צבעוני יותר, ראוותני יותר
צבעוני יותר, ראוותני יותר

צבעוני יותר, ראוותני יותר

נדיר  צור

עורך תכניות ב"קול ישראל", תלמיד לתואר שלישי בחוג למדעי המדינה

באוניברסיטה העברית

 

מבט חטוף על ספרי היובל שיצאו השנה, ועל ספרים המתייחסים לקבוצות בחברה הישראלית.

 

לאחר מלחמת ששת הימים צצו אלבומי ניצחון גדולים וצבעוניים, מודפסים על גבי נייר כרומו יקר; סגנון גופני כתיבה מודגש, גדול ומצועצע; כותרות פרקים רחבות, מתחכמות, כאילו פורחות מן הדף וזועקות זעקה גדולה. היה זה, דומני, ביטוי ראשון בישראל למעבר מסוג אחד של כתיבה תיעודית, הדפסה והוצאה לאור (מצניעי לכת, חלוציים) לסוג אחר - ראוותני, פלסטי-מסחרי, כמו אמריקאי. כמו המעבר מפלאפל להמבורגר ומהמטבח היהודי המסורתי לג'אנק-פוד וכמו המעבר מבגדי החאקי לחליפות לגברים בכתום, ירוק או סגול (עם כפתורים מוזהבים). כך מלאה הארץ באותם אלבומים בעלי פורמאט רחב במיוחד.  מנוף הספרים הישראלי נעלמו לאט שנתוני הקרן-הקיימת-לישראל, שאבי המנוח נהג לקבל בראשית כל שנה, ושכיבדו את ספריית העץ הכבדה בסלון הבית הישן.  נעלמו גם אלבומי השנה ש"דבר" חילק למנויים, ושליוו אותי בילדותי.

מאז, כמעט בכל אחד ממועדי ישראל ראו אור אלבומים מרובי תמונות צבעוניות ומעוטי מלל. שועי-מדינה ובכירים התחרו ביניהם בכתיבת אותם אלבומים, או בתיעוד הגיגיהם. בכך החליפו את היוצרים המיתולוגיים של ראשית ימי המדינה. אלבומי חג ומועד אלה החליפו את ספרי העשור-הראשון למדינה, עשירים בדברי הגות ומקושטים בתמונות (בשחור-לבן) של רועי כבשים, חיילים במדים וקודחים מתמוגגים מאושר ומוכתמים בפיח ובנפט לא מזוקק  בשדה-חלץ.

מאז מלחמת ששת הימים עברו כמעט שנות דור. היום האלבומים צבעוניים יותר, גדולים יותר, ראוותניים יותר.  האלבומים של סוף העשור הרביעי מודפסים בטכנולוגיות חדשניות. ספרי העשור הראשון למדינה הועברו לגנזכים ולארכיונים של ראשית ימי המדינה. את מקום הספרייה בסלון תופסת מערכת הריהוט הפוסט-מודרנית. שניים-שלושה ספרים-לא-ספרים (אולי, כריכות פלסטיות) המונחים על שידה מעוצבת, לצד מעין אוסף ייצוגי של תקליטורים, קלטות וידאו ומשחקי מחשב. הטלוויזיה, הווידיאו-טייפ  והאינטרנט זכו בבכורה בעיצוב תרבותו של הישראלי,  ערב שנת היובל. אין עוד צורך בספרייה ביתית, בהזמנה להתמקד בנושא שמעניין אותך, לחזור ולדפדף בכרכים ועמודים רבים.

על סף המאה  ה21-, כשהמדינה בת חמישים שנה והציונות בת יותר ממאה, הכינוי "עם הספר" פחות ופחות מתאים לישראלים. ובכל זאת רואים אור בישראל ספרים רבים. לצד אלבומי החג, מוציאות הוצאות הספרים עשרות אחדות של ספרי עיון והדרכה בכל שנה, ועוד כמניין הזה ספרות יפה ושירה. היוצרים אינם נאלמים, גם כאשר מבצעי מכירות הספרים מזכירים מבצעי מכירה של פחיות משקה. הספר בישראל איבד גם את מקומו כמתנת בר-מצווה. בעשור השלישי להקמת המדינה, התקשר כבר הספר לנערים חיוורים, שמוטי פנים; היום גם אלה מעדיפים את האות המודפסת באינטרנט, ובמקרה הפחות טוב את התמונה טלוויזיה.

אין זו ביקורת של שמרן שנרתע מחידושים, או של עכבר ספרים, אלא של ישראלי אוהב-ספר שצופה בתרבות המתגבשת ותוהה, אם זו תרבות היאה לחברה שניתנה לה הזדמנות ההיסטורית לשוב ולבנות את עצמה. זוהי כמיהה כוללת לדבר מה טוב יותר, רציני יותר. לא רק לפסטיבלי חג ומועד.

 

 כמו סרט תדמית מבוים

לציון שנת היובל למדינה ראו אור כמה וכמה אלבומים. הבולטים שבהם:

ישראל 50, עורכים ראשיים: יהודה שיף ודני דור. עורכים: בן כספית ואילן כפיר, בהוצאת אלפא.

"ואלה שנות... 50 למדינת ישראל" בעריכת נסים משעל, בהוצאת ידיעות אחרונות.

ספר המאה - היסטוריה מצולמת של א"י במאה ה20-, מאת מרדכי נאור, בהוצאת משרד בטחון.

שלושה האלבומים אינם חפים מהפאר, הראוותנות והפומפוזיות המאפיינת את אלבומי החג הישראליים. השלושה שומרים על תיאור זהיר, תקין-פוליטית ומעין ממלכתי של האירועים הטעונים כל כך והבוערים שמתרחשים בישראל. הכל חגיגי, צבעוני, כדי לא להשבית את שמחת החג והשעה. אפילו רצח יצחק רבין, האירוע הטראומטי ביותר מאז הקמת המדינה, מנוסח ב"ספר המאה" בעידון מעורר תדהמה. בלשון זהירה מדי מגולל האלבום "ישראל 50" את הטבח בכפר קיבייה, ב14- באוקטובר 1953. תיאור עדין ופייסני מופיע גם באלבום "ואלה שנות..." כשהוא עוסק בטבח בסברה ושתילה.

שלושת האלבומים מותירים תחושה של סרט תדמית מבוים, שמשאיר את הצופה אדיש. הוא יתפעם אולי מגודל ההוצאות להכנתו, או מהפירוטכניקה שהשקעה בו, אך ימצא עצמו חולק על מהימנות המסר. משום מה נעלמו באלבומים השסעים המפלגים את החברה: אוחו קרעי העם, קבוצות מקוטבות ובלתי מתפשרות זכו למין איחוד-לאומי - רק לא לקלקל את החגיגה, לא לפוצץ את הבלונים הצבעוניים ולא להפיג את קסם זיקוקי הדינור ולהשאירנו בלילה אפל.

 

עדיין חברה מגויסת

ליסק משה וקני-פז ברוך (עור.)  (1996)  ישראל לקראת שנת 2000.  חברה, פוליטיקה ותרבות.  (ירושלים:  הוצאת מאגנס).

זוהי אסופת מאמרים המבוססת על הרצאות שנישאו בכינוס הארצי של האגודה למדע-המדינה, שהתקיים ביוני 1992, לזכר פרופ' דן הורוביץ. המאמרים נחלקים לשמונה פרקים: מבוא - ובו קווים לדמותו של דן הורוביץ כחוקר אקדמי וכאינלקטואל מעורב, אחרית דבר ובו מאמר על ישראל בעידן השלום, וכן הפרקים: "ישראל, זרמים רעיונות ותמורות בעולם"; "החברה הישראלית ושסעיה"; "המערכת הפוליטית"; "ביטחון וצבא"; "ישראל והסדר העולמי החדש"; ו"ישראל וחברת העתיד".

במאמר "ישראל לקראת שנת אלפיים" נכתב בין-השאר: "התמורות שעברו על החברה הישראלית במיוחד מאז מלחמת יום הכיפורים, הנמשכות גם כיום, מעידות על היווצרות דפוס חברתי-תרבותי שונה במובהק מהדפוס שאפיין את החברה הישראלית ב25- השנים הראשונות לקיומה. בדפוס הראשון בלטו תכונות ברורות של ריכוזיות, הכוונה פוליטית, מוסדות לאומיים-ממלכתיים ומנהיגות מכוונת, אשר קבעו והכתיבו ערכים בכל תחומי החיים הקולקטיביים;... הדפוס הנוכחי, שנוצר בשני העשורים האחרונים ושאפיין את החברה הישראלית לקראת שנות אלפיים, הוא דפוס של חברה מפוצלת הדומה מאוד למאפיין את החברות במערב. אכן, ישראל היא עדיין חברה מגויסת ומלוכדת בהרבה מאשר כל חברה מערבית אחרת, וזאת בשל בעיותיה הביטחוניות; עם זאת, הכוחות המבזרים שבה בולטים יותר ויותר".

 

 

שפת המנהיג הפופוליסטי

שפירא יונתן, (1996) חברה בשבי הפוליטיקאים.  (תל-אביב: ספריית פועלים).

"הפוליטיקה היא המפתח להבנת כל חברה", מסביר שפירא. "הנחה זו תקפה במיוחד בישראל, בה הפוליטיקה היא אבסולוטית. הפוליטיקה אבסולוטית, על פי הגדרתו של אלסנדרו פיזורנו  ,כאשר 'היא מכתיבה את כללי ההתנהגות בכל שטחי הפעילות החברתית החשובים'. היא קובעת גם את אמות המוסר של החברה, את האמת 'היחידה והבלעדית', ויש בה מרכיב טרנסצנדנטי מרכזי, המכיל אלמנט של קדושה. ...מערכת פוליטית אבסולוטית נותנת כוח רב בידי הפוליטיקאים".

בהמשך קובע שפירא: "בארץ משקיעים הפוליטיקאים את עיקר המאמץ ברטוריקה שתשרת אותם בהופעותיהם התקשורתיות. בעזרתה הם מנסים לעורר אמון ביכולתם המנהיגותית האישית. לשם כך אין הפוליטיקאי בעולם התקשורתי העכשווי נזקק למנגנון מפלגתי. להפך, הוא חייב להשתחרר מכוחו של המנגנון, המהווה עתה נטל. נטל יהווה גם קבוצות ביניים התובעות פוליטיקה אחראית ורציונלית. שפת המנהיג הפופוליסטי היא שפת האמוציות ולא שיקול הדעת ההגיוני".

 

מתוך איזו פנטסיה משונה

רוזנבלום דורון, (1997) תוגת הישראלים,  (תל-אביב: הוצאת עם-עובד).

"עוד מיומי הראשון בעיתונות - באופן קצת חתרני לגבי המקצוע הזה - גיליתי מורת רוח וחוסר סבלנות לכל מה שהוא טפל וחולף, ודחף לבחון ולהבין כל מה שהוא עקרוני, מהותי, קבוע", מספר המחבר. "נוסף לכך, כתבתי ושכתבתי כל מאמר, כל רשימה, כל פיסת קטע, ולו הטפל ביותר, כאילו כל חיי תלויים במידת דיוקו, צלילות ניסוחו, עמידותו. זאת מתוך איזו פנטסיה משונה, כאילו בבוא היום נעמוד למשפט או לבירור על כל טקסט שכתבנו. אין זה אומר שהמעבר מהעיתון לספר היה פשוט ומובן מאליו: כדי לערוך את הספר שלפנינו מתוך ג'ונגל הטקסטים שפרסמתי במשך השנים ב'הארץ', 'חדשות' ו'כותרת ראשית' נעשתה מלאכה נרחבת של בירוא-יערות, גדיעת עצים, ניסור ענפים, גיזום זלזלים, לעתים גם מריטת עלים בתוך הקטעים עצמם. הספר שלפנינו נערך כמין ביוגרפיה ישראלית מעגלית...ומצטבר לאיזו משמעות".

 

על הקומזיץ והבלורית

אלמוג עוז, (1997) הצבר - דיוקן.  (תל-אביב: עם עובד).

"מיהו צבר?" שואל הסוציולוג עוז אלמוג, ומשיב: "הגדרת הצבר - אינה ביולוגית, אלא תרבותית. הצבר הוא יליד הארץ, שבו הוטבע חותם תרבותי במסגרות הנוער הייחודיות שבהן שהה. כשם שאת צמח הצבר יבאה ארץ ישראל לפני כמאתיים שנה ממרכז-אמריקה, קלטה אותו כה יפה עד שהפך לאחד מסמליה, כך גם יש 'סאברס' שעלו ארצה, התחנכו בבתי-ספר ובפנימיות של מערכת החינוך העברית-ציונית, בילו שעות ארוכות בקני תנועות הנוער, התנדבו להגשמה בהתיישבות, לחמו בשורות ה"הגנה" וה"פלמ"ח", והמשיכו אחר-כך ללחום בקרבות תש"ח ובמערכת סיני. זוהי יחידה דורית שסוציולוגים והיסטוריונים תוחמים אותה בשנים 1930 עד 1960 ". אלמוג משרטט את דמותם של בני דור הצברים כדמות שונה בתרבותה, ואפילו במראה, מזו של מקימי תנועת הפועלים החלוצית ומיסדיה. אלה היו "היהודים החדשים, מפקדי הפלמ"ח, חיילי הבריגדה, ואחר-כך מפקדי צה"ל הבכירים. בסוף שנות השישים ובראשית שנות השמונים, קם דור חדש של אנשי תרבות שקראו תיגר על דור הצברים, וביקרו את התמסרותו המוחלטת לצווי החברה על חשבון צרכי היחיד ודרישותיו.  בשנות השמונים, כבר הפך הצבר לדמות מיתולוגית, והיו מי ששאלו שאלות פוסט-ציוניות ו'מעין אוניברסליות' - האם אין הצבר אלא דמות יצורשל התעמולה הציונית".

על הקומזיץ, הבלורית, ההגשמה, "הסמוך" וה"דווקא" - מחקר חלוצי מקיף, מעמיק ומרתק.

 

אליטה  בעלת רקע צר

עציוני-הלוי חווה. מקום  בצמרת - אליטות ואליטיזם בישראל. (תל-אביב: צ'ריקובר).

אליטות הן קבוצות קטנות של אנשים בראש פירמידת העוצמה והשפעה. "השמנת של החברה", "מלח הארץ". האליטות בישראל הן אליטיסטיות בכך שהן מקיימות פער בעוצמה ובהטבות כלכליות בינן ומקורביהן לבין הציבור, ובמיוחד מקרב המעמדות החלשים. אליטיזם זה נובע מתוך גיבוש יתר של האליטות בישראל.

בכל החברות בעולם יש אליטות, אך לא כל החברות הן אליטיסטיות באותה המידה. חברות נבדלות זו מזו בשיטה שבה האליטות מקצות בה את המשאבים בין מעמדות וקבוצות בחברה, ובעוצמה וכמות המשאבים שהאליטות מצליחות להבטיח לעצמן ולמקורביהן, על חשבון האחרים.  באליטה הפוליטית בישראל, למשל, גדל הגיוון העדתי, אך ההטיה לכיוון המערבי לא נעלמה לגמרי. מבחינת ההשכלה וחלוקת המינים נשארה אליטה זו בעלת רקע צר, ולכן אליטיסטי למדי.

 

 

דרכנו מלאת קוצים

אופז אביבה, (1996) ספר הקבוצה.  (ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי).

ספר-הקבוצה הוא יומן שנכתב בשנים 1923-1931 בידי קבוצת חלוצים בני העלייה השלישית, מרביתם ילידי רוסיה ואוקראינה ומיעוטם מבסרביה, רומניה ופולין: קבוצת השרון. בני הקבוצה עלו להתיישבות ב"גוש נהלל" בעמק יזרעאל, הקימו יישוב בראשית שנות השלושים ברמת-דוד, ובשנות החמישים, בעת הפילוג בתנועה הקיבוצית, הקימו את קיבוץ יפעת.

הנה כמה אמרות שכונסו בפרק "פסוק לי פסוקך" ב"ספר הקבוצה". כתבה מלכה: "דרכנו מלאת קוצים, שאותם צריכים אנו לעקור, למען השלמת המטרה והיא - עליית הנשמה של הפרט בקבוצה. הקבוצה מובילה להתעלות אישית, נפשית, יש אמנם לעתים נטיות לצדדין ואולם אין רע בכוח ההתאמצות, אני מאמינה". כתב משה: "כל רעיון חלוצי כובש את לבבותינו וספר זה הוא גיבוש רעיונינו. יהי זה מקום להבעת רגשות ולמרגוע גם לשעות הקשות". וכתב אברהם: "חייב החבר להתחשב את רצון הקבוצה, והקבוצה - את נפש החבר". 

 

זרקור על הקיבוץ הדתי

כץ יוסי, (1996) תורה ועבודה בבניין הארץ - הקיבוץ הדתי בתקופת המנדט 1935-1948. (רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן).

מאז נשא הרב שך את “נאום השפנים" הפכו הקיבוצים מעין מעוז לחילוניות. יוסי כץ מפנה בספר זרקור לעבר הקיבוץ הדתי, שילוב של תורה ועבודה. אין ספק שהקיבוץ הישראלי, באשר הוא, הוא דגם המבטא את אחת ההצלחות הישראליות האמיתיות, שאף היא מצויה היום במשבר גילים.

בתקופת שלטונם של הבריטים בארץ-ישראל בלט חלקם של המוסדות הלאומיים ושל ההתיישבות העובדת בקידום מפעל ההתיישבות, אבל גם ההתיישבות העובדת לא היתה עשויה מיקשה אחת, ורבו בה התנועות והזרמים שהטביעו את רישומם המיוחד. אחד מהם, אף שהוא לא היה מן המובילים, היה הקיבוץ-הדתי. ראשית התהוותו היתה על סף העשור השלישי של המאה הזאת והתגבשותו בתור תנועה קיבוצית היתה בשנת 1935. תנועה זו היה בה משום חידוש מבחינת חלקם ודרכם של דתיים במפעל ההתיישבות היהודי בארץ-ישראל מאז 1882.

בשמונת פרקי הספר, כך מעיד מחברו, ניתנות תשובות לשאלות מרכזיות, הן בתחומי המדיניות והתוכניות והן בתחומי הביצוע של מקבלי ההחלטות בדרגים השונים.

 

סיפורי בתים, סיפורי משפחות

ענר זאב, (1996) סיפורי מושבות. (תל-אביב: ההוצאה לאור של משרד הבטחון).

אבן-יהודה, בנימינה, זכרון-יעקב, כנרת, כפר-תבור, מטולה, נס-ציונה, פתח-תקוה, רחובות ותל-מונד, הן רק עשר מ52- המושבות שנוסדו למן ראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, וציינו בכך את החלוציות, המושתתת על בעלות פרטית של הקרקע, ייצור, שיווק, צריכה והתארגנות פרטית. גורמי ההתיישבות הציונית התייחסו למושבות כאל צורת התיישבות שאיננה הולמת את המפעל ההתיישבותי בארץ ישראל והעדיפו את ההתיישבות השיתופית. חרף זאת, משהחלו לעלות על הקרקע הקבוצות, מושבי-הפועלים, האחוזות והקואופרציות, שגשגו כשלושים מושבות ובהן חיו מרבית המתיישבים היהודיים שנמנו עם הסקטור הכפרי היהודי בעשור הראשון של המאה.

היום, משהפכו מושבות אחדות לערים מוכרות כהרצליה, כפר-סבא, נהריה, נתניה, עפולה, ראשון-לציון ורעננה, מוסיף הספר נדבך חשוב להיסטוריוגרפיה של היישוב היהודי בארץ-ישראל. "סיפורי מושבות" הוא שלישי בסדרת סיפורי-בתים, וסיפורי-משפחות שראו אור באותה הוצאה.

 

ירייה שפקחה עיניים

לוי יצחק הירושלמי, (1997)  הכיפה השלטת.  (תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד).

"הבעיה המהותית והערכית של יחסי דת מדינה, חרדים-דתיים-חילוניים, שנותיה כשנות המדינה. רבים וטובים היו מודעים לקיומה ולהתעצמותה במשך כל השנים, אך תמיד טיאטאו אותה אל מתחת לשטיחים והיא נשארה תלויה באוויר. לא נפתרה, אך גם לא נדחקה. היתה כמו חבויה, או כבויה". המחבר מסביר עוד כי "היו שהניחו, כי הסטטוס קוו שנקבע עם כינון מדינת ישראל בהסכם בין ראשי הממשל החילוני וראשי המפלגות הדתיות-חרדיות, יצק יסודות של הבנה לאורך ימים. גם כאשר פעם אחת צלצלו הפעמונים בעולם החילוני והוכח ששמירת ההסכם הינה רק אשליה המשיכו החילוניים לעצום עיניים ונקטו בדרכים שונות ומשונות לעקיפת הבעיה. עד שפקדה את המדינה רעידת אדמה עם רצח יצחק רבין. רצח רבין קרע אלף מסכות ואשליות שבאמצעותן ניסו לעקוף בעיה שהפכה לקיומית. הבחירות לראשות הממשלה ולכנסת ה14-, העלו לשלטון את 'המחנה הלאומי', שהמפלגות החרדיות-הדתיות מהוות בו גורם ראשון במעלה ולא רק לשון מאזניים כבעבר. כך הומחשה לעיני כל תמורה משמעותית במעמד הדת במדינה ובעמדות שתופסים נושאי דגלה".

 

מצבים טעונים

עופר דליה (ער.), (1996) בין עולים לוותיקים - ישראל בעליה הגדולה 1948-1953.  (ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי).

הכותרת "ותיקים ועולים"' טומנת בחובה את אחד המצבים הטעונים ביותר בכל תנועת הגירה: היחס בין המהגרים החדשים לחברה הוותיקה הקולטת. לוותיק בכל חברה נודעים יתרונות, שכן הוא בעל ניסיון, מכיר את המנהגים והדפוסים המקובלים, שולט בלשון הנוהגת ומבין את הקודים החברתיים והנורמות החברתיות. הוא יכול לתרגם את ניסיונו זה ואת התמצאותו במרחב הפיסי, החברתי והתרבותי ליתרונות כלכליים ולצבור רכוש והון - יתרונות אובייקטיביים המתבטאים גם בתחושה הסובייקטיבית של הוותיק. בנוסף על כך הוא נהנה מן היכולת להשפיע על מוקדי כוח חברתיים ושלטוניים, ותחושת הביטחון, שהיא תולדה של כל אלה, מובילה לרגש טבעי יותר של שייכות והזדהות עם החברה, ואולי אף עמוק יותר.

בספר מקובצים בין-השאר מאמרים על תהליכים מואצים של קיטוב חברתי-תרבותי בשנות החמישים; על המפגש בין שליחי היישוב לבין יהודי עיראק בשנות ה40- וראשית שנות ה50-; על המחלוקת בין לבון לבן-גוריון בעניין הקליטה הראויה של עולים בעלייה הגדולה; על רשויות מקומיות מול מעברות; על קליטת העולים החדשים בצה"ל במלחמת העצמאות; על מהגרים, פליטים וניצולים - הדור הראשון והשני; ועל עולים וותיקים בראי הסיפורת העברית.

 

מעשה הצלה וקליטה

עמיר אלי, זהבי אלכס ופרגאי רות, (1997)  שורש אחד וענפים רבים. קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער.  (ירושלים: מאגנס).

הספר הזה הוא קובץ מאמרים, שהחוט המקשר ביניהם הוא מעשי ההצלה והקליטה, החינוך והשיקום של נערים ונערות מאתיופיה בעליית הנוער, שהחלו באמצע שנות השבעים, הגיעו לשיא ב"מבצע משה", שהחל בסוף 1984 ו"במבצע שלמה", שהחל במחצית 1991, ונמשכים עד היום. מספר עמיר: "יותר משמונים וחמישה אחוזים מהמתבגרים בני העדה האתיופית התחנכו בעליית הנוער. הם נתחנכו בחריצות, בנחרצות, בכישרון ובהתמדה. שנו, למדו וינקו מדבש הדעת שניסינו להעמיד לרשותם. לזכותנו יאמר, כי מלאכה בהיקף זה ובתנאים אלה לא עשה איש לפנינו, וכי בתחום זה לא היו מומחים ואנשי מקצוע. הוצרכנו ללמוד במהלך העשייה, לשפר ולשנות את דרכי העבודה".

בין המאמרים באסופה: על תפקידים משפחתיים אצל עולי אתיופיה - שינוי והתמודדות; על בריאות וחולי בתפיסה התרבותית של הנוער; על תוכניות חינוך לבריאות; על שילוב הורי החניכים בקליטת ילדיהם בפנימיות; ועל האמנויות ותרומתן לקליטתם ולחינוכם של נערים יוצאי אתיופיה.

 

חינוך בקבוצות מיעוט

אל-חאג' מאג'ד, (1996)  חינוך בקרב הערבים בישראל - שליטה ושינוי חברתי. (ירושלים: מאגנס).

אחד הנושאים העיקריים בסוציולוגיה של החינוך הוא הקשר בין חינוך לשינוי חברתי. במסגרת זו מועלות תדיר כמה שאלות מרכזיות: האם החינוך הוא גורם של מודרניזציה או של שימור? האם החינוך מעצב את החברה, או מתעצב על ידיה? האם החינוך תורם להתפתחות חברתית, או שמא הוא מנגנון לשליטה חברתית? האם החינוך מוביל להתפתחות כלכלית, או פועל לשמירת דפוס הריבוד הקיים? האם הוא משרת את החברה ככלל, או משרת באופן בלעדי את הקבוצה הדומיננטית? מה תפקיד החינוך בתהליך השינוי החברתי העובר על מיעוט לאומי מתפתח, מיעוט שהוא חסר גישה, או בעל גישה מועטה, למערכת הזדמנויות, אך יחד עם זאת הגיע לשלב מתקדם של מודרניזציה אישית? מהו תוכן החינוך המיועד לקבוצות מיעוט שחיות במדינה, המבוססת על אידיאולוגיה אתנית לאומנית?  עם שאלות אלה ואחרות מתמודד המחבר בספר.

 

היכרות טובה

וייגרט גדעון, (1997) חיי עם פלשתינאים.  (באר-שבע: הוצאת המחבר).

גדעון וייגרט עלה ארצה בשנת 1933 ולמד בבן-שמן. הוא התמסר ללימוד ערבית, מנהגי הערבים ותרבותם. הוא למד ספרות, היסטוריה ולימודי  דת האיסלאם: הוא היה היהודי הראשון שלמד בקולג' הלאומי ערבי הירושלמי אל-נאהדה, ובבית-הספר ללימודי-המזרח בהר-הצופים. ב1946-  יצא לאור ספר פולקלור מפרי-עטו, "לילות וימים בעיר העתיקה". לאחר ספר זה הוציא לאור עוד 15 ספרים, ואלפי מאמרים במסגרת "פלשתיין פוסט" ו-"ג'רוזלם פוסט".

יחודו של "חיי עם הפלשתינאים" בהיכרות הקרובה של וייגרט עם ערביי ארץ ישראל (לרבות דרוזים ובדווים), ולאו דווקא עם שועים.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד