נצחון המיעוט הנרדף
נצחון המיעוט הנרדף

נצחון המיעוט הנרדף

אריה נאור

מרצה למדיניות ציבורית באוניברסיטת בן-גוריון

שימש מזכיר הממשלה הראשון של מנחם בגין בשנים 1982-1977

 

קשה לזהות במפלגת השלטון של היום את אבותיה המייסדים, הרוויזיוניסטים. חבורה מרדנית, אינטלקטואלית, שהתאגדה סביב רעיונות ז'בוטינסקי והצטיינה בגינונים אירופים ובאידיאולוגיה יוקדת. שנים ארוכות ניזונו מהמלחמה ברוב המפא". היום בו זכו בשלטון היה גם שירת הברבור שלהם.

 

בסדר מופתי, בדיוק בזמן שנקבע, הם עמדו בפתח בית נשיא המדינה, ממתינים לתורם להיכנס, בלי הידחקות ובלי דחיפות. בחגיגיות הוציא כל אחד את ההזמנה מכיס מקטורנו - הרי לא יעלה על דעת אחד מהם לבוא אל בית הנשיא בבגדי חול, בלי מקטורן ועניבה לגברים, והנשים בלבוש שאינו המיטב במלתחתן - והציג  אותה לפני השומרים.

כך נכנסו לבית הנשיא מוזמני מכון ז'בוטינסקי, לטקס שערך הנשיא וייצמן במחצית דצמבר 1997 לכבוד הוצאת כרך חדש בקובץ אגרות זאב ז'בוטינסקי. הקהל שנאסף היה שונה בהרכבו, בהתנהגותו, בתרבותו, מהקהל המאכלס באחרונה את הכינוסים הפוליטיים של הליכוד. היו שם כמה מאחרוני דור המייסדים - ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, השרים לשעבר משה ארנס, חיים קורפו ומרדכי ציפורי, אהרון חייכמן ממייסדי אצ"ל, נפתלי דרזנר, אחיו של יחיאל דרזנר שהועלה לגרדום על ידי הבריטים, רעננה מרידור, אף היא מהאצ"ל, ואמו של דן מרידור, ויחיאל קדישאי, מזכירו של מנחם בגין - לצד "נסיכים": זאב ז'בוטינסקי הנכד ואחותו ד"ר קרני רובין-ז'בוטינסקי; רחל קרמרמן, בתו של יעקב מרידור, מפקד האצ"ל לפני מנחם בגין ולימים שר; עמירם בוקשפן, שאביו ד"ר דוד בוקשפן היה מידידיו של ז'בוטינסקי וישב בראש כינוס הייסוד של "ההסתדרות הציונית החדשה"; יוסי אחימאיר, בנו של אבא אחימאיר מייסד "ברית הבריונים" ואחד האידיאולוגים הבולטים של הימין הציוני; מנשה אלטמן ואחותו רות אריאל, בני ד"ר אריה אלטמן,  יו"ר התנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל ולימים חבר הכנסת; וזאת רק רשימה חלקית.

הטקס היה חגיגי. וייצמן ושמיר דיברו על ז'בוטינסקי. עורך האגרות, פרופסור דניאל קרפי מאוניברסיטת תל אביב, דיבר על תוכנן ועל עריכתן לדפוס. ז'בוטינסקי הנכד קרא מתוך הספר, ומנהל מכון ז'בוטינסקי, פלג תמיר, בן-משפחתו של ז'בוטינסקי, הנחה. כשרונו המיוחד של ז'בוטינסקי בא לידי ביטוי גם באגרותיו: ברק סגנוני מלוטש וחזון לימים יבואו, עד כדי כך שהדוברים בטקס ניסו לשוות נופך של אקטואליות לאגרות.

ובכל זאת נראה הטקס החגיגי, המהודר, כאילו נלקח מזמן אחר. לא רק דור המייסדים, אלא גם בניהם ונכדיהם שהשתתפו בטקס נראו כלקוחים מעולם אחר, מייצגי יום אתמול  כי עבר, חלף ואיננו.

*

ההבדל הראשון בין עולמם של הרוויזיוניסטים לעולמם של הליכודניקים העכשוויים הוא בתרבות הדיון, בגינוני הנימוס, במה שז'בוטינסקי כינה "הדר". המעיין בפרוטוקולים של ועידות הצה"ר (הציונים הרוויזיוניסטים), הצ"ח (ההסתדרות הציונית החדשה) ובית"ר (ברית יוסף טרומפלדור) ימצא שם ויכוחים רבים, פולמוסים חריפים, שתמיד נוהלו בנימוס. מעבר לסגנון ימצא המעיין כובד ראש. הדיון היה ענייני, והתייחסות הדוברים היתה רצינית. לא היו שם תעלולים ופעלולים של פרסומאים זריזים ברוח פינקלשטיינית. לא היו שם בלונים, לא  פזמוני תעמולה קלילים ולא תשדירים קליטים.

 אין להסיק מכך שהרוויזיוניסטים היו נקיים מפוליטיקה פנימית, מתעמולה ומתככים. אולם היו בהם אידיאליזם שמעבר לפוליטיקה, נכונות להקרבה מעבר לאמביציה, תחושת שליחות מעבר לקריירה. בהיותם מיעוט שבמשך שנים ארוכות היה נרדף ומושמץ, מצאו נחמה בדבקותם בהשקפת עולמם, שאותה כינו "תורה", וליתר דיוק: "תורת ז'בוטינסקי". ההיסטוריון פרופסור יוסף קלויזנר (לימים מועמד חרות לכהונה נשיא המדינה) טבע את הסיסמה  "אמת תורת בר-כוכבא גם בנפול ביתר", כלומר לא ההצלחה היא קריטריון האמת ההשקפה מדינית, לא התאמתה למציאות, אלא התאמתה למערכת הערכים הלאומית. דבריו נפלו על אוזניים קשובות: הרי גם שומעי לקחו הרוויזיוניסטים לא יכלו להתגאות בהצלחה לפי קריטריון המציאותיות, ולכל היותר יכלו לטעון לצדקת דרכם לפי קריטריון ערכי.

כך נעשתה הנאמנות לדרך ערך בפני עצמו, דווקא משום שהיו מיעוט. תכניה של האידיאולוגיה התקדשו והתנועה לבשה דמות בעלת מאפיינים דתיים. לא במקרה נקלט כינוי זה, "תורת ז'בוטינסקי", להשקפה פוליטית, כינוי המעורר אסוציאציה של "תורת משה". במיוחד הדברים אמורים במי שהצטרפו למחתרת וסיכנו את חייהם, את שלומם ואת חירותם. את מאפייני הנאמנות ומסירות הנפש הגדיר מנחם בגין, בפקודת יום לציון כ"ג באייר, יום הזיכרון לחללי האצ"ל, החל ביום מותו של דוד רזיאל, המפקד הראשי של הארגון, שנפל בשליחות מבצעית בעיראק מטעם הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה: "נאמנות לאח - עד מוות; נאמנות לרעיון - מעבר למוות".  מסירות הנפש כשלעצמה היתה ערך עילאי, ולקראתו חינכו בתנועת הנוער.

ארגון מחתרתי הוא ארגון נרדף. תמיד הוא נרדף על-ידי השלטונות ולפעמים גם על-ידי הסביבה האזרחית שבתוכה הוא פועל. בלי אמונה בצדקת הדרך ובלי מסירות נפש לא יחזיק ארגון כזה מעמד. אחרי הקמת המדינה, השכילה "תנועת החרות מייסודו של הארגון הצבאי הלאומי" - שמה המלא של המפלגה שהקימו בגין וחבריו בצאתם מהמחתרת - לעשות שימוש  פוליטי בסמלים ובמיתוסים של המחתרת, לצורך גיוס תמיכה ולצורך חיברות (סוציאליזציה) של המצטרפים החדשים למפלגה, בני דור המעברות, שעל ידי הצטרפות למחנה הפוליטי של יוצאי המחתרת נעשו כביכול שותפים למלחמתם ולגבורתם, ועל-ידי זה גם קנו לגיטימציה.

 *

את המפלגה הרוויזיוניסטית יסד ז'בוטינסקי באמצע שנות העשרים, אחרי התפטרותו מהנהלת ההסתדרות הציונית, על רקע חילוקי דעות טקטיים. כפי שקורה במצבים דומים, הניבה ההתפטרות תפיסה אסטרטגית חדשה, שעד מהרה היתה לאידיאולוגיה מנוסחת היטב, ובמרכזה התביעה לארץ ישראל משתי גדות הירדן כמדינת היהודים. ז'בוטינסקי עצמו היה אתאיסט גמור, ובצוואתו כתב כי אין זה משנה לו אם יובא לקבר ישראל או אם ישרפו את גופתו. גם שאר מנהיגי הרוויזיוניסטים היו ברובם המכריע חילונים גמורים, כולם אשכנזים משכילים, וכמעט כולם בעלי תואר דוקטור: יוחנן בדר, אריה אלטמן, דוד בוקשפן, האחים אברהם ודוד ויינשל, אבא אחימאיר, מאיר גרוסמן, זאב פון-ויזל, יוסף שכטמן, בנימין אליאב (לובוצקי), אפרים ושיץ ורוברט שטריקר. היתה לצדם קבוצה של אנשי רוח, סופרים ומשוררים, ובהם אורי צבי-גרינברג, בנימין אקצין, שייסד את הפקולטה למשפטים והחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, יעקב כהן, ד"ר יהושע ייבין ופרופסור יוסף קלויזנר.

ההרכב האנושי בתנועת בית"ר ובארגוני המחתרת היה שונה. הרדיקליזם האידיאולוגי והמעשה המחתרתי משכו אליהם את בני כל השכבות והעדות. במיוחד בארגוני המחתרת, בקבוצת המפקדים בדרג הטקטי ובין עולי הגרדום בלטו יוצאי עדות המזרח, אך בקבוצת המנהיגות לא היה משקלם ניכר. בהדרגה יהיו השכונות ועיירות הפיתוח (שעדיין לא היו קיימות) למאגר המרכזי של פעילי התנועה, עד כדי כך שרבים יקבעו את זהותם העצמית על יסוד הזדהותם עם התנועה, על גלגוליה הארגוניים, ובלי קשר לעמדותיהם בשאלות שנויות במחלוקת.

היומון "חרות" ותנועת הנוער בית"ר היו החממה האידיאולוגית של תנועת החרות בשנות החמישים. נערי בית"ר היו נאספים במצודת זאב, שבימים ההם לא היתה מגדל משרדים כפי שהיא היום, אלא שלד בלתי מטויח של שלוש קומות. על הקיר הפונה אל החצר הפנימית היה כתוב באותיות גדולות: "קשת בית"ר לא נסוג אחור וחרב ראש בית"ר לא תשוב ריקם, אמן!" הרטוריקה הנשענת על התנ"ך (סיסמה זו היא פרפרזה על קינת דוד על שאול ויהונתן) בתוספת ההצהרה "אמן" מעתיקה את הסיסמה מתחום המציאות הפוליטית אל תחום הדימיון המיתולוגי.

כמעט בכל "פעולה" היו שרים משירי המחתרת ומשירי ז'בוטינסקי, ראש בית"ר. במנגינה עצובה ובקצב איטי היו מביעים את הכאב ואת העלבון:

מן היום בו נקראתי לפלא / של בית"ר וציון וסיני, / יד אחים הסגירתני לכלא / ותנעל בית אמי לפני.

השרון והעמק לא לנו: / לא קציר, לא קטיף, לא בניין; / אלוהים ליגון בחרתנו / ותיקח את אחי לתליין.

תודעת הקורבן סיפקה תחושת שליחות. ההזדהות עם הקורבנות שנפלו בדרך למדינה מניחה יסוד נפשי לקבלת הדין גם בזמן הווה. כביכול, מגבוה נקבע הדבר: "אלוהים ליגון בחרתנו", ובחירה זו מטילה חובה להמשיך בדרכם של הנופלים. היה כאן ניסיון לבניית אתוס נפרד, המבוסס על מילוי החובה הלאומית על-ידי הזדהות עם בית"ר כתנועה שעוד תיתבע לקורבנות, בדרך הארוכה והקשה אל ראש ההר. "אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד", שרו בבית"ר משירו של שלמה סקולסקי על הרוג המלכות הראשון, שלמה בן-יוסף.

ההזדהות עם החללים ועם זכרם המקודש נלוותה לתודעת ההסגרה והחרם על-ידי אחים מתנכרים. יחד הן סיפקו הצדקה לאידיאולוגיה של בית"ר, ובמרכזה רעיון שלמות המולדת. בוגר תנועת הנוער שנמצא ראוי לכך על-ידי מפקדיו היה מוזמן לנדור את "הנדר הבית"רי", ובו התחייבות להקדיש את החיים למען האידיאל: "אני מקדיש את חיי לתחיית המדינה היהודית, ברוב תושבים עבריים, בארץ ישראל משתי גדות הירדן". נוסח זה של הנדר נקבע בכינוס העולמי של בית"ר בוורשה, בשנת 1938, ולא השתנה. העובדה שכבר קמה המדינה לא חייבה, לדעת מנהיגי בית"ר בשנות החמישים, כל התייחסות, ועדיין דיברו על "תחיית המדינה היהודית" כאידיאל הנכסף. בעומק הדברים, מדינה שאינה משתרעת משתי גדות הירדן אינה המדינה שעל הקמתה נפלו הגיבורים. זה המרד שעליו כתב ז'בוטינסקי בהמשך השיר, המסתיים באקורד של עידוד:

טל מפרה, טל חיים, טל המרד - / הוי רוותה כל ארצנו טלי! / נומה עמק, מרחב התפארת, / יתנשא גם עליך דגלי.

כי אנחנו שדיך נטענו, / בגלות, מעכו, על גרדום: / אלוהים, לשלטון בחרתנו - / על לבן-ותכול ואדום!

ז'בוטינסקי הוסיף את הבית האחרון לשיר בעקבות טענות מקורביו שהנוסח המקורי היה נוגה מדי. שורת הסיום "אלוהים לשלטון בחרתנו" הפכה לסיסמה נגד תנועתו, שהרי אפשר לפרשה כאילו היתה מקופלת בה יומרה לשלטון בחסד האל, כלומר, לא הבחירות הכלליות של האזרחים. ז'בוטינסקי עצמו היה רחוק מפרשנות מעין זו, ולו רק משום שהיה אתאיסט והתייחסותו לאל היתה מטאפורית בלבד. אולם השורה שהוצאה מהקשרה שימשה את יריביה של תנועתו שלושים שנה, תוך ניצולה האירוני בשנות האופוזיציה הארוכות. לחניכי בית"ר, בימים שהשלטון היה רחוק, שימשה שורה זו מקור עידוד. כביכול יש רובד עמוק, מופנם ונסתר, ובו מפכה זרם מעמקים העתיד להביא את הדרמה ההיסטורית לידי סיום מאושר. עוד יבואו ימים גדולים, היה בגין אומר בנאומיו במוסדות התנועה, לרומם את רוח הפעילים.

הימים הגדולים נכרכו בשתי שאיפות: להגיע לשלטון ולהגשים את חזון שלמות המולדת. בנאום בתחנת השידור של האצ"ל, למחרת הכרזת המדינה, אמר בגין:

"המולדת היא שלמות היסטורית וגיאוגרפית. מי שלא מכיר בזכותנו למולדת כולה, אינו מכיר גם בזכותנו לשטח משטחיה. ואנחנו על זכותנו הטבעית והנצחית לא נוותר. נישא את חזון השחרור המלא, נישא את חזון הגאולה השלמה. ונגשימו. בבוא היום נגשימו. כי חוק-עולם הוא: אם עובר, או אם מישהו מעביר, קו מפריד בין מדינת הלאום לבין מולדתו - אחת דתו של הקו המלאכותי - להיעלם".

 *

בבחירות לאסיפה המכוננת (שנעשתה לכנסת הראשונה) השתתפה, לצד תנועת החרות, שזכתה בשמונה מנדטים,  גם רשימה של המפלגה הרוויזיוניסטית. רוב פעילי המפלגה מהתקופה שלפני הקמת המדינה היו שם, לצד ד"ר אלטמן ואליעזר שוסטק, מזכ"ל הסתדרות העובדים הלאומית, יחד עם פעילי הסתדרות העובדים הלאומית. הם לא זכו אף לא במנדט אחד, ואחרי הבחירות עשו הסכם עם בגין ואנשיו ולפיו ניתן להם ייצוג במוסדות התנועה וברשימות לכנסות הבאות. כוחם הפנימי היה רב עד כינון גח"ל בשנת 1965. בבחירות שהתקיימו באותה שנה, לכנסת השישית, הוצאו ד"ר אלטרמן ומרדכי אולמרט ממקומות ריאליים ברשימה לכנסת. זו היתה שגיאה פוליטית, שאיפשרה לקבוצת האופוזיציה הפנימית להתלכד סביב מנהיגותו של שמואל תמיר, שקרא תיגר על בגין ונאמניו. חילוקי הדעות שלו עם בגין החלו בעניין טקטי ועברו למישור האידיאולוגי. "הגוש החופשי" פרש מהתנועה והקים את "המרכז החופשי", שלימים חבר לליכוד ואחר כך לד"ש ולבסוף חזרו רוב פעיליו לליכוד.

זמן מה אחרי הפילוג פרצה מלחמת ששת הימים. בגין הצטרף לממשלה, ולקראת הקמת ממשלה חדשה אחרי הבחירות לכנסת השביעית, בשנת 1969, הביאו יעקב נאמן וחתנו יוסף קרמרמן מתנה לגח"ל: האלוף עזר וייצמן השתחרר מצה"ל ונבחר ביוזמתם לשר מטעם חרות. עד מהרה נוצרו חיכוכים רעיוניים ואישיים בינו לבגין ונאמניו, ובשנת 1972 פרש וייצמן מפעילות מפלגתית.

הבחירות לכנסת התשיעית, ביום 17 במאי 1977, הביאו לחילופי שלטון בפעם הראשונה בתולדות המדינה, ולמעשה בפעם הראשונה מאז נקבעה החלוקה הברורה בין ימין לשמאל בתנועה הציונית, כ15- שנים לפני הקמת המדינה.  במבט לאחור נוכל להבחין בתהליך הדרגתי של התהוות המפנה, וברמה הסמלית נוכל לשאול אם אמנם התרחש המהפך בבמאי 1977, או בתאריך אחר - שמא ראשיתו בהעלאת עצמות ז'בוטינסקי לקבורה בהר הרצל בשנת 1964, או בצירוף מנחם בגין לממשלה ערב מלחמת ששת הימים בשנת 1967, ואולי לא התרחש המהפך האמיתי עד שבא ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין אל קברות חללי האונייה "אלטלנה" וביקש מהם, בשם צה"ל, מחילה וסליחה. ואולי גם אז לא הושלם המהפך, אלא בבחירות 1981 שבהן נבחר בגין מחדש.

כדי להבין את עוצמת המהפך, עלינו להבין את משמעות הדומיננטיות של מפא"י לא רק בהיבט האישי של המאבק הפוליטי, אלא גם בהיבט האידיאולוגי. כך היה במאבק בין הגישה הממלכתית של בן-גוריון ומקורביו לגישה התנועתית של הגרעין הקשה במפא"י, שנתמך בעניין זה על-ידי מפלגות הפועלים האחרות. מנקודת ראות אידיאולוגית, היתה גישתו הממלכתית של בן-גוריון קרובה לגישת זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, ואולם בן-גוריון קבע את מדיניותו והוציאה לפועל תוך כדי דה-לגיטימציה של הרוויזיוניסטים ויורשיהם הפוליטיים - תנועת החרות.

מאז דחו רוב חברי ההסתדרות, במשאל חברים, את ההסכם שעשה בן-גוריון עם ז'בוטינסקי בשנת 1935, על שיתוף פעולה בין שני המחנות, נקבעה האסטרטגיה של דה-לגיטימציה של הימין הציוני. בפרספקטיבה היסטורית, אפשר לראות  דווקא בקרבה האידיאולוגית, ולא בנקודות המחלוקת האופרטיביות, את שורש המאבק המר, תוך גילויי איבה בלתי מתפשרת, שניהלו שני המחנות הללו במשך 30 שנה, מאמצע שנות השלושים ועד אמצע שנות השישים, מאבק ומשטמה שהגיעו עד סף מלחמת אחים. קרבה אידיאולוגית זו הבליטה את תופעת הפרישה - הערעור על סמכותם של "המוסדות הלאומיים" כמייצגים הבלעדיים של העם היהודי ושל היישוב ואי קבלת מרותם. פרישת ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית "הישנה" והקמת "ההסתדרות הציונית החדשה", פעולותיהם העצמאיות של אצ"ל ולח"י בתקופת המאבק, תוך ערעור מתמיד על סמכותה של "ההנהגה הרשמית", סיפקו רציונליזציה ולגיטימציה לדחיקתם אל מחוץ למחנה והאשמתם בפאשיזם; ואילו דחיקה זו, שבאה לידי ביטוי מובהק בפרשות הסזון ואלטלנה, סיפקו להם רציונליזציה ולגיטימציה להמשך הערעור על הלגיטימיות של שלטון מפא"י ובן-גוריון.

עוד לפני דחיית ההסכם במחצית שנות השלושים התהווה הרקע לכך במחלוקות ובקטטות שנגעו ליחסי העבודה, בהתנגדות הרוויזיוניסטים לרעיון מלחמת המעמדות ובתביעתם להכרה בארגון עובדים נפרד שהקימו - "הסתדרות העובדים הלאומית". שלילת היסודות הסוציאליסטיים של מפא"י והמפלגות האחרות במחנה העבודה, בעלות זיקה רעיונית לברית-המועצות הבולשביקית, היתה משותפת לרוויזיוניסטים ולאוהדיהם בסקטור האזרחי, "הבורגנים".

*

בשולי המחנה הרוויזיוניסטי התפתחה בשלהי שנות העשרים וראשית שנות השלושים - לפני עליית היטלר לשלטון - אהדה לפאשיזם של מוסולוני, שנתפס כגילוי של התנערות לאומית ועמידה בפני הקומוניזם המאיים. ז'בוטינסקי עצמו לא קיבל את דעת הרדיקלים בתנועתו, אולם אהדתם למוסוליני סייעה ליריביהם בהחדרת ההאשמה בפאשיזם. האלימות המילולית שאפיינה את התרבות הפוליטית בראשית שנות השלושים באה לידי ביטוי גם בהתקפה אישית חריפה בפובליציסטיקה הרוויזיוניסטית על ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, חיים ארלוזורוב, על רקע תמיכתו בהסדר עם גרמניה הנאצית, שיאפשר העברת רכוש יהודי משם. כשנרצח ארלוזורוב על שפת ימה של תל-אביב, ביוני 1933, נקלטה האשמת הרוויזיוניסטים ברצח ושימשה את התעמולה הפוליטית במשך שנות דור.

העובדה שהנאשמים יצאו זכאים בדין לא שינתה, מנקות ראות תעמולתית, ולא כלום. ההחלטה נגד הסכם בן-גוריון וז'בוטינסקי הושפעה מן האמונה שיד הרוויזיוניסטים ברצח ארלוזורוב. מאז הוצאה תנועה זו אל מחוץ לגדר וחבריה כונו "הפורשים". כינוי זה צרב כמחט מלובנת: הרי אותם "פורשים" לא נטשו את המאבק הלאומי, אלא דווקא תבעו להחריפו.

והנה קמה המדינה. את קורבנם ביזו, מסבלם התעלמו ואת תוכן חייהם הציגו כ"פרישה מן המרות הלאומית". את מבצר עכו, הכלא שבו עלו לגרדום ואותו פרץ האצ"ל במבצע מרשים, נתנה המדינה למשרד הבריאות והוא הקים בו בית חולים לחולי נפש. במשך שנים היו בגין וחבריו למפקדת האצ"ל פוקדים, יחד עם משפחות הרוגי המלכות, את המבצר העתיק ואת חדר הגרדום, עמדו שם דום ושרו את ההימנון, ובחצר בהו חולי נפש.

העלבון הצורב הזה היה מן הגורמים שאיחדו את "המשפחה הלוחמת" סביב המפלגה שהקימו. הוא סיפק לה את הסמלים והמיתוסים, שבלעדיהם לא היתה יכולה להחזיק מעמד, ומכל מקום לא היתה יכולה למצוא מסילות ללבבותיהם של בני דור המעברות, שכמותם חשו עצמם דחויים על-ידי הממסד הפוליטי של מפא"י.

פולמוס רצח ארלוזורוב, הפרישה, הסזון ופרשת אלטלנה, הסעירו את הרוחות בשנות החמישים ובראשית שנות השישים. בן-גוריון קבע שהכל כשרים לשותפות בממשלה "חוץ מחרות ומק"י", וכך הגדיר את חרות, מפלגתם של יוצאי אצ"ל, כשוות יחס למפלגה הקומוניסטית, המזדהה עם הדיקטטורה של סטלין. שנים רבות נמנע מלפנות אל  בגין בשמו, והסתפק בכינוי "האיש היושב ליד חבר הכנסת בדר". אולם בתוך חרות התפתח זרם שביקש למצוא דרך להצטרף לקואליציה ולממשלת בן-גוריון. מנהיגי הסתדרות העובדים הלאומית ויוצאי המפלגה הרוויזיוניסטית היו קרובים יותר לזרם המרכזי ביישוב ובמדינה בשנותיה הראשונות. בהיותם קשורים בארגון העוסק ב"מפעלים קונסטרוקטיביים" (שם הקוד למפעלים כלכליים בעלי זיקה פוליטית), היה להם אינטרס ברור למצוא דרך להשתתף בחלוקת העוגה.

כמעט כל הגורמים הפוליטיים השלימו עם מעמדה הבכיר של מפא"י, ביקשו להשתתף עמה בשלטון ולא האמינו באפשרות התהוותה של אלטרנטיבה פוליטית של ממש. כמעט כולם - חוץ ממנחם בגין ונאמניו בתנועת החרות, שערערו על מעמדה הדומיננטי של מפא"י, ולפרקים גם על עצם הלגיטימיות של שלטונה. בגין ונאמניו בני המשפחה הלוחמת ראו את עצמם כ"אלטרנטיבה למשטר מפא"י" - לא רק לשלטון, אלא גם לשיטה, שלדעתם התבססה על דיכוי חירות האדם ועל תלותו הכלכלית של האזרח בשלטון. גם כשמנתה סיעת חרות בכנסת שמונה חברים בלבד, בכנסת השנייה, הם הציגו עצמם כאלטרנטיבה ודחו על הסף כל ניסיון להצטרף לממשלה. למען האמת יש לציין, כי הצעה כזאת כלל לא הופנתה אליהם באותו זמן. אולם עצם הדיון הפנימי במוסדות חרות, בשאלת האלטרנטיבה, מלמד כי המחשבה על אפשרות של חילופי שלטון היתה רחוקה ודחוקה, כשם שרחוקה סיעה של שמונה ח"כים מיכולת גיבוש רוב פרלמנטרי.

אולם בגין לא ויתר. בהדרגה ובעקשנות הגדיל את כוחו ואת כוח מפלגתו, תוך התבססות על הגרעין האידיאולוגי הקשה של יוצאי המחתרת והרוויזיוניסטים הוותיקים, הם ובניהם ובנותיהם, ועל אוכלוסיית המעברות, שתחושת קיפוח ועלבון החלו לנבוט גם בקרבה. אלה ואלה, יוצאי המחתרות ויושבי המעברות, חשו עצמם מנותקים מן הישראליות החדשה, שמפא"י ושותפיה משמאל היו מייצגיה המובהקים ובן-גוריון היה לה כהן ונביא.

רטוריקה הנשענת על המסורת, שזורה מוטיבים דתיים ומכירה בלגיטימיות של כל העדות, בלי יומרה להעבירן דרך כור היתוך, אפיינה את הימין הציוני כבר בשנות השלושים. בתקופת בגין היא הגיעה לשכלול ולשיאים מעוררי רגש בלב המאזינים. רטוריקה זו הדגישה את הממד "היהודי" לעומת הממד "הישראלי" של השמאל, ובכך הניחה יסוד להזדהותו של דור המעברות עם המפלגה והמנהיגים שהעניקו לגיטימציה לערכיו ולהווייתו העצמית, על-ידי זיהויה עם עולם ערכים נשגב, שבו מתלכדים עשיר ועני, אשכנזי וספרדי, שומר מצוות וחופשי, בהוויה הלאומית.

הזהות הקולקטיבית נבנתה על שלילת האחר. "הם" שונים מאתנו, "אנחנו" טובים מהם. הרי "אנחנו" מייצגים את הרציפות ההיסטורית, את המורשת, את "הבית הישן".  אין כל צורך להידמות לישראלי החדש בנוסח תנועת העבודה, שיותר מכל מאפיינים אותו הקיבוצים. להפך: מותר לשלול את האידיאולוגיה ואת ההוויה הפוליטית של התנועה הקיבוצית, ששנים רבות העסיקה רבים כל כך מקרב דור המעברות ועיירות הפיתוח בעבודות ששכר זעום בצדן, והן חשפו את המועסקים בהן לפער הכלכלי-חברתי בין הקיבוצים, סמל ההגשמה של תנועת העבודה וערכיה, לבין "ישראל השנייה", הדחויה, הזרה לאתוס החלוצי. כשבאו בגין ותנועתו, הציגו לפניהם חלופה רעיונית והעניקו לגיטימציה לזהותם, הם נמשכו אחריהם, למרות הניגודים החברתיים והתרבותיים שבין שכבת המנהיגות בחרות לקהל תומכיה החדש.

את גזירת הזהות האישית מהזהות הקולקטיבית, תוך האשמת תנועת העבודה באחריות לפער החברתי-עדתי ולדחיית עדות המזרח מההוויה הישראלית, ביטא בגין, והוא כבר ראש הממשלה, בשיא מרשים של יכולת רטורית, בנאום הבחירות המסכם בשנת 1981, בכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין היום) בתל-אביב. זה היה יממה אחרי עצרת הסיכום של המערך, שהתקיימה באותה כיכר ובה אמר דודו טופז שהצ'חצ'חים של הליכוד נמצאים במצודת זאב, והם שין-גימלים, "אם בכלל הם הולכים לצבא", בעוד שבאסיפת המערך משתתפים יוצאי היחידות הקרביות והסיירות. בגין פתח את נאומו בניתוח משמעותם הפוליטית של סמלים:

"אמש, במקום הזה, היו הרבה דגלים אדומים. היום יש פה הרבה דגלי תכלת-לבן. זהו ההבדל המוסרי, ההיסטורי, האידיאולוגי, בינינו ובין המערך הסוציאליסטי. הם עדיין לא למדו מה מסמל הדגל האדום בתקופתנו. זה הדגל של הקומו-נאציזם. אבל על הנאציזם לא אדבר הלילה. הלילה אדבר על הקומוניזם. זה הדגל של שנאת ישראל ואספקת נשק לכל אויבי ישראל מסביב. זה הדגל של רדיפת היהודים ורדיפת העברית. זה הדגל של מחנות ריכוז ודיכוי האדם. זה הדגל של השעבוד, של האיבה, ואת הדגל הזה הניפו אמש אלה שהובאו מכל קצות הארץ באוטובוסים ובמשאיות של הקיבוצים".

כך קשר בגין את תנועת העבודה הציונית עם האנטי-ציונות של הקומוניזם, ובעקיפין גם עם האנטישמיות ועם התמיכה באויבי ישראל. הוא הוסיף וליגלג על הקיבוצים: "לסוציאליסטים שלנו יש כסף", אמר, "הם שונאים קפיטליזם, אבל אוהבים את הקפיטל". אחר כך עשה חשבון היסטורי עם תנועת העבודה, על רקע דברי טופז. באצ"ל, אמר, לא היה מעולם הבדל עדתי וכמה ממפקדיו הבכירים של הארגון היו ממוצא "תימני וספרדי". הוא דיבר בהתרגשות על שניים  מעולי הגרדום, מאיר פיינשטיין מאצ"ל ומשה ברזני מלח"י: "פיינשטיין היה ממוצא אירופי, איך קוראים לזה? אשכנזי. משה ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה, לאחר שנידונו למוות, לקחו ללבבותיהם רימון יד, לחצו... אשכנזים? עיראקים? - יהודים! אחים! לוחמים! "

 *

בליל ספירת הקולות ב1977- שהה בגין בביתו, ורק כשנתוני האמת אימתו את תחזית הטלוויזיה, בא למטה הבחירות שלו. הוא עמד על בימה קטנה באולם השמחות של מצודת זאב, מוקף בצמרת הליכוד העתידה להוות את גרעין הממשלה החדשה. נרגש עמד על הבימה, ועל פניו החיוורות ניכרו אותות התקף הלב הקשה שלקה בו כחודשיים לפני כן. הוא חייך אל הפעילים, נופף בידו ופנה לשאת את נאום הניצחון. "הלילה הזה", אמר, "חל מפנה בתולדות העם היהודי והתנועה הציונית, שכמוהו לא ידענו זה 46 שנה, מאז הקונגרס הציוני השבעה-עשר, שבו הציע זאב ז'בוטינסקי לקבוע, שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בימינו". הוא הודה ל"תלמידיהם" של חיים וייצמן, דוד בן-גוריון ואבא הלל סילבר שהצטרפו לליכוד, ובכך כרך את המנהיגים שעליהם היה חלוק בלגיטימציה של נצחונו. אחר כך ציטט מנאום גטיסבורג של הנשיא לינקולן, קרא לנשיאי מצרים וסוריה ולמלך ירדן לשאת ולתת על כריתת חוזי שלום, הודה לתומכיו ובמיוחד לאשתו, תוך פרפרזה על דברי הנביא ירמיהו: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ זרועת מוקשים". הוא חבש לראשו כיפה שחורה וקרא פסוקי הודיה מספר תהילים: "ברוך השם כי שמע קול תחנוני...הושיעה את עמך וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד עולם".

הופעה זו היתה חידוש מוחלט בסגנון ובתוכן. מעולם לא דיבר ראש ממשלה במונחים דרמטיים כאלה על ניצחון בבחירות, לא חבש כיפה ולא קרא תהילים וגם לא ציטט מדברי לינקולן על כינון "שלטון העם, על-ידי העם, למען העם". בכך חיזק את תחושת עשיית מעשה בראשית פוליטי, השקול כמעט כנגד הקמת המדינה, ששרתה על פעילי הליכוד ותומכיהם במפלגות הדתיות. כשקיבל את המנדט מנשיא המדינה יצא אל הכותל המערבי, אמר שוב תהילים וגם קדיש לזכר בני משפחתו שנספו בשואה. בכך הביא לידי ביטוי מובהק את המהפך בתרבות הפוליטית ובסימבוליקה הציבורית.

אכן, בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה היה צביון כעין-דתי להקמת הממשלה החדשה. בבתי הכנסת אמרו "מי שבירך" לרבי מנחם בן זאב-דב, והציבור הדתי חש שמכאן ואילך יהיה שותף רצוי ומלא בעיצוב דמות המדינה. מאז פרישת אגודת ישראל מהקואליציה, על רקע שירות הנשים בצה"ל, לא שותפו החרדים בשלטון. בגין פנה אליהם ונענה בחיוב. לפי הנחייתו הוגדלו התקציבים לישיבות, הונהגה מדיניות של צמצום מרבי של העבודה בשבת ונחקקו חוקים שהיה בהם משום הליכה לקראת הציבור החרדי.

בביקורו הראשון בארצות הברית כראש הממשלה הלך בגין אל גדולי הרבנים ובהם הרבי מלובביץ והרב משה פיינשטיין. בליל תשעה באב ביקר בבית כנסת בניו-יורק, ותצלומים שלו ועוזריו היושבים על הארץ, חלוצי נעליים, ואומרים קינות, פורסמו בכלי התקשורת בארה"ב ובישראל וביטאו, "יותר מאלף מלים", את הממד הדתי-סמלי של המהפך כיצירת זהות  לאומית חדשה.

תוצאות הבחירות לכנסת העשירית היו כמעט שקולות ובגין הצליח להרכיב ממשלה שנשענה על תמיכת 61 ח"כים בלבד. התוצאה השקולה מלמדת על משקלו המכריע של הממד העדתי - והוא בלט במערכת בחירות זו כמעט בכל מקום - בביסוס המהפך. לנצחונו השני של הליכוד היתה משמעות חברתית מרחיקת לכת: המהפך לא היה אפיזודה חולפת, תולדת הנסיבות הפוליטיות המקריות של 1977. כמעט כל קולות ד"ש חזרו למאגר הקולות של השמאל, אבל הימין נשאר בשלטון.

באותו זמן החלה הצמרת הוותיקה לטפח את קבוצת הבנים, שלימים יודבק לה הכינוי "נסיכים". בתקופת בגין, ועוד יותר מכל בתקופת שמיר, טופחה קבוצה זו, עד שרבים ראו בה את ההנהגה הקולקטיווית הבאה של התנועה. בממשלת שמיר שירתו דן מרידור (בנו של אליהו מרידור, ח"כ וידיד קרוב במיוחד של בגין), אהוד אולמרט ורוני מילוא (בתו של בגין, חסיה, נשואה לאחיו), ולכנסת נבחרו גם דני בגין ועוזי לנדאו (בנושל חיים לנדאו). גם בצמרת שירות המדינה מונו כמה "נסיכים": כותב שורות אלה ואחריו דן מרידור כיהנו בתפקיד מזכיר הממשלה, יוסי אחימאיר היה ראש לשכת ראש הממשלה, סלי מרידור (העתיד להתמודד על כהונת יו"ר התנועה הציונית) היה עוזרו של שר הביטחון משה ארנס, יוסי אולמרט היה מנהל לשכת העיתונות הממשלתית.

גם בנימין נתניהו הוא בן לאחת המשפחות הרוויזיוניסטיות הוותיקות. אביו, פרופ' בנציון נתניהו, היה פעיל כבר בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית ואחר כך נשלח מטעם המפלגה ועל דעת האצ"ל לארצות-הברית ב1939-. אולם אחרי הקמת המדינה לא מצא את מקומו בחרות, ופנה למחקריו בהיסטוריה יהודית. בנימין נתניהו לא היה זר לתנועה, כפי שטענו כמה מיריביו הפנימיים. אולם מעולם לא נמנה עם חבורת הנסיכים, בניהם של מנהיגי חרות בתקופת בגין, ואילו משפחת נתניהו לא היתה שייכת לחוג זה.

ירידת כוחם של הנסיכים ועליית כוחם של "אנשי השטח" הם מסימני הזמן. קבוצת הנסיכים אינה הומוגונית מבחינה רעיונית, והם לא הצליחו להתלכד סביב מנהיגותו של אחד מהם. בלי התלכדות כזאת אין להם סיכוי במאבקי העתיד במפלגתם, מאבקים שהבחירות האישיות לראשות הממשלה עיקרו את משמעותו האידיאולוגית, ובהן עומד הכל על התועלת הצפויה לתומכים. בתחום זה של סיפוק שאיפות, של תועלת, של ג'ובים, תהיה יד הנסיכים על התחתונה. בלי מנהיג מקובל שיוצג כאלטרנטיבה מושכת לנתניהו, עתידם עלול להיות מאחוריהם.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד