשבר
הבקיעים שהיו לשבר

הבקיעים שהיו לשבר

רוביק רוזנטל

עורך "פנים" ועורך הדעות של "מעריב".

ספרו "הקיבוץ בעידן הספק" יצא לאור ב1980- בהוצאת ספרית פועלים

 

המאפיין את הקיבוץ של שנות התשעים הוא הדיסוננס, כלומר, חוסר ההתאמה בין קיומו ותחושותיו של היחיד לבין "הקיבוץ". חבר הקיבוץ, החל מאמצע שנות השמונים, אינו עובד גאה, אלא בעל חוב עתק שבדרך כלל אינו מבין איך יצר אותו ומתי. הפרטת התמורה, שניזונה מהמשבר הכלכלי, מאיצה את תהליכי השבר.

 

לפני כשנה ביקרתי בקהילה קטנה של קומונות קתוליות בגרמניה, לצורך כתבה עיתונאית. התקבלתי בסבר פנים יפות ואנשי הקהילה, המפוזרת על פני גרמניה וארצות אחרות, פתחו לפני את השערים. אני מניח שהכל נעשה בצורה מבוקרת, ובכל זאת למדתי הרבה בין השיטין על האופי המיוחד של הקהילה, עירוב של אמונה דתית עמוקה, תחושות אשמה בעקבות השואה והומניזם סוציאליסטי שקשה למצוא כמוהו בעולם המערבי. בשיחות אישיות למדתי גם על האופי הסגור של הקהילה, שהזכיר לי את הקיבוץ בשנות נעוריו: החלטות קולקטיביות (בדרך כלל, בהנחיה של מנהיגי הקבוצה הלא פורמליים) על חיי הפרט בתחומים אינטימיים כמו חתונה וגידול הילדים, טשטוש הגבול בין ה"אני" וה"אנחנו", התמסרות טוטלית של היחיד לקהילה ללא כל כפייה.

כתבתי מה שראיתי ושמעתי במידה רבה של אמפטיה, אבל בפירוט מתבקש. לאחר שהתפרסמה הכתבה בעיתון הגרמני "פרנקפורטר רונדשאו" קיבלתי מכתב נזעם מאחד מראשי הקהילה שאירח אותי. הוא הופתע מהרוח העניינית, המרוחקת לטעמם שנקטתי, ובעיקר מהעובדה שציטטתי סיפורים אישיים רבים כל-כך. "גרמת לנו נזק רב", כתב האיש. לא עברו 24 שעות והפאקס שלי פלט מכתב נוסף, הפעם מן המנהיגה ההיסטורית של התנועה, טראודל ולברשר, אשה מרשימה וחכמה שלא מזמן התאלמנה מבעלה שייסד את התנועה הקטנה יחד אתה. "שמחתי על הכתבה", כתבה לי, "היא היתה בעבורנו ניסיון חשוב, מפני שהביאה אותנו להסתכל אל עצמנו. קיום הקהילה שלנו כרוך באמונה, שהיא בלתי נראית ובלתי נתפסת בחושים, כמו אלוהים. הוא לא ניתן להבנה מבחוץ".

*

בניגוד לגברת ולברשר אני סבור שאפשר להבין "מבחוץ" את הקהילות הקתוליות בגרמניה, כמו את הקיבוץ, כמו קהילות סגורות וסגורות למחצה; ויותר מזה, אני סבור שההבנה הזו היא לעתים, ובעיקר במצבי משבר, נכונה ונוקבת יותר מיכולתו של גוף להבין את עצמו "מבפנים". זה כעשר שנים אינני חבר קיבוץ, לאחר שחייתי בו 24 שנים.  אבל אני מתבונן בו באהדה ובדאגה, לעתים בכאב. הדברים שאני רואה קשים, מדובר בחברי, מדובר בעולם שהשתתפתי ביצירתו, ואני חש עם זאת כי כלי הבנה הפנימיים של הקיבוץ לכודים באותה מלכודת שהקיבוץ נתון בה ושאנסה להציג אותה בעיני היום. "אנחנו לא מסוגלים להסביר לעצמנו מה קורה", אמרה לי חברה בעלת מעמד מקיבוץ מפואר, שאף נכתבו עליו ספרים, "מפני שאנחנו מבוהלים. פשוט מבוהלים".

במשך שנים רבות שולטים בכיפת התובנה של הקיבוץ הסוציולוגים, חלקם הגדול  חברי קיבוץ. הסוציולוגים פרצו בשנות השבעים את הפריצה הגדולה בהבנת הקיבוץ, אחרי שהמנהיגים האידיאולוגים עירפלו ועיוורו את עיני הציבור ואת עיני עצמם בערבוב בלתי נסלח של הרצוי והמצוי. הסוציולוגים יצרו פרמטרים וקני מידה, יצרו שפה, הציבו את הקיבוץ בתוך ספקטרום של חברות, קהילות, הגדירו את מפת השאלות. אלא שהתפקיד שלקחו על עצמם היה בעוכריהם. סוציולוגים אינם יכולים להיות מורי דרך במקום המנהיגות האידיאולוגית שנחלשה, אבל זה מה שהתבקשו במידה רבה להיות. הסוציולוגים של הקיבוץ דומים, במידה מסוימת עד היום, למי שמתרוצצים אחרי חברה נשברת וממשיכים לתאר אותה בכלים של חברה אינטגרטיבית, העוברת תהליכי שינוי הניתנים להגדרה ולכימות. רובם ניסו ומנסים, יחד עם העבודה הקשה של תיאור הקיבוץ, גם להגן עליו, לעודד את חבריו, להציב להם דרך, בעצם, לשמור על גחלתו.

במבט של אוהב שפרש, מן הצד, אני סבור שלסוציולוגים חסר יסוד מרכזי שבלעדיו אי אפשר להבין את הקיבוץ היום, ובדיעבד גם את הקיבוץ של פעם, וזאת מתוך הערכה לעבודה הרבה שלקחו על עצמם. אני כופר בכך שניתן להתייחס לקיבוץ כאל  "מערכת" גרידא, למרות שהוא מרתק כמערכת. הקיבוץ הוא יצירה אנושית הנוצרת כל הזמן בדיאלוג בין היחיד והקהילה, והדבר נכון לא רק היסטורית אלא בכל שלב של קיומו, גם בשלב העכשווי. בכך הקיבוץ שונה מן העיר, שבה היחיד "אדיש" למבנה החברתי; ומן הכפר במובנו האירופי, שבו היחיד מתייחס אל הסביבה המסורתית כמובנת מאליה, כ"מקום". הקיבוץ דומה, למשל, לקהילות נוצריות מסוג מסוים, המנסות להגדיר מחדש את עקרונות הנצרות, והוא דומה לקהילות שיתופיות דתיות בודהיסטיות. באלה ובאחרים מתקיים מתח מתמיד, יומיומי, בין היחיד לבין הקהילה כיצירה שוטפת הדורשת התייחסות וטיפוח. על כן אני טוען, כהנחת עבודה יסודית לדיון הזה, שאפשר להבין את הקיבוץ קודם כל דרך מערכת היחסים של היחיד והקהילה. הדיון הזה יכול על כן להתקיים על קו התפר ביניהם, כלומר, בשילוב של כלים סוציולוגים ופסיכולוגיים.

*

בתקופה של הרמוניה (יחסית) הגורם המניע את הקיבוץ, כלומר, את יחסי היחיד והקיבוץ, הם עמדות ורגשות הרמוניים, אמונה, הזדהות, שייכות, אינטימיות. בתקופה כזו אפשר לשים את היחיד "בסוגריים", שהרי אין לכאורה קונפליקט מהותי בינו לקהילה, ולדון בקהילה כמערכת, כדרך שדנים בה הסוציולוגים. תקופת ההרמוניה (היחסית) הסתיימה זה כבר. בקיעיה החלו נראים בסוף שנות השבעים, היא עברה שבר נורא במשבר הכלכלי של שנות השמונים, והמאפיין את הקיבוץ של שנות התשעים הוא הדיסוננס, כלומר, חוסר ההתאמה בין קיומו ותחושותיו של היחיד לבין "הקיבוץ". במקרים קיצוניים, הדיסוננס מתבטא בקונפליקט גלוי, בעוינות או איבה למערכת. בדרך כלל, זו מערכת יחסים מסובכת הרבה יותר, של אכזבה, חוסר סיפוק ודאגה, מעורבים בשרידי המערכת ההרמונית של הזדהות ואמונה.

קבוצות שונות באכלוסייה הקיבוצית חוות את הדיסוננס בדרך שונה. על "הוותיקים" נחה עצבת מעורבת, עצבת טבעית של הזיקנה, עם חכמת הזקנים היודעים שכמעט כבר לא יוכלו לשנות דבר, אם יכלו אי פעם לשנות. בקיבוצים העוברים כבר עכשיו שינויי הפרטה מואצים, העצבת מתחלפת במרירות: הנכס היחיד שיש לוותיקים בקיבוץ, בניגוד לבני משפחתם או בני דורם בכל צורת חיים אחרת, הוא מפעל החיים שלהם. מפעל החיים נשבר ומופרט, ובדרך כלל בשבר הזה הם זוכים לפירורים. המעלות הידועות של הזיקנה הקיבוצית ("המקום האידיאלי לילדים ולזקנים", אמרו פעם במחמאה אירונית) הולכות ונעלמות. החמימות של החברה האינטימית העוטפת את הזקנים מצטננת; מעמד העל של הזקנים בחברה מסורתית לא תורגם למעמד דומה של הזקנים בקיבוץ. אחד היתרונות המוכחים של הקיבוץ הוא שהזקן יכול לעבוד עד סוף ימיו, אבל במציאות של הפרטת הפרנסה, מוטל סימן שאלה כבד על עבודתם, ללא הפיצוי פנסיוני, שבו מוגדר מעמדו של הזקן כמי שצבר את מחייתו כל ימי חייו. לא ניתן להם  "להוריש" נכסים חומריים לבניהם שעזבו את הקיבוץ, ואילו על עקרון הקניין של הקיבוץ עצמו עומד סימן שאלה ללא מענה.

על בני החמישים, בני הקיבוץ שבגרו ובוגרי התנועה החלוצית שבגרו אתם, מוטל עול כפול, בלתי אפשרי. הם אמורים עדיין "להנהיג" את הקיבוץ לאן שהוא, אבל הם אחוזים, כדברי המצוטטת לעיל, בבהלה על עצמם. בקו ההתפתחות הקיים, מצבם אמור להיות קשה ממצב הוריהם, הקיבוץ המופרט מזמן להם זיקנה  מעורפלת וחסרת זכויות, הם עלולים להפוך לחסרי קניין, חסרי בסיס חומרי ויכולת הורשה במציאות פחות אינטימית, פחות אינטגרטיבית ופחות ערבה להם מזו של היום. בני הקיבוץ האלה גדלו בקירבה רבה למפעל ההורים, בדרך כלל בהערכה עמוקה וברצון לשמור עליו. כוחות השימור של הקיבוץ נטמעו בהם, הם מגוננים בדרך כלל על "הקיבוץ", אבל הם אלה שצריכים לשנות אותו. אני רואה בקבוצה הזו בלבול, התרוצצות ופחד.

בני הקיבוץ הצעירים, בני השלושים ששרדו את גלי העזיבה הגדולים, הם סוכני השינוי המתקבלים יותר על הדעת. הם ודאי מבוהלים פחות מהוריהם, מחויבים פחות למכלול עיקרי האמונה, אבל עם זאת שתולים ב"מערכת" ובחוקיה. יחד עם "הנקלטים", קבוצה גדלה והולכת שהשפעתה על הקיבוץ גדלה והולכת, הם יצטרכו לנווט את הקיבוץ בגלגולי הצורה שלו. ספק אם הדור הזה מצמיח את הכוחות המתאימים. העמדה שלו כלפי הקיבוץ "אקולוגית" בעיקרה. בני הקיבוץ, אולי כמו בני אזור או מקום בעולם כולו, אוהבים לעתים קרובות את נוף ילדותם ואת מעט המסורת שנוצרה בו. הקבוצה הזו חיה בדיסוננס פחות מזה של הוריהם, אבל היא גם אינה מייצרת כלים להתגבר עליו.

*

קבוצות האנשים האלו מתנהלות בתוך תהליך שינוי קשה, מרתק, ובדרך כלל מעין-סטיכי. השינויים בקיבוץ מתחוללים והתחוללו בעבר לא בתהליך מודע של התבוננות, ניסוי וטעייה, אלא באמצעי תגובה כאשר שינוי סטיכי מגיע למצב שבו הוא מאיים על קיום המערכת. אז מתרחש בתחום השינוי מהלך של "החלטה ועיצוב מחדש", המעניק לשינוי תדמית של מהלך יזום וראוי.

שנות השמונים היו כאלה - סדרת שינויים שבהם הותאמו דפוסי החיים למציאות החברתית שהשתנתה תמיד צעד אחד לפניהם. השינוי הדרמטי מכולם היה המעבר ללינה משפחתית. לעניין הזה נדרשו מאבקים כואבים, איומים בהוצאת קיבוצים מהתנועה (לפחות בקיבוץ הארצי). היום ברור שהשינוי הזה היה הכרחי ובא מאוחר מדי. קשה, כמעט בלתי אפשרי, להצדיק את הלינה המשותפת במונחים חינוכיים, פסיכולוגיים או של טובת הילד. גם ההילה האידיאולוגית של "החינוך המשותף" אינה יאה לדיון הזה. החינוך המשותף היה יכול להתקיים ולהניב פירות אולי אפילו טובים יותר ללא הלינה המשותפת, שניתקה את הילד מן המשפחה ברגעים הקריטיים והאינטימיים ביותר של היממה, ההשכבה וההשכמה.

ההצדקה היחידה ללינה המשותפת באה מכיוון "טובת ההורים", או "טובת החברה". לינת הילדים בבתים היתה אמורה "להרחיק" את ההורים מפעילות הלילה של הקבוצה, ובדיעבד מדובר פה במעין מאבק רומנטי - אל מי תופנה האנרגיה הרגשית של חבר הקיבוץ בשעות הערב והלילה - אל "הקהילה" (או "העדה"), או אל הילדים (כלומר, המשפחה). במאבק הסמוי בין המשפחה והקהילה היתה שיטת הלינה כלי נשק רב עוצמה. ילדים לנים בבית הם ניצחון של "המשפחה", ילדים לנים בבית הילדים - ניצחון "הקהילה". מאחר ש"המשפחה" כמעגל השייכות האינטימי, הבטוח והחשוב ביותר, ניצחה בפועל, היה ביטול שיטת הלינה המשפחתית עניין של זמן.

מערך השינויים החשוב השני, בשנות השמונים, היה בתחום הצריכה. תיקון השיטה בתחום הצריכה הוא בעיני, גם היום, התיקון שבו היתה התנועה הקיבוצית צריכה להתרכז גם לפני שנות השמונים. בניגוד לתחום העבודה וניהול ענייני הציבור, שהם תחומים ציבוריים, הצריכה היא תחום פרטי בהגדרתו, כמעט בכל ענפיו. האדם מתלבש, מבלה, אוכל ומתלבש כיצור אינדיווידואלי (גם אם בהקשרים חברתיים). על-פי טבעה של הצריכה וטבעו של הצרכן, תהליך הצריכה צריך להיות משוחרר ככל האפשר ממעורבות מוסדית או קהילתית.

כדי לפתור את הסתירה הפנימית שבצריכה השיתופית, עברו הקיבוצים בהדרגה מצריכה שוויונית מכנית ("כולם מקבלים אותו דבר"), לצריכה "גמישה" באמצעות שורה ארוכה של הסדרים וחוקים מסובכים, כמו "תור נופש", או "נקודות חוץ-לארץ", "תקציבי תרבות", "צרכנייה פתוחה" וכדומה. השיטה נראתה מפתה, וענתה לכאורה על הסיסמה הידועה "לכל אחד לפי צרכיו". אבל היא לא עבדה, מפני שהקיבוץ נשאר עדיין מתווך בין החבר הצורך לבין הצרכים המסופקים, קטנים כגדולים, כמעט בכל שלב. הצריכה הפרטית המשיכה להיות שזורה במערכת ההחלטות הקיבוצית. בפועל התנהלה הצריכה השיתופית האינדיווידואלית למחצה על-פי "מדד הגבינה הצהובה". כאשר הקיבוץ היה במצב שפיר, ניתן לחברים לרכוש בצרכנייה "לפי בחירתם" גבינה צהובה (בדרך כלל מסוג אחד). כשהמצב החמיר, הוצאה הגבינה הצהובה מהצרכנייה, וחוזר חלילה. הצידוק לכך היה "המצב הכלכלי". אני חושד שגם בימים קשים היה כאן ביטוי לחוסר הרצון של "הקולקטיב" להניח ליחיד לצרוך צריכה פרטית וחופשית באמת.

האלטרנטיבה למערכת "ההסדרים הגמישים" היתה "התקציב הכולל", שבשנות השבעים נחשב עדיין מוקצה, בהיותו מעין-משכורת. התקציב הכולל של אז נראה היום מצומצם ושולי ביחס למה שצריך היה להיעשות, על-פי השקפתי, כבר בשנות השמונים: הפרטה רחבה של הצריכה, בלי לשבור את עקרון ההפרדה בין התרומה לתמורה. אילו התבצעה הפרטה גורפת של הצריכה בזמן, ייתכן (ואינני בטוח שהדבר היה אפשרי) שהקיבוץ היה יכול לעקוף את הפרטת השכר והקניין שבה הוא מצוי היום.

התחום השלישי שבו חלו תהליכי שינוי משמעותיים הוא תחום "הדמוקרטיה הישירה", שעליו היתה גאוות הקיבוץ, ובצדק רב, מאז היווסדו. שיחת הקיבוץ הפכה בשנות השמונים בהדרגה ל"מועצה ציבורית", או ל"שיחה בווידיאו" (פיתוח של שנות התשעים), ובכל מקרה, למוסד ההולך ונחלש ואחרים תופסים את מקומו.

את התיקון הזה אני רואה היום בזווית חיובית ובזווית ביקורתית. הזווית החיובית היתה שהקיבוץ היה לכוד בסבך של גורמים מחליטים, ריבוי ועדות, ריבוי עניינים הדורשים דיון והחלטה. התהליך הזה אינו עומד במבחן השכל הישר, ואינו מעיד על בשלות ארגונית. אין כל סיבה שמכלול שלם של אנשים בגילים שונים ובעיסוקים מגוונים יקדיש זמן, אנרגיה ומתח בין-אישי בנושאים פעוטים הניתנים לפיתרון פשוט. אחת ההרגשות העזות שלי, מיד לאחר שעזבתי את הקיבוץ, היתה ששורה ארוכה ודחוסה של עניינים בלתי חשובים פסקה להעסיק אותי באחת.

מצד אחר, סבל הקיבוץ מתופעה הפוכה דווקא בתחום המשקי, שבו היתה הדמוקרטיה הישירה לקויה בהחלט. גם אם עניינים הגיעו אל השיחה או האסיפה, הם נחשבו "נושא שאין החבר מן השורה מבין בו", ובפועל ניהלה בדרך כלל את הצד המשקי של הקיבוץ חבורה מצומצמת. הדמוקרטיה הישירה שנחלשה חיזקה עוד יותר את הפן הבעייתי הזה בחיי הקיבוץ.

*

היו שינויים נראים לעין בתחומים נוספים, ובמבט לאחור ניתן לראות בכל אלה "התאמות", כלומר, שינויים מודרגים במערכת, לאור שינויים בסדרי העדיפויות ובמאזן הרגשי של היחידים במערכת. ייתכן שהתהליך היה מבשיל לכיוון של מבנה שיתופי מסוג חדש, בלי לפגוע בחוט השדרה המבני של הקיבוץ: ההפרדה בין תרומה ותמורה. אלא שאז התרחש השבר הכלכלי-פיננסי של אמצע שנות השמונים. כאשר התרחש השבר בפועל, הוא נתפס כעניין קשה ולא נעים, אבל דבר מה שניתן לחיות עמו ולהתגבר עליו איכשהו. היום ברור שהשפעתו  קריטית, מרסקת, וכמעט אי אפשר לכמת את השלכותיו. השבר הכלכלי נגע כמעט בכל תחומי החיים, אבל בעיקר פגע במרקם העדין של יחסי האדם והמערכת, בהרמוניה השבירה בין היחיד והקהילה. הוא האיץ תהליכי שבר והפך סימני שאלה וספקות לשאלות קיום.

השבר הכלכלי הפנה את הזרקור אל תחום שהיה במשך השנים מוסכם וברור: הפרנסה. חברי הקיבוץ, בדרך כלל, עבדו (ועובדים) קשה למחייתם, והצליחו לפרנס את עצמם באופן מכובד. מעגל העבודה והפרנסה איפשר לחבר הקיבוץ לעקוף שורה של עניינים המטרידים את רעהו בחברה הכללית, כמו "כמה אני מרוויח", "באיזה עשירון אני נמצא", "האם (בתחום העבודה) אני הצלחה או כישלון", "האם (בתחום החומרי) אני שולט על חיי" וכדומה. בבת אחת נקלע הקיבוץ כולו - המערכת והחבר הבודד - למצב של חוסר שליטה, ולאובדן כל קשר בין "העבודה" ו"הפרנסה". חבר הקיבוץ, החל מאמצע שנות השמונים, אינו עובד גאה, אלא בעל חוב עתק שבדרך כלל אינו מבין איך יצר אותו ומתי.

השבר הכלכלי יצר מערכת של אי אמון בהנהגה הכלכלית של הקיבוץ, והתנועה והאיצה את תהליכי הפירוק של הערבות התנועתית. השבר לא עצר  את תהליכי ההפרטה, אבל לא איפשר להפרטת הצריכה להמריא וליצור אווירה של רווחה. גרוע מכל, הקיבוץ יצר, לראשונה בתולדותיו, סוג של "תרבות עוני". לעומת התרבות החלוצית, שבה העני חש שזכה במלכות שמים, חש העני החדש שגם את הארץ המגיעה לו - הבית שלו, הקרקע שהוא עובד ושכר עבודתו - הוא אינו יכול לרשת. הטרגדיה של השבר הכלכלי היא, שהשבר השפיע השפעה דרמטית על המערכת הקיבוצית "מבחוץ", מבלי שמישהו "תיכנן" אותו, לא מתוך השיטה ולא באופן שניתן לפתור אותו בדרך הנושנה והטובה של דיון והחלטה משותפת.

השבר האיץ תהליך נוסף, שגם את השלכותיו קשה לכמת. נכתב רבות על כך שהמדינה התרחקה מהאתוס החלוצי המגולם בקיבוץ. יהיה מרחיק לכת לומר שהקיבוץ הפך מיתוס "שלילי". נכון יהיה לומר, שהחברה הישראלית הפכה אדישה לקיומו של הקיבוץ. בחלק מהציבור הוא מעורר התנגדות עמומה, בחלקים אחרים הוא נתפס ביזארי ולא רלוונטי. הרבה פחות נכתב בשאלה מה ההתרחקות הזו מהמרכז החברתי והאתי עשתה לחברי הקיבוץ, ואולי קשה לכמת את ההשפעה הזו. נראה שהקיבוץ סופג את התהליך הזה בלא חמדה, בהדרגה. זהו תהליך חד כיווני, וחבר הקיבוץ מאבד בעקבותיו את גאוות היחידה, נכון יותר, את "גאוות הסמל", וכך נעלם מרכיב מרכזי במשמעות ובטעם הקיום הקיבוצי.

פתחתי בהנחה שאי אפשר, גם היום, לחיות בקיבוץ "סתם", אלא מתוך דיאלוג של משמעות. ההתרחקות מן ההכרה הלאומית שהקיבוץ הוא "חשוב", "מרכזי" ו"טוב", הופכת את חיי הקיבוץ לסתמיים יחסית, ועל כן מספקים פחות, ומעניקים פחות תגמולים על התובענות והקושי שבחיי הקיבוץ. בכל מקרה, המשבר הכלכלי גרם גם כאן להאצה של התהליך. בבת אחת נתפס הקיבוץ כטפיל, מי שחי על גב "הבנקים", "האוצר", ובעיקר על גב המדינה כולה.

השבר הכלכלי, והמהלכים המהוססים של הפרטת הצריכה, יצרו לטעמי את הבסיס לשינויים של שנות התשעים. במהלך השינויים האלה נפגע במישרין ובמודע חוט השדרה המבני של הקיבוץ, בתחום שהיה תמיד ציבורי, שיתופי ושוויוני במהותו. שינויי שנות השמונים היו בכיוון הפרטת החינוך, התרבות והצריכה. שנות התשעים מתאפיינים בתהליך מואץ של הפרטת התמורה (בדמות "שכר דיפרנציאלי"), הקניין והעבודה. אינני בא לשפוט את השינויים האלה שיפוט של טוב ורע, אלא לטעון שהפרטת השכר והקניין אינה שינוי מודרג, אלא שינוי מהותי. רגע המעבר לשכר דיפרנציאלי הוא מעבר מהפכני משיטה לשיטה, ולכן הוא במובן מסוים מותו של הקיבוץ ולידתו של "משהו אחר". במונחים שאני משתמש בהם במאמר זה, הפרטת התמורה או השכר הדיפרנציאלי אינה מאפשרת ליחיד להמשיך לטווח ארוך בתהליך היצירה של הקיבוץ. הדיאלוג ביניהם משתבש, ובלשון המרקסיזם המודרני, "מתנכר". מעתה נמדד האדם לא על-פי "יכולתו", "עבודתו" או "אישיותו", אלא כמותית וקטגורית לפי "הכסף שהוא מרוויח". זהו מעבר מהפכני לעיקרון המניע של המערכת שהקיבוץ מוגדר כהיפוכה.

התומכים בשיטת השכר הדיפרנציאלי טוענים שהיא נועדה לפגוע באלה שנקראו מאז ומעולם "פרזיטים". זהו טיעון חבוט ולקוי בהונאה עצמית. בטלנים יש בכל שיטה, והם יודעים ליהנות מכל שיטה. אני סבור שהשינוי המבני הזה לא נולד כתגובה על מה שעושים "אחרים", אלא הוא נולד משינוי היחס של היחיד אל המערכת, כלומר, הוא פריו הבשל ביותר של הדיסוננס, ההופך בהדרגה לקונפליקט.

הפרטת התמורה נולדה מערבוביה של תהליכים פנימיים. אני מונה בה את הייאוש מתהליכי ההתאמה המודרגת של הקיבוץ. הצריכה הופרטה לאט מדי, והנה  הפרטת התמורה מפריטה בבת אחת גם את הצריכה. אני מניח שיש להפרטת התמורה גם מקור "חיובי" - רצונו של היחיד להיות אחראי למכלול מעשיו, קניינו, עבודתו והכנסותיו.

בכל מקרה, המשבר הכלכלי האיץ מאוד את הפרטת התמורה. הוא יצר, כאמור, אווירה של אובדן שליטה של היחיד על המשאבים הפיננסיים שברשותו, יצר סוג שלילי, הרסני, של ניתוק בין התמורה והתרומה. השכר הדיפרנציאלי נתפס כאן כגורם גואל ומרגיע: אם מה ש"אנחנו" עובדים בעבורו אינו מניב תוצרת נראית לעין, לפחות מה ש"אני" עובד בעבורו יניב תוצרת נראית לעין. אם לכלל אין שליטה על משאביו, לפחות תהיה לי כיחיד שליטה על משאבי. אם אני עובד קשה כמו ידידי מן העיר, הוא עשיר (יחסית) ואני עני (יחסית), מן הדין לנסות את השיטה "שלו".

*

לאן זה הולך? אני נוטה שלא להרחיב דווקא בהיבט הזה, אף כי הוא לכאורה העיקר, וזאת משני טעמים. ראשית, הוא נתון לעושים המלאכה ולא למתבוננים מהצד. שנית, אדם חייב ללמוד מטעויותיו. בספרי "הקיבוץ בעידן הספק", שבו ניתחתי שורה של נושאים בחיי הקיבוץ העוברים תהליך שינוי כבר בסוף שנות השבעים, נטיתי להציע גם תשובות. אף אחת מהתשובות האלה לא התגשמה, ואיני יודע אם זה מפני שלא הקשיבו לי (או שאני עצמי לא הקשבתי), או פשוט משום שהתשובות היו שגויות. במקום תשובות ועצות, אני מעדיף להעיר כמה הערות על הפרספקטיבה של הקיבוץ.

הערה ראשונה היא על עקרון הפשטות. הקיבוץ "הישן" נבנה על עקרון פשוט: שיתוף מלא, ללא כל דיפרנציאציה. גם לשיטת השכר הדיפרנציאלי המלא (על-פי מודל עין-זיון, למשל) יתרון דומה: היא פשוטה מאוד, מפני שהיא מכילה בתוכה את הניסיון המצטבר של חברת שוק, המווסתת את השכר לפי "היד הנעלמה". בעין זיון קבע רואה חשבון חיצוני את השכר, והשיטה עובדת. מחיר השיטה, מן הסתם, עובד גם הוא - ניכור, רדידות חברתית בסיטואציה של יישוב נידח, מתח סמוי אבל הרסני בין בעלי השכר הנמוך והגבוה. מול השיטה הזו, מוצעות שיטות חלופיות מסובכות, כמו הדגם שהציע יהודה הראל, בספרו "הקיבוץ החדש". שיטה מסובכת מדי אינה יכולה לשרוד. הבעיה הראשונה שתעמוד מולה תפיל אותה, והנפילה תהיה תמיד בכיוון עין-זיון (או בכיוון רגבים, דהיינו, התפרקות רשמית).

הערה שנייה היא למרבית הקיבוצים המנסים להימנע מהפרטת התמורה. בלי הפרטה רחבה, מקיפה ונדיבה של הצריכה, תתפרץ הפרטת התמורה בכל עוצמתה.

והערה שלישית, על סדר היום הקיבוצי ניצב נושא עתידי שלא נגעתי בו ברשימה הקצרה הזו, והוא הפרטת הקניין, כלומר, הגדרת הבית והקרקע כשייכים לחברי הקיבוץ, כולם יחד וכל אחד לחוד. יש בהפרטת הקניין הרבה ברכה. הגיע הזמן שעקרון החזקה, שנקנתה בהרבה עבודה והרבה שנות חיים, יתממש לפחות אצל בניהם ונכדיהם של החלוצים שהקימו את הקיבוצים. יש בהפרטת הקניין סכנות ושאלות רבות, שכדאי אולי לחשוב עליהם לפני המהלך, ולא להיסחף בתוצאותיו.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד