החרדי החדש
החרדי החדש

החרדי החדש

יאיר שלג

עיתונאי ("כל העיר", "הארץ") וכותב בימים אלה ספר על החברה הדתית בישראל.

 

החברה החרדית הופכת בהדרגה ובעקביות לחברה מודרנית יחסית. אנשיה מאמצים חלקים ניכרים מתרבות הפנאי החילונית, לפעמים על אפם וחמתם של רבנים. בינתיים  מתבטאת המודרניות בבגדים, באורחות פנאי, בהשכלה, ודווקא בין הנשים, אך היא רחוקה מלחלחל לערוצי השקפת העולם והאמונה.

 

כל מי שעוקב, ולו מעט, אחרי החברה החרדית, יכול היה לגלות בשנים  האחרונות חרדים מזן חדש: לא עוד החרדי המסתגר, המפוחד מהעולם המודרני  ועושה כל מאמץ כדי לא "להיפגש" אתו, אלא להפך: חרדים המבקשים להסתפח אל  העולם המודרני, לא כדי להמיר את זהותם הדתית בחילונית, אלא פשוט כדי  ליהנות ממנעמי העולם הזה של חברת השפע המודרנית.

התופעה הזו בולטת במיוחד בהיכלי הקודש של חברת השפע: הקניונים. בכל עיר שבה יש אוכלוסייה חרדית משמעותית (בירושלים התופעה בולטת במיוחד, כמובן) ניתן לראות גם המוני חרדים - גברים, נשים וטף - מסיירים בין החנויות וקונים. החרדים הללו, ורבים אחרים כמותם, בולטים לרוב גם בלבושם. זו איננה בדרך כלל החליפה הדהויה, המקומטת, שהתרגלנו לא פעם לראות. לראשם הם אינם חובשים עוד כיפת-בד ישנה.  עכשיו מדובר בחרדים הלובשים חליפות מהודרות, עונדים שעונים יקרים, חובשים משקפי-זהב מעוצבים היטב; זקנם  אינו עוד הזקן המדובלל, הפרוע לכל עבר, של העבר, אלא זקן מטופח, עשוי  וגזור היטב.  לראשם אותה כיפה שחורה, אבל מקטיפה.  גם נשותיהם - ואולי נכון לומר: במיוחד נשותיהם - לבושות במיטב מחלצות האופנה, מותאמת כמובן  לכללי הצניעות ההלכתיים (אורך השרוול, אורך השמלה, ובלי מחשופים).  את הנשים הללו, ואת בנותיהן הצעירות, ניתן לפגוש בכל שבת אחר-הצהריים  במעלה רחוב רבי עקיבא בבני-ברק (הרחוב הראשי של העיר), מפגינות לראווה את בגדיהן החדשים.

*

הלבוש הוא סממן מודרני הניכר באופן מיידי, אבל הוא איננו סממן יחיד.  הנורמות של החברה המודרנית הנהנתנית חדרו לכל תחום של תרבות הפנאי החרדית;  לאמיתו של דבר, עצם המונח "תרבות פנאי" מבטא נורמה חילונית-מודרנית, שהרי  החרדי אמור לכאורה לבלות את כל זמנו "הפנוי" בלימוד תורה. כך, למשל, זה שנים ארוכות יש מסעדות יוקרה המשרתות את הציבור  החרדי.  מתברר שהציבור הזה, בעיקר הדור הצעיר בקרבו, איננו מוכן עוד להסתפק  בגפילטע-פיש, קוגל וקלופס של בית אמא. הוא רוצה לנסות עוד טעמים ואוכל  מעודן יותר.  בראשונה הופיעו המסעדות הסיניות (הדוגמה הבולטת היא רשת "יוֹסי פקין"), שהתמחו בהגשת אוכל סיני גלאט-כושר (כשר למהדרין).  בשנים  האחרונות, דווקא בעיר החילונית תל אביב, בולטת תופעה של פתיחת מסעדות  מסוגים אחרים, כמו מסעדות צרפתיות ואפילו תאילנדיות, לציבור החרדי. במקרים רבים מסעדות מן הסוג הזה, שהיו תחילה חילוניות למהדרין,  נכשלו מבחינה מסחרית, והן פונות לנסות את מזלן אצל הקהל החרדי.

אבל "החרדי החדש" איננו מוכן להסתפק רק בתחום הקולינרי. הוא רוצה גם  לבלות - במיוחד בחופשות-הקיץ, עם משפחתו הגדולה.  וכך מופיעות בתקופת הקיץ בעיתונות החרדית ועל לוחות המודעות באזורים החרדיים, מודעות המזמינות את  הציבור לפארקי-מים מהנים: בין שמדובר בפארק בהנהלה חרדית (כמו זה  של קיבוץ חפץ-חיים), בין שמדובר בפארק הפותח ימים מיוחדים לציבור החרדי, שבהם הרחצה  נפרדת, כמובן.

פה ושם מופיעות בציבור החרדי מודעות המזמינות להצגות תיאטרון ואפילו להקרנות של סרטי קולנוע (כמו "מבצע יונתן").  אמנם, הצגות התיאטרון פונות, בשלב זה, לנשים בלבד, והסרטים מיועדים, על-פי המודעות, לילדים בלבד - בעוד הגברים צריכים להמשיך ולקיים את מצוות תלמוד-תורה - אבל גם כך מדובר בחידוש שקשה היה להעלותו על הדעת אך לפני שנים אחדות.

גם המוזיקה שצורך "החרדי החדש" כבר איננה החזנות האופראית ששמע אביו וסבו. הוא מאזין לכוכבי הרוק החרדי: אברהם פריד, מרדכי בן-דוד, משה לאופר, מוטי זינגבוים, ועוד.  המוזיקה שלהם קצבית וסוחפת, ממש כמו הרוק המערבי, ורק המלים מזכירות שמדובר בתכנים מהמקורות.  מופעי-הענק של הזמרים האלה - במיוחד שני הבולטים, פריד ובן-דוד - מלווים באותם אפקטים של תאורה ועשן כמו אלו של מופעי הרוק. סביר להניח שהמעריצים לא יסירו את חולצותיהם בהופעות כאלה, אבל פרט לכך רמת ההתלהבות, הפיזוז והכרכור בזמן השמעת השירים המוכרים בהחלט דומה.

"החרדים החדשים" גם מחפשים לעצמם, לעתים קרובות, אזורי מגורים נוחים ומרווחים יותר מאלה שבהם התגוררו בני הדור החרדי הישן.  רבים מהם עוברים לערים החרדיות החדשות (ביתר, קריית-ספר, אלעד-מזור), שבהן - בתשלום נוח למדי - מצליחים לרכוש דירות מרווחות יחסית.  אחרים, אמידים יותר, רוכשים דירות כאלה גם במרכז הארץ: בשכונות הר-נוף ובית וגן בירושלים, שהפכו לשכונות של "חרדים יאפים".  בגוש דן בולטת הנהירה של "החרדים החדשים" לפתחֹ תקוה.  הסיבות הן גם רצון לצאת מהצפיפות והמחנק הפיזיים של בני-ברק, אבל לא פחות מכך בריחה מהמחנק הנפשי של העיר, שבה סמכות הרבנים מאוד דומיננטית.

אגב, אם יש צרכנות חרדית, יש כמובן גם פרסום.  ואמנם, החברות הגדולות במשק - במיוחד בתחום המזון ומוצרי הבית - משקיעות בשנים האחרונות משאבים גדולים לפרסום במגזר החרדי.  לשם כך מעוצבות מודעות המשדרות מסרים שאמורים לקסום במיוחד לקהל החרדי.  כך, למשל, בפרסום מוצרי המזון מדגישים מאוד את ההכשר למהדרין של המוצר (כמו זה של "תנובה").  חלב רוויון של "תנובה", למשל, שווק לקהל החרדי עם הסיסמה היידישיסטית: "רוויון - א געזונטע רעיון".

חברת "עלית" הגדילה לעשות כשקראה לכל המוצרים שלה המיועדים למגזר החרדי בשם חדש: "מגדים", והלוגו קיבל עיצוב מסורתי. אותו חטיף שוקולד שהקהל החילוני מכיר תחת המותג "עלית", יימכר אפוא לקהל החרדי כ"מגדים".  חברת סיגריות אחת פירסמה את הסיגריה שלה, במודעה שבה נראית הסיגריה ליד שולחן עם ספרי-קודש, והכותרת אומרת: "לשפתי חכמים". הכותרת, שוודאי נוסחה על-ידי קופירייטר דתי, מחניפה לאוזן החרדית בכך שהיא מפגינה בקיאות בעולם האסוציאציות החרדי.  "שפתי חכמים" הוא שם של פירוש ידוע לרש"י.

כמה מסעי-פרסום שהופנו בשנים האחרונות למגזר החרדי אף הרחיקו לכת בכך שהשתמשו בדוגמנים חרדים. כך, למשל, הופיע אדם חרדי בקמפיין של בנק הפועלים שכוון למגזר החרדי, ובקמפיין אחד אפילו הופיע, כמנהג החילונים, גם "סלבריטי" חרדי.  מדובר בישראל גליס, שהיה עורך השבועון "ערב שבת" ואחר-כך יועץ לשר הדתות, שהופיע במודעות פרסום של אחד הבנקים למשכנתאות.

ענף הפרסום החרדי לא היה יכול להתקיים אלמלא התפתחה לפניו העיתונות החרדית, שגם היא מבטאת סממן משמעותי של המודרנה החרדית.  כבר לא מדובר רק בעיתונות המפלגתית הקלאסית, השומרת על סגנון שמרני יחסית  (חוץ מאשר במאמרים הנכתבים על העולם החילוני) ונשלטת בידי ועדות רוחניות, המוודאות שלא תהיה חריגה בתחום לשון-הרע, כמו גם בפגיעה ברגשות זרם חרדי כלשהו. העיתונות הזו אמנם ממשיכה להתקיים, ולכל מפלגה חרדית יש  היום עיתון משלה: לאגודת ישראל "המודיע", לדגל התורה - "יתד נאמן", ולש"ס - "יום ליום" (שני הראשונים הם יומונים, והאחרון הוא יומון שהפך לשבועון).  אבל לצידה של זו משגשגים גם שבועונים מסחריים, בלתי מפלגתיים ובלתי תלויים ב"ועדות רוחניות": "יום הששי", "משפחה" ו"השבוע".  הגרפיקה של העיתונים הללו מודרנית ("משפחה" ו"השבוע" מודפסים בצבע, על נייר כרומו), ומכיוון שאינם נשלטים על-ידי משגיחים, הם חופשיים לפרסם גם דברי ביקורת על הנעשה בחברה החרדית עצמה.  גם זה בהחלט סממן של חדירה מודרנית "חילונית" לעולם החרדי.

גם בתחום הספרות יש התפתחות חרדית.  עמוס עוז חרדי טרם נולד, וגם אלה שמתיימרים לכך (כמו הסופרת האנונימית, החותמת את ספריה בשם הבדוי "חנה בתֹ-שחר") מפנים את ספריהם לקהל החילוני.  יחד עם זה, יש תופעות של פריחת ספרות שאיננה ספרות-קודש, לפחות לא במובן המקובל של ספרי-קודש.  במיוחד בולט הדבר בספרי הילדים (שם ניתנת לכך לגיטימציה חינוכית, כדי למשוך את לב הילדים). בשנים האחרונות נכתבו הרבה ספרי מתח והרפתקאות שגיבוריהם ילדים חרדים. הם אינם עוסקים ישירות בשאלות של הלכה, אבל הגיבורים הצעירים שלהם ממחישים בפועל את האפשרות והמוטיבציה לקיים חיי הלכה גם בעיצומה של הרפתקה הרואית.  סוג אחר של ספרות לנוער הם אותם ספרים העוסקים בסוגיות הלכתיות ולימודיות, אבל בהסברה שווה לכל נפש, ולרוב עם איורים ברמה גבוהה - ממש כמו ספרות הילדים החילונית. להתפתחות הזאת, אגב, אחראים ישירות כמה חוזרים בתשובה (כמו המאייר יוני גרשטיין), שהביאו אתם לחברה החרדית נורמות מקצועיות מעברם החילוני.

*

לפני שנתפנה לעסוק במשמעות האידיאולוגית של התהליך הזה, מן הראוי להתעכב על שאלה אחת לא-אידיאולוגית: מאיפה הכסף למימון כל הפעילות הצרכנית הזאת? הרי לכאורה החברה החרדית היא חברה ענייה מאוד, הענייה  בארץ.  הגברים שבה אינם עובדים - לפחות לא בעבודה מסודרת - עד גיל מאוחר יחסית (בגלל הלימודים בישיבה), וגם כשהם עוזבים את הישיבות הם אינם יכולים ליהנות מעבודה בעלת שכר גבוה, כי רוב העבודות מהסוג הזה מותנות בהשכלה אקדמית ומקצועית שאינה ברשותם.  הם מפרנסים משפחות גדולות מאוד, והתוצאה היא שבניֹ ברק נחשבת העיר הענייה ביותר בארץ (38% מהמשפחות מתחת לקו העוני, לפי נתוני דו"ח המוסד לביטוח לאומי האחרון) וירושלים באה מיד אחריה, בשל הריכוז החרדי והערבי שבה.

אם כן, מניין הכסף? לפי פרופ' מנחם פרידמן, מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן - הנחשב לחוקר הבולט ביותר של החברה החרדית - החברה המודרנית מאפשרת מגוון של פרנסות שאינן טעונות השכלה גבוהה, ויכולות לספק הכנסה נוחה.  כך, למשל, כל סוגי המסחר - ממסחר זעיר בחנויות ועד הפעלת רשת מסחרית גדולה.  חרדים רבים זוכים אפוא לפרנסה בטוחה מעיסוק במסחר.  אחרים פנו ופונים לתעשיית היהלומים (שאמנם נחלשה בשנים האחרונות, אבל עדיין מספקת פרנסה לרבים), הנחשבת למקצוע חרדי מובהק גם במרכז היהלומים העולמי, באנטוורפן בבלגיה. מקצוע פופולרי אחר בעולם החרדי של השנים האחרונות - גם אם אינו מתאים להמונים - הוא בענף הבניין. אין הכוונה לטפסנים ורתכים חרדים אלא לקבלנים, במיוחד כאלה העוסקים בדיור למגזר החרדי.

בשנים האחרונות נכנסים לא מעט צעירים חרדים גם לתחום המחשבים. השכלתם החסרה אינה מאפשרת להם בדרך כלל להיות מהנדסי מחשבים, אבל יכולתם האינטלקטואלית מאפשרת להם להסתפק בקורסים קצרים יחסית ולהשתלב בתחום כמתכנתים. התחום הזה קורץ גם לנשים חרדיות, שמכסת המשרות בהוראה כבר התמלאה בעבורן, והן מחפשות תחומי עיסוק חדשים, בעיקר כאלה שניתן יהיה לעבוד בהם מהבית. שני יתרונות בכך: גם שילוב קל יותר עם התפקיד האימהי, וגם פחות מגע עם העולם החיצוני.  וכמובן - העובדה שהחברה החרדית, בניגוד למנהגה בעבר, השתלבה בשני העשורים האחרונים (מאז בחירות 1977) במערכות השלטון בארץ, הקנתה לה תחום חדש של משרות - במערכת הממשלתית, בשירות הציבורי ובשלטון המוניציפלי.

אחד המאפיינים הבולטים בעוצמתה של "החרדיות המודרנית" נעוץ בעובדה שהיא מצליחה להחזיק מעמד גם מול התנגדות של רבים מגדולי התורה ושל "ועדי צניעות" למיניהם. חלק גדול מהתופעות שנסקרו קודם התקבלו בהתנגדות, מנוסחת לפעמים בחריפות בוטה - כפי שהחרדים יודעים לנסח - ובכל זאת שרדו.  כך, למשל, התפרסמו עוד לפני שנים ארוכות התנגדויות של כמה מחשובי הרבנים לישיבה עד שעות מאוחרות בדוכני-מזון, בתי-קפה ומסעדות - מחשש לעירוב בין גברים ונשים. כבר לפני כ15- שנה הוציא הרב הראשי לבני ברק, הרב יעקב לנדא, הוראה לבעלי מזנונים ופיצריות, שלא לאפשר ישיבה במזנונים בשעות ערב מאוחרות, ובכל מקרה לסגור את בתי-האוכל עד שעת חצות. הוראה דומה הוציא באותו זמן גם בד"ץ העדה החרדית בירושלים. שתי ההוראות לא החזיקו מעמד, ובמשך כל השנים שחלפו מאז ניתן לראות בתי-מזון חרדיים פתוחים עד שעות מאוחרות. ואמנם, יושבים בהם  יחדיו בני שני המינים.

התנגדויות תקיפות היו גם סביב עניינים אחרים.  מודעות-חוצות (פעשקווילים) תקפו את הנהירה לפארקי-המים החילוניים.  אף כי הובטחה הפרדה בין המינים בימים שהוקצו לחרדים, החשש של המתנגדים היה שההפרדה לא תהיה הרמטית, ובכל מקרה פירושה שגברים חרדים יבלו עם גברים חילונים, ונשים חרדיות עם חילוניות - עניין בעייתי כשלעצמו.

מודעות אחרות ביטאו התנגדות למופעי ההמונים של הזמרים החרדים.  ההתנגדות היתה גם בשל החשש מעירוב המינים בהופעות הללו - חשש שאכן מתממש ברבות מההופעות - וגם בשל ההסתייגות מהתופעה המערבית של הערצת אלילי-זמר (אם כבר להעריץ, אז רק גדולי-תורה).  גם מופעי התיאטרון והקרנות הסרטים לא נמלטו מעיני שומרי החותם של נורמת ההתבדלות - אף על פי שהם מיועדים לנשים וילדים בלבד.

אבל כל המתקפות לא הועילו - הציבור החרדי ממשיך לנהור גם לפארקי-המים ולהופעות הזמרים. אדרבה, אם בעבר ניכרה לפעמים העדפה לקיים את המופעים מחוץ לריכוזים החרדיים הגדולים (מופע גדול התקיים בעבר באזור קיבוץ שלעבים), הרחק מעיניהם הזועמות של הרבנים, היום כבר אין חוששים לקיים את המופעים גם בירושלים (בני ברק, כעיר שכולה חרדית, היא סיפור אחר, מה גם שאין בה אתרים מתאימים למופעי-ענק).  גם הצגות התיאטרון לנשים והקרנות הסרטים לילדים ממשיכים להתקיים.

אפילו המתקפה של חלק מהרבנים על הפאות הנוכריות לא הועילה. כמה רבנים, שבלט בהם דווקא הרב עובדיה יוסף (הידוע כמקל מבחינה הלכתית בעניינים רבים), תקפו את חבישת הפאות ככיסוי-ראש לנשים, ובמיוחד את המנהג לחפש פאות מהודרות ומיוחדות, עשויות משיער טבעי, כך שההבדל בין השיער והפיאה מיטשטש.  אותם רבנים ראו בכך התחכמות לעיקרון החשוב של הצניעות.  אבל גם הביקורת הזו לא הועילה, ואופנת הפאות משתכללת ונפוצה עוד ועוד בחוגים רבים.

*

מה הגורם, או הגורמים, להתפתחות הדרמטית הזו בחברה החרדית? מדוע היא מתרחשת דווקא בתקופה הזאת? יש לכך סיבות רבות.  ראשית, כגורם משני חשוב לציין כמה תהליכים שהכניסו נורמות מודרניות לחברה החרדית:

תהליך ראשון הוא יציאת הנשים לשוק העבודה הכללי. רובן אמנם בהוראה, אבל חלקן גם בתחומים אחרים שמחוץ לחברה החרדית.  הן מפנימות בעבודתן את חשיבות ההתקדמות הכלכלית, את חשיבות ההשכלה המאפשרת קידום כלכלי ומעמדי, ואת חידושי הטכנולוגיה, ומטמיעות (לפחות חלקן) את ההפנמה הזו במשפחתן וסביבתן.

תהליך שני הוא ה"חוצניקים". אלה החרדים המגיעים לארץ מארה"ב או אירופה לשנת ישיבה, או לכמה שנים. העולם החרדי שממנו הם באים (במיוחד בני המשפחות האמידות, שמהן באים לארץ) הרבה יותר מעורה בחברה המודרנית מאשר העולם החרדי בארץ (לפחות עד לשנים האחרונות), והם השפיעו על חבריהם הצברים לאמץ נורמות של לבוש מהודר ובילויים (כולל ביקורים בקולנוע, למשל), והכרה שאין בכך סתירה לתפיסת עולם חרדית.  גם אם ראשי הישיבות מוטרדים מן ההשפעה הזו, הם מתקשים להיאבק בה, שכן הם תלויים בכסף שמביאים הצעירים החרדים מחו"ל.

קבוצה משפיעה נוספת היא החוזרים בתשובה.  יש ביניהם כאלה שנעשו יותר קיצוניים מהחרדים המקוריים, אבל יש גם רבים שנשארו נאמנים לעיסוקיהם הישנים, גם אם בלבוש חרדי, והיו שותפים בהנחלת יחס פתוח ומשוחרר יותר כלפי העולם המודרני (לפחות בהיבטים התועלתניים שלו).  מאידך, נחשפו אנשי ציבור חרדיים רבים לעולם הכללי.

גורם משפיע נוסף הוא  הגידול הכמותי העצום  של החברה החרדית.   השפעתה  הפוליטית עוררה סקרנות חילונית רבה כלפי העולם הזה. הסיקור העיתונאי של החברה החרדית היה, במשך שנים רבות, ממוקד כולו בהיבטים הפוליטיים והתייחס לחרדים בעיקר סביב תביעות קואליציוניות או סביב עימותים בינם לחילוניים.  אבל פריחתה של העיתונות המגזינית, בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים ("מוניטין", "חדשות", "כותרת ראשית", מקומונים), הביאה גם שינוי בדפוסי הסיקור.  החרדים נחשבו פתאום לחברה מסקרנת מבחינה עיתונאית, ולא רק בהיבט הפוליטי. העיתונאי הבולט ביותר היה אמנון לוי ב"חדשות", שהדגיש היבט זה של החברה החרדית.  בעקבותיו באו גם שחר אילן ואבירמה גולן ב"הארץ", ודב אלבוים ב"ידיעות אחרונות".  ההתעניינות החילונית בחברה החרדית חשפה את השכבות הבולטות בחברה הזו - פוליטיקאים, עסקנים ואפילו רבנים - למגע קרוב עם נציגות חילונית, ומתוך כך להכרה שהשד לא תמיד נורא כל כך. מן המגע האישי הזה הופנמו נורמות שחילחלו פה ושם גם לחברה החרדית הרחבה.

אבל כל הגורמים האלה גם יחד הם בבחינת גורמי משנה. התהליך העיקרי שיצר את הפנמת המודרנה בעולם החרדי הוא השינוי המשמעותי שחל בעולם החרדי עצמו.  מחברה קטנה וחלשה אחרי השואה, שביקשה רק לשמר את עצמה כ"אודים מוצלים מאש", גדלה החברה החרדית והגיעה לשיעור משמעותי מן האוכלוסייה הישראלית (כיום היא מוערכת  בכ7%-  מהציבור היהודי) - הרבה תודות לסיועה הנדיב של החברה החילונית (שחרור מצה"ל וסיוע כלכלי).  הגידול הזה בעוצמה הדמוגרפית והפוליטית יצר גם גיוון עצום באופיה של החברה הזאת, וממילא גוונים שונים של התייחסות לעולם המודרני.  בעיקר יצר הגידול תחושה של ביטחון עצמי חדש כלפי העולם החילוני. היחלשותו האידיאולוגית, מנגד, של העולם החילוני, רק הגבירה את הביטחון הזה ואת התחושה שאין עוד צורך לחוש התבטלות ונחיתות כלפיו (להפך, יותר ויותר הופיעו ביטויי התנשאות חרדיים, וזלזול ב"עגלה החילונית הריקה").  ממילא גבר הביטחון לאמץ דפוסים פונקציונליים ותועלתניים של העולם המודרני - חידושים טכנולוגיים ותרבות-פנאי - בלי לחוש איום על עצם הזהות החרדית.

*

ואחרי כל זה, חשוב להדגיש שההפנמה בפועל של נורמות מודרניות עדיין אין פירושה שהחברה החרדית מתערטלת מזהותה האידיאולוגית הבסיסית. אדרבה, "החרדים החדשים" (וכמותם גם דתיים-לאומיים רבים) מצליחים לקיים תודעה של שניות, שבה, מצד אחד, קולטים ללא קושי את כל מנעמי העולם המודרני, ובעצם העולם החילוני, ומצד אחר ממשיכים להרגיש ניכור ואפילו התנשאות כלפי העולם הזה, כעולם "נהנתני", "ריק מתוכן".  החרדי הממוצע כאילו אומר לעצמו: אני אמנם צורך את המנעמים האלה, אבל "אצלם" זהו כל תוכן החיים, בעוד "אצלי" זו רק צריכה פונקציונלית, ומעליה קיימים אצלי רבדי חיים רוחניים ועשירים.

העולם החרדי גם לא מפנים בדרך כלל, כעסקת חבילה, את ההנאות המודרניות יחד עם הערכים הדמוקרטיים וההומניסטיים.  העולם החרדי הוא לאומני מאוד - צעירים חרדיים היו בין המפגינים הפרועים ביותר בהפגנות הימין הגדולות שלפני רצח רבין. ברבים מהמקרים שצעירים ערבים הוכו אחרי פיגועים, היו המכים חרדים. לפי סקר שעשה זה לא כבר מרכז תמי שטיינמץ למחקרי שלום, החרדים הם גם הגורם המתנגד ביותר להסכמי אוסלו (יותר מהדתיים-לאומיים).  רק 9% מהם תומכים בהסכם אוסלו, לעומת 24% מהמזהים עצמם כ"דתיים".

תחום מעמד האשה הוא אולי התחום המהותי ביותר שבו חל שינוי ערכי בחברה החרדית. החברה הזו עדיין רחוקה מלאמץ מעמד שוויוני לנשים בתחום הדת: אין, וכנראה גם לא תהיינה בעתיד הקרוב רבניות, דייניות (אם כי יש טוענות רבניות, כולן דתיות-לאומיות ולא חרדיות), חזניות, קוראות בתורה, וכיו"ב.  נשים עדיין פסולות לעדות בבית-הדין הרבני. אבל במעמדן במשפחה החרדית בהחלט חל שינוי, עם הפיכתן למפרנסות עיקריות.  נשים רבות קיבלו מעמד משמעותי בבית בכל תחום החינוך, ואפילו בהכרעה לאיזו ישיבה יילך הילד.

החברה החרדית עדיין רחוקה גם מלאמץ יחס חיובי למושג של זכויות הפרט והאזרח. חשוב אמנם לציין שבשנים האחרונות יש נכונות להימנע מחקיקה דתית חדשה, אלא אם כן מדובר בתיקונים לשינויים בסטטוס קוו שנוצרו על-ידי בג"ץ, כמו חוק הבשר, כתגובה להיתר בג"ץ לייבא בשר טרף; או חוק ההמרה כתגובה לנכונות בג"ץ לרשום גיורים רפורמיים כיהודים. החרדים אפילו השתמשו בכמה מהוויכוחים, כמו בעניין כביש בר-אילן ופתיחת קניון רמת-אביב בשבת, בטרמינולוגיה ליברלית מהסוג של "חיה ותן לחיות".  אבל אין כאן קבלה עקרונית של ערך זכויות הפרט.  והראיה - החרדים לא נרתעו מלהתעמת עם העולם החילוני בנוגע לזכויות פרט כמו שוויון הזרמים בתהליך הגיור, יבוא בשר טרף ועוד.

חשוב להבחין כאן בין האתוס הדמוקרטי לאתוס הליברלי. החרדים דווקא הולכים ומפנימים את האתוס הדמוקרטי במובנו הפורמליסטי - כלומר, מסירת ההכרעה לידי העם, או שליחיו. ככל שכוחם הדמוגרפי והפוליטי עולה, העיקרון הזה גם מיטיב לשרת אותם. אפילו את התופעה שצוינה קודם, נכונות למרוד בסמכות הרבנים ולהעדיף את נורמת תרבות הפנאי האישית על פני איסורי הרבנים יש, לדעתי, לראות בהקשר של הפנמת עיקרון דמוקרטי, כשהוא מתנגש בסמכות גדולי התורה. לעומת זאת, את האתוס הליברלי המאפיין את הדמוקרטיות המערביות רחוקים עדיין החרדים מלקבל, אם כי יש סימנים גם לכך, כמו הגבלת החקיקה הדתית, דיבורים מסוימים על נכונות לנישואים אזרחיים ועוד.

על כל פנים, מן השניות שצוינה כאן, בין הנכונות לאמץ בפועל דפוסי טכנולוגיה וצריכה מודרניים לבין הניכור מהעולם החילוני שיצר אותם, עולה האפשרות שאם תתבסס תחושה שסך כל ההשפעות של העולם המודרני על החברה החרדית מגיע ל"מסה קריטית", המסכנת את הזהות החרדית הבסיסית, יתרחש פיצול משמעותי בתוך החברה החרדית. יהיו ודאי רבים שיפתחו אז "קונטרה-רבולוציה", ויבקשו לחזור לדפוסים החרדיים המסתגרים. יהיו, לעומתם, רבים אחרים שטעם החירות החדשה ימתק להם, ולא יסכימו לחזור ל"גטו".

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד