ייסורים ללא גאולה
ייסורים ללא גאולה

ייסורים ללא גאולה

גבי בן-שמחון

מלמד קולנוע באוניברסיטת תל-אביב.

לאחרונה יצא ספרו "מהלכים על המים"

 

העלייה הגדולה ממרוקו תרמה בדרכה את מה שתרמו לפניה מקימי ראשון-לציון, פתח-תקוה ודגניה. אבל השיח הישראלי מונע הכרה בייסוריהם ובקורבנם ומציג אותם כ"עליית הצלה". במקום לדבר על ייסורי עלייתם מרבים לדבר על קשיי קליטתם. במקום לעלות על נס את קורבנם מדברים על קורבן היישוב. 

מי שלא ראה את העלייה לרגל לנתיבות לא ראה מחזה אבסורדי מימיו. לפתע מתעוררת עיר נידחת בדרום הארץ והופכת ללאס-וגאס של העניים: ניידות משטרה מתרוצצות בשכונות בפנסים מהבהבים, הליקופטרים חגים כשליחי מרום בשמי עיר הנסים. המוני עניים, נכים וחולים מצטופפים בשדה ליד אתר הקבורה המקודש והמפואר, מסביב למנגלים, אוכלים ושותים, זורקים נרות למדורת ענק בחצר הקבר ומסתובבים בין הקיוסקים הסואנים לקנות קמיעות, נרות ותמונות של קדושים. ובתווך, על במה גבוהה, יושבים בצפיפות סביב שולחן קדושים מכל המפלגות, מתחבקים עם בנו של הצדיק מנתיבות, מביטים בקהל העניים שעוד מעט יהיה טרף לנאומיהם, כי זו שמורת הציד השנתית של הפוליטיקאים.

משני צדדיו של הבבא ברוך, בעל התרבוש והמטפחת, ככפילים שלו. הם מנסים לנהל דיאלוג עם קהל החולים, הזקנים, הנכים והמובטלים - מאמינים פשוטים שנואשו מתמיכת החברה ומוסדותיה, ולא נותר להם אלא קברו של הבבא-סאלי. אבל במקום להשאיר אותם עם האמונות והתקוות הם רודפים אחריהם עד כאן כדי למכור להם שוב אשליות.

משום כך, לא הבנתי מה יש לו לברק לחפש בנתיבות. אני מצדיע לאומץ הלב והנדיבות שבהתנצלות לפני עדות המזרח, בשם מפלגת העבודה לדורותיה. אבל האם הוא, או מישהו אחר מכל מפלגה שהיא, יכול לפתור את בעיותיהן  מנתיבות טוב יותר מאשר מהלשכה בתל אביב? או שמא רק מפה אפשר לחולל את הנס, שהרי הכוח המאגי קשור במקום? ואולי לא בא ברק לחולל נפלאות, אלא לבקש מהבבא-סאלי פלא לעצמו כדי לנצח בבחירות? ואולי בא לנתיבות כדי להציע לבבא-ברוך סיוע לחיזוק יסודות ההיכל, להוסיף לו קשת ניצחון, להפוך אותו למרכז רוחני לאומי, מין אבן שחורה שממנה תצא תורה לכל הארץ.

נתיבות היא עיירת המיואשים והנטושים, מודל של עיירת פיתוח שכוחת אל שהאחריות החברתית זנחה אותה. במרוץ הקפיטליסטי האכזרי הם נותרו אחרונים, אין להם עוד על מי לסמוך, אלא "על אבינו שבשמים". עולי הרגל  עורכים את הפולחן סביב "האיש הקדוש" שמסמל, יחד עם הנס, את חוסר התקווה. כי זה מה שנותר אחרי שכל השערים ננעלו.

לכן, עם כל הכבוד להתנצלות, משמעותה וכוונותיה לא ברורות. כי מה ניתן לשנות באמצעותה? הרי מי שבנה את  אופקים, ירוחם, שדרות ודימונה, וחינך שם את ילדיו, לא יוכל לקוות שבנו יתקבל לפקולטות למשפטים או לרפואה באוניברסיטת תל אביב. גורלו נחרץ למצוקה עוד בשנות החמישים, כשבן-גוריון שלח אותו במשאית, הניח אותו במדבר ואמר לו, כאן תקום עיר.

*

אני חושב שעושים עוול לאלה שההתנצלות מכוונת אליהם, אם לא מפרטים לפניהם על מה ההתנצלות. לא הייתי רוצה שיבקשו את סליחתם על כך שבנו יישובים באזורים ריקים בנגב ובגליל, וקבעו כך את גבולות המדינה; או על כך שהם בנו את רצועת הביטחון של ישראל. האם אפשר להתנצל לפני קורבנות מהפכה?

הרי איש לא התנצל לפני מייבשי הביצות או חולי הקדחת על הקורבן שנדרש מהם. אני חושב שמצוקת יהדות מרוקו וצפון אפריקה מקורה בדיוק כאן: איש לא רואה אותם כקורבנות או גיבורים של מהפכה. יהדות זו ניהלה עם ארץ-ישראל דיאלוג שונה מזה של הציונות. אלפיים שנה היא ישבה על מזוודות, בציפייה לגאולה משיחית ופלאית. יכולה היתה לחכות עוד אלפיים שנה.

ארץ ישראל ומדינת ישראל נפלו על יהודים אלה כרעם ביום בהיר. לאחר מלחמת גוג ומגוג ואחרית הימים הגיעו גם הגאולה והמשיח: בן-גוריון עקר אותם בן-לילה במבצע כביר מהגולה והביאם לארץ ישראל. מסימטאות קזבלנקה, ראבט ומארקש, העלה אותם בספינות ומטוסים וגלגל אותם במשאיות לנגב, להקים עיירות, לסמן גבולות ולקבוע את מפת הארץ. אבל הם לא ידעו שהם בונים מדינה.

בשנות החמישים היו המרוקאים בישראל מה שהיו הבילויים ואנשי העליות השנייה והשלישית קודם לכן. אבל בעוד האחרונים ידעו שהם מתייסרים כדי לבנות עולם חדש ויהודי חדש, לעולי מרוקו לא היה העונג הזה. הם נעקרו במפתיע מעריהם וכפריהם, כי נזקקו להם באופן מיידי, לבניית מדינה שהם לא היו שותפים בתכנונה. הם היו מנותקים לגמרי מהעולם היהודי והתנועה הציונית, שלמים עם סביבתם, תרבותם ואלוהיהם. ייתכן שעלייה פחות בהולה היתה מאפשרת להם ללמוד את תפקידם במהפכה, ואולי גם היו מצליחים למכור את רכושם ובתיהם ומגיעים עם אמצעים לקנות בית, מעמד וכבוד בישראל. אבל קצב איטי היה מותיר הרבה יותר מקום לשמועות על קשיי הקליטה וגורם להפסקת העלייה או להמרתה בהגירה לארצות פרנקפוניות.

גודל ההעזה והטירוף הנבואי של בן-גוריון היה כגודל קורבנם של עולי צפון אפריקה. אלה מצאו עצמם זרוקים במעברות ובהרים בגליל ובנגב, נתונים במלחמה שלא ציפו לה, על החיים, על הקיום, על הכבוד, בלי שמישהו דאג להודיע להם על-כך או לקבל את הסכמתם, להסביר להם במושגים שלהם שזו אתחלתא דגאולה, זו הגאולה ואלה ייסוריה.  לבן-גוריון לא היה זמן אפילו להסביר. כמו אל טרוד  הוא היה צריך להניע את גלגלי ההיסטוריה במהירות. מי שעלה עלה ומי שנפל נפל.

העלייה הגדולה ממרוקו תרמה בדרכה את מה שתרמו לפניה מקימי ראשון-לציון, פתח-תקוה ודגניה. אבל השיח הישראלי מונע הכרה בייסוריהם ובקורבנם ומציג אותם כ"עליית הצלה". כיהדות שנשקפה סכנה לחייה ושהיישוב נחלץ לעזרתה, תוך שהוא משלם על כך מחיר כבד, ולא להפך: שהם דווקא נחלצו לעזרת היישוב שסכנה איימה עליו, שכן גבולות הארץ לא יכולים היו להתייצב בלעדיהם. ומהיכן עוד יכלו לבוא אז יהודים? מארה"ב? מבריה"מ?

במקום לדבר על ייסורי עלייתם מרבים לדבר על קשיי קליטתם. במקום לעלות על נס את קורבנם מדברים על קורבן היישוב שנחלץ לעזרתם. החינוך כולו מגויס לפתח בנו רגישות לסבלם של מייבשי הביצות, אבל לגבי העלייה הגדולה מצפון אפריקה מודגשים דווקא ייסורי הקולטים ולא הנקלטים. קורבנו של היישוב הקטן שצריך היה לקלוט לתוכו אוכלוסייה זהה כמעט לגודלו הוא ודאי, אבל לא קטן ממנו היה קורבנם של אלה שנעקרו.

עקירתה ועלייתה של יהדות צפון אפריקה היו פרויקט ענק ודמיוני, שיכול להשתוות רק למראות ההזויים של הגאולה באחרית הימים. אם יש אירוע הרואי ומיתי בתולדות העם היהודי באלפיים השנים האחרונות, זהו האירוע. הוא יכול להשתוות בעוצמתו רק לאירוע הטראומטי הגדול בקצה האחר של אותן אלפיים שנה, הגלות: "שאי-סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו-לך, בניך מרחוק יבואו ובנותיך על-צד תאמנה. אז תראי ונהרת ופחד לבבך..." רק המלים של ישעיהו יכולות לצייר זאת. העלייה הגדולה של שנות החמישים היתה צריכה לצרוב את היצירה הישראלית והאמנות שלה כמכוות אש. היא היתה צריכה להזין את ההיסטוריה והמיתולוגיה שלנו ואת ביטוייהן בציור, במוזיקה, בספרות, בתיאטרון ובקולנוע. ראוי היה שמצוקותיה וחלומותיה של העלייה הזאת יכתבו את האודיסיאה הישראלית ויוסיפו ספר חדש לתנ"ך. אבל החברה הישראלית כמעט ואינה נוגעת בחוויה האדירה הזאת, לא מפני שאין מי שיעשה זאת, אלא מפני שהמילייה והממסד התרבותיים לא מחפשים אותה ולא מתעניינים בה. הממסד הזה רץ לנתיבות להתחבק עם הבבא-ברוך ולדוג דייג נוסף במים עכורים.

*

כפי שלא הכירו בקורבנה, לא מכירים בנכסי הרוח והתרבות שהביאה אתה. הייתי באחרונה בהיכל התרבות בתל-אביב, באירוע השנתי לפיוט ושירה אנדלוסית שאירגנה ברית יוצאי מרוקו. הייתי עד לחוויה שלא מן העולם הזה. האולם הענק, שרגיל לצלילי הפילהרמונית, לא יכול היה להכיל את החשמל שקרן משלושת אלפים ישראלים שהקשיבו לצלילי תזמורת מזרחית, באקסטזה כזו, שנראה היה שהתקרה של ההיכל מתרוממת ושמי תל אביב על כוכביהם יורדים פנימה.

על הבמה היו כעשרה נגנים, חלקם מהתזמורת הערבית של ראבט וחלקם ישראלים מאשדוד ואשקלון, כולם לבושים בג'לביות משי לבנות ותרבושים אדומים, ושני סולנים בעלי קול ענק: ספיאני עבדסלאם ממרוקו ואמיל זריהן מאשקלון שוחחו ביניהם לצלילי העוד, הקמנזה, הדרבוקה הגומברי, קולעים פסוקי קוראן ושירה יהודית זה בזה, זה נכנס וזה יוצא, זה נותן וזה מקבל, בהרמוניה מופלאה ובקולות שמגיעים עד סוף האולם בקילוח טבעי ובקלות מפליאה. האולם והבמה נראו כמנהלים אורגיה רוחנית - למעלה שני הזמרים ולמטה קהל, שאין אתה מוצא דוגמתו לא בהיכל התרבות ולא בשום אולם תיאטרון, קולנוע או אסיפה פוליטית. גלויי ראש עם בעלי פאות, מגודלי זקן וחובשי כיפה, נשים וגברים, אלה במחשופי ענק ושמלות הדוקות ואלה חבושות כובעים ומטפחות, וכולם יחד מלווים את השירה בזמזום, תנועות יד ויללות שמחה. ואתה שואל את עצמך, איפה נמצאת המגיה המוזיקלית הזאת כל הימים ומה עושים  אלפי האנשים האלה בלעדיה. אלפיים שנה היו דרושות למוזיקה, לשירה ולפיוט היהודי להתעצב בארצות צפון אפריקה, בעולם מרתק של מוסלמים וברברים  - וכך גם אמנות הסיפור, הפתגם והריקוד, תרבות הלבוש והרקמה והתכשיט, הגילוף, הפסיפס, קדרות, ציור, ארכיטקטורה: מערכת תרבותית עשירה ומורכבת שעברה מסננת של זמן ושרדה אלפי שנים, עד שבאה לארץ לגווע.

התרבות הצפון אפריקאית אוהבת את הפתיחות, הישירות והפשטות. בארכיטקטורה זו הפתיחות של הגגות, המרפסות, הפיאצות והקשתות. בין אדם לאדם זה הצורך לחוש ולגעת, ללטף ולנשק, לטעום ולהריח. היהודי, כמו הערבי הצפון אפריקאי, אוהב לתת חופש לדמיון ולגוזמה, לצחוק, לפנטזיה, לתקווה. פה במערב זה פחות מכובד, נחשב לא רציונלי. היהודי המרוקאי הוא סובלני, סבלני וגמיש. כך גם הזמן שלו. גם אלוהים בתרבות המזרח הוא גמיש וסבלני. האקלים הים תיכוני משפיע עליו להיות ממוזג, נינוח ומתפשר, נעים הליכות, לא קנאי ומפחיד. כזאת היתה גם השיבה לארץ ישראל - מלאה דמיון ופנטזיה, חלום ואמונה. בעלי התרבות המערבית הרציונליסטית ירדו לצרפת וקנדה. אבל ביטויי תרבות אלה נשדדו מהעלייה המרוקאית בעת קליטתה. ראוי שהחברה הישראלית תעריך תרבות זאת מחדש ותפנים אותה, כחלק מהפיצוי לכבוד האבוד של עליית שנות החמישים.

*

הזיכרון התרבותי של יהודי מרוקו וצפון אפריקה, יש בו גם יחס חיובי לדת ישראל ולמסורת היהודית. לא רק בארץ, אלא גם בצרפת ובקנדה - יהיו יהודים אלה ליברליים וחילוניים ככל שיהיו - היחס שלהם ליהדות ולדת כמורשת תרבות ומסורת הוא יחס של חום וחיבה. בבית הכנסת הם מרגישים בבית, בערב שבת ובחגים הבית משתנה, נרות דולקים, בגדי חג, פיוטים. אם הם חובשי כיפה או לא, יש להם כבוד לרב, לצדיק ולקבר צדיק, שאליו יעלו לרגל לקבל ברכה ולהתחכך בקהילה. הם לעולם לא יבינו את הישראלי הפוסט-ציוני והפוסט-יהודי, הם לא יבינו גם את ההתחרדות של הדתיים ולא את ההתחרדות של השמאל, או את עוינותו לדת ולדתיים.

אחד מידידי האינטקלטואלים בקנדה הביע את דעתו, שהיחס האנטי-דתי של השמאל הישראלי מקורו פוליטי, תוצאה של כניסת הדתיים לקואליציה עם הימין. כשהם נכנסים לקואליציה עם השמאל, הם זוכים לתמיכה שלו. השמאל מעמיד אותם בעצם לפני הדילמה: השתתפות בממשלת שמאל או סכנה ליהדות. הדת והמסורת הם מרכיב חשוב בתרבות יהודי מרוקו, ללא תנאי וללא קשר לדתיותם, חילוניותם או נטיותיהם הפוליטיות.

המכנה המשותף של העלייה הזאת אינו במישור הפוליטי, המקצועי או הסוציו-אקונומי, אלא מצוי במידה רבה ברגישויות התרבותיות, בתגובה למוסיקה, לפיוטים, לצבעים, לטעמים, לקולות ומראות, מנהגים ומסורות. החברה הישראלית יכולה היתה להיפתח לקולות ולמראות אלה, למחשבות ורגשות חדשים. יוצרים גדולים נוסעים לארצות רחוקות כדי להכיר מחוזות תרבות זרים. אבל כל אלה מצויים כאן, אתנו, רק שאנו משתקים אותם, מוחקים ומכבים אותם, בשם תרבות "שלנו", שאינני יודע מהי.

*

אינני יודע אם יש מישהו שמסמל היום את גורל העלייה של שנות החמישים טוב יותר מדוד בן-הרוש, מנהיג המרד בוואדי סאליב בשנות החמישים. איש זה, שהביא לתודעת החברה הישראלית את קיפוחה של העלייה ואכזבתה, שילם על כך ביוקר רב. כשיצא מבית-הסוהר, איש לא חיכה לו, לא עם הילת קדושים ולא עם זר קוצים. גם אלה מבני עדתו שנאבקו יחד אתו נטשהו, הוא איבד את מעט הרכוש שהיה לו. התגלגל  נכה בכיסא גלגלים מבית-חולים לבית-חולים. קיומו הושכח, שמו נמחק, למרות שבעזרת הבעיות שהוא העלה מטפסים מאז כל העסקנים בני עדתו.

פגשתי אותו באחרונה בדירת השיכון הקטנה שלו. הוא תיאר את תקופת המרד כתקופה שבה מפא"י היתה המדינה, "וגם האוויר היה שלה". המרחק בין היום לאז הוא כמרחק בין דוד בן-הרוש לדוד לוי. הראשון מורד, פטריוט ורומנטיקן, אלנפבית מבחינה פוליטית ובעל צעקה אותנטית; השני פוליטיקאי שבע ומצוחצח, שנפגש עם גדולי עולם, מרוצה ואופטימי.

ביובל החמישים למדינה ראוי שהחברה תזכור את קורבנותיה וגיבוריה האמיתיים. דוד בן-הרוש הוא אחד מהם והסמל שלהם. הצדעה לבן-הרוש בחגיגות תהיה בבחינת הכרה הולמת לתרומתה של עליית שנות החמישים לחברה הישראלית.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
8
23/10/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד