שביל שהשלג החל מפשיר בו
שביל שהשלג החל מפשיר בו

פנים 3/ד"ר רון פונדק

שביל שהשלג החל מפשיר בו

 

אחד מפורצי הדרך להסכם אוסלו מביא בפרסום ראשון את סיפור המפגש הראשון בתהליך אוסלו בין ישראלים לפלשתינאים, באתר נופש נידח בנורווגיה. מה שהחל אז, הוא טוען, על אף המשברים והמבוי הסתום אינו ניתן להחזרה, והמהלך יושלם

בימים אלה, כשתהליך אוסלו סופג מכות המאיימות על עצם קיומו, אינני יכול שלא להיזכר בפגישה הראשונה בינינו - הצוות הישראלי, שכלל את ד"ר יאיר הירשפלד ואותי, לצוות הפלשתיני שבא ממטה אש"ף בתוניס. הפגישה היתה ראשיתה של דרך ארוכה ומפותלת שהובילה להסכם הצהרת העקרונות, לתחילת ההשלמה ההיסטורית בין העם הישראלי לעם הפלשתיני, להכרה ההדדית בין ממשלת ישראל לאש"ף, וללחיצת היד בין יצחק רבין ליאסר ערפאת. למרות הבעיות שעוד תהיינה, אני מאמין שדרך זאת תוביל לשלום במזרח התיכון.

ב-19 ינואר 1993 סיימנו את ההכנות הנסיעה לאוסלו. האדם היחיד בארץ שידע על המהלך ועל הפגישה הצפויה היה יוסי ביילין. יום קודם לכן נפגשנו עם פייסל חוסייני במשרדו באוריינט-האוס. חוסייני דיווח לנו שהוא עומד לצאת למחרת לעמאן להיפגש עם אנשי אש"ף ולדווח להם בפרוטרוט על פגישתו עם שמעון פרס ואתנו. בפגישה דנו בהצעות להיחלץ מהמשבר ביחסים בין שני הצדדים. אנו עודדנו אותו, אך כמובן לא דיווחנו לו שבעוד הוא יוצא לירדן, אנו נצא לאוסלו להיפגש עם אנשי אש"ף מתוניס. עם כל ההערכה שרחשנו, ועדיין אנו רוחשים לו, היה זה בלתי אפשרי לומר לו שמטרתנו להקים במקביל - אם כי לא במקום - ערוץ לדיאלוג ישיר עם הנהגת אש"ף.

כשהלכתי לישון, לפני חצות, עדיין דנו בכנסת בחוק איסור המפגשים עם אש"ף. לאחר לבטים ארוכים ובלחץ חברי הכנסת של מרצ וחברי כנסת יוניים מהעבודה - ובראשם סגן השר יוסי ביילין ושר המשפטים דוד ליבאי -  הגישה הממשלה הצעה לבטל את החוק שאסר  מפגשים עם נציגי אש"ף. הליכוד ומפלגות הימין התנגדו בתוקף ובמפלגת העבודה היו רבים שלא תמכו בביטול החוק.

הירשפלד בא לביתי לאסוף אותי בערך בחמש לפנות בוקר. נכנסתי למונית עם תיק המסמכים שלי ועוד תיק יד קטן, שהכנסתי לתוכו ז'קט, עניבה, עוד חליפת בגדים, מעיל וסוודר עבה. לאחר שעברנו את ביקורת הדרכונים בשדה התעופה, והמתנו לקריאה לעלות למטוס, נותר לנו פנאי לעיין בעיתוני הבוקר, שהגיעו בדיוק אז לחנות הספרים. הכותרת הראשית הודיעה על ביטול החוק. ההרגשה שאנו הישראלים הראשונים היוצאים לפגישה עם אנשי אש"ף בעקבות ביטול החוק, הוסיפה דרמטיות לתחילתה של הדרך. בבוקר ה-20 בינואר עלינו למטוס.

ביציאה מאולם הנוסעים בשדה התעופה הקטן של אוסלו המתין לנו ידידנו הנורווגי טריה לארסן. גם בשבילו זה היה יום ראשון למסע ארוך, שהשתלט בשלב מסוים על חייו המקצועיים והאישיים. לארסן היה האומנת האמיתית של המסע.  משדה התעופה יצאנו למשרד החוץ הנורווגי במרכז העיר, לפגישה עם סגן שר החוץ יאן אגלנד. מבעד לחלון המכונית נראתה אוסלו כאי של שפיות. היפוך גמור לאווירה המזרח תיכונית המטורפת שאנו מורגלים בה. בארץ היה אז משבר קשה עם הפלשתינאים. האינתיפאדה נעשתה אלימה יותר, הכוחות הפונדמנטליסטים האיסאלמיים נעשו הדומיננטיים בשטחים, ורציחות של חיילים, שוטרים ואזרחים בידי חוליות חמאס וג'יהאד איסלאמי הפכו למרכיב חדש ופופולרי במאבק. תגובת הממשלה בראשות רבין היתה מעצר המוני של אנשי חמאס וג'יהאד איסלאמי וגירוש יותר  מ400-  מהם לדרום לבנון. הפלשתינאים הגיבו מיד בהקפאת המהלך המדיני, והמדינות הערביות האחרות ישרו קו והודיעו שגם הן לא יופיעו למפגשים המדיניים עם ישראל עד שתיפתר בעיית המגורשים. תהליך השלום עלה על שרטון, והפיגועים נמשכו.

המפגש עם סגן שר החוץ הנורווגי הבהיר לנו שמשרד החוץ שלהם החליט לפרוס את חסותו הרשמית על ערוץ אוסלו. חשיבותו של מהלך זה לא היתה רק בעצם העובדה שסגן שר החוץ הביע עניין אישי בתהליך, או בכך שמשרד החוץ הנורווגי התחייב לממן את הפעילות. הדבר החשוב היה שבעצם מעורבותו האינטימית בתהליך, נתן סגן השר מעין חתימה ממסדית לערוץ. כלומר, אף כי הירשפלד ופונדק אינם נציגים רשמיים של ממשלת ישראל, משרד החוץ הנורווגי, שיש לו קשרים הדוקים עם משרד החוץ הישראלי, מתייחס אל המהלך כאל דבר רציני ובעל סיכוי להניב תוצאות אמיתיות. את המסר הזה הבינו הפלשתינאים מהר.

שוחחנו על המצב הפוליטי במזרח התיכון, ועל הסיכויים לקדם את המשא ומתן באמצעות הערוץ החדש. הבהרנו לנורווגים שאין לנו כל מנדט רשמי מטעם הממשלה, אבל כפי שעשינו עד עתה, נמשיך לנצל את מעמדנו המיוחד לקידום התהליך המדיני. אגלנד הדגיש דבר אחד שהיה לדפוס הפעולה הנורווגי לאורך כל המשא ומתן. "ברור לי", אמר, "שמדובר בפגישה בין פלשתינאים לישראלים, ואנו הנורווגים נהיה מסייעים. היתרון שלנו הוא ששני הצדדים יודעים שאנחנו מתווך הוגן ושאין לנו כל אינטרס גלוי או סמוי במזה"ת". במלים אחרות, נורווגיה אינה תלויה בנפט הערבי או בלובי היהודי, ותעשה ככל יכולתה לסייע להשגת הסדר המקובל על שני הצדדים.

לאחר כשעה יצאנו ממשרד החוץ לסאאב שהמתינה בחוץ. השעה היתה חמש אחר הצהריים, ואוסלו החורפית כבר היתה שרויה בחשכה. רצינו לטעום משהו מאווירת העיר. אבל לארסן דחק בנו והבהיר שמצפה לנו נסיעה של כשעתיים לעיירה סארבסבורג, שבה ניפגש עם המשלחת הפלשתינית, ושעליו יהיה עוד לחזור העירה ולאסוף את המשלחת הפלשתינית שצריכה  לנחות שעות ספורות אחר כך.

הפלשתינאים, כך נראה, לא היו קליינט קל. עד אותו הרגע  לא ידע לארסן מי יבוא עם אבו-עלא, שבשיחה הטלפונית עמו רמז רמזים לא מובנים. אבו-עלא הדגיש בטלפון את משמעות הסיכון הביטחוני של המפגש. החששות שלו הדאיגו את הנורווגים. "אם תראו בלילה, מחוץ לבניין, אנשים זרים", אמר לנו לארסן, "אל תיבהלו. אלו אנשי ביטחון".

הדרך התארכה, וכשהשלטים הורו לעבר הגבול השוודי ירדנו מהכביש הראשי ופנינו לעיירה. לארסן סיפר שניצל קשרים עם מנכ"ל אחת החברות התעשייתיות,  וזה הסכים לאפשר לאורחים המזרח תיכוניים להשתמש במתקני ההארחה וחדרי הדיונים של החברה. מראה הווילה המלכותית, העשויה עץ, הפתיע אותנו, ואחר כך גם את הפלשתינאים. האווירה במקום היתה מיוחדת. הבית שבו התאכסנו, שבו התנהל מאוחר יותר חלק ניכר מהדיונים, הוקם בתחילת המאה ה-18. אך מקורותיו מגיעים לתחילת המאה ה-11. רק מאוחר יותר, תוך כדי שיטוט משותף עם הפלשתינאים בחדרים הרבים התברר לנו שאנו באתר היסטורי.

הצוות בווילה, שקיבל את פנינו ללא התרגשות, סבר שמדובר בעוד מפגש עסקי הקשור לפעילות הבינלאומית של החברה הנורווגית. מנהלת הבית הובילה אותנו לחדרינו ולאחר כמה דקות הובלנו לווילה סמוכה, קטנה יותר, שם אמורים היו להתגורר הפלשתינאים ושם אמורים היו גם להתקיים הדיונים עמם.

לארסן נפרד מאתנו ונסע לאוסלו. הירשפלד ואני התיישבנו בכורסאות ליד האח. שעות אחדות קודם לכן ישבנו בנתב"ג, עסוקים במשמעות ביטול החוק האוסר מפגשים עם אש"ף, והנה עתה אנו  ממתינים לבוא משלחת אש"ף מתוניס. אגב, הישיבה ליד האח היתה אחר כך לאחת הצורות היותר מוצלחות לקיום דיונים קשים.

המשלחת הפלשתינית היתה אמורה להגיע אחרי חצות. כשהתאחרה, החלטנו שעדיף לא להמתין עוד, ולפגוש אותה למחרת, רעננים יותר. יצאנו מהווילה הקטנה לחדרינו. הקור צרב בפנים. צעדנו בשביל מושלג שחצה חורשה ופנינו כל אחד לחדרו.

שנת הלילה היתה טרופה. התעוררתי כמעט כל שעה. מהלילות הרבים שעשיתי  בנורווגיה בחודשים הבאים, זה היחיד שישנתי בו שינה מקוטעת. זה היה כנראה הכפור של חודש ינואר סקנדינבי, מעורב בהתרגשות הפגישה הראשונה עם אנשי אש"ף.  יותר מכל, הייתי זקוק לקפה חזק, אך זה היה רק בווילה הסמוכה, שבה התאכסנו הפלשתינאים עם לארסן. יצאנו אפוא שוב, הירשפלד ואני, לשביל שהשלג החל מפשיר בו. הגענו לווילה הלבנה והמתנו בחדר הכניסה. לא ידענו אם הפלשתינאים כבר הגיעו ומי במשלחת. לאחר זמן מה שמענו קולות טלוויזיה מהקומה השניה, וכשעלינו מצאנו את לארסן, שלא התגבר עדיין על חוסר השינה שלו מהלילה החולף.

חיוכו הרחב הבהיר שהכל כשורה. השלב הראשון הושלם ושתי המשלחות כבר מצויות תחת קורת גג אחת. בטלוויזיה המכוונת לסי-אן-אן נראו בני הזוג קלינטון פוסעים, לקול צהלות הקהל הוושינגטוני, בדרך לטקס ההכתרה שנערך באותו היום בבית הלבן. אחר כך הופיעו על המסך תמונות הזוועה מהחורף שעבר על אזרחי יוגוסלביה לשעבר. כשיצאו שלושה הפלשתינאים מחדריהם לחדר בו עמדנו, החלה מיד שיחה על המצב בבוסניה. האנלוגיה למזרח התיכון היתה ברורה לכולם.

לחיצת היד הראשונה היתה מעט פורמאלית. לארסן הציג אותנו לפני אבו-עלא, ד"ר מאהר אל-כורד, וחסן עספור. הם היו חנוטים בחליפות ונראו מתוחים ונרגשים למדי. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי היתה שהפרק הראשון נפתח. בשבילנו זה היה שלב הגיוני נוסף בתהליך המדיני, שהיינו מצויים בו כבר הרבה חודשים.

לאחר דקות ספורות ירדנו לאכול ארוחת בוקר משותפת, לפי מיטב מסורת המטבח הסקנדינבי. את ההרינג והדגים המעושנים והמלוחים אכלו רק המארחים הנורווגים. אנחנו התחלנו ללמוד להכין זה לזה קפה או תה בבוקר. אבו-עלא בלי חלב, הירשפלד עם הרבה חלב, ועספור העדיף תה. דווקא הסוכר לא היה מצרך נדרש כל כך בשולחן ארוחת הבוקר.

לאחר כמה שעות דיונים, יחד עם הנורווגים, קם סגן השר אגלנד מהכורסה, התנצל על כי הוא חייב לנסוע לאוסלו, מרחק שעתיים, ואיחל לנו הצלחה בהמשך היום. לאחר כמה  דקות קם גם לארסן והתנצל על כי הוא חייב לקיים כמה שיחות טלפון חשובות. "בכל מקרה, אהיה בחדרי למעלה, אם תזקקו לי", אמר.

כשנותרנו לבד בחדר, רק אנו "האויבים", זינקנו כמעט במתואם לשולחן העבודה העגול, פרסנו ניירות עבודה והתחלנו במלאכה. בחדר היה גם שולחן מלבני, אך היה ברור לכולנו שעדיף להצטופף סביב השולחן העגול, ולא לשבת משני צדי השולחן המרובע. הישיבה הלא פורמאלית, נטולת ההירארכיה סביב השולחן, ייצגה את אופי הדיונים בהמשך. חשנו מיד שיש לנו מטרה משותפת שצריך לקדם כקבוצה אחת, גם אם האינטרסים הבסיסים של כל צד שונים. תחושה זו, של מעין צוות משימה ישראלי-פלשתיני שתכליתו להשיג פיתרון הגון ומשותף, היתה דבק חשוב בכל חודשי המו"מ הקשה, וסייעו לנו להתגבר על מכשולים שלכאורה נראו בלתי עבירים.

ללא שהיות ניגשנו לעניין שלשמו באנו. הפלשתינאים היו מוכנים היטב, זה ניכר לא רק ברצינות שלהם, בעובדה שהרכיבו צוות שייצג את ערפאת, את אבו-מאזן ואת אבו-עלא (קרי: ההנהגה, הפוליטיקה, והכלכלה), אלא גם בכך שדברי הפתיחה של אבו-עלא הוקראו מהכתב והיו מדודים ומשמעותיים ביותר. אבו-עלא הציג כיצד נראה המצב בעיני אש"ף.  הנייר היה כתוב ערבית בכתב ידו, אך משום חשיבות המעמד והתוכן, חרג אבו-עלא ממנהגו (דבר שעשה לעתים רחוקות בחודשים הבאים), ולאחר כמה משפטים באנגלית עבר לערבית. אבו- עלא התבטא בדרך כלל היטב באנגלית, אבל הוא היה ער למגבלות האנגלית שלו בהבעת רעיונות מורכבים, והעדיף לתת למאהר אל-כורד לתרגם את דבריו סימולטנית לאנגלית. עם הערבית השבורה שבפינו יכולנו רק לעזור לאל-כורד לאתר כמה מלים באנגלית. שליטתו יוצאת הדופן של אל-כורד באנגלית לא רק עזרה לתרגם את דבריו של אבו-עלא, או את דברי עספור מאוחר יותר, אלא גם סייעה בפגישות הבאות לנסח את הטיוטות של הצהרת העקרונות.

אבו-עלא, שהדגיש שהדברים שהוא עומד לשאת קיבלו אישור מוקדם מערפאת ומאבו- מאזן, היה ברור וענייני. לא עוד דיבורים סחור-סחור, אלא הצהרת כוונות ברורה, מתונה ופרגמטית, שהיתה קצה חוט שאתו אפשר היה להתחיל למשוך את מסע השלום. הוא פתח את דבריו באומרו שהגענו לרגע שיהיה קריטי לעתיד האזור, ושנדרשת משני הצדדים מידה רבה של אומץ ומחשבה יוצרת. שאם לא נגיע להסדר יפסידו שני הצדדים ושני העמים יסבלו. המסר החד-משמעי שלו היה: אנו רוצים שלום בין העם הפלשתיני למדינת ישראל.

המסר החדש ששמענו מנציגי אש"ף היה ברור. דבריו של אבו-עלא לא היו קלים ולא היה בהם אפילו קמצוץ של חנופה, אך הגישה שהוצגה, ושקיבלה ביטוי בהצהרת העקרונות שנחתמה כתשעה חודשים מאוחר יותר, היתה של שאיפה לפיתרון הסכסוך והגעה לדו-קיום בין ישראל למדינה פלשתינית בגבולות 1967, תוך הבנה הדדית, שיתוף פעולה ותיאום, ולא על בסיס הפרדה אלימה.

היו בדברי אבו-עלא כמה מסרים, שהיוו מאוחר יותר בסיס להמשך המו"מ:

התסכול הקשה של האוכלוסייה הפלשתינית וחוסר התקווה שלה, שנבעו לדעתו ממדיניות ישראל בשטחים; מהעובדה שהמו"מ המדיני לא הניב שום הישג ממשי; מירידה התלולה בתנאים הסוציו-אקונומים בשטחים. כל זה הביא להתמרמרות,  למצוקה, להקצנה, ולהתחזקות הגורמים האיסלאמים.

בכל הגורמים הללו, אמר, אפשר יהיה לטפל תוך תיאום, ולנטרל יחד את מקורות התסכול שגורמים להקצנה ולעימות.

קיים צורך דחוף בצעדים בוני-אמון של ישראל: כאלה שיוכיחו שאכן יש מדיניות של הפסקת התנחלויות, פעילות הקשורה בזכויות האדם בשטחים ופעילות שתסיר את המגבלות הכלכליות שהוטלו על תושבי השטחים.

צריך לבחון במשותף את רעיון הנסיגה ישראלית מעזה, כשלב ראשון במימוש ההסדרים, כשלב בדרך לשלום אמיתי.

אבו-עלא הפליג בתיאורים מלאי חזון של הדרכים שבהן ניתן לשפר את המצב החברתי-כלכלי ברצועה, תוך ביצוע המהלכים שפורטו לעיל, ושל שיתוף פעולה ישראלי-פלשתיני שיביא לפתרון הבעיות והמצוקות.

הוא הזכיר שיתוף פעולה בפרויקטים כגון תעלת הימים, פיתוח של ים המלח בשיתוף עם הירדנים, אזור סחר חופשי בין אשדוד לעזה, והנחת הקטע האחרון של צינור הנפט שתחילתו במפרץ, ואשר עובר בירדן ויכול להסתיים באשדוד-עזה. הוא דיבר גם על תוכנית מרשל לרצועת עזה והדגיש ששיתוף פעולה ברצועה יכול להוות מודל לשיתוף פעולה אחר בעתיד.

הוא הדגיש את הצורך להילחם במשותף בגורמים האיסלאמיים המיליטנטים, המתנגדים הן לישראל והן לאש"ף.

באותה פגישה  נקבעו כמה  כללים, שגם אם לא הוגדרו בפועל היו לקו מנחה בדיונים. תכלית הערוץ ושיטת העבודה עדיין לא הובהרו, אבל לשני הצדדים היה ברור שהכוונה היא לדון בשיטה של סיעור מוחות ביחס לעתיד ולא בוויכוחים על העבר. כוונתנו לא היתה ל"תקן" את העבר, אלא לנסות ליצור פתח לעתיד טוב יותר.

משום שאימצנו כבר בהתחלה עקרונות מנחים כאלה, יכולנו לשוחח בחופשיות, כמעט ללא מגבלות, על כל אחד מהנושאים הרגישים שעמדו על הפרק.  התלבטנו יחד בשאלות כמו: בכמה זמן יהיה אפשר לבצע נסיגה ישראלית מרצועת עזה; עתיד ההתנחלויות לאחר הנסיגה; אפשרויות העשרה וניהול משק המים המשותף; פרויקטים כלכליים משותפים, ומערכת הבנקאות הפלשתינית העתידה לקום בשטחים.

בשלב זה, נציגי אש"ף עדיין ראו את הפגישה עמנו ככלי בארסנל הכלים לקידום המהלך הרשמי שהתנהל בוושינגטון. גם בשבילנו,  היעד המקורי היה צנוע: בראש ובראשונה לבדוק מהן עמדות אש"ף לגבי הסדר עם ישראל. אך ככל שהתקדמנו בדיונים חשנו שעשוי להתפתח כאן ערוץ משמעותי להמשך התהליך. נראה היה לנו שהפלשתינאים ייחסו חשיבות רבה יותר לעצם קיום הערוץ ושמירת חשאיותו. לקראת סוף הפגישה הבהיר אבו-עלא שהם מבקשים שדבר הפגישה יישמר בסוד ושמספר שותפי הסוד יוגבל.

השיחות הסתיימו באותו היום בערך בחמש אחר הצהריים. על אף ההסכמה שניתן להמשיך ולדון לתוך הלילה ואף למחרת על הנושאים הרבים העומדים על הפרק, החלטנו יחד ששלב ראשון זה מוצה בהצלחה רבה, ושלשני הצדדים יש עניין רב להמשיך במתכונת זו של פגישות חשאיות בסיוע הנורווגים. היה ברור שבפגישה הבאה יהיו שני הצדדים מעבר לנקודה החיונית להצלחת ערוץ חשאי יעיל, שהונחה תשתית להיכרות אישית, בניית אמון, קביעת שיטת עבודה, הגעה להבנות עקרוניות ובדיקת רעיונות ראשוניים.

כפי שלמדנו בעתיד, הנסיעה בחזרה לאוסלו נדחתה כמעט תמיד לרגע האחרון. גם הפעם היא היתה לחוצה. בעוד אנו אוכלים ומסכמים את יום הדיונים, דאג לארסן שאנשיו  יארזו את המזוודות שלנו ויכניסו אותן לתא המטען של המכונית שהמתינה בחוץ. כשניצבנו ליד המכוניות ונפרדנו משלושת אנשי אש"ף בלחיצת יד,  ידענו שבאותו היום עשינו את הצעד הראשון במסע ארוך, שכיוונו החל מתבהר לנו. בשש וחצי בערב יצאנו בשתי מכוניות לאוסלו.

הנורווגים, שעד לאותה עת לא ידעו מה התרחש מאחורי הדלתות הסגורות, עודכנו באורח כללי בלבד, על ידי שני הצדדים. הם שמעו שהתוצאות היו טובות. הדגשנו בעיקר את חשיבות המפגש והבענו בקשה משותפת לחזור לפגישה נוספת באוסלו, ולהמשיך לקבל סיוע בארגון ובלוגיסטיקה.

ההנחות שעמדו ביסוד החשיבה על מסלול אוסלו הוכיחו את עצמן. במציאות הפוליטית היום, ארבע שנים אחרי החתימה על הסכם אוסלו, הן תקפות ועומדות. הבסיס העיקרי לא השתנה: רק באמצעות דיאלוג נוכל להגיע להסכם של שלום עם הערבים. פיגועי הטרור -  המחזקים את התפיסה שאסור להיכנע לטרור - מבהירים חזור והבהר, שהמענה היחיד והאמיתי הוא המשך תהליך השלום, המשך הדיאלוג בין אותם חלקים בשני הצדדים השואפים להגיע לדו-קיום, והעמקת שיתוף הפעולה - בין ממשלות ובין אנשים, בין הישראלים לפלשתינאים.

היום כמו אז, ב20-  בינואר 1993, התחושה בקרב רבים מהישראלים והפלשתינאים היא שאנו במבוי סתום, ושאין סיכוי להתקדם לשלום. גם אז היו שאמרו שאין מה לעשות ושהצדדים  נידונו לעוד מאה שנות סכסוך דמים. אמנם לא תארנו לעצמנו שהמהלך שלנו באוסלו יצליח להביא שני מנהיגים כמעט-מיתולוגיים במזרח התיכון, יצחק רבין ויאסר ערפאת, להחליט שעם כל השנאה והטינה, ועם התהום הפעורה בין העם היהודי הציוני בארץ ישראל לעם הפלשתיני בפלשתין, כדאי לעשות את הצעד ההיסטורי הנדרש. לצעוד האחד לעבר השני ולהושיט, גם אם באי-רצון, יד לשלום. לומר: לא עוד אלימות, מעתה והלאה ננסה ליצור עתיד טוב יותר, הגון יותר ובטוח יותר, בשתי ישויות מדינות נפרדות.

בנאומו על מדשאת הבית הלבן, ב13- בספטמבר 1993, לפני מאות מיליוני צופים בעולם, פנה רבין לערפאת ואמר: "אומר לכם הפלשתינאים: נגזר עלינו לחיות יחד על אותה כברת אדמה, באותה ארץ... אנו שלחמנו בכם, הפלשתינאים, אומרים לכם היום בקול צלול: די לדמעות ולדם, די!" ואחר כך הוסיף: "אין בנו שנאה כלפיכם, אין אנו תאבי נקם. אנו, כמוכם, אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב, ולחיות לצדכם בכבוד, באהדה, כבני אדם כבני חורין. אנו נותנים היום סיכוי לשלום ואומרים לכם בקול ברור: עד כאן. לא עוד!  אנו מייחלים ורוצים  לפתוח פרק חדש בספר העצוב המשותף שלנו - פרק של הכרה הדדית, פרק של שכנות טובה, פרק של יחסי כבוד, של הבנה, ידידות".

רבין עצמו עבר תהליך ארוך וקשה עד שהגיע למסקנה שבברירה בין אדמה ושליטה על עם אחר, לבין עתיד מדינת ישראל, הוא בוחר בעתיד: תהליך שלום לא-קל עם אלה שהיו אויבנו והגיעו, יחד אתנו, למסקנה שאין דרך אלא דרך השלום שתוביל להפרדה ולחיים משותפים.

הפיגועים שהיו מאז פברואר 1996 נועדו בראש ובראשונה לפגוע בתהליך השלום ולהחליש את ההנהגה הפלשתינית, הרואה בתהליך השלום החלטה אסטרטגית, אך הם תוצאה של מכלול  סיבות. הראשונה היא המלחמה הנמשכת וחסרת הפשרות של גורמים מוסלמים רדיקאליים ומיליטנטיים נגד קיומה של מדינת ישראל. הקבוצות האלה, האלימות, החד ממדיות, שאינן מייצג איסלאם מתון שקיים בעולם, רוצות להשתלט על כל ארץ ישראל, לחסל את ישראל כמדינה ולהכתיב את תנאיהן לכל האזור. בכך הן מהוות אויב לא רק לישראל, אלא גם למדינות מתונות באזור כמו מצרים, ירדן ולבנון.  אך לא רק זאת: זהו איסלאם שהוא איום מסוכן על החברה הפלשתינית, על אש"ף ועל הרשות, השואפת להקים מדינה חילונית ודמוקרטית בגדה המערבית וברצועת עזה. לא פעם נחשפו ניסיונות להתנקש בערפאת ובמנהיגים פלשתינאים מתונים אחרים, והיו אלה מוסלמים קיצוניים שרצחו  את הנשיא המצרי אנואר סאדאת לפני שנים בשל פעילותו נגדם. לכן, החמאס והג'יהאד האיסלאמי הם אויב משותף לישראל ולרשות הפלשתינית.

אם זה המצב, הרי הפיתרון צריך לכאורה להיות ברור ופשוט: מאבק ישראלי-פלשתיני משותף בטרור האיסלאמי. אך כאן מתערבות אותן סיבות נוספות, שבגללן היו ויהיו כנראה עוד פיגועי טרור בישראל. כדי להיאבק בטרור צריך ערפאת להוריד את הכפפות ולהורות לשירותי הביטחון שלו לעשות הכל למנוע פיגועים, לפרק את תשתית הטרור ולטפל בסביבה המאפשרת לטרור לצמוח. בחודשים האחרונים לא עשו ערפאת והרשות את המקסימום הנדרש לחיסול התשתית החמאסית ולפגיעה במנגנונים הארגוניים, המוסדיים והכספיים המאפשרים לטרור לפעול בנוחות יחסית.

העובדה שטרוריסטים ומתכנני פיגועים משוחררים מבתי הסוהר ברשות במהירות מפתיעה, שמערכות וארגונים הידועים כקשורים לפיגועים ממשיכים לפעול, ושבניגוד גמור להסכם, ערפאת לא מיישם את הסעיף האומר שעליו לאסוף, ואפילו בכוח, את כל הנשק הלא-חוקי המצוי בידי גורמי אופוזיציה, לרבות החמאס והג'יהאד, יוצרת את הרושם, אצל ישראלים ופלשתינאים, שערפאת מעוניין להעלים עין מהטרור. אין זה אומר שהוא נתן אור ירוק לפיגועים, אבל זה כן אומר שהוא לא עושה הכל למניעתם.

בה-בעת, ערפאת גם פגע בכלי היעיל ביותר במאבק נגד טרור - המודיעין. התקופה המוצלחת ביותר במאבק הזה היתה במחצית השנה שעברה. ערפאת גילה אז נחרצות בפעילותו נגד תשתית הטרור בעזה ובגדה, והורה לשירותי הביטחון והמודיעין שלו לקיים שיתוף פעולה ללא סייג עם שירותי הביטחון והמודיעין של ישראל. התוצאה היתה חד משמעית: עוד ועוד רשתות טרור נתפסו, כלי נשק וחומרי חבלה הוחרמו, ועקומת הפיגועים ירדה כמעט לאפס. שיתוף הפעולה בין קציני ביטחון ומודיעין משני הצדדים היה אינטימי, יעיל, אמין, מקצועי, ולכן גם מוצלח מאוד.

ערפאת יכול היה אז לבצע את שני המהלכים הללו - פגיעה בתשתית ושיתוף פעולה עם ישראל - רק משום שהבין, מצד אחד, שהחמאס מאיים על שלטונו, ומצד אחר האמין  שישראל היא שותף לשלום. אז היתה זו ממשלה בראשות שמעון פרס. המסר של פרס באותה עת היה ברור: אם תילחמו בטרור יחד אתנו, ואם תוכיחו אמינות ורצינות, נתקדם מהר יותר בתהליך. עם זה הבהיר פרס, כמו רבין לפניו, שאסור להניח לטרור לעצור את תהליך השלום ואת הדו-שיח עם אש"ף, כי רק השלום והתחושה של שיתוף ישראלי-פלשתיני יכולים, בטווח הארוך, לתת מענה אמיתי לטרור האיסלאמי.  באווירה כזאת יכול היה ערפאת לפעול ולזכות לשיתוף פעולה של האוכלוסייה גם באזורים קשים ועניים, כמו מחנות הפליטים בעזה, שבהם מצויה בדרך כלל הסביבה התומכת של החמאס.

התקווה שתהליך השלום יניב פירות מדיניים וכלכלים לפלשתינאים, ושלום וביטחון לישראל, היא הבסיס היחיד שעליו ניתן להשתית את עתיד היחסים. אם יושמט מרכיב כלשהו מהמכלול הזה, יתפרק תהליך השלום. זה מביא אותנו לסיבה השלישית - מדיניות ממשלת נתניהו - שיוצרת סביבה ואווירה המאפשרות התגברות הטרור ומחלישה את הכוחות הלוחמים בו.

מהפכנותה של תפיסת אוסלו גולמה לא רק בפתרונות שנוסחו בה, אלא גם במנגנון להשגתם. מה שעשינו הוא החלפת מערכת היחסים הקודמת בין ישראל לפלשתינאים, שהיתה מעין "משחק סכום אפס" ואופיינה בפעולות חד צדדיות של שני הצדדים, במערכת  השואפת להגיע למצבי WIN- WIN , על בסיס הידברות מתמשכת, עד להשגת הסכמות הדדיות. זאת, תוך בניית אמון והבהרת העמדות האמיתיות של כל צד כלפי משנהו. הסכם אוסלו, שעמלנו עליו במשך תשעה חודשים, הניח בפעם הראשונה בסיס ליחסים שיהיו בנויים על פשרה ודו-קיום, בסיס המחייב שינוי קונספטואלי ולא רק הכרזות מדיניות.

מדיניות ממשלת נתניהו הביאה את תהליך השלום לנקודה קריטית, והשאלה היא אם נתניהו בכלל רוצה להתקדם בתהליך השלום. האפשרות קיימת והוא מסוגל לעשות זאת. הסכם אוסלו, וההיגיון שלו, עדיין חזקים, וגם אין להם בינתיים אלטרנטיבה. לכן יחזיק ההסכם מעמד בטווח הקרוב. אך אם מדיניות נתניהו, הפוגעת בעקרונות הבסיסיים של תפיסת אוסלו, תימשך כפי שהיא היום, עלול ההסכם לקרוס, ולגרור לא רק טרור, אלא גם מלחמה גדולה.

מאז הסכם חברון מינואר 1997 - הסכם חשוב ביותר שחתמה ממשלת נתניהו עם אש"ף,  והתחלה נכונה לצעידה המשותפת ומסובכת לקראת השלום - התהליך נתון בנסיגה מתמדת. ההיערכות מחדש של ישראל בגדה המערבית לא בוצעה, כפי שדורש ההסכם; התחילה בניית השכונה היהודית בהר חומה; עיריית ירושלים אישרה בניית שכונה יהודית נוספת בלב אזור פלשתיני צפוף בראס אל-עמוד שבמזרח העיר; נמשכת תנופת הבנייה בהתנחלויות, והפקעת קרקעות הפכה לעניין שבשגרה כמעט; יוזמת התיווך המצרית נכשלה; היו מהומות חמורות בחברון, בשכם, ובדרום רצועת עזה; המשא ומתן להסדר קבע הוקפא וועדות התיאום הרבות שהוקמו אינן מתפקדות; הסגר על שטחי האוטונומיה נמשך, וישראל ממשיכה להכשיל תוכניות פיתוח פלשתיניות בתחום הכלכלי והאזרחי. כל זה מחליש מאוד את מעמדו של ערפאת ואת עוצמתה של הרשות הפלשתינית, מדרדר את הכלכלה ומפיל ייאוש על הפלשתינאים. כל זה רק מקרב אפשרות של פיצוץ.

כאשר יפוג הלם הפיגועים, צריך יהיה לשוב לתוכנית רציונלית שבניהול תהליך השלום. אין אלטרנטיבה לאוסלו, ולכן צריכים הצדדים לחזור לשולחן הדיונים ולבחון יחד דרכים להתקדמות מדינית, כלכלית וביטחונית. לחץ ישראלי ואמריקאי יביא לשינוי גישתו של ערפאת לעניין הביטחוני. אין ספק, מהר מאוד יחזרו הצדדים לשתף פעולה בתחומי המודיעין, וסביר להניח שערפאת יפעל בכוח נגד תשתית החמאס. אך השאלה היא מה יהיה ביום שאחרי. אם יהיה שיתוף פעולה ביטחוני, אבל לא יהיה דיאלוג מדיני ולא יוגש סיוע לפיתוח כלכלי,  נמצא את עצמנו מהר מאוד באותה נקודה.

לפיכך על הצדדים לפעול במקביל בשני מישורים:

המישור המדיני - על הצדדים לאמץ נוסחה להחזרת מסלול ההידברות, המבוססת על הנקודות הבאות:

א. יישום מהיר של כל הצעדים המתחייבים מהסכם הביניים, כולל הקמת שדה התעופה והנמל ברצועת עזה, פתיחת המעבר בין עזה לגדה ושחרור אסירים פלשתינאים הכלואים בישראל.

ב. פעולה חד משמעית של הפלשתינאים נגד הטרור, מעצר מבוקשים, איסוף נשק לא חוקי וחזרה לשיתוף פעולה מודיעיני עם ישראל.

ג.  הכרזה על יוזמה אמריקאית לשיחות אינטנסיביות על הסדר קבע, במגמה להגיע להסכם בתוך ששה חודשים.

ד. דחיית ההיערכות מחדש לתום ששת חודשי השיחות על הסדר הקבע, או כל הסכמה הדדית אחרת. הבהרה אמריקאית שהשטח שיפונה על ידי ישראל יהיה לפחות 12%.

ה. בששת החודשים, שני הצדדים יימנעו מפעולות חד צדדית, תופסק בניית התנחלויות חדשות והרחבות משמעותיות בהתנחלויות הקיימות, ותיעצר, לפחות זמנית, הבנייה ליהודים ולפלשתינאים בהר חומה.

המישור הכלכלי - כדי להתקדם בתהליך, ישראל חייבת להיות שותפה פעילה בייצוב, בנייה וחיזוק הכלכלה הפלשתינית. ללא כלכלה יציבה אין חברה חזקה, וכשחברה מתמוטטת הטרור, האנרכיה, והמיליטנטיות נעשים הדומיננטיים. התפוררות בצד הפלשתיני תרחיק לשנים רבות את הסיכוי להגיע לשלום. המצב הכלכלי היום בשטחי הרשות הוא רע. מאז 1993 מצויה הכלכלה שם בנסיגה ריאלית מתמדת, התל"ג לנפש יורד, האבטלה גדלה לממדים מדאיגים, מקומות התעסוקה בישראל מצטמצמים בשל העסקת פועלים זרים, ומדיניות הסגר הקבועה מונעת פיתוח נורמלי והשקעות זרות.

כדי ליצור אווירה מתאימה לשיחות המסובכות על הסדר הקבע, חייבת ישראל להכשיר את הקרקע גם בצד הפלשתיני ולשדר לציבור הפלשתיני שישראל מעוניינת במה שקורה אצלם ושאין מדיניות של הענשה קיבוצית. זה גם יקל על ערפאת להשיג תמיכה בצעדים קשים נגד מעוזי החמאס במחנות הפליטים ובשכונות העוני של עזה. מהלך כלכלי משותף ומתואם עם הפלשתינאים עשוי להיות גם צעד בונה אמון. ממשלת ישראל חייבת לחדול מהשימוש הציני, שעל גבול האלימות, בסנקציות כלכליות כמו הקפאת כספי המסים שישראל גובה בעבור הפלשתינאים. ללא כספים אלו יהיה רעב בשטחים. הפיתוח ושיתוף הפעולה הכלכלי צריכים להתקיים בלי קשר למתרחש במו"מ המדיני.

תוכנית הפעולה הכלכלית צריכה להיות מבוססת על העקרונות הבאים: אסטרטגיה חדשה שמטרתה לחזק את הכלכלה הפלשתינית הזעירה, שהיא כששה אחוזים בלבד מהכלכלה הישראלית; הצהרה ישראלית, שתביא את המסר הזה לציבור הישראלי ולרחוב הפלשתיני; החייאת מסגרות ומוסדות לשיתוף פעולה כלכלי, שיתנו גיבוי יומיומי למהלך;  הקלה משמעותית בנהלי הכניסה של פלשתינאים לישראל, תוך דגש על עובדים, סוחרים, אנשי כלכלה, משקיעים ואנשי הרשות; יצירת פתרונות טכנולוגים, בשדות תעופה למשל, כדי להקל על מעבר סחורות בין השטחים לישראל וליצוא; תחילת תכנון ארוך טווח של תשתיות משותפות כמו רכבות, כבישים ואנרגיה; והאצה של הקמת פרויקטים כבדים ברצועת עזה, בסיוע ישראלי, כגון שדה התעופה, הנמל הימי, והפארקים התעשייתים המודרניים.

אך גם אם אין פיגועים והממשלות מדברות זו עם זו, אין בכך די ליצור אמון שיוביל לשלום בין העמים. השנאה והחשד עדיין מצויים. גם בתחום הציבורי הבין-אישי צריך לחזק את שיתוף הפעולה, במסגרות של אחד לאחד, של דיאלוג. מורים ותלמידים מכל רחבי הארץ יכולים להיות מעורבים בסדרות מפגשים עם עמיתיהם שמעבר לקו הירוק. רק באמצעות הידברות יישברו מיני טאבו וייעלמו מיתוסים. בשני הצדדים, הרוב רוצה חיים של שלום וביטחון.

פנים 3/ד"ר יובל שטייניץ

השלום כאשליה משיחית

 

מטרת המאמר היא לפתח דיון ביקורתי, שמעולם לא התקיים, בכמה מההנחות האסטרטגיות שבבסיס מדיניות השלום, ולהראות שהן לא יותר מאשליות משיחיות מסוכנות. הרעיון הבסיסי באסטרטגיה זו הוא מגלומני: שישראל הקטנה תחולל במרחב הערבי הגדול מהפכה כלכלית, שתוביל למהפכה חברתית ורוחנית

המתבונן בעיתונות הישראלית הכתובה והמשודרת מוצא את עצמו נדהם: זה חמש שנים שישראל מתקדמת בצעדי ענק, במהלך המכריע ביותר והשנוי ביותר במחלוקת בתולדותיה, המהלך של שלום עם הפלשתינאים בפרט, ועם מדינות המזרח התיכון בכלל, בלא שמתקיים בה דיון ציבורי רציני בהנחות האסטרטגיות שבבסיס מדיניות השלום. זה כחמש שנים שהתקשורת הישראלית מאמצת באורח כמעט אוטמטי, בגלוי או במובלע, את ההנחות המרכזיות של מחנה השלום, שהמוטיב המרכזי שלהן הוא ש"שגשוג שווה שלום".

הבריחה המבוהלת מדיון רציני באסטרטגיית השלום של ישראל לא נשארה נחלת התקשורת הישראלית לבדה. ככל שעובר הזמן, מתרבות העדויות לכך ששום דיון כזה לא התקיים בתוך ההנהגה, לפני ההחלטה על אוסלו. העיתונות אמנם אינה ששה לטפל בעניין זה מיוזמתה, אבל למזלנו כמה מהאישים שהיו מעורבים בתהליך גילו מידה רבה של יושר ציבורי וחשפו את קצה קצהו של המחדל הנורא הזה. כזו היתה, למשל, התפטרותו המתוקשרת למדי של חיים אסא, שכיהן כיועצו הקרוב ביותר של יצחק רבין בתקופת המשא-ומתן, והביקורת הפומבית שמתח על כך שאין דיון רציני בסיכונים אפשריים הנובעים ממתכונת השלבים של תהליך אוסלו. כזו היתה גם הימנעותו הרועמת של השר לשעבר אהוד ברק בהצבעה על הסכם אוסלו ב'.  ברק רמז  שלא כל ההיבטים והסיכונים ארוכי-הטווח של הכנסת כוחות פלשתינאים לקרבת מישור החוף ופרברי ירושלים הובאו בחשבון. וחשובה מכל -  הודעתו המפורשת והברורה, והנדירה ביושרה בקרב פוליטיקאים פעילים, של  סגן  שר-החוץ  לשעבר ד"ר יוסי ביילין (הארץ, מוסף, 7.3.97, ראיון לארי שביט), שאמר כי מעבר להתייעצויות על נושאים טכניים במהותם, לא התקיים בממשלה או במשרדים הנוגעים בדבר דיון בהשלכות ארוכות-הטווח של תהליך אוסלו והסדרי הקבע על מדינת ישראל והמפעל הציוני.

מטרת מאמר זה היא לפתח דיון ביקורתי בכמה מההנחות האסטרטגיות, המדיניות-כלכליות, שבבסיס מדיניות השלום.

 

הנחה ראשונה:  שגשוג שווה שלום

כפי שציינתי, ההנחה היסודית ביותר של אסטרטגיית השלום היא ש"שגשוג שווה שלום". זאת, בהסתמך על ההשקפה הנפוצה שעוני, בערות, השפלה, ייאוש, חוסר תקווה כלכלי-חברתי, הם בית היוצר של המיליטנטיות. כל תיאור של מחנות הפליטים הפלשתיניים, שמהם יוצאים מתאבדי החאמס, או של השיעים המקופחים בלבנון, שמהם יוצאים לוחמי חיזבאללה, מוצגים בתקשורת הישראלית כאישוש לאותה אמת. ובלשונו הברורה של פרס: "תנאי להורדת רמת המתח בין מדינות האזור, ובתוך כל אחת מהן, הוא העלאת רמת החיים של הפרט. כל זמן שמתקיים הפער בין ציפיות הציבור לשיפור של ממש במצבו ובין ההזדמנויות הדלות שהמערכת הפוליטית-חברתית מציעה לו, יהיה רקע מתאים להתפרצויות של פונדמנטליזם" (המזרח התיכון החדש -  מסגרת  ותהליכים לעידן השלום, סטימצקי, 1993, להלן:  מזת"ח, עמ' 62).

מהנחה זו עולה, שאם ברצוננו להאזין למשק כנפי היונה במהרה בימינו, הדבר העיקרי שעלינו לעשות הוא לפעול לעקירתן של הרעות החולות הבאות: עוני, בערות, אבטלה, חוסר פיתוח וייאוש; והחלפתן בטובות הבאות: רווחה, השכלה, פיתוח ותקווה לעתיד טוב יותר מבחינה כלכלית. לפיכך ניתן לומר, שעל-פי שמעון פרס, יוסי ביילין, יוסי שריד, ומרבית העורכים והכתבים בעיתונות הישראלית התומכים בהשקפותיהם כמעט ללא סייג, בעיית הבעיות של המזרח התיכון היא שהוא איננו מערב אירופה. מכאן שפיתרון-הפתרונות של המזרח התיכון הוא הפיכתו ההדרגתית לאירופה. הפיכתו ההדרגתית למה שמכונה "המזרח התיכון החדש".

השאלות הביקורתיות המתבקשות בהקשר זה הן: האם אפשר בכלל להפוך מזרח למערב? האם המזרח התיכון באמת מעוניין ב"אירופיציזם"? האם בכוחה של ישראל הקטנה והשלום בינה לשכנותיה לחולל שינוי רדיקאלי מעין זה? שאלות אלו לא נשאלו ברצינות מעולם. לא בתקשורת, ואף לא בספרו הנזכר לעיל של פרס. מעולם לא הועלתה לדיון ציבורי אף השאלה היסודית יותר: האם שלטונם של העוני, הבערות, וחוסר התקווה הכלכלי-חברתי, הם אכן הגורמים האחראים  (או לפחות הגורמים המסייעים) לשנאה, לקיצוניות, ולמלחמה?

הנחת השגשוג אינה המצאה מקורית של השמאל הישראלי. היא מהווה מעין הנחת מוצא של כל האינטליגנציה השמאלית-סוציאליסטית באירופה זה עשורים אחדים. שורשיה מגיעים לקרל מרקס, שטען כי הכלכלה היא הגורם הדומיננטי בעיצוב היחסים בין חברות של בני-אדם, ולפיכך המלחמות הן בחשבון אחרון מאבקים על אמצעי הייצור. גם אם שמעון פרס והשמאל הישראלי קרובים היום בפרוגרמות המעשיות שלהם הרבה יותר לקפיטליזם הליברלי מאשר לסוציאליזם המרקסיסטי, הרי ההשקפה הפילוסופית הרואה בכלכלה את כלי המפתח העיקרי בעיצוב האידיאולוגי של החברה והיחסים הבינלאומיים עדיין תופסת אצלם מקום חשוב. התוצאה היא שאסטרטגיית השלום של השמאל הישראלי מקנה חשיבות עצומה לעניין הכלכלי, ומזלזלת כפועל יוצא בחשיבותם של ערכים לאומיים ורגשות דתיים, בהתייחסה אליהם כאל תוצרים נלווים של מציאות כלכלית עגומה.

זהו גם שורשו של הקצר בין מפלגות השמאל בישראל לציבור הדתי והחרדי. השמאל מתעקש, למשל, לפרש את תופעת ש"ס כביטוי להזנחה כלכלית-חברתית ("אם לא היינו מזניחים את השכונות ועיירות הפיתוח, לא היתה לנו ש"ס"). הרעיון שהאדם הפשוט, הפרולטרי, עשוי להזדקק לרוחניות מטאפיזית בחיי היום-יום שלו כאוויר לנשימה, רוחניות שאינה באה על סיפוקה בלחם ושעשועים שבטלוויזיה, או בביקור שנתי מטעם מקום העבודה במוזיאון לאמנות קונספטואלית, הוא בלתי-נתפס בשביל רבים בשמאל. העיוורון הזה הוא גם האחראי לרעיון הנואל (שעוד נחזור אליו בהמשך), שניתן לנטרל את הפונדמנטליזם האיסלאמי באמצעים כלכליים.

המחסור נתפס אצל מרקס כאבי המלחמה, והשפע להמונים נתפס אצל פרס כאמו של השלום. מכאן ההשקפה, שאם רק נוכל להציע לאויבינו שיתוף פעולה מדעי-טכנולוגי, שיאפשר פיתרון לבעיות היסוד של הכלכלה באזורנו, בעיית המים, בעיית המדבור, בעיית הבערות וכדומה, ניתן יהיה לא רק להשיג את השלום המיוחל,  אלא גם לשמור עליו כיאות. שכן מרגע שיהיה לאנשים מה להפסיד הם יחששו ממלחמה.

התשובה להנחה הגורפת שהשגשוג מביא לשלום, או לפחות מסייע לשמירתו, חייבת להילקח מההיסטוריה. וההיסטוריה דווקא מלמדת אותנו, שאין שום תמונה ברורה של מתאמים ארוכי-טווח בין שגשוג לשלום, או בין עוני למלחמה. מפאת קוצר היריעה אסתפק כאן בארבע דוגמאות בולטות מהמאה העשרים.

עיראק של שנות השבעים והשמונים היתה מדינה משגשגת ועשירה ביחס למצרים. ההכנסה לנפש באותה התקופה בעיראק היתה גדולה ב500-  אחוזים מההכנסה במצרים.  האם יחסי הגומלין בין מדיניות החוץ של שתי המדינות הללו למצבן הכלכלי תואמים את הרעיון של "שגשוג שווה שלום"? ההפך הוא הנכון: מצרים הענייה וחסרת המשאבים, על ריבוי האוכלוסייה שבה, שאינו מותיר לאזרחיה הרבה תקוות לשיפור מיידי, מגלה בעשרים השנים האחרונות מדיניות של ריסון ומתינות ביחס לשכנותיה המוסלמיות, לוב וסודן. היא לא ניסתה לכבוש חלקים מסודן בתגובה לסיועה של זו לטרור האיסלאמי. היא לא ניסתה לספח לעצמה בכוח הנשק את הנפט הלובי. והיא מגלה מדיניות הוגנת כלפי המיעוט הקופטי-נוצרי היושב בקרבה. ואילו עיראק העשירה, על תושביה השבעים והתפתחותה הכלכלית המרשימה בשנות השבעים והשמונים, גילתה באותן השנים תוקפנות לא מבוטלת כלפי שתיים משכנותיה המוסלמיות, איראן וכוויית, וגם כלפי המיעוט הכורדי היושב בצפונה. על מה מתבססת, אפוא, ההנחה, שככל שיהיה טוב יותר מבחינה כלכלית כך יהיה רע פחות מבחינה מדינית-ביטחונית?

דוגמה נוספת. הפונדמנטליזם האיסלאמי-החומייניסטי הצליח עד היום להשתלט על שתי מדינות: איראן וסודן. והנה, הראשונה מהמדינות הללו היתה, בטרם ההשתלטות, בתקופת השאח, עשירה בהרבה מהממוצע בעולם המוסלמי, ואזרחיה נהנו משגשוג יחסי ומתקוות להתפתחות נוספת. ואילו השנייה, סודן, היתה עניה בהרבה מהממוצע ואזרחיה סבלו ממחסור וייאוש. מכאן שאפילו כאשר מדובר בפונדמנטליזם דתי של ממש (ולא בפונדמנטליזם לאומני), לא ניתן להצביע על קשר מובהק בין מצוקה לקיצוניות, או בין שגשוג למתינות.

אף שלאורך ספרו חוזר פרס פעמים רבות על הטענה ש"העוני הוא אבי הפונדמנטליזם" (מזתח, 70), בכמה מקומות הוא מוכן להודות, כבדרך-אגב, גם במניעים הערכיים העומדים בבסיס ההתעוררות האיסלאמית: "גם אם נכונה הטענה שלא רק המצוקה הכלכלית היא שהולידה את הקנאות ואת הפשטנות הפונדמנטליסטית, אלא זו גם מחאה פנימית בעולם המוסלמי כנגד המודרניזציה וערכיה על יסוד מה שנתפס בהגות האיסלאמית הרדיקאלית כריקנותו המוסרית של המערב בדמוקרטי....[!]  אין סיכוי רב להתגבר על תופעה זו, על כל סכנותיה, בלי שינוי יסודי, קודם כל, בתשתית הכלכלית של החברה במזרח התיכון"  (מזתח, 93). על-כך יש להעיר שההשוואה שעשינו זה עתה בין איראן וסודן רומזת, למעשה, שלמצוקה הכלכלית היחסית, או לרווחה הכלכלית היחסית, אין קשר ישיר לעליית הפונדמנטליזם. יסודו של הפונדמנטליזם האיסלאמי אכן נעוץ (לא "גם" אלא "בעיקר"), בתחושה חזקה של איום תרבותי מערבי, איום שהמזרח התיכון האירופי החדש נוסח פרס ומרצ רק מחזק ומעצים אותו. המוסלמים חשים (ולא בלי הצדקה) שעליהם להגן על דתם ותרבותם מפני התפשטותה של התרבות המערבית הפשטנית של היום, ובמיוחד מפני פריקת העול המוסרי ההוליוודית המאיימת להשתלט על עולם ומלואו. מבחינת המוטיביציה הערכית (לא מבחינת האמצעים) אין, אם כן, הבדל מהותי בין המוסלמים של המזרח התיכון, הנוצרים של דרום ארה"ב, והאורתודוקסיה היהודית בישראל.

דוגמה שלישית, במזרח, היא הודו ויפן. אם היו המחסור וחוסר-התקווה בבסיס התוקפנות המדינית, לא היתה מדינה תוקפנית יותר בעולם מאשר הודו, שכולה  מחנה פליטים אחד גדול. ואם היו השגשוג והפיתוח הכלכלי בגדר בלמים לטירוף המלחמתי, בבחינת "יש לאזרחים מה להפסיד", לא היתה מדינה מרוסנת יותר בעולם מיפן שלפני פרל-הארבור. אלא שבמשך חמישים שנות קיומה העצמאי גילתה הודו מדיניות חוץ מתונה למדי כלפי שכנותיה החלשות ממנה (למרות שני עימותים צבאיים מוגבלים בהיקפם עם פקיסטן, שבהם לא ברור מי התוקפן), ואילו יפן, שנהנתה בשנים שלפני המלחמה מבום כלכלי שהעניק לאזרח הפשוט תקווה לעתיד, הגיחה מהבום הכלכלי בבום צבאי אדיר, למלחמה טוטלית כנגד המזרח הרחוק וארה"ב כאחד.

דוגמה רביעית. אירופה היא בשביל פרס ומקורביו המודל למזרח התיכון החדש. האם השגשוג, השפע, ההשכלה והדמוקרטיה, אכן מהווים לפחות באירופה זו בלם של ממש להרפתקנות מדינית וצבאית? לשם ההגינות האינטלקטואלית צריך לשאול לא רק מה היה מצבה של אותה אירופה במהלך השלום של חמישים השנים הטובות של המאה ה20-, אלא מה היתה הנקודה שממנה יצאה אותה אירופה בהתלהבות גדולה לשתי מלחמות העולם בחמישים השנים הרעות של המאה.

מלחמת העולם הראשונה התלקחה בתקופה של שגשוג כלכלי ושל פיתוח ושיתוף פעולה כלכלי בינלאומי חסרי-תקדים באירופה. היתה זו תקופה שבה התפתחו הכלכלה, התעשייה והתיירות בקצב מסחרר, עד שרבים דיברו על עידן השלום והשגשוג הניצב בפתח. ואף על-פי כן, כל החשבונות הכלכליים לא בלמו את המלחמה, שהרסה חלקים שלמים של אירופה וקטלה כעשרה מיליוני בני-אדם.

במחקר המקיף ביותר שפורסם בישראל על המצב הכלכלי בגרמניה לפני מלחמת העולם השניה, (הכלכלה הנאצית, 1986, ספריית הפועלים), מציג פרופ' ברקאי נתונים, ולפיהם הצליחו הנאצים להביא את גרמניה לכלל שגשוג כלכלי של ממש בשנים 1933-36 (בלי שהיה לתעשיית החימוש חלק בכך). מתברר אפוא שדווקא לאחר ארבע שנות שגשוג ויציאה מהאינפלציה, ירידה דרסטית באבטלה ועלייה אדירה בהכנסה לנפש, דווקא כשהיה לגרמנים "מה להפסיד", הם נסחפו בהתלהבות עצומה למלחמה הגדולה והאכזרית ביותר בתולדות המין האנושי. התיזה ש"שגשוג שווה שלום" אינה מוכחת, אם כן, אפילו באירופה המערבית.

ומה עם חמישים השנים האחרונות? כיצד ניתן להסביר את "ותשקוט אירופה חמישים שנה", אם לא על-ידי השפע והשגשוג? הטעמים העיקריים לשקט הזה שונים בתכלית. הטעם הראשון הוא נקודת השבירה שאליה הגיעה הרוח האירופית בעקבות שתי המלחמות, שבהן נהרסה אירופה, וגרמניה במיוחד, הרס חסר תקדים. לאחר עשרות מיליוני ההרוגים וההרס הנורא איבד דור אירופי שלם את הנכונות להילחם (ואת הנכונות לדאוג להמשך הקיום המשפחתי והלאומי על-ידי הולדת מספר הולם של צאצאים). הגורם השני, והחשוב לא פחות (שפרס אכן מזכיר אותו מבלי לנסות להסיק מכך מסקנות), הוא ליכודה של אירופה המערבית בברית נאט"ו אל מול אויב חיצוני: הגוש הסובייטי, שצילו איים על אירופה עד לא מזמן. למעשה, אין לך גורם יעיל יותר להשגת שלום-אמת (שלום שהוא יותר מהפסקת אש הנשענת על מאזן של אימה), מהופעתו של אויב משותף. ניתן אפוא להעריך, בהסתברות גבוהה ביותר, שאם יקום מחר בבוקר איזה היטלר חדש וייצא למלחמת השמד נגד הגזעים השמים, יהודים וערבים כאחד, שלום-אמת וברית של ממש יכונו כאן מיד!

אין לי כוונה לטעון, חלילה, שהתיזה ההפוכה היא הנכונה: שעוני וייאוש הם בית היוצר של השלום והמתינות. כפי שמניתי לעיל רשימה של אומות ומדינות שיצאו למלחמה מתוך שפע ושגשוג, כך עשירה ההיסטוריה בדוגמאות נגדיות של מלחמות שנפתחו תוך כדי מצב של עוני, אבטלה וייאוש. כל שביקשתי להראות הוא שאין שום קשר סיבתי בין מצבם הכלכלי של האזרח והחברה, לבין מתינותם או תוקפנותם כלפי חברות אחרות. הטענה של פרס כי "העוני עלול להתגלות פעם נוספת כזרע האלימות בין העמים" (מזתח, 167) היא טענה מופרכת מהסיבה הפשוטה, שהעוני עוד לא התגלה כזרע האלימות בפעם הראשונה.

 

הנחה שנייה:שלום מביא שגשוג

 

הנחה כללית נוספת באסטרטגיית השלום של המזרח התיכון החדש היא שישראל, או יחסי שלום עמה, עשויים לתרום תרומה משמעותית לשגשוג באזור, תרומה שתשנה את התמונה מקצה לקצה. שכן אם אין לנו אפשרות לתרום להקטנה דרסטית של ממדי העוני והתסכול החברתי במזרח התיכון, כל הרעיון של הפעלת השגשוג כאמצעי להשגת השלום ושמירת המתינות הוא חסר תוחלת.

מקובל להניח שהדרכים העיקריות שישראל ויחסי השלום עמה עשויים לתרום לשגשוג האזור הן: 1. קצוץ בתקציבי הביטחון. 2. הגברת הסיוע של ארה"ב ו"המדינות התורמות". 3. סיוע כלכלי-מדעי ישראלי בהתפלת מים וחקלאות, ודחיפה כוללת למשקים הערבים השכנים בעקבות האינטראקציה עם המשק הישראלי המתקדם. האמנם?

טענתי היא, ששלושת הטעמים הללו מבטאים מגלומניה משיחית-שמאלנית בעלת אופי פילנטרופי מובהק (שאינה נופלת מבחינה זו מהמגלומניה המשיחית-ימנית). ההנחה הסמויה שלהם היא שבהיות ישראל מעין מיני-מעצמה צבאית בעלת כוח גרעיני ("מעצמה צבאית אדירה", כדברי הרהב של השר לשעבר עוזי ברעם), היא גם כוח כלכלי בסדר גודל של ארה"ב או יפן לפחות. הם מגלמים הנחה סמויה נוספת, שהסכסוך הישראלי-פלשתיני-ערבי, העומד במוקד החיים הישראלי-פלשתיני, הוא מרכזי במידה שווה גם לחיים בשאר המדינות באזור.

קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון במדינות ערב והפניית משאבים משמעותית לצרכי שלום לא יבואו בעקבות השלום עם ישראל. מהסיבה הפשוטה, שההשקעות הביטחוניות האדירות של סעודיה, עיראק, איראן, כוויית, סוריה, ירדן, לוב, ומצרים, ברכישת נשק מתוחכם ובבניית צבאותיהן, אינן מכוונות דווקא נגד ישראל, גם אם עלינו להניח שחלק גדול מהן יופנה נגדה ביום פקודה. אף שמעון פרס מודה, ברגע של חסד, כי "עומאן וסעודיה מקצות סכומי כסף אדירים לצרכי צבא, לא בגלל הסכסוך התיאורטי עם ישראל, אלא בגלל החשש הממשי מאוד מפני הפונדמנטליזם האיראני מזה והתוקפנות העיראקית מזה" (מזתח, 88). הוא רק נמנע משום מה מלציין שזה גם המצב ביתר המדינות באזור, להוציא במידת מה את סוריה; והוא אף שוכח משום מה לבדוק מה המצב במצרים לאחר עשרים שנות שלום.

איראן ועיראק התחמשו בראש ובראשונה בשל חששן זו מזו, וההתחמשות החלה עוד בתקופת השאח. התחמשות שנעשתה, כמובן, גם תוך כדי השתעשעות ברעיון שבסופו של דבר הן תוכלנה להשתלט על נסיכויות הנפט העשירות ואולי אף על ערב-הסעודית (וראה פרשת כוויית ומלחמת המפרץ).

סעודיה, כוויית ונסיכויות המפרץ מתחמשות מול התחמשותן של עיראק ואיראן, וכמו כולן, גם נגד אפשרות של התקוממות פנימית. ירדן מתחמשת לא נגדנו, אלא בראש ובראשונה משום שאינה נלהבת לאפשרות להפוך לכוויית או ללבנון של סוריה. הירדנים זוכרים היטב, שמה שקרה לכוויית וללבנון כמעט קרה להם, כאשר גדודי השריון הסורי פלשו לשטחם ב1970- וכבשו את אירביד, העיר השנייה בגודלה בממלכה. לוב מתחמשת מסיבותיה שלה, ועובדה שמעולם לא שלחה את צבאה למלחמה נגדנו. וסוריה, המתחמשת כדי להגיע לאיזון אסטרטגי עמנו, צריכה גם להישאר חזקה כדי להרתיע את שאר שכנותיה: טורקיה, שעמה יש לה סכסוכים בלתי-פוסקים על מי-הפרת וסביב התמיכה הסורית בטרור הכורדי, לבנון, עיראק וירדן.

אבל הראיה הטובה ביותר למופרכות של הרעיון, שהשלום עם ישראל יתרום להפסקת ההשקעות האדירות בצבאות ערב, בהשוואה לשאר העולם, היא מצרים. כפי שנאמר לא מזמן בכתבותיו של רון בן-ישי, מצרים עוברת ב15- השנים מאז  הנסיגה מסיני תהליך התחמשות גדול, במיטב הנשק המערבי היקר, כמו טנקי אברהמס ומטוסי  F-16 אמריקאים. זה תהליך שהביא לכך שהצבא המצרי נחשב היום לגדול והמודרני בצבאות ערב, מאיראן ועד מרוקו. מי שחשב שבעקבות השלום עם ישראל תסתפק מצרים בצבא קטן ותפנה את מרבית תקציב הביטחון שלה לצרכי הפנים הבוערים, טעה טעות מרה. הקרב על הנהגת העולם הערבי מול סוריה, עיראק ואיראן, עובר בראש ובראשונה דרך עוצמת הכוחות המזוינים. וכמובן, גם דרך היכולת לאיים על ישראל ולהרתיעה.

האמצעי השני שהוזכר כמביא שגשוג הוא הסיוע של המדינות התורמות. לשם כך נשתעשע בהנחה, שהאמריקאים ושאר המדינות התורמות יקציבו כחמישה מיליארד דולר בכל אחת משבע השנים הבאות (בסה"כ 35 מיליארד, סכום גדול לכל הדעות) למצרים, סוריה, ירדן והפלשתינאים, לשם קניית השלום עם ישראל; וכן נניח ששום סנט מהסכום הזה לא יופנה לרכש צבאי (כפי שקרה לחלק ניכר מהסיוע שקיבלה מצרים בעקבות הסכם השלום), ואף לא להתעשרותם של מקורבים  (כפי שקרה ברשות הפלשתינית), אלא כל הסכום יופנה לפיתוח כלכלי-חברתי של ממש. כלום עשוי הסכום האדיר-הפעוט הזה לפתור את בעיות הכלכלה וריבוי האוכלוסין באזורנו, באורח ממשי ולטווח ארוך?

גם הסעיף הבא, יותר משהוא מצביע על חשיבה ריאלית מעמיקה הוא מעיד על מגלומניה. עם כל הכבוד למשק הישראלי המפותח ולעוצמתנו הכלכלית,  זהו משק של חמישה מיליון בני-אדם. ואף שאין חולק על כך שעשויה להיות לשלום עם ישראל תרומה כלכלית חשובה ומשמעותית, כלום לא תהא זו גוזמה ליחס לחילופי הידע והטכנולוגיה עם ישראל הקטנטונת השפעה כה אדירה על העולם הערבי העצום, עד כי הדבר יהפוך את המציאות הכלכלית-חברתית הקשה דהיום על-פיה?

על מופרכותה של המגלומניה הזו תעיד העובדה, שהעולם הערבי סביבנו, המונה  מאות מיליוני בני-אדם, נהנה זה שנים משלום ומקשרים כלכליים טובים עם השווקים המתקדמים בעולם: השוק האירופי, השוק הצפון-אמריקאי, והשוק היפני-קוריאני, המונים יחדיו 800 מיליוני בני-אדם. והנה, כל הקשרים הכלכליים האמיצים הללו עם הענקים לא הביאו לחילוצה של העגלה הערבית מן הדיונה.

הדבר המסוכן הוא, שאותם מגלומנים אף הצליחו כנראה להשלות את המלך חוסיין, שבכוחנו לסייע לו סיוע של ממש בפיתרון בעיותיו הכלכליות במידה כזו, עד שכל אזרח ברחוב יחוש את ההבדל בין כלכלת מלחמה לכלכלת השלום - אשליה שכבר התחילה להתנפץ. השלום ושיתוף הפעולה עם המעצמה הכלכלית הישראלית יוציאו את כלכלתן הבעייתית של סוריה, ירדן, עיראק, תימן, סעודיה ולבנון מן הדיונות ויגאלו את האזור "גאולה כלכלית", כפי שמציע פרס, בדיוק כפי שגאלו את כלכלת מצרים בעשרים השנים של השלום.

 

הנחה שלישית:דמוקרטיזציה  ונורמליזציה

 

ההנחות החשובות הנוספות שבבסיס תהליך השלום בנוסח פרס, הן שדמוקרטיזציה ונורמליזציה יתרמו לשלום, והשלום יתרום לדמוקרטיזציה ולנורמליזציה. כלומר, מרגע שנצליח להתגבר על הקשיים ולהביא גאולה של שלום בפעם הראשונה, מיד ייווצר סביבנו מעין מעגל פלאים של התגברות כוחות החיוב והקידמה, התגברות השלום, וחוזר חלילה.

ההנחה בעניין הדמוקרטיזציה היא, שהשלום והקשרים עם ישראל, הדמוקרטיה הליברלית בעלת התקשורת החופשית והפרדת הרשויות האמיתית, יהוו דוגמה לשכנים ויתרמו לדמוקרטיזציה של אזור, ואף למבנה שלטוני כלכלי מושחת פחות. כאיש שמאל לשעבר, אני זוכר מפגש מצומצם שהשתתפתי בו, עם קבוצת אנשי שלום-עכשיו ושני אנשי אש"ף מרמאללה, רופא ומרצה. במפגש שכנעו אותנו הפלשתינאים שהמדינה הפלשתינית שתקום תהיה דמוקרטיה למופת. הנימוק המרכזי שפעל עלינו היה: עשרים שנים של אינטראקציה אינטנסיבית עם הדמוקרטיה הישראלית, על מערכת המשפט המפוארת שלה, גרמו לשינוי ערכים מהותי בחברה הפלשתינית, שינוי שגם ערפאת יצטרך להתחשב בו. ולפיכך עקרונות של הפרדת רשויות, עיתונות בלתי-תלויה, כפיפות השלטון למשפט, מוסדות ביקורת כגון מבקר המדינה, והקפדה על טוהר המידות, יהיו מאבני היסוד של אותה דמוקרטיה.

הדבר המפליא הוא שגם היום, לאחר שצברנו ניסיון עם "הדמוקרטיה של ערפאת", יש  אנשים המאמינים בנפש חפצה שמה שלא חוללה האינטראקציה של העולם הערבי עם מאות מיליוני האירופאים והאמריקאים, אינטראקציה הנמשכת עשרות שנים והכוללת מיליוני ערבים המטיילים במדינות המערב הדמוקרטיות ומאות-אלפי סטודנטים ערבים הלומדים שם כל שנה, תחולל האינטראקציה עם הננס הישראלי. "מגלומניות" כבר אמרנו? ועוד לא אמרנו כלום על השאלה האם דמוקרטיה ובחירות בנוסח המערבי אכן יובילו לשלטון ממותן, או שמא דווקא לניצחון הפונדמנטליזם והקיצוני, כפי שקרה באלג'יריה.

עוד הנחה חשובה שעמדה בבסיס מדיניות השלום עד כה היתה הנחת הנורמליזציה. כלומר, הטענה שהנורמליזציה בין מדינות ועמים תורמת תרומה של ממש לשלום ומבטיחה את היציבות. נורמליזציה פירושה הנהגת יחסים נורמליים של הכרה הדדית, קיום יחסים דיפלומטיים ושגרירויות, קשרים כלכליים ותיירותיים, שבאמצעותם יהיה ניתן לגבור על השד המכונה "מחסום פסיכולוגי". הנורמליזציה אמורה לשבור את המחסום של חשדנות הדדית, שהוא הבולם את השלום. יתרה מזאת, הנורמליזציה גם תביא לכך ששני הצדדים ילמדו "להכיר זה את זה כבני אדם" (מזת"ח, 74), ובכך היא תיצור מחסום פסיכולוגי הפוך של ידידות ושיתוף פעולה ויהווה בלם מרסן מפני תוקפנות ומלחמה בעתיד.

אבל מה לעשות שחוץ מחלומות באספמיה יש גם היסטוריה, וההיסטוריה טופחת על פני הנורמליזציות השכם וערב?

אירופה שלפני מלחמת העולם הראשונה היתה מלאה בנורמליזציות לעייפה. הגרמנים טיילו בפריס ובלונדון, והאנגלים והצרפתים בברלין. הרוסים נפשו במרחצאות המרפא בבאדן-באדן, וכולם סחרו עם כולם. גם שגריריות וביקורים דיפלומטיים לא חסרו, וועידות בינלאומיות התקיימו באורח סדיר. אבל כל הנורמליזציה האמיתית והיפה הזו (יפה באמת) לא בלמה אפילו לרגע את פרוץ הקרבות. ומתברר, הפלא ופלא, ששום חייל גרמני שביקר בעבר בפריס ו"התנרמל" עם תושביה, לא נבלם במחסום פסיכולוגי חיובי כאשר הצטווה להתקדם לעברה או להפגיזה בתותח.

נורמליזציה אחרת, הדוקה במיוחד, התקיימה בבוסניה שלפני מלחמת האזרחים. בסרייבו גרו הקרואטים, המוסלמים, והסרבים, בשכונות מעורבות, ילדיהם למדו באותו בית-ספר, והם היו אוהדים מושבעים של אותה קבוצת כדורסל. כלום ריסנו ההיכרויות האישיות הקרובות והנורמליזציה, שהיתה בלתי-נורמלית באינטנסיביות שלה, את המלחמה הנוראית שהתלקחה ביניהם אחר כך?

ומה שנכון לעולם, נכון גם למזרח התיכון. כולנו התרגשנו לראות את חיילי צה"ל מפטרלים ומשוחחים על כוס קפה עם השוטרים הפלשתינאים. אבל כלום היתה לנו סיבה מוצדקת להתפלא, לאחר מכן, יחד עם אותם חיילים - שתוכנתו על-ידי התקשורת לאמונה עיוורת בערכן המופלא של נורמליזציות - מכך שאותם שוטרים וקצינים פתחו עליהם באש לאחר פתיחת מנהרת הכותל?

זו דרכו של עולם. בדיוק כפי שאין מחסומים פסיכולוגיים רציניים הנוצרים עקב המלחמות והמונעים מעבר ממלחמה לשלום (אם וכאשר האינטרסים הלאומיים מצווים כך), כך אין מחסומים פסיכולוגיים הנוצרים על-ידי הנורמליזציות והמונעים מעבר משלום למלחמה. החיילים הפלשתינאים שבאו לשטחים מעיראק של סדאם חוסיין עוד זכו למנה אחרונה של תעמולה אנטי-ישראלית ארסית בבוקר צאתם, מה שלא הקשה עליהם לצאת בבוקר שלמחרת לסיורי הקפה והתה עם עמיתיהם הישראלים. ואילו שנתיים של תה וקפה עם מי שהפכו בינתיים לידידיהם הישראלים, לא מנעו מהם לפתוח באש על אותם ידידים בבוקר המחרת.

ההסבר לתופעה הוא פשוט: בניגוד לתחושת הבטן של השמאל האינטלקטואלי באירופה, המנכר עצמו משבטיות ולאומיות כבר מאמצע המאה הקודמת, בהשפעת ההומניזם של קנט והסוציאליזם של מרקס; ובניגוד לתחושות הבטן של השמאל והתקשורת בישראל, המאמצים את השמאליות האירופית וההופכים את ההומניזם הקוסמופוליטי לאידיאל נשגב, הרגשת המחויבות השבטית-הלאומית לא פסה מהעולם. כמו המחויבות המשפחתית של הורים, ילדים ואחים, גם הרגשת הלאומיות חיה ובועטת, והיא נותרה חזקה בהרבה יותר מכל הזיקות האנושיות אחרות, כמו ידידות, דומות תרבותית, שיתוף אינטרסים כלכלי או מעמדי. טעותם של חלק נכבד מאנשי השמאל והתקשורת בישראל, הרואים את עצמם כמשוחררים מרגשות "פרימיטיביים" כמו לאומיות ושבטיות, היא שהם משליכים מ"התקדמותם ונאורותם" על מהות האדם בימינו. לפיכך הם נוטים לזלזל לא רק בכוחה ובחיוניותה של הלאומיות היהודית והישראלית, אלא גם בכוחה של הלאומיות הערבית-מוסלמית בכלל, ובעוצמת הכוח המניע של הלאומיות הפלשתינית בפרט. זלזול וחוסר הערכה המתבטאים, למשל, באשליה המסוכנת, שאם רק נדאג לפלשתינאים בגדה וברצועה לסיר הבשר, כלומר לשגשוג,  ונפסיק את הכיבוש, הם יחיו לאורך זמן בשלום, בשלווה וברוח טובה, עם "מדינת הכאילו" שהוצעה להם בהסכם אוסלו: מדינה שאין לה צבא של ממש, שנאסר עליה לכרות בריתות צבאיות (למשל עם סוריה, מצרים, או עיראק), שמרחבה האווירי פתוח לחיל האוויר הישראלי, שמוותרת על סיפוח של אזורים בעלי רוב פלשתיני מוצק (כמו הגליל התחתון וואדי-ערה), ושמוטל עליה מעין "ספר לבן" המונע ממנה את הזכות להחליט על החזרתם של מיליוני הפליטים הפלשתינאים הביתה.

ומה עם הנורמליזציה הדיפלומטית, המתבטאת בדברים פורמליים כגון שגרירויות, ביקורי מנהיגים, הסכמים חתומים המסדירים את שאלת הגבולות, הכרה הדדית ופירוז של שטחים המעוגנים בחוזים בינלאומיים?

ההיסטוריה העולמית והאזורית מצביעה על מידת חשיבותם של כל אלה כמעכבי מלחמות. הלקח שלה מתמצה באמירה הקולעת של הנרי קיסינג'ר, ש"רוב המלחמות בהיסטוריה התנהלו בין ארצות שקודם לכן היה שלום ביניהם". כך, למשל, שתי מלחמות העולם באירופה פרצו למרות קיומן של שגרירויות, למרות ההסכמים החתומים ש"הסדירו בדרכי שלום" את בעיית הגבולות, למרות ביקורי המנהיגים, למרות ההכרה הדדית, ולמרות כל מרכיבי הנורמליזציה הכלכליים והדיפלומטיים שתוארו לעיל. בספרו המקיף  שנותי  בבית הלבן (ידיעות אחרונות, כרך ראשון, עמ' 370), מתאר קיסינג'ר את התרשמותו הראשונה מהדיפלומטיה המזרח תיכונית, המבוססת, אצל הערבים והישראלים כאחד, יותר על מאוויי-לב מאשר על התייחסות רציונלית למצב העניינים הנתון. והנה מקצת מהדברים באשר לרציונליות של שאיפות השלום של ישראל:  "פאתוס לא מעט היה ברגשות שהיו טמונים ביסוד נימוקיו של כל צד. ישראל עמדה על 'שלום מחייב'. רק ארץ שלא ידעה שלום מימיה יכולה היתה ליחס חשיבות כה רבה לאותו ביטוי. שהרי מהו שלום מחייב בין מדינות ריבוניות בזמן שאחד מסממניה של ריבונות הוא זכותה של אומה להימלך בדעתה? שלוש מאות שנה אסרו צרפת וגרמניה מלחמות זו על זו כמעט בכל דור ודור: כל אחת מן המלחמות הסתיימה בחוזה-שלום פורמאלי 'מחייב', שלא תרם מאומה למניעת המלחמה הבאה."

ההנחות האסטרטגיות של השלום, שעליהן התבסס תהליך אוסלו, הן לא יותר מאשליות משיחיות מסוכנות. הרעיון הבסיסי באסטרטגיית השלום של פרס, ביילין, ותומכיהם, היה שישראל הקטנה תחולל במרחב הערבי הגדול, מהודו ועד כוש, מהפכה כלכלית של ממש, שתוביל למהפכה חברתית של ממש, שתוביל למהפכה ערכית של ממש, שתוביל לשלום ולמנוחה... ואולם כבר אמר מקיאוולי, כי "אין בעולם דבר קשה יותר להשגה ומפוקפק יותר בסיכויי הצלחתו, וגם הרה-סכנות יותר לעוסקים בו, מאשר השלטת סדר חברתי חדש" (הנסיך, פרק ו). ויתרה מזאת, לא זו בלבד שישראל הקטנה אינה מסוגלת לעצב את המציאות הכלכלית והחברתית במזרח התיכון הגדול כרצונה, גם האמריקאים והאירופאים אינם מסוגלים לכך. העולם הערבי הוא עולם בעל דת וערכים מסורתיים בעלי משקל סגולי של ממש, והמזרח התיכון איננו אירופה, ולא יהיה לעולם.

האסטרטגיה האמיתית של ישראל צריכה להיות - השתלבות ככל שהדבר אפשרי במרחב הקיים במציאות, ולא בחלומות באספמיה. כלומר, בראש ובראשונה עליה להכיר בעובדה, ואף לתכנן בהתאם לכך את מהלכיה, ששלום-אמת, שהוא יותר מאשר הפסקת-אש-ממושכת ותקופת רגיעה יחסית, לא יושג כנראה בשנים הקרובות בינה לשכנותיה, וודאי שלא בינה לעם הפלשתיני הגאה שעמו יש לה סכסוך קיומי של ממש. האירוניה היא, שמצב כזה משקף "השתלבות" רבה יותר במרחב מהשלום בנוסח פרס. שכן גם השלום בין שאר המדינות במרחב לבין עצמן -  כוויית, עיראק ואיראן, וסוריה לבנון וירדן - קרוב יותר להפסקת אש על-תנאי מאשר לשלום-אמת. הפסקות אש ורגיעות זמניות המותנות בשמירת מאזני הכוחות בין הצדדים, ובמקרה של תוקפנות צבאית כלפי סעודיה, כוויית וירדן, גם בהתחשבות במעורבות צבאית אפשרית של האמריקאים.

כדי להוריד את המוטיבציה למאבק מזוין נגדה ככל האפשר, על ישראל לנקוט בינתיים שני צעדים משלימים: לצמצם את ההתגרות בעולם הערבי מסביבנו למינימום ההכרחי; ולפתח את ההרתעה למקסימום האפשרי.

צמצום ההתגרות מחייב חיסול מוחלט של מצב כיבוש האוכלוסייה הפלשתינית ברצועת עזה והיפרדות, וצמצום מסוים של הכיבוש בגדה, בכפוף לאילוצי הביטחון, שיאפשרו לישראל תנאי התגוננות סבירים, תנאים שהם חלק חיוני מההרתעה. כן הוא מחייב הפסקה מוחלטת של הדיבורים התוקפניים על השלטת האירופיזם והמזרח התיכון החדש, המאיימים הן על מעמדם של שליטים רבים סביבנו, שעמם אנו חפצים להגיע להבנות מוגבלות, והן על האיסלאם (ואף על היהדות והנצרות), האמורים להתנדף מאליהם לנוכח חזון הגאולה הכלכלית חברתית של פרס ומרצ.

לחזק את ההרתעה פירושו לשקוד על שיפור היכולות הצבאיות בכל הרמות, נגד הבאים עלינו לכלותנו, ולהקפיד על גביית מחיר דמים כבד מנשוא על התקפות צבאיות או טרוריסטית.

לשון אחר, האסטרטגיה הנכונה לישראל צריכה לאמץ, כהנחת המוצא שלה, דווקא את קו-החשיבה האנטי-משיחי, והמפוכח להחריד, שהוצע על-ידי ליבוביץ כבר לפני שנים (אמונה היסטוריה וערכים, עמ' 225-226): "על-סמך המציאות המדינית היום יש להניח שאין בכלל סיכוי לשלום ישראלי-ערבי בעתיד הנראה לעין, וזאת ללא קשר לשטחים, וממילא אין גם סיכוי לביטחון. אנו נידונים לחיות תקופה ארוכה במצב של סכנת מלחמה מתמדת... לפיכך אין לנו ברירה אלא להסתלק מן השטחים בעלי האוכלוסייה הערבית הגדולה, שאין ביכולתנו להפכם לשטחים יהודיים. ומאחר שאין סיכוי לשלום בעתיד הקרוב, עלינו להתבצר  במדינתנו היהודית"

 

 

 

 

פנים 3/עם אלוף (מיל.) שלמה גזית

במצב הקיים, ההסדר הבא עובר דרך התפוצות

 

אלוף (מיל.) שלמה גזית ליווה מקרוב את המפגש בין ישראל לפלשתינים מאז ששת הימים, כמתאים הפעולות בשטחים, דרך כהונתו כראש אמ"ן  וכלה בשליחויות תיווך שונות. מסגרת ההבנות, שבה נקבע איך ישראל והפלשתינאים יתקדמו לסיום הסכסוך ביניהם, אינה קיימת עוד, הוא אומר, וצופה גם אפשרות של חזרה למצב של עוינות מלאה: אינתיפאדה וכיבוש הערים הפלשתיניות

שלמה גזית הוא אחד האנשים שעבדו קרוב יותר לפלשתינאים ולעניין הפלשתיני מאז מלחמת ששת הימים. כאשר היה מתאם הפעולות בשטחים, מאז אוגוסט 67' ועד שנת 74', בנה יחד עם משה דיין את דפוסי העבודה המיוחדים עם ערביי השטחים. כראש אמ"ן משנת 74' עד שנת 79' היה עד לחילופי השלטון, לשלום עם מצרים ולמחיית הכוח הפלשתיני בלבנון. מעטים יודעים שהיה שליח מיוחד של פרס בעת שזה היה ראש ממשלת הרוטציה לשיחות עם הפלשתינאים. כתשע שנים אחר כך היה נציג מיוחד של פרס, שוב כראש ממשלה, לשיחות עם הפלשתינאים בימי מימוש הסכם אוסלו. גזית, בראיון מיוחד ל"פנים", פורש פרשיות מהעבר מנתח את ההווה וצופה עתיד קשה לישראל ולאזור. רק לפני כמה שנים, בראיון ל"מעריב", אמר כי הוא מצוי ב"אופוריה זהירה - אבל אדירה".

רוביק רוזנטל: מה קרה לאופוריה?

שלמה גזית: "האופוריה עליה דיברתי נבעה מכך  שבאמת ראיתי אז סיכוי לפריצת דרך, במובן של מהפך ממשי, מהפך במכלול יחסינו עם הסביבה, ובראש וראשונה עם מוקד הסכסוך, הפלשתינאים. רציתי להאמין שזה תהליך בלתי הפיך. אני לא בטוח בכך יותר".

אתה מסכים לקביעה ש"אוסלו מת"?

"אוסלו מת, התהליך לא מת. מה שמת זו מסגרת ההבנות של 1993, שבה נקבע איך ישראל והפלשתינאים צריכים להתקדם לקראת סיום הסכסוך. אבל אנחנו נמצאים עדיין, אמנם עם עניבת חנק, באמצע תהליך מדיני. עדיין אין מצב שבו אנחנו אומרים, בואו נחזור למצב של עוינות מלאה. אני לא בטוח שלא נגיע לכך".

וכל זה קרה עקב חילופי השלטון?

"לא. התרומה של חילופי הממשל היא כמובן מאוד משמעותית, אבל חילופי הממשלה הם דבר טכני. העיקר הם השינויים בעם. מטעמים שונים העם היושב בציון לא דבק בצורה ספונטנית, מלאה וחמה בתהליך אוסלו, או בדרך השלום. להתפתחות הזו יש  במידה רבה אחריות פלשתינית, אבל גם לנו היתה לכך תשומה, כולל שטיפת מוח וסיסמאות שנקלטו בדעת הקהל".

הסיסמאות  הביאו את המהפך בבחירות, מה קרה בעצם למחרת יום הבחירות?

"למחרת יום הבחירות קרה דבר חדש, שהיה פונקציה של שינוי שיטת הבחירה. יש לנו ראש ממשלה שנבחר לארבע שנים, אבל המפלגה שלו היא כשישית בלבד מבית הנבחרים. יש לחצים אדירים של גופים עם כוח סחיטה. בנושאים הנוגעים בפנטיות לאומיות אי אפשר להעביר דבר בממשלה. למה ביבי אומר שאינו מסוגל לבצע את הפעימה השנייה? הוא לא מודה שהוא בכלל לא מסוגל להביא לממשלה הזו הצעה לפעימה. יותר קל לו להגיד שערפאת אשם. יש לנו ממשלה שכמעט אינה מסוגלת להגיע להחלטות של התקדמות או פשרה בתהליך המדיני".

ומה האחריות הפלשתינית?

"היתה להם תרומה גדולה. רבים אומרים שהם אינם רוצים שלום, ואני לא בטוח שטיעון זה הוא רק תעמולה. מצד שני, מאוד ייתכן שזה חלק מרטוריקה ערבית מקובלת, שלא בדיוק מתכוונים אליה. נתקלתי בזה עוד לפני שנים, כאשר ערבים ישראלים השתתפו בהפגנה סוערת בחיפה וצעקו איטבח אל יהוד, ולמחרת באו לעבודה ודיברו וצחקו ואמרו: מה זה שייך אחד לשני? אמרנו, אמרנו. מישהו מתכוון לזה? יש משקל קל מאוד למלים שבהן משתמש ערפאת ברטוריקה לאוכלוסייה, אך כמובן גם קרו דברים. הפיגועים והעובדה שהפלשתינאים לא טיפלו בהם כראוי השפיעו בצורה משמעותית על האווירה".

ערפאת גרם לפיגועים?

"אני לא בא אליו בטענות לפני הפיגועים. עד שהיו פיגועי ההתאבדות הראשונים, ערפאת נקט מדיניות של "סיאסה", מדיניות שחתרה לפשרה. הוא רצה לנסות להימנע ממלחמת אחים, הוא ניסה לשלב את האופוזיציה בחלוקת מנעמי שלטון, וגם נקט צעדים ארגוניים כדי לסלק אותם ממוקדי הכוח בהנחה שדעת הקהל היא אתו. הצד השני  נשאר בלי תשתית של דעת קהל אוהדת, וכל זה היה צריך לתרום ולהביא לכך שהאיום בטרור ינוטרל, והפיגועים הגדולים ייעלמו. אנחנו תבענו ממנו יותר, אני חושב שלא בצדק. יצחק רבין לא היה מוכן לפנות את המתיישבים בחברון אחרי ברוך גולדשטיין. איך אפשר לצפות מערפאת שיעשה צעדים קיצוניים כאלה, כשאתה לא מעז לפנות חמישים משפחות אחרי אירוע כזה?"

בתקופת הפיגועים היית עוזר של פרס לענייני המו"מ עם הפלשתינאים. איך זה התבטא במגעים אתם?

"עד הפיגועים לא דנו אתם בסוגייה זו. לא היתה דרישה ישראלית אמיתית שבאה ואמרה לערפאת, תעצור את אנשי החמאס. שים את כולם בכלא. תפרק את הנשק מכלל האוכלוסייה. פה ושם אמרו את זה, אבל בסך הכל היינו שבעי רצון. הדברים התנהלו כך שלא היה צורך להיכנס לעימות להפעיל לחצים. כן לחצנו ונדנדנו בנושא האמנה הפלשתינית".

היתה הסכמה מלאה למדיניות הזו בצוות של פרס?

"זה לא עמד על סדר היום, עד שבאו הפיגועים. היו פה ושם לחצים, למה שני המחבלים שחיסלו את הבחורים בוואדי קלט מסתובבים חופשי, למה אתם לא תובעים הסגרה. הגשנו בקשה, קיבלנו תשובה, איש לא חשב להיכנס לעימות ולמאבק בשל כך. הבעיה השתנתה ביום הפיגועים".

מה הביא לפיגועים האלה, לדעתך?

"התשובה איננה פשוטה. גרסה ראשונה אומרת, כי מלכתחילה כל הפלשתינאים הם מנוולים ושונאי ישראל, שרצו להכשיל בכל מקרה את התהליך, ולכן ביצעו את הפיגועים. גרסה שנייה אומרת, שהיה הסכם הבנות לערפאת עם החמאס והג'יהאד, והיה שקט תעשייתי, עד שמישהו חיסל במלטה את אדון שקאקי, ומישהו חיסל בעזה את המהנדס, ועל זה הם אמרו, סליחה, אתם בישראל הפרתם את הפסקת האש".

לדעתך חיסול המהנדס הביא לפיגועים?

"קל להיות חכם לאחר מעשה. אני יכול לומר רק, שתמיד התנגדתי למבצעי חיסול אישיים שמשאירים בהם "כרטיס ביקור". מבצע פיגוע שמיועד לחסל אישיות פוליטית או מחבל מרכזי, וברור לחלוטין שיד הזרוע הישראלית עשתה זאת - פסול. לדעתי, מדינה לא נוהגת כך, ומדינת ישראל בהרבה תחומים איננה מתנהגת עדיין כמדינה, אלא כקהילה, יצור שעוד לא נכנס לנורמות המקובלות. בנוסף לכך, בפינג-פונג הזה של פיגועים אישיים, ידי תהיה תמיד על התחתונה. לא שהוא יצליח לחסל לי את ראש המוסד, אבל היעדים שיילך עליהם בתגובה, באוטובוס בירושלים או בבואנוס איירס יהיו כבדים יותר. ביום שיש הפסקת אש צריך לומר, שבשלב זה היא מוחלטת.  אי אפשר לומר, 'אבל יש לי אתו חשבון ישן'. חיסול חשבון ישן הורס את התשתית של הרצון הטוב".

החיסולים היו החלטה פוליטית שפרס היה ודאי מעורב בה.

"ודאי, אבל מה זו החלטה פוליטית. בא דרג מבצעי ואמר, יש לי הצעה ויש לי תוכנית, איך לחסל מישהו בדרך אלגנטית ובזול. הדרג הפוליטי משחק את המשחק, שוקל וחושב ומתלבט, ונותן אור ירוק. זה נוהג בכל העולם. המקרים שבהם החלטה פוליטית היא זו שיוזמת את החיסול נדירים. ההוראה של גולדה אחרי רצח הספורטאים במינכן היתה החלטה פוליטית שבאה מלמעלה. יש גם תהליך. ייתכן שאישרו את הפעולה נגד יחיא עייש בשלב כלשהו. עד שבאה ההזדמנות נשתנו הנסיבות, אבל השאלה היא אם מישהו בא וביקש אישור נוסף".

הפיגועים היו בעיניך תגובה לחיסול המהנדס?

"אני נוטה להאמין שכן. אחרת קשה להסביר למה בכל זאת לא היה אף פיגוע התאבדות במשך כשנה עד החיסול".

יש טענה שהפיגועים באו מאחר שהתקרבו הבחירות.

"היו ידיעות על דיבורים כאלה. מודיעינית זה נכון. הדיבורים לא באו מצד מפגעים, אלא מצד גורמים פוליטיים ערביים סרבניים, בעיקר אירניים, שאמרו שצריך לפוצץ את תהליך השלום, ויש לעשות זאת על ידי פיגועים שיגרמו להחלפת השלטון. אני לא בטוח שיש הוכחה בפועל המקשרת בין שני הדברים".

אחרי הפיגועים היה פרס בדילמה, איך לפעול.

"הדילמה של פרס אז היתה, מצד אחד, להציג תביעה חריפה ביותר לערפאת - אתה מוכרח לקחת את העניינים בידיים. ערפאת הבין את זה מיד. לא היו לו שום ספקות שהסיסמה של רבין 'להילחם בטרור כאילו אין תהליך, ולהמשיך בתהליך כאילו אין טרור', הסיסמה הזו שבקה חיים בפברואר, ביום הפיגוע".

היו אמירות אחרות, שהפסקת התהליך משחקת לידי הטרור.

"לא היו ויכוחים על מה שצריך לתבוע מערפאת, וראית את ההבדל בין דרך הפעולה שבה נקט ערפאת במקרה כזה, לבין דרך הפעולה של ישראל כשלטון צבאי בשטח. ערפאת פעל כשהאוכלוסייה אתו ולצדו, תומכת בצורה הרחבה ביותר בחיסול המפגע ששמו המחבלים. את זה אנחנו אף פעם לא יכולנו לעשות. הטעות היתה, שבמקום לבוא ולומר, נגמרה הפרשה, בואו נחזור לעסקים כרגיל, יש עדיין כמה חודשים עד הבחירות שבהם ניתן להתקדם, עצרנו את התהליך מחשש של דעת הקהל בישראל. היציאה מחברון, שעמדה על הפרק, לא בוצעה, נדחתה שוב ושוב. עסקנו בפעולות של סגר, הפסקת כניסת עובדים, והתחלנו ליצור את המשבר בגזרה הרחבה של מערכת היחסים ההדדית".

מה השתנה אם כך עם עליית נתניהו?

"ההופעה הראשונה של ביבי היתה חיובית בצורה יוצאת מהכלל. טלפון למובארק, טלפון לחוסיין, דורי גולד נפגש עם אבו-מאזן, המסר היה - אנחנו רוצים שלום. נמשיך למלא אחרי כל ההסכמים וההתחייבויות. הבעיות התחילו לפחות בשלושה מישורים. פרשת חברון, כאשר התחיל פתאום משא ומתן, והכל נפתח מחדש. התברר שההסכמים החתומים כבר לא מחייבים. דבר שני, פתחנו מחדש את המערכה בכל מה שנוגע להתנחלויות בכל השטח, ובמיוחד בירושלים. שלישית, אולי החשוב ביותר, היה שינוי בסגנון ההתנהגות. החל סגנון של השפלה והעלבה. כשהמסוק של האדון ערפאת צריך להמתין שלוש שעות כדי לטוס מעזה לרמאללה, ברור לך שזה לא היה קורה עם מסוק של איזה סגן שר צרפתי. אל ערפאת מתנהגים כאן כמו לילד מליגה ג'".

ממה נובע שינוי הסגנון?

"האמת היא שנורא קשה לקיים את הסגנון ההפוך. את זה חוויתי מאז 1967, כשנכנסתי לתפקידי כמתאם הפעולות בשטחים. קשה היה לבוא ולומר לחייל צה"ל, תתייחס בצורה הומנית אל הערבי הנכבש; אל הערבי הזה שנראה מלוכלך, עם הסחבות והסמרטוטים שלו, והבית העלוב שבו הוא גר, תתייחס אליו כאדם. היה  מאבק קשה לכל אורך הדרך, בכל פעם שמישהו נתפס אצלנו בקלקלתו. בספר 'הזמן הצהוב' של דויד גרוסמן הוא מתאר משפחה ערבית שעוברת בגשר אלנבי בחזרה מביקור במדינות ערב.. ילדה בת שלוש מחזיקה בובה קטנה. ההוראות הקיימות בגשר אומרות, שיש דברים אסורים להכנסה כדי לא להסתבך בבדיקות יתר, ביניהם בובות. האחראי על המשמרת לוקח את הבובה וזורק אותה. הילדה הקטנה פורצת בבכי היסטרי. היה שם איש מילואים, הרים את הבובה, הסתכל פנימה, ראה שהכל ריק, והחזיר אותה  לילדה. בא ראש המשמרת, אמר שאסור להכניס את הבובה - וזרק אותה שוב. הבובה לא נכנסה, והילדה היתה היסטרית. בימים שבהם הייתי מתאם הפעולות בשטחים, ומשה דיין היה שר הביטחון, ואני זוקף את זה לזכותו ולא לזכותי, ראש המשמרת הזה היה עף למחרת היום. בימים של 1986 דויד גרוסמן כתב סיפור. איש לא טרח אפילו לבדוק מה היה שם. לפני כשנה אני קורא באחד העיתונים סיפור על נערים שנעצרו במחסום באזור חברון, וישבו בשמש. אחד הנערים אומר, אני צמא. החייל במשמרת אומר לו - אני אביא לך לשתות, חוזר עם בקבוק ובו נוזל צהוב. הנער שואל מה זה, אומר החייל - תשתה. הנער רואה שזה שתן, והחייל מחייב אותו לשתות את השתן. דובר צה"ל הודיע שחקר את הסיפור ולא היו דברים מעולם. אני כתבתי על זה ב'מעריב'. אלוף הפיקוד עוזי דיין כעס עלי כעס רב. אמרתי לו, עוזי, מה אתה עשית עם זה? מישהו באמת בדק את זה? עוזי אמר, אני אתן הוראה ואבדוק, לא שמעתי ממנו עד היום דבר על הסיפור הזה. לכך הצטרף מהלך  חילופי שלטון, שהביא רוח שנושבת ואומרת, שהמדיניות מלמעלה משתנית מעתה".

מה היתה ההשלכה הפוליטית של הסגנון הזה?

"אוסלו מת. מבחינתי אני, כללי המשחק שנקבעו באוסלו אינם קיימים יותר. קווי היסוד של אוסלו, שיש לי עליהם הרבה ביקורת, היו דרך מוסכמת על שני הצדדים איך מטפלים בבעיה. עכשיו איבדנו את הדרך, ואנחנו תועים באפילה משני הצדדים. אילו היה רצון אמיתי להתקדם, אפשר לצאת מהאפילה. אבל אני לא בטוח שיש רצון כזה. יש בהחלט מחשבה שניתן להקפיא את המצב שעמדנו בו ביום הבחירות. גם את זה אפשר היה אולי לעשות; אבל כשיחד עם זה אתה לוחץ סיר לחץ באמצעות הסגר והתנאים הכלכליים שמחמירים והולכים, זה לא יכול להישאר כך. הסטטוס קוו לא יחזיק מעמד עד שנת 2000. זה מוכרח להביא להתפוצצות".

איך תיראה ההתפוצצות?

"באינסוף דרכים. זה יכול להתחיל בפיגועים חדשים, שיביאו להתלקחות חמורה יותר. תיתכן מעין חזרה על אירועי ספטמבר 96', כאשר ההתפרצות תבוא מצד המונים, לאו דווקא בהוראה מגבוה. קל מאוד להימצא בסיטואציה שבה מתרחשת תקרית במחסום קבר רחל, המתפתחת להתפרצות, ואתה באינתיפאדה".

יכול להיות מצב שצה"ל יחזור למרכזי הערים?

"בהחלט כן. זה עלול אפילו להתרחש לא בכוח החלטה. יש מחר תקרית קשה בשכם ואומרים, חבר'ה, אנחנו מוכרחים בכל מחיר להגן על חיי היהודים שיושבים באזור. אלוף פיקוד המרכז יקבל אישור, וייכנס בכוח עם ארטילריה וחיל אוויר ומרגע שנכנסים פנימה, אולי שוב לא יוצאים. אחר כך יאמרו, זה קרה כאן, מחר זה יוכל להתבצע בקבר רחל".

בממשלה יש כאלה שמעוניינים בכך?

"אני לא יודע. אני בטוח שאם הצבא ממלא את תפקידו, אז יש לו תכנונים. מתוך היכרותי את  הפיקוד הבכיר, נראה לי שכמעט ללא יוצא מכלל הם יראו בזה סיוט. יהיה מבצע, עם הרבה דם, שלהם - לא שלנו, כי יאמרו שכדי לחסוך בחיי חיילים מפעילים כמה פלוגות טנקים ויעיפו בתים. אבל אחרי זה אתה שואל, אז מה? מה אני עושה אחרי שהשתלטתי על כל שכם או חלקה? מה אני מחפש שם?"

מה שעשית קודם.

"זה לא פשוט.  יש היום סיטואציה בינלאומית. ערפאת יקרא לראשי הליגה הערבית לכינוס מיידי של מועצת הביטחון, מועצת הביטחון מקבלת החלטה שעל צה"ל לפנות ולצאת משכם תוך 12 שעות, אין וטו של ארצות הברית - מה אתה עושה? אם אתה יוצא, אומר לך ערפאת, עכשיו אני יודע מה האיומים שלך שווים. אם התסריט מתרחש בעזה, מתעוררת שאלה מה קורה לערפאת. אם ערפאת יוצא מחדש לגלות, נגמרה הרשות הפלשתינית, כל השטח על אוכלוסייתו נקלע למצב של תוהו ובוהו, ואנחנו בעצם ניקרא להפעיל מחדש ממשל צבאי על כלל האוכלוסייה הערבית".

איזה פלשתינאים מצאת כשנכנסת לתפקידך כמתאם באוגוסט 1967.

"קודם לכן הייתי ראש מחלקת מחקר באמ"ן, ואני זוכר את התיאורים שתיארתי לעצמי ולאחרים את הפלשתינאים. באנו לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר שהיה נדמה לנו שפה הולכת ומתקבצת שנאת-שיא ורצון לחסל את ישראל בצד הערבי, ובמהירות אדירה. פתאום התברר לי שזה דומה מאוד למעין אש באחו, שמתלקחת אבל העשבים היבשים בוערים חמש שניות ונעלמים. נכון שהפלשתינאים שפגשנו בשטח שיחקו משחק של הנכבש המחייך והנחמד, אבל הופתענו עד כמה רדודה השנאה כלפינו. מהר מאוד דיברנו אתם כשווים מול שווים. ביוני 71' נמלטו הפלשתינאים מנחת ידו של המלך חוסיין וחצו את הגבול לשטח ישראל. לקחנו אותם, עצרנו אותם ושלחנו אותם לבתיהם אצלנו בגדה, וזה היה הדבר הטבעי ביותר. היתה באמת אווירה של כמעט אידיליה. הצרה היא שלא ניצלנו את המומנט של מערכת היחסים הזו לפיתרון בשטח".

למה היה צורך לפתור משהו בסיטואציה שאין בה איבה?

"בשלב כלשהו התחלנו להאמין שזה יכול להימשך עד אינסוף. לפני יום כיפור היתה לי שיחה רצינית עם משה דיין, שאלתי אותו לאן כל זה מוביל. ראיתי את הקושי האמיתי שלו להבין אותי. למה? יש בעיה? מתערבים, פותרים, גומרים והולכים הלאה והכל בסדר. אמרתי לו, משה, אני מוכן ללכת לקראתך וכל מה שאתה אומר הוא אולי נכון, כל זמן שאתה שר הביטחון. מי אצלך בממשלה יכול לנהל מדיניות כזו? הוא אמר לי, אין שום בעיה, כל אחד. אמרתי, אתה באמת מאמין בזה? ביום שהוא עזב את המשרד זה נגמר. עד 1980 נמשכה אמנם אותה מדיניות, גם בימי פרס וגם בימי עזר וייצמן, אבל הם לא הבינו שכדי ללכת בדרכו של דיין צריך להיות דיין. דיין עסק רק בשני דברים, במה שקורה בגבול ובמה שקורה בשטחים. דיין היה לפעמים הראשון ששמע על ראש משמרת מכס בגשר אלנבי שצריך להעיף אותו. זה לא היה קורה אצל עזר או אצל פרס".

מצד שני, דיין מנע כל דיון רציני בממשלה בנושא השטחים.

"לא הוא מנע. מה שמנע הם המציאות והתירוץ. התירוץ היה, למה לדבר, אין עם מי לדבר, כשיהיה משהו קונקרטי נשב ונדון. המציאות היתה שהיה ברור שיש כאן חילוקי דעות בתוך הציבור הישראלי, ואי אפשר להגיע להסכמה על מה שצריך לעשות בשטחים".

לך היתה הצעה?

"יש הצעה שלי מהתשעה ביוני 67' . ישבתי במחלקת המחקר באמ"ן בתחושה שהמלחמה נגמרה. קיימנו דיון והוצאנו נייר. הנייר אומר שאנחנו צריכים לצאת מהר ככל האפשר, כל זמן שהברזל חם, ולפני שמתחילים להתגבש החלטות ותגובות של גורמים אחרים. הצענו  לעשות 'טרייד אין' של נסיגה תמורת שלום, ולהיות עד כמה שאפשר ליברלים כלפי הצד הערבי, כדי לא לגרום להם תחושת השפלה ורצון לנקמה".

איך הגיבו על זה במערכת הפוליטית?

"לא הגיבו. לאף אחד לא היה ראש לזה. ראש אמ"ן, אהרל'ה יריב, לא התייצב בגלוי מאחורנו. עם ישראל היה בהלם ובאופוריה, ולא היה בנוי לחשוב מה הלאה. אני גם יכול להבין את לוי אשכול. עברו עליו כמה שבועות של התלבטות, ויכוח והתנגשות נוראה,  למה הוא צריך להיכנס להתנגשות מחדש?"

השטחים החלו כבר אז להשתנות מבפנים? מה היה משקל פתח' באותם ימים?

"זה התרחש בהדרגה. הקו הבסיסי הפותח היה, שאנחנו לא תובעים מהאוכלוסייה להילחם בטרור - זה תפקידנו - אבל דורשים מהם לא לסייע לטרור באופן פעיל, ובתמורה לא נפגע בשלוות חייהם. די מהר זה לא החזיק מעמד. נוצרה מציאות. למשל, כאשר אתה יודע שיש מחבלים בכפר מסוים, אתה מטיל עוצר לילה ועורך חיפוש מבית לבית, דברים שלא היית עושה כמובן כלפי אוכלוסייה בישראל. איש לא העלה אז על הדעת שנאמר, סליחה, אנחנו צריכים לקיים מערכת יחסים קואופרטיבית עד כמה שאפשר עם האוכלוסייה, וזה שווה יותר מן הסכנה שמא יחמוק מחבל אחד. אני לא יכול לומר שזו היתה החלטה לא נכונה. באו אז חוליות מעבר לגבול, ואולי לא היתה ברירה, אבל מערכת היחסים הידרדרה. לזה צריך להוסיף גם את ההתנהגות של הכובש בשטח. זה אופי האדם. משה דיין היה מנסה לבחור אישית כל קצין שנועד לתפקיד מושל בשטח. אך כשהגיע לוויכוח עם הרמטכ"ל שאמר לו - אני צריך אותו כמג"ד בגולני, דיין כמעט תמיד ויתר".

מה אתה עשית כמתאם הפעולות? מול אלו דילמות עמדת?

"אני  כמעט לא קיבלתי החלטה אישית חשובה. היו הרבה דברים שיזמתי והצעתי, אבל ההחלטה היתה תמיד של שר הביטחון, ברוב רובם של המקרים בהסכמה ואישור של ראש ממשלה. כל דבר שהייתי גומר עם דיין הייתי מדווח מיד למזכיר הממשלה או הולך ישירות לגולדה וגלילי. היתה פרשה עם זיאד חוסייני, מחבל שהסתתר במרתף של ראש עיריית עזה, רשאד א-שאווה. הוא הסתתר במרתף אצלו בבית כמה שבועות, והבעיה היתה איך לאפשר את יציאתו מעבר לגבול. א-שאווה ניהל אתנו מו"מ, ויום אחד אנחנו מקבלים ידיעה שחוסייני התאבד עם רימון במרתף של א-שאווה. מה אתה עושה? נורמלית, אתה אוסר את א-שאווה ומפוצץ את ביתו. זה נגמר בכך שהוא לא נעצר, ועזרנו לו לנקות עצמו, כך שאיש לא יחשוב שהוא זה שאולי אשם בהתאבדות, והדברים התנהלו הלאה כרגיל.

ובכל זאת, התודעה הלאומית תפסה תאוצה כבר אז?

לא, בהחלט לא. באותה תקופה היתה ירדן גורם שלטוני, היתה מנהיגות מקומית שהורכבה בעיקרה מהמנהיגות הוותיקה הפלשתינית, והזרם הלאומי החדש כמעט ולא היה קיים בשטח. הוא התחיל לצמוח לקראת 1980, עם הוועדה להכוונה לאומית בראשות  בסאם שקעה ואחרים. התחברו פה שלושה דברים. מלחמת יום הכיפורים, שיצרה מצב שישראל איננה מה שהיתה אחרי 67'. המערכת הבין-ערבית הטילה על ערפאת את האחריות על השטחים במקום חוסיין. והיה ביקור סאדאת, התחיל תהליך שלום, והערבים התנגדו כולם לתהליך השלום".

אתה מסכים, עם זאת, שהזרעים של התודעה הלאומית החלו ב67-'.

"כן, אבל לא היתה אצלנו פרספקטיבה היסטורית שיכלה להבין זאת. מנהיגות היישוב שנאבקה בכובש הבריטי לא הבינה שמה שהיה נכון וישים לגבינו,  ישים גם לגבי הפלשתינאים. עמדנו באותה תקופה בסוף עידן הקולוניות בכל העולם. כל מי שעקב אחרי המאבק באלג'יר, היה צריך לשאול את עצמו, אצלי זה יהיה אחרת? למה שזה יהיה אחרת?

מתי החלו ההתנחלויות להיות גורם מתסיס? מאז סבסטיה?

"סבסטיה היתה אירוע  מאוד חשוב בצד שלנו, לא בצד הפלשתיני. המפנה היה דווקא בפרשת נווה צוף. היו הכרעות בג"ץ שבאו ואמרו - מותר לישראל לתפוס קרקע רק אם בצורה קטיגורית ביותר היא דרושה לצרכי ביטחון. בנוה צוף  ישב כוח של משמר הגבול בתחנת משטרה, ובשטח מסביב. הוצאו השוטרים ביום מסוים, נכנסו מתנחלים וקיבלו את המשטרה והקרקע. באו הערבים בעלי הקרקע, ופנו לבגץ והוא קיבל את העמדה הערבית. אז קיבל מנחם בגין החלטה, שמכאן ואילך איננו מוכן להסתכן בבג"ץ ואנחנו הולכים רק על אדמות שאינן פרטיות, שכולם יהיו בבעלות ישראלית. הערבי המסכן התחיל למצוא את עצמו במצב שבכל מקום שהיו חמישה דונם ללא בעלות - תפסו וסגרו אותם. הכל התחיל ללחוץ. אז גם הוכרעה השאלה לטובת מי צריך להיות רכוש הציבור. לטובת מיליונים שיושבים בגדה המערבית, או לטובת יהודי מנתניה שרוצה לעבור לאיזה יישוב בשומרון?"

חמש שנים היית ראש אמ"ן. עסקת במתרחש בשטחים.

"כמעט שלא".

הרגשתם שהעסק עובד כראוי?

"בהחלט לא. התקופה היתה לא קלה, הפגנות, התחילה התנועה הלאומית הפלשתינית. אבל פשוט אמ"ן לא התעסק בזה".

רבין הבין את זה?

"אני לא יודע. לא היה לי קשר אתו בנושא הזה. על-פי הדרך שרבין תיפקד ב87-', עשר שנים אחר-כך, כשפרצה האינתיפאדה, אני משער שאז עדיין לא הבין מה קורה".

בתקופתך כראש אמ"ן החלה צמיחת הבסיס הפלשתיני בלבנון.

"בתקופתי החלה מלחמת האזרחים. אבל לבנון באותה תקופה עוד לא הקרינה על השטחים. זה כמעט לא נגע בהם. כשנכנסתי לתפקיד, ישבתי עם אנשי דסק לבנון בראשות אבי יערי. אמרתי לו, אבי, זה מצב שיכול כל יום להתפוצץ. הוא אמר לי, אתה צודק, אבל המצב הזה יכול להתפוצץ כבר כמה עשרות שנים..."

ישב ערפאת בלבנון, בנה כוח פלשתיני. לאן חשבת שזה מוביל?

"לא התייחסנו ברצינות לכוח שלו, ובצדק. היו לו שלוש חטיבות, אבל זה היה משחק עם הפליטים, לתת להם הרגשה שיש שם משהו. זה לא היה איום משמעותי, לא היה להם נשק של ממש. יכול להיות שבמידה מסוימת היה כאן מחדל שלנו. לא מספיק חקרתי וניסיתי להבין לאן הגורם הזה יכול להתפתח".

מלחמת לבנון נועדה לחסל את הפלשתינאים. אתה מסכים שלמעשה היא חיזקה אותם?

"זה הרבה יותר חמור. במקום לחסל אותם, כפינו על הפלשתינאים לעבור לערוץ המדיני. ברגע שערפאת נזרק מביירות ולא היה לו שום גבול שממנו היה יכול לפעול נגד ישראל, הוא לא היה יכול לשחק יותר. שם ואז קיבלו את ההחלטה לאמץ את הקו המדיני. כבר אז אמרתי, בעתיד יימצא ההיסטוריון הפלשתיני שיאמר, כאן, ביציאה מנמל ביירות, יסדנו את המדינה הפלשתינית".

איך אתה מסביר שערפאת ניצל ממוות כל-כך הרבה פעמים?

"כאשר הייתי ראש אמ"ן, היו לפחות שתי הזדמנויות שהיה לנו מידע שאיפשר להרוג את ערפאת. אפילו הלכתי למוטה ולפרס ואמרתי, הנה המידע, אבל ההמלצה שלי היא לא לעשות דבר. אמרתי שלא תצמח לנו מזה שום תועלת, אלה היו חיסולים אישיים שוודאי לא היו יכולים להיעשות בהסתר, מיד היית נכנס לקלחת של פעולות תגמול מטורפות".

האינתיפאדה הפתיעה אותך?

"לא. אנחנו נקלענו למצב של לא לבלוע ולא להקיא, ההתפוצצות היתה בלתי נמנעת. לא ניבאתי את האופי שהיא תישא, אבל זו סיטואציה שלא צריך להיות גאון לנבא את זה. מצד שני, האם לפני האינתיפאדה ניתן להעלות על הדעת ישיבת ממשלה שהיתה אומרת, אנחנו רוצים להציע תוכנית מדינית של יציאה מהשטחים והקמת ישות פלשתינית? אין סיכוי. אני מצטט את דה-גול, שהציע מהפכה בצבא הצרפתי וכתב בסוף דבריו, אני משוכנע שזה לא יתרחש, מפני שמהפכות נעשות רק עם נבוט על הראש. זה נכון גם לגבינו".

האינתיפאדה יצרה את הרקע לוועידת מדריד. יש טענה שממדריד לא יצא דבר, ולכן היה צורך באוסלו. יש טענה הפוכה - בלי מדריד לא היה אוסלו. במדריד נוצרו ערוצי ההידברות.

"זה מזכיר לי את הוויכוחים של ההיסטוריונים החדשים. כל אחד יכול לשלוף פיסת מידע ולפתח תיאוריה. ועידת מדריד נולדה כתוצאה מסיטואציה שהתאפשרה אחרי ארבע שנות אינתיפאדה, ומלחמת המפרץ, והיוזמה של בוש, וכשלון שיחות האוטונומיה, והתנהגות מטופשת של ערפאת שתמך בסדאם חוסיין. לזכותו של פרס צריך לומר, שכאשר היה ראש ממשלה בסיבוב הראשון, יזם שיחות חשאיות עם אש"ף, ואני קיימתי מטעמו את השיחות  האלה. השיחות נסתיימו כשהחלה הרוטציה. שמיר החליף את פרס והעניין נגמר.

לאן הובילו השיחות?

"זה לא הספיק להוביל להרבה. השיחות נפרשו על פני כמה חודשים. פרס ביקש שאבדוק לאיזה כיוונים ניתן ללכת".

נפגשת אז עם ערפאת?

"לא. ערפאת רצה להיפגש בתוניס, אבל אני לא הייתי מוכן לכך אז, וגם לא קיבלתי אישור. מולי ישב האני אל-חסן, זה היה ממודר לחלוטין, גם בצד שלהם. הסכמנו שהדרך היא להתקדם לפיתרון מדיני, וסיכמנו שנעבוד בשני מישורים, המישור הפורמלי, מעין שיחות וושינגטון או מדריד, ו"מטבח" ישראלי-פלשתיני שבו יגמרו את הדברים".

על מה חשבתם? אוטונומיה? מדינה?

"זה לא הגיע לשלב הזה. הכיוון הכללי היה לממש את תוכנית קמפ-דייוויד, ולהיכנס לאוטונומיה של חמש שנים, שהפלשתינאים יסכימו עליה".

הרגשת רצון לכך מצד הפלשתינאים?

"רצון בלתי רגיל. אחרי זה לא ראיתי את האני אל-חסן, עד לפני כשנה וחצי - ערפאת סידר לי אתו פגישת הפתעה. עם אחיו חאלד ניסיתי לפתוח בהידברות בשנת 1989, כשהייתי חוקר במרכז יפה. באתי לרבין והוא אמר לי, תתרחק מזה ת"ק פרסה, אם אנשי הליכוד יידעו הממשלה תתפוצץ".

מתי פגשת את ערפאת בפעם האחרונה?

"סמוך לבחירות, כשהייתי יועץ לפרס".

איך הוא התחבר עם הדמות שהכרת מהמחקרים?

"האיש הפתיע אותי מאוד. שאלתי את עצמי בעיקר מה הסוד שלו. יש לו סגנון מנהיגות שאינו מוכר לי. קראנו לבן גוריון 'הזקן', אבל הוא היה הזקן - לא האבא. ערפאת הוא הזקן - והוא האבא. יש רספקט והערצה עממית כלפיו - לא פחד, המון חיבה והמון כבוד כלפי האישיות הזו. בכל פעם שראיתי אותו עם אנשיו, הוא התנהג בלי כל דיסטנס, מנהיגות אותנטית. נהגנו שלא להיפגש במשרדו, לא רציתי שהמגעים שלי אתו יהיו מתוקשרים. נפגשנו תמיד בווילה בעזה, של ידיד שלו. באתי, היינו מודיעים לו והוא היה בא, ובינתיים אני משוחח עם בעל הדירה, והוא מספר שכאשר ערפאת הגיע לעזה בפעם הראשונה הוחלט שמעמידים לרשותו את הווילה שלו. הוא לן בלילה ולמחרת אמר, ישנתי בחדר השינה שלכם, והרחתי את ריח הבשמים שאשתך משתמשת בהם. אני לא יכול לנשל אותה מחדר המיטות שלה. אני לא נשאר. הוא ירד לארוחת בוקר, מספר האיש, ויש לו עוזרת שכל הזמן אומרת אני מוכרחה לראות את ערפאת. היא מבשלת במטבח והוא אוכל ארוחת בוקר בדרכו הנזירית, גמר, לקח את הצלחת והלך למטבח. העוזרת שראתה אותו התעלפה...."

איך נולד תהליך אוסלו?

"אוסלו נוצר בעקבות מדריד. במדריד התברר שאתה מנהל את המו"מ לא עם האנשים הנכונים. המשלחת שישבה מולנו לא היתה בעלת כישורים והתאמה לעניין כלשהו, המערכת הפלשתינית לא היתה יכולה לגמור כלום. אז נפתח הערוץ השני שהיה דרוש לצורך פריצת דרך".

מה הביקורת שלך על אוסלו?

"אוסלו עשתה דברים חשובים בתחום פריצת הדרך, אבל שגתה בדרך עצמה. מאחורי אוסלו עמדה קונצפציה שאמרה, אנחנו הולכים לחמש שנות שלב ביניים, אלה ישמשו אותנו לבניית אמון, וכשנשב ונדון בעוד חמש שנים, יהיה רקע שונה מזה של היום, ותהיה אווירה שתאפשר לנו לקבל סיכומים והחלטות שבנתוני קיץ 93' אינם אפשריים. זה היה מופרך מהיסוד. כאשר אתה יוצר תקופת ביניים פתוחה, שהיעד בה אינו ידוע מראש, במקום לבנות אמון אתה בונה תחרות. שני הצדדים אמרו, בשלב הביניים צריך להכות כמה שיותר שורש באדמה, ליצור עובדות ולשפר את הקלפים שיש לנו. זה היה תהליך מובנה של בניית עימות. הבעיה השנייה באוסלו היא שהלכנו רחוק מדי. הפעימות היו שגיאה. הגישה שאומרת, אני מראש מתחייב לצאת ממרבית השטח, למסור קלפים שיש לי ביד לפני שאני יודע מה הפיתרון, היא שגיאה. אפשר היה לפעול הפוך - אנחנו קובעים שבסופו של דבר תקום מדינה פלשתינית ביו"ש ועזה, גבולות מפורטים צריכים להיות נדונים, ואז לקבוע פעימות".

רעיון המזרח התיכון החדש נאיבי בעיניך?

"הרעיון, כפי שאנחנו מפרשים אותו אצלנו, הוא בהחלט נאיבי. אך יש בהחלט דבר שנקרא עולם משתנה, ומזרח תיכון משתנה, וכללי משחק חדשים משתנים. אלמלא זה כל תהליך השלום אינו במקום. אני תומך מאוד בתהליך השלום, כי אני מאמין שיש עולם משתנה ומזרח תיכון משתנה, ואני נכנס לתהליך הזה עם סיכון מינימלי. אם חס וחלילה זה משתבש, יחסי הכוחות היום הם לטובתי. יש לי חלון של הזדמנויות, ומצד שני סכנות חמורות לטווח לא רחוק, וחשוב מאוד לגמור את העניין לפני שיתממשו, נשק גרעיני, פונדמנטליזם, תהליכים דמוגרפיים מסוכנים".

מה הסדר הקבע שלך?

"לצורך זה הוא לא מעשי. אני אינני יושב כאדריכל ליד שולחן שרטוט ומשרטט, אינני יכול להתעלם מן האילוצים והחישוקים שאנחנו מצויים בהם, ואיננו יודע איך אנחנו יוצאים מזה. אני בעד הסדר קבע שבנוי על הפרדה מלאה ומוחלטת ככל האפשר, גבולות סגורים ותנועה מבוקרת - לכן אסור שיישארו ביחידה הפלשתינית יישובים ויהודים. אם אתה לא מפנה את היישובים, אי אפשר להגיע לשום דבר, כי יצרת אריג משובץ ומסובך כל כך, שאיננו מאפשר פיתרון. אריק שרון רצה ליצור  מצב שאי אפשר יהיה לדבר על הפרדה - והוא הצליח".

באוסלו יש הנחה סמויה שאפשר לחיות עם התנחלויות.

"באוסלו היתה הנחה גלויה, שבתקופת הביניים אפשר לחיות עם התנחלויות, אבל בהנחה סמויה, לפחות פלשתינית, שאחרי תקופת הביניים ההתנחלויות יפורקו. הם אפילו דיברו על זה שההתנחלויות ישמשו לקליטת פליטי 'זכות השיבה'. הסדר עם התנחלויות לא יכול ללכת. אנחנו צריכים לדעת שבמוקדם או במאוחר זה יביא לאיזושהי התפוצצות, ובעקבותיה ייקבעו התנאים שיביאו להסדר. ההתפוצצות יכולה לבוא מאקסודוס חוזר של פלשתינאים מחוץ לשטח. היא יכולה להביא לכך שישראל תאמר, בנסיבות הללו לא אכפת לי להוריד את ההתנחלויות".

כלומר, על-פי העיקרון של דה-גול, עדיין לא קיבלנו נבוט מספיק חזק.

"מבחינה מסוימת, אולי זה נכון".

פנים 3/ד"ר צבי מוזס

המתנחלים כחלוצי השלום

המחנה האמוני צריך להעמיד עצמו, בהדרגה, בראש מחנה השלום. כך יוכל להיחלץ מהשוליים ולפעול במרכז החברה, ולהגשים את התקווה לשלום שהוא שותף לה, גם אם אינו מודה בכך

התקשורת הכתירה את תהליך השלום, שאותו סיקרה וליוותה, בכותרת "עושים שלום". שנות המלחמות והקיפאון של תקופת שמיר יצרו רעב מדיני לתהליך שלום, ורצון עז לנסות ולשנות את פני  ההיסטוריה. ראשי מפלגת העבודה רקמו את הסכמי השלום עם הפלשתינאים וירדן בחדווה, כמו היו תגלית מדעית חדשה. עד אוסלו, שלום עם הפלשתינאים נתפס כדבר בלתי אפשרי, כמעט מנוגד לחוקי הטבע. לכן מובן מדוע נסחפו אדריכלי אוסלו להתלהבות, ומובנות הרטוריקה והתרבות המיוחדת שצמחו בעקבות אוסלו, של שיחות וטקסים. כל אלה התנפצו לקול רעמי הטרור, רצח רבין וניצחון נתניהו בבחירות.

היום תהליך השלום תקוע ושקוע - לכאורה לטובת ההתיישבות ביש"ע, ולשמחת לב מתנגדי התהליך. ממשלת נתניהו העניקה בינתיים אתנחתא רגשית ונפשית, המתנחלים נושמים לרווחה והלחץ הנפשי והחברתי פחת. עם כל ההיסוסים והגמגומים של הממשלה החדשה, נפתח לאט לאט פתח קונקרטי להרחבה וחיזוק התיישבות.

ואולם צלילי אוסלו ומוסיקת הרקע שלו לא נעלמו מתודעת המתנחלים. אין הכוונה רק למובן השלילי,  לחשש מכך שמפלגת העבודה תחזור לשלטון, ואתה תחזור החוויה הטראומטית של מדיניות שלום, שהיא בעיני המתנחלים מדיניות של התעלמות ונטישה. הכוונה לתובנה החיובית, שהסכם אוסלו אכן פרץ דרך  ויצר תהליך בלתי הפיך, גם אם ההסכם עצמו עומד על סף פיצוץ.  קו מתון זה,  גם אם רובו  סמוי מהעין  שכן מחזיק בו מיעוט בהתיישבות, זקוק לחינוך, טיפוח ועיבוד. הרצון לשלום טמון עמוק בלא-מודע ובמודע של ישראלים רבים, ובהם המתנחלים, לצד השאיפה הלאומית להישג מדיני טריטוריאלי משמעותי ביש"ע. מטרת המאמר לסמן קו ערכי ורגשי למתנחלים, כדי שיוכלו לעשות מהפך ולהיות  מחלוצי ההתיישבות לחלוצי השלום. כדי לעשות זאת,  יש לחולל מהפכה תרבותית, לעבור מתרבות של פריצה ועשייה לתרבות של התהוות והוויה רגשית, ולהמיר תזזית התיישבותית בנינוחות ושלווה. בא הזמן לתרבות של שלום, שראשיתה בסקרנות ופתיחות לאויב, ונכונות לבוא עמו במגע, על בסיס  שיוויוני.

בפגישה שהשתתפתי בה עם הנסיך חסן בירדן,  עשה ראש ממשלת ירדן לשעבר, ריפעי,  אבחנה תרבותית מעניינת בין מזרח  למערב. אצלכם "עושים שלום", הוא אמר, אצלנו לא "עושים שלום". שלום איננו אובייקט או מוצר שעושים, אלא הוויה קיומית: או שחיים בשלום, או שלא.

אפשר לקבל את הערך "להיות בשלום" כמטרה, אך כדי להיות בשלום יש לעשות שלום, וגם הצד שמנגד אינו פטור מפעולות של הכשרת לבבות. לכן, תהליך שלום הוא פרוייקט בין-מקצועי ורב תחומי מורכב ומשולב. ופרויקט טוב הוא פרויקט מתוכנן.

האבחנה התרבותית בין עשיית שלום והוויית שלום מקבילה לאבחנה הפסיכולוגית הידועה בין   doing לבין being, שאיננה קשורה דווקא לפערים תרבותיים, אלא לאיזון הפסיכולוגי התוך-אישי. לפעמים נוצר פער פסיכולוגי  בין ההוויה הרגשית והעשייה התנהגותית ותפקודית. מי שנתפס ל"עשיית יתר", ושם דגש חזק על עשייה, לפעמים עד כדי כפייתיות והתמכרות, מחפה לעתים על קושי בסיסי ומהותי בהוויה וברגש. ה"עושים שלום" נראה גם הוא כ"עשיית יתר". לפעמים בכוונת מכוון של אדריכלי אוסלו, שביקשו ליצור אקלים של שלום, לפעמים באופן לא מודע. "עושים שלום" היה לפעמים מניפולציה מדינית ותקשורתית מכוונת, שתכליתה לטשטש ולהעלים את  הקושי הפסיכולוגי "להיות בשלום".

ההגדרה "תהליך שלום" נועדה אף היא לחפות על מציאות של לא שלום ולא מלחמה, ושל הרבה טרור. האינטואיציה שהנחתה את קברניטי ההסכם היתה שיש לעשות שלום מהר וחזק, לפני שיינעל "חלון ההזדמנויות", לפני שיתעוררו מתנגדי השלום. בין שתי האופציות, תהליך הדרגתי ומתון מול תהליך מואץ, בחרו רבין ופרס בתהליך מואץ, בעיקר בתקופה של אוסלו ב'. מתנגדי השלום משני הצדדים, החמאס והג'יהאד האיסלאמי, והימין בישראל, הבינו שעליהם לפעול מהר ובעוצמה כדי לבלום את התהליך. בטווח הקצר, הם הצליחו: הם העלו את נתניהו לשלטון, האטו ואולי אף בלמו את התהליך. במבט לטווח הארוך נראה שיש לתהליך השלום סיכוי לא רע  להתגבר על המכשולים. כדי לעשות זאת,  יש  לפעול בשני קווים מקבילים: לחתור לשלום במו"מ קשוח  וזהיר, ובמקביל, לחנך ולשכנע שהשלום הוא כדאי. האתגר הישראלי הוא לא רק לחתום על הסכמים מדיניים, אלא ליצור תרבות של שלום במזרח התיכון, תרבות נקייה מטרור.

פרס דיבר על כך בחזון המזרח התיכון החדש שלו, אבל לא היה סבלני דיו לטפל במוקדי התנגדות. חזון המזרח התיכון התבסס בעיקר על תפיסה כלכלית, המשקפת ראייה היסטורית צרה, ותפיסה חלקית ומוטעית של הטבע האנושי. התפיסה הזאת מצאה ביטוי שיא בוועידות קזבלנקה ועמאן.  חסרו בהן תרבותיות ורוחניות, וניסיון להשיג פיוס היסטורי בין האיסלאם ליהדות.  רבין ידע שיש לרצות את מחנה הימין והמתנחלים ולמתנם, ועשה ניסיונות ליצור גשר ולחזק את המתונים בהתיישבות. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. פרס היה יותר פוליטי בתפיסתו כשהכניס  את הרב עמיטל  לממשלתו, אך עם זאת כוחני ובלתי מתחשב,  ועמיטל נעדר כוח פוליטי של ממש.

הנחה העומדת ביסוד המאמר הזה היא, שעל מנת להשיג שלום במזרח התיכון יש צורך לגייס את הימין והדתיים למשימה (והפלשתינאים צריכים אולי לגייס את החמאס והג'יהאד האיסלאמי). מלחמות עושים בכוח, שלום עושים והווים בכוח השכנוע. רבין ופרס ניסו לכפות את השלום על הימין, ולא הצליחו. חזון "המזרח התיכון החדש" יכול  להתגשם רק בדרך של הרחבת "מחנה השלום", על בסיס ויתורים, שיהיו מקובלים על  השמאל  והימין. את זאת  יש להגשים בשלבים.

השלום הפך למנטרה של השמאל בישראל, והמלה "דמוקרטיה" היתה לסמרטוט אדום שהשמאל מנפנף בו מול פני הימין. למרבה הצער, הסוציולוגיה והפסיכולוגיה בישראל שיבשו ועיוותו ערכים ואידיאולוגיה, והרחיקו את הציבור האמוני מערכים חשובים כמו דמוקרטיה ושלום, שהם נכסי צאן ברזל ביהדות. הניכור בין השמאל לימין החריף, והגיעו לשיאו ברצח רבין. קשה לדעת בוודאות, אך אפשר לקוות שאחרי הרצח יבואו  הרפיה וריפוי חברתי. מותר לקוות שהרצח היה תחליף למלחמת אחים, אך אסור לבנות על זה יותר מדי. אין ספק, בדיעבד הביא רצח רבין לקתרזיס חברתי. נכון להיום, הפער בין השמאל  לימין עדיין עמוק, אך אין הסלמה בעימות ביניהם. איחויו של הפער הזה יתקיים רק כאשר תהיה חבירה של הציבור האמוני לתהליך השלום.

ההתיישבות, ובראשה מועצת יש"ע, סבורים שתפקידם ההיסטורי הוא להיות קו אדום ימני לכל ממשלה בישראל, ולמתוח את רעיון ארץ ישראל השלמה עד קצה גבול האפשר, כדי שהפשרה שתהיה קטנה ככל האפשר. אני טוען, שמה שנראה, זה שנים רבות, לציבור הרחב כאידיאולוגיה אמונית קשוחה, לא היה אלא טקטיקה - לפחות אצל חלק מראשי גוש אמונים. בחדרי -חדרים דובר על פשרה כשתגיע השעה.

במבט לאחור, נראה שזו היתה טקטיקה נכונה רק בטווח הקצר, שכן היא גבתה מחיר פסיכולוגי וחינוכי קשה מהציבור האמוני. הדור הצעיר הפנים לחלוטין את ערכי ארץ ישראל  השלמה ואינו מסוגל עוד להבחין בין טקטיקה לאידיאולוגיה. זה הדבר שהציב את המחנה האמוני, יורשו של המחנה הדתי-לאומי, בקצה המפה החברתית בישראל, ולפעמים בשוליה. מצד אחד, הנוער הדתי ציוני נוטל את ההובלה הציונית בצה"ל, מצד שני דחק הציבור האמוני את עצמו אל  סף שולי החברה, עד כדי סיכון חברתי ממש. הציבור הדתי-לאומי נקרע בין העמדה הימנית קיצונית, לבין השאיפה והרצון להפוך למחנה המרכזי והמוביל בציונות, ועדיין לא נמצאה הנוסחה המפשרת. יש לקוות שהשאיפה העמוקה של הציבור הדתי -לאומי, להיות במרכז הקונסנזוס הישראלי ולהצליח במסגרתו, תרסן את הקיצונים ימנים.

על ההתיישבות ביש"ע עובר תהליך חברתי מעניין. אצל הוותיקים, חלוצי התיישבות שבעי הקרבות, מסתמנות ההבנה שתהיה פשרה טריטוריאלית. לפיכך, מה שנותר להיאבק עליו הוא קו גבול סביר והגיוני. לעומתם, הדור הצעיר שספג את ערכי ההתיישבות וארץ ישראל השלמה מינקות, מורד בשני כיוונים: רובו מקצין ומוכן למאבק מיליטנטי על  יש"ע, ומיעוטו עובר למחנה השני ומתנער מזהותו. הדימוי הבעייתי של המתנחלים בחברה הישראלית הוליד "גאוות יחידה" של מתנחלים, ונכונות למאבק ללא פשרה.

אפשר לנתב גאווה זו לאפיקים רבים, ולמתן את ההתנגדות להסדר קבע סביר והגיוני. יש לפלס דרך מרכזית למתנחל, שאמנם אינו מוכן לוויתורים מפליגים, אך מחפש דרך לפשרה. האתגר הפסיכולוגי והסוציולוגי של הנהגת ההתיישבות הוא ליצור טיפוס אדם המצוי בלב החברה הישראלית. ראשיתו של מהלך כזה הוא המאמץ להפוך את המתנחלים ל"חלוצי השלום" בחברה הישראלית.

אני סבור שהמחנה האמוני צריך להעמיד עצמו, בהדרגה, בראש מחנה השלום. מחנה זה פרץ דרך להתיישבות ביש"ע, והאופי החלוצי נשמר בו.  אך הוא זקוק להכוונה  פסיכולוגית וערכית.  השלום אינו רק ערך יהודי וישראלי, הוא גם אסטרטגיה החשובה להישרדות ישראל כמדינה יהודית במזרח התיכון. בטווח הארוך, האסטרטגיה הנכונה של ההתיישבות ביש"ע צריכה להיות יצירת תרבות של שלום, ובאמצעות "הידברות קבע" עם הרשות הפלשתינית, יצירת מציאות של שלום ביש"ע. הנוכחות והשכנות עם הפלשתינאים והרשות שלהם הן אתגר למתנחלים. לכן עליהם להיות מעורבים באופן חיובי בהשגת הסדר הקבע.

ההצעה המעשית שלי היא להקים מועצת יש"ע ישראלית-פלשתינית, גוף שיטפל בבעיות השטח הרבות שנוצרות עם החיכוך בכבישים ובעבודה. על מועצת יש"ע להוביל את ההתיישבות כבני גד וראובן. התנאי של בני גד וראובן למשה היה, לקבל נחלה בעבר הירדן. התנאי של מועצת יש"ע לממשלת ישראל צריך להיות, לשמור חלק מההתיישבות ביש"ע בריבונות ישראל.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד