ארץ ישראל שלי
ארץ ישראל שלי

פנים 3/רענן וייץ

ארץ ישראל שלי

 

חלוקת ארץ ישראל אינה חלום. היא תוכנית מעשית הניתנת לביצוע, אם  רק נשכיל להבין את פשטותה ואת תוצאותיה המבורכות. ההצעה המובאת בזה יכולה להיות גשר בין תפיסות העבודה והליכוד, ולענות לדרישות המינימליות של הרשות הפלשתינית

נולדתי  בחצרו  של סבי, יצחק אלטשולר, במושבה רחובות,  בשנת 1913. הרחוב שבו התגוררה משפחת סבי, רחוב  עזרא, היה רחוב חיצוני שגבל בשכונת שעריים, שהתיישבו בה עולים מתימן. את ימי ילדותי הראשונים ביליתי במשחקים עם בני התימנים וילדי הפלשתינאים מזרנוגה, שבאו לעבוד בחצרו של סבא.

היתה לי ילדות מאושרת. זכר המשחקים עם  ילדי התימנים ובני הערבים  נחתם בתודעתי כחלק בלתי נפרד מהווי אותה תקופה. מכאן אולי ההכרה שהגעתי אליה בהתבגרי, כי בני האדם נולדו שווים וזכויותיהם הבסיסיות שוות. מעולם לא היתה לי תחושה של חיץ ביני לבין עדות המזרח, או לפלשתינאים, שכמוני גרו באותה  ארץ. לא היה לי שמץ ספק בזכות היסוד שלהם להגדרה עצמית. הפלשתינאים הם עם בין עמי ערב, עם ייחוד וזהות משלהם.

בוויכוחים ממושכים שניהלתי לאחר מלחמת ששת הימים, עם רבים וגדולים,  וביניהם ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין ואחרים, לא היה לי שמץ ספק בקיומו של עם פלשתיני ובזכותו להכרה ולהגדרה עצמית, כמו כל עם אחר.

לאחר הניצחון הגדול, שבו כבשנו את "השטחים המוחזקים", לא היה לי ספק שנוכל להגיע להסדר שלום עם הפלשתינאים - בתנאי שנכיר בזכויותיהם המלאות ונקצה להם שטח להקמת מדינה משלהם. שקדתי על הכנת תוכניות מפורטות לעתיד שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה.  התוכניות הסתמכו בעיקרן על קווי הצעתו של יגאל אלון (תוכנית אלון), בדבר יצירת חיץ לאורך הירדן. החיץ נועד לקיים את פירוז הגדה והרצועה, פירוז פיזי שאינו קשור בקיום הבטחות או הסכמים בינלאומיים. הבאתי בחשבון את הכורח לקלוט פליטים פלשתינאים שלא נקלטו במקומות מושבם במדינות ערב, וכמובן, פליטים "חדשים", תוצאת מלחמת ששת הימים.

הבאתי בחשבון הקמת יישוב של 50 אלף פליטים באזור אל-עריש  (תזכיר בנדון - עיין נספח מס' 1). ראש הממשלה לוי אשכול קרא בעיון את התזכיר שהגשתי לו וביקש ממני לשלוח אותו לחברי הקבינט המצומצם. כעבור שבוע כינס אשכול ישיבה מיוחדת בלשכתו, שהוזמנו אליה שר הביטחון משה דיין, שר החוץ אבא אבן, שר העבודה יגאל אלון ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, ד"ר יעקב הרצוג.  הדיון בהצעתי ארך שלוש שעות -  שבעיני נדמו לנצח.  בסיכומה של הישיבה איש מהמשתתפים לא תמך בהצעה. המתנגד החריף והתקיף ביותר היה דיין.  הוא נימק את עמדתו בכך  שפעילות התיישבותית של הפליטים הערבים מרצועת עזה בתחום אל-עריש נוגדת את מגמת אנשי הרצועה לנטוש אותה ולעבור למדינות ערב.  דיין ביסס את הנחתו על תנועת האוכלוסין בגשרי הירדן.  שר החוץ אבן שלל כל פעולה החורגת ממסגרת הגבולות הבינלאומיים המוכרים. השתוממתי במיוחד לשמוע את דעתו השלילית של אלון, שהרי התוכנית שהגשתי היתה עיבוד מפורט של התוכנית הנושאת את שמו.  אני רציתי שרצועת החיץ לאורך נהר הירדן לא תחרוג מרוחב של 7-5 ק"מ.

ראש  הממשלה אשכול האזין בדריכות לחילופי הדברים וסיכם את הישיבה במלים:  "אני צריך לחשוב על כל ההצעות שהובאו לפני. עוד אחזור לדון בהצעתו של רענן".  זה היה גם סוף הדיון הרציני בהצעה שלי.

כששמעתי,  מאוחר יותר, שאלון תומך בכל מאודו בהקמת יישוב יהודי בפאתי חברון,  קרית ארבע,  אצתי אליו ואמרתי לו: "תמיכתך בקרית ארבע היא אנטי תזה גמורה לתוכניתך ליצירת חיץ על הירדן". אלון התבונן בי, שלף מפה של אזור יהודה והורה באצבע כיצד הוא מרחיב את הרצועה במדבר יהודה הדרומי, עושה סיבוב עד חברון וחוזר לעין גדי.  מין צורה לא מתקבלת על הדעת. הזהרתי אותו שתוכנית כזו תגרום לנו קשיים אדירים.

לאחר מות אשכול,  ובטרם בחירתה של גולדה מאיר לכהונת ראש הממשלה,  היא זימנה אותי, במפתיע,  לסעודת צהריים עסקית במלון "עדן" בירושלים.   גולדה פתחה ללא שהיות:   "קראתי את תזכירך לגבי פתרון שאלת השטחים המוחזקים, שהגשת לאשכול. כמובן, אינני מסכימה לעצם הרעיון המובע בתוכנית, אבל חלק ממנו מאוד  נראה בעיני, והוא - הוצאת הפליטים הפלשתינאים מרצועת עזה ויישובם בסביבת אל-עריש.  האם תהיה מוכן לבודד חלק זה מהתזכיר ולהפכו לתוכנית ממשית לביצוע, עם כל הנובע מכך?"   השבתי:  "אני מוכן ומזומן".   בקשתי כחודש להכנת תוכנית מפורטת.

"תקדיש לכך את כל מרצך.  זהו חלק שניתן לביצוע ועשוי להקל  עלינו מאוד בעתיד. אני בטוחה שאת ההוצאות הדרושות יממנו עמי העולם, ויש גם מספר ניכר של יהודים,  דוגמת רוטשילד,  שתומכים בפתרון בעיית עזה ורוצים להקים קרן לישוב הפליטים", אמרה גולדה.

השלמתי את מלאכתי כפי שהתחייבתי לעשות ושלחתי תוכנית עבת  כרס, מפורטת מאוד, למשרד  ראש הממשלה.  המתנתי שבועות מספר, אך תגובתה של גולדה מאיר התמהמהה. באחד הימים טילפנתי ללשכתה  ושאלתי אותה  מה קרה. גולדה,  במבוכת מה, השיבה לי כי היא עומדת ערב התייעצות  בנידון, ואמנם, לאחר  כמה שבועות  היא כינסה את הקבינט ומסרה את רשות התגובה לתוכנית לשר הביטחון דיין. הוא דחה אותה מכל וכל. לדעתו, ניתן להרחיק חלק ניכר מהאוכלוסייה הפלשתינית הצפופה בעזה על ידי הגירה, ובאמצעות תוכניות אחרות שפירט באוזני המשתתפים. כפי שניתן לחזות,  הדברים לא יצאו מהכוח אל הפועל.  בזאת נסתם הגולל על התוכנית ליישוב פליטי רצועת עזה בצפון סיני.

הוויכוח הציבורי בשאלת גורלם וייעודם  של "השטחים המוחזקים" התנהל כל הזמן בקצב ובקצף גוברים. בשנת 1972 פרסמתי חוברת צנומה שקראתי לה: "לאן פנינו מועדות?" . ציינתי בחוברת כי אם  נמשיך לעסוק בנושא המכריע של הסכסוך בינינו לפלשתינאים, כלומר, אם נמשיך להחיות את הבעיה העתיקה שסברתי שהלכה זה כבר לעולמה - היינו, חלוקת ארץ ישראל בינינו לערבים - לא נגיע לכלום.   נוכחתי לדעת שנושא זה ממשיך להיות מוקד לדיונים ומנקז אליו את תשומת הלב של הממשלה ושל רוב המפלגות הציוניות בישראל.  כתבתי בחוברת כי אם לא נטפל בבעיות סטרוקטורליות-כלכליות-פנימיות, ואם לא נשנה את המשקל היחסי של הסקטורים הכלכליים, החקלאות, התעשייה והשירותים -  ניקלע למשבר עמוק שיציב מכשולי ענק בדרך המפעל ההתיישבותי שהקמנו. דווקא  הצלחתנו בחקלאות והשימוש הגובר בטכנולוגיה מתקדמת בייצור חקלאי ולא-חקלאי, מצריכים מערכת חדשה של יחסי עיר-כפר בישראל.  זאת לא ניתן יהיה להגשים כל עוד לא הגענו לפתרון הבעיה הבסיסית של ישראל - ההפרדה בינה לפלשתינאים וכריתת ברית שלום עמם. דעתי היתה ברורה ומוצקה. לשלום הנכסף נוכל להגיע רק על ידי הקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל.

מאז חלפו יותר מעשרים שנה, והבעיה לא ירדה מסדר היום. ב9- בספטמבר 1993 היתה פריצת דרך. נציגי ישראל ונציגי הפלשתינאים הגיעו באוסלו להסכם לפתרון הסכסוך בדרכי שלום ולהכרה הדדית בזכות כל צד להתקיים בשלום ובבטחה. הצהרת העקרונות המשותפת לישראל ולפלשתינאים נחתמה בוושינגטון, מלווה בתשואות עמי העולם. ההסכם אושר בכנסת וביצועו החל ב1994-. חלקו השני של ההסכם יושם כמעט במלואו, והיום אנו עומדים על סף סיומו. ממתין לנו החלק השלישי, שיסדיר את מעמד הקבע של הישות הפלשתינית, כלומר, הצורה הסופית של ההפרדה בינינו לפלשתינאים.

ארבע הכרעות שיקבעו את עתיד מדינת ישראל לדורות עומדות לפנינו:

- גבולות ההפרדה בינינו למדינה הפלשתינית.

- גורל ההתנחלויות שהוקמו בשלושה העשורים האחרונים.

- בעיית יישובם של הפליטים הפלשתינאים שנתונים במצוקה קשה בלבנון, סוריה ומקצתם בירדן.

- בעיית הבעיות: ירושלים.

בינואר 1996 העליתי על הנייר את הצעתי לפתרון ארבע בעיות יסוד אלה.   הסתייעתי בניסיוני רב השנים.  שלחתי את התזכיר לעיון הקבינט בראשות ראש הממשלה יצחק רבין. קיבלתי כמה תשובות; אך היחיד ששקל ברצינות את ההצעה היה השר דאז יוסי ביילין. במגעיו עם הנציגים הפלשתינאים ניכרים היטב סימני ההצעה שהעלתי.  אנו עומדים היום על פרשת דרכים היסטורית,  ותיתכן הקמתה של ממשלת שלום-לאומית, שתישען על שני הגושים הגדולים, העבודה והליכוד.  דומני כי ההצעה המובאת בזה יכולה להיות גשר בין תפיסות העולם של שתי המפלגות, ועם זאת לענות לדרישות המינימליות של הרשות הפלשתינית. אני מעלה את הצעתי בתקווה שתתווה דרך לפיתרון שיביא, אחת ולתמיד, לסיום הטרגדיה הנוראה של  שני העמים.  נתחיל בבעיה הקשה ביותר.

 

ירושלים ואל-קודס

הפיתרון מחייב התייחסות לשתי נקודות מבט יסודיות: בעיית היחסים בינינו לפלשתינאים;  והבעיות בינינו לחלק נכבד מאומות העולם, בעניין המעמד הראוי והמוכר של המקומות הקדושים, המצויים בעיקרם באגן העיר העתיקה.

א. הצורך המדיני והפונקציונלי של הפלשתינאים בבירה. על  ישראל להכיר, כי בנוסף להתייחסות האמוציונלית, הדתית וההיסטורית של הפלשתינאים לירושלים, קיים צורך דחוף בקביעת שטח מתאים לעיר בירה לאזורים שבקרוב יהוו חלק משלטון הרשות הפלשתינית.  יהיה אשר יהיה הפיתרון המדיני לשטחים אלה -  מדינה עצמאית או מדינה קונפדרטיבית עם ישראל או עם ירדן, ואפילו אוטונומיה עצמאית - זקוקים הפלשתינאים לבירה מתאימה והולמת שתספק את הצרכים המנהליים, המסחריים,  החברתיים והלאומיים.

הרשות הפלשתינית תחלוש על שלושה אזורים: עזה, חברון ושכם. שלושת האזורים יהיו קשורים בכבישים שבשלטון הרשות הפלשתינית: כביש עזה-חברון, כביש גשר אלנבי, כביש ג'נין-גשר שייח חוסיין. לפי אומדן זעיר, אוכלוסיית הרשות הפלשתינית תגיע בתוך עשור לשלושה מיליון נפש. עיר הבירה צריכה לכלול לפחות 10% מאוכלוסייה זו, כדי למלא את התפקידים  הנדרשים ממנה.  אני מציע כי בירתה של הרשות הפלשתינית תהיה העיר "אל-קודס", שתקום ממזרח לשכונת שועפט. עיר הבירה החדשה תתוכנן לקלוט אוכלוסייה של 250 עד  300 אלף נפש ותזדקק לשטח פנוי של עשרת אלפים דונם. מיקומה יהיה מרכזי ביחס לשלושה האזורים. השטח המוצע להקמה הוא מדברי, לא מיושב ולא מעובד, ובעל טופוגרפיה מתאימה; הוא מצוי כולו בתחום הריבונות הפלשתינית.

אוכלוסיית שכונות קו-התפר שבין הערים ירושלים ואל-קודס תוכל לבחור את השתייכותה המוניציפלית. כך תפוג המתיחות שיוצרת התחרות השכונות הללו. שתי הערים יהוו, גיאוגרפית, גוש מטרופוליטני לכל השטח שמהירדן מערבה, עד הים.  את הגוש האורבני הזה יקיף כביש טבעת, שחלקו המערבי יהיה בריבונות ישראל וחלקו המזרחי בשליטת הפלשתינאים.

הקמת שתי בירות נפרדות תשחרר את המתח האצור בבעיית ירושלים רבתי.    ירושלים תהיה רשאית לצרף לתחומה את  יישובי הלווין סביבה, בתנאי שצירופם לא יפגע במרחבים ובזכויות של תושבי השטחים שבשלטון הפלשתיני.  כך, למשל, תוכל ירושלים לצרף לתחומה יישוב באמצעות כביש ישראלי, שאפשר יהיה להיכנס אליו אך ורק בשתי קצותיו  (כדוגמת הכביש הפלשתיני עזה-חברון, ראה נספח מס' 3).

ב. בעיית העיר העתיקה  ומעמד  המקומות הקדושים ליהדות, לנצרות ולאיסלאם, מצריכה פיתרון החורג בהחלט ממערכת היחסים שבין ישראל לרשות הפלשתינית. זוהי סוגייה בין-דתית עולמית. הצעתי היא שהעיר העתיקה תהווה יחידה בריבונות ישראל, אך בעלת סטטוס מיוחד . יחידה זו תנוהל באמצעות מועצה שתבחר האוכלוסייה היהודית, הנוצרית והמוסלמית בעיר העתיקה.  יו"ר המועצה יהיה ראש עיריית ירושלים וסגנו יהיה ראש עיריית אל קודס.

עקרון החלוקה וההפרדה, המונח ביסוד ההסכמים בינינו לפלשתינאים, הוא המורה גם על פתרון הבעיה הקשה מכולן - בעיית ירושלים.

 

גבולות הקבע וגורל ההתנחלויות

נקודת המוצא היא הקו הירוק שהיה במשך שנים גבול בין ישראל לגדה ולרצועת עזה. בתחום זה יוכנסו שלושה תיקונים, שתכליתם לכלול בתחומי מדינת ישראל גושי התנחלויות, שניתן יהיה לפתחם בלי להגדיל באופן משמעותי את האוכלוסייה הערבית בישראל.

התיקונים הם: א. סיפוח השטח המפורז בגזרת לטרון וההתנחלויות שבקרבתו. ב. משולש, שבסיסו הקו הירוק במערב שומרון וקדקודו העיר אריאל, שיסופח לישראל ויכלול את אריאל ויישובי הלווין שלה. ג. גוש קטיף ברצועת עזה, שיסופח באמצעות כביש אורך, שיקשר את הגוש לחבל שלום בנגב.

נוסיף לכך את ההתנחלויות העירוניות בתחום המוניציפלי של ירושלים רבתי,  המפורט בהצעתנו "ירושלים ואל-קודס".  גוש עציון מחובר כבר באמצעות מנהרה לירושלים, וכך גם העיר מעלה אדומים, וכן גבעת זאב והיישובים בסביבה.  הנקודות היהודיות לאורך קו התפר יצטרכו להחליט אם להשתייך לירושלים, ממש כפי שיידרש מהשכונות הערביות להחליט אם להשתייך לאל-קודס.

כשאני שוקל את כל בעיית עתיד ההתנחלויות שמעבר לקו הירוק, אני בא לכלל מסקנה כי אם תתקבל הצעתי היא תצמצם את הבעיה באופן משמעותי: מתוך 140 אלף הישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק יעברו, עקב השינויים הטריטוריאליים, 110 אלף נפש לתחום מדינת ישראל. במדינה הפלשתינית יוותרו כשלושים יישובים מפוזרים, הכוללים, לפי הערכה הטעונה בדיקה מדוקדקת,  20 עד 30 אלף מתיישבים יהודיים.  להם תינתן הבחירה - לחזור לתחום ישראל (תמורת פיצוי בעבור השקעתם הפרטית), או להישאר בתחום המדינה הפלשתינית כתושבים זרים הנתונים למרות חוקת המדינה שבה הם חיים. בישראל רבים התושבים מסוג זה ואין אנו מבחינים בינם לשאר אזרחי המדינה.

אני יודע שההצעה תישמע מוזרה באזני המתנחלים הנדונים.  אך אל נשכח שהמדינה הפלשתינית החדשה תזדקק לסיוע כוח אדם יעיל ומתקדם במלאכות המרובות הדרושות לבניינה, פוטנציאל המצוי בקרב המתנחלים.  בחלוף תקופת זמן,  כאשר המתנחלים יסתגלו למדינה הפלשתינית וינהגו כשאר אזרחיה, הם יווכחו לדעת שביכולתם להישאר ביישוביהם ולחיות בשלום ובכבוד עם שכניהם.  דבר אחד נעלה מכל ספק . שוב לא נחזה במראה המזעזע של עקירת ימית בשיני הבולדוזרים.  את הטראומה הזאת שוב לא נצטרך לחוות.

רצועת החיץ המשתרעת לאורך הירדן וים המלח, ברוחב של 5-7  ק"מ, לפי קווי  תוכנית אלון המקורית, תימסר בחכירה לישראל לפרק זמן מוסכם (20-25 שנה). חכירה מעין זו הוסדרה  בכמה קטעים בהסכם השלום עם ירדן.

חשוב להבטיח את פירוזה של המדינה הפלשתינית החדשה. באופן זה יוסר אחת ולתמיד  החשש המקנן בלב  ישראלים רבים, לבטחון עתידם. אזור החיץ שבשליטה ישראלית יבטיח שהמדינה הפלשתינית לא תוכל להקים צבא משוריין - כטענת מתנגדי החלוקה של ארץ ישראל .

שטח הגדה שיימסר למדינת ישראל, אם התוכניות הללו ייצאו לפועל, יהיה  כ-400-500   אלף דונם. ח"כ יוסי ביילין העלה הצעה מעניינת: להחזיר לידי הפלשתינאים שטח בגודל דומה בחולות חלוצה, שיצורף לרצועת עזה. פתרון בעיית המים יאפשר ליישב בשטח זה, ביעילות ובמהירות, פלשתינאים רבים מתושבי הרצועה, או כאלה שיבוא זה מקרוב. לאחר הכשרות קרקע קלות ושימוש בשיטות השקאה מתאימות יוכל  אזור החולות להיות לשטח חקלאי טוב,  שיספק תעסוקה  בשלבי  הכנתו ופרנסה עם עיבודו. דומני, כי הצעה זו פותרת את בעיית ההתנחלויות שהוקמו בצו ממשלות ישראל מאז  מלחמת ששת הימים.

 

זכות השיבה ופיתוח המדינה הפלשתינית

הבעיה הפלשתינית לא תיפתר במלואה בלי שתימצא במדינה העתידה אפשרות לקליטת פזורת המצוקה הפלשתינית. יש מחנות פליטים, במצב דלות ועליבות, בלבנון, בסוריה ובמידת מה בירדן. לפי אומדן זעיר שעשיתי, מספר הפליטים במצוקה,  הממתינים להזדמנות לשוב למולדתם, הוא 600-700 אלף נפש. בכל תוכנית פיתוח פלשתינית יש להביא בחשבון "עליית מצוקה" כזו, בדומה לעליית המצוקה שקלטנו אנו בישראל.  קשה לי להבין מדוע נושא כה פשוט והומני מעורר אצלנו דאגה ומבוכה כה גדולות. ברור שפליטים אלה לא ישובו לחיפה, יפו או לכפרים שחיו בהם לפני 1948.

לאחר מלחמת העצמאות הייתי המניע העיקרי ליישובם של מאות כפרים ערבים נטושים ביותר ממיליון עולים שבאו לישראל. לא נוכל למנוע מהפלשתינאים שיבה, כי בנפשם ובחייהם היא.

בשנת 2005, לפי נתוני הצמיחה, ובהנחה כי 600,000 פליטים מבחוץ ייקלטו, תמנה אוכלוסיית הגדה והרצועה יותר מחמישה מיליון נפש. מספר המועסקים יגדל פי שלושה וחצי ויגיע לכ- 800,000 נפש; מספר המועסקים בישראל, לעומת זאת, יירד ל- 20 אלף בלבד. אני מעריך כי בתקופה זו אפשר להגדיל את הצמיחה הכלכלית בשטחים פי 2.5 לערך.  הדבר  יחלץ את האוכלוסייה מהלחץ הכלכלי הכבד שבו היא נתונה היום.  ההשקעות הדרושות - 25 מיליון דולר, כלומר 2.5 מיליארד דולר בממוצע שנתי מכל המקורות (ציבוריים, פרטיים מקומיים, פרטיים חיצוניים, וסיוע  בינלאומי).  מקורן של עיקר ההשקעות - ההון הפרטי.

הבעיה הדוחקת ביותר היא יצירת תעסוקה בתחומי הרשות הפלשתינית כדי להפחית באורח ניכר את התלות הכלכלית של הפלשתינאים בישראל. תהליך הפיתוח הוא איטי מטבעו, ועל כן על הרשות הפלשתינית ליזום עבודות ציבוריות בקנה מידה גדול ולהעסיק לפחות 70 אלף עובדים, המוצאים היום את פרנסתם בישראל.   מפעל עצום כזה ניתן לביצוע אם תובא  בחשבון תוכנית הפיתוח המתוארת לעיל.   עבודות ציבוריות יכולות וצריכות ליצור תשתית לתוכנית זו. אציע כאן בראשי פרקים פרויקטים כמו סלילת לכבישים, ייעור, הכשרת קרקע לחקלאות ולבניין,  בניית מדרגים ובעיקר פעולות ציבוריות בקנה מידה גדול ברצועה,  בגדה ובשטח המיועד לבירה אל-קודס, ואולי גם בחולות חלוצה.

אני מניח שהרשות הפלשתינית תוכל להגיע להסכם עם לבנון, להקצאת 400 מיליון ממ"ק מים, מהעודפים של נהר הליטני, הזורמים היום לים. הטיית כמות כזו תוכל להיעשות באמצעות ניקבה באורך  תשעה ק"מ, שתעביר את המים מאפיק הנהר  למוביל הארצי.  המים יחולקו לפי צורכי האזורים הפלשתיניים.  מים אלה יוכלו למלא את הגירעון ההידראולי של רצועת עזה,  לספק את צורכי האוכלוסייה הגדולה, ובעיקר, לספק מים לעיר החדשה אל-קודס. מים אלה יאפשרו להגדיל את שטחי השלחין הקיימים (100 אלף דונם בגדה, 120 אלף דונם ברצועה), ולהוסיף  עוד 200 אלף דונם בעמק דותן ובמרגלות הדרומיים של הר חברון.  אם תתקבל הצעתו של ביילין, יתוסף גם שטח פיתוח בחולות חלוצה - 500 אלף דונם.

חלוקת ארץ ישראל אינה חלום. היא תוכנית מעשית הניתנת לביצוע, אם  רק נשכיל להבין את פשטותה ואת תוצאותיה המבורכות.

ככל שאני מתעמק בתמונה המצטיירת מתוך חישובים כלכליים ומסתמך על ניסיוני הרב במעשה ההתיישבות והפיתוח בארץ ובעולם, יורד עלי רוגע מוזר. זו מנוחה, שבושמה של ארץ ישראל שלי עולה ממנה. בהרהורי אני שב למחוז ילדותי הראשון - רחובות - שם הקרקע, הבית, ההשתייכות, המשפחה והחברה היו ערכים מובנים מאליהם, פשוטים, ברורים ומספקים. כשאני מעלה לפעמים הרהורים אלה לפני בני שיחי - באוזני בני, נכדי ובעיקר באוזני רעייתי - כולם פוטרים אותי בחיוך,  שחציו הבנה וחציו סליחה: אני מוכר בקרב  מכרי כבעל דמיונות וחלומות. אבל הפעם אין מדובר לא בדמיונות ולא בחלומות, אלא בראיית עתיד מפוכחת. לדעתי, אין דרך אחרת, זולת זו שהעליתי כאן.

 

 

פנים 3/אליהו הכהן

"לא בחרב ולא בחנית"

שירי קרב הם ענף שופע ברפרטואר שירי העמים בעולם. אך מי שיסרוק את אוצר הזמר העברי מראשיתו ועד היום, יותר מ- 40 אלף שיר, יופתע ממיעוט שירי מלחמה ומהעדר שירי ששון קרב. בפרק תהילים אחד, שקוראים על קברו של חייל שנפל, יש ביטוי נקם ותוקפנות יותר מבכל הזמר העברי.

השירים העבריים על השלום לא נולדו עם חתימת הסכמי השלום הראשונים עם מצרים וירדן, וגם לא עם חתימת הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה בתום מלחמת העצמאות.

השאיפה לשלום קדמה בזמר הארץ-ישראלי לעימות הלאומי בין יהודים לערבים. מסר של שלום הובע בשירים שנכתבו בארץ עוד בימי העלייה הראשונה, כאשר התנגשויות בין יהודים לערבים נשאו בעיקר אופי של סכסוכי שכנים: גניבת פרי או יבולים מן השדות, רעיית צאן על שטחים מעובדים או גזלת בקר. הסכסוכים האלה לא היו שכיחים אז יותר מסכסוכים בין מתיישבים יהודים לבין עצמם, או בינם לבין פקידות הברון. זרעיו של הסכסוך היהודי-ערבי אולי נטמנו אז, אבל טרם נבטו, ובכל זאת קמו משוררים שצפו את העתיד והביעו את עמדתם בשיריהם.

השיר הארץ-ישראלי הראשון על השלום נכתב בארץ ישראל בעשור האחרון למאה שעברה. מחברו, שמואל לייב גורדון, כיהן אז כמורה לספרות, לשון ומקרא ביפו. הוא הסתתר מאחורי הפסידונים שמואל בן-ציון. הוא נעשה דמות מוכרת כשערך את עיתון הילדים "עולם קטן", שעליו אמר ביאליק כי "לא היה ולא יהיה כמותו". כעבור זמן התפרסם של"ג כפרשן המקרא (תנ"ך עם פירוש גורדון).

בית הספר של חובבי ציון ביפו, שבו לימד של"ג, היה נטוע בתוך אוכלוסייה ערבית, תל-אביב טרם נוסדה, ליד בית-הספר קמה שכונה חדשה, ואיך היא נקראה? - "נווה שלום"; לא על שם המשורר שלום שבזי, שהרחוב הראשי בה נושא שמו, אלא בעקבות הפסוק בישעיהו "וישב עמי בנווה שלום ובמשכנות מבטחים."

של"ג ראה בסביבתו התנכלויות ראשונות של ערבים ליהודים. בשיר "שבי ציון" שכתב אז, ושלימד בבית-הספר, הצביע, בתמימות או אולי תוך ראיית הנולד, על שתי דרכים המסתמנות בתהליך שיבת ציון: דרך המלחמה ודרך השלום. הוא בחר בשנייה. "לא בחרב ולא בחנית", הציע של"ג וחידש כבר לפני כמאה שנה את הביטוי "מלחמת השלום". כנראה הניח שכדי לממש את החלום יהיה צורך להילחם על השלום. כך כתב באחד מבתי השיר: 

השיר נכתב לסולן ולמקהלה והיה שונה מרוב שירי העלייה הראשונה בכך שנכתב על-ידי יהודי ממוצא אשכנזי בהטעמה ספרדית. ברשימותיו משנת 1901, מסע בארץ ישראל, מביא הסופר יהודה גרזובסקי תאור של ילדים משחקים בשכונת נווה-צדק, ובהם שתי נערות ששרו "בקול יפה ובניגון נעים" את השיר הזה, ואחת מהן הביאה לו את מילות השיר שהעתיקה בעבורו בביתה. השיר הושר גם בחגיגות בבית הספר במטולה, לאחר שהותאם לו לחן של שיר איטלקי, אך בתנאי התקשורת הירודים של אותם ימים, לא זכה השיר להתפשט בארץ.

כעבור שנים אחדות כתב המורה שלמה ויינשטיין מסג'רה שיר בעל מסר דומה, בעקבות שיר ביידיש. בתים ראשונים שלו מובאים בזה:

 

את השיר הזה בגרסתו היידית שר סולו, בשנת 1909, הפועל דוד בן גוריון, בטקס בר-המצווה שנערך בסג'רה לשמעון ויינשטיין, בנו של המורה. אחר-כך חזר אביו ושר את השיר בעברית וכל הקהל הצטרף אליו. השיר שולב במחזה שהוצג בבית-הספר בסג'רה בסיום שנת הלימודים תרע"ב (1912).

בשלהי המאה שעברה, בימים שבהם כתב שאול טשרניחובסקי את שירו  "אני מאמין" ("שחקי שחקי"), שבו ייחל לשלום בין עמים ("אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום, אך בוא יבוא, ישאו שלום אז וברכה לאום מלאום"), ועוד לפני שהתאים לשיר הזה לחן טוביה שלונסקי, אבי המשורר אברהם שלונסקי, ישב בארץ-ישראל איכר יהודי, מרדכי קרניאל שמו, בזכרון יעקב, איש מחרשה וזמר, שהאמין ש"יצחק וישמעאל ישבו יחד". הוא עמד בראש המארחים של הכנסייה הראשונה - כינוס היסוד של המורים בארץ-ישראל שהתקיים בזכרון יעקב בשנת 1903. לשירו קרא "פה אך פה" והועיד אותו לשירה במקהלה ("להקת משוררים") עם פזמון חוזר. 

הזכרת שלושת השירים הראשונים הללו, המטיפים לשלום בימי ראשית היישוב, אינה באה לקפח את זכותו של שיר השלום העברי הראשון בארץ-ישראל, שהוא כנראה שיר השלום הקדום בעולם, הוא נכתב לפני כ- 2,750 שנה בשפה העברית, ומאז תורגם למאות שפות ולאלפי ניבים. יהודים שרו אותו מאות שנים, לאחר שהטעימו לו טעמי מקרא, כל עדה וקהילה בניגונה שלה.

גם בני עמים אחרים ניכסו אותו והתאימו לו לחנים, ובכך הפכו אותו לשיר שלום אוניברסלי:

 

"וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה."

 

פסוקים אלה אלה מנבואת ישעיהו הולחנו בראשית המאה בידי המלחין פנחס יאסינובסקי, ביצירה "והיה באחרית הימים", שהיא אחת הנחשבות ביותר בתחום הזמרה היהודית במאה העשרים. חברת ההקלטות His Master’s Voice הקליטה אותה בשנות העשרים מפי גדול החזנים, מרדכי הרשמן, והתקליט נפוץ בכל העולם היהודי שלפני השואה. לפסוקים אלה הולחנו מנגינות רבות נוספות, גם על-ידי מלחינים ישראליים.

יתר על-כן - אל רשימת שירי השלום הארץ-ישראליים המוקדמים יש להוסיף מאות פרקי תפילה, פיוטים וברכות שעניינם שלום, ושחוברו או שהותאמו להם מנגינות רבות באלפיים השנים האחרונות. בתפילת "שמונה עשרה" יהודי שר או קורא לפחות שלוש פעמיים ביום את הקטע "שים שלום". גם ברכת כוהנים, מן התפילות העתיקות ביותר, מסתיימת באיחולי שלום. בחפירות שנעשו בירושלים התגלה תכשיט מהתקופה שלפני חורבן בית ראשון, ועליו חרוט: "וישם לך שלום". בחפירות בתי-כנסת עתיקים בארץ נמצאו הכתובות "שלום על ישראל". כל אלה היו טקסטים מזומרים. המשפט "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן", הולחן והושר במאות נוסחי מנגינות שנים רבות לפני שנורית הירש חיברה לו את הלחן המוכר לנו - כך גם לגבי פסוקי תפילה רבים אחרים מן הסידור, כגון "והבא עלינו ברכה ושלום", "המברך את עמו בשלום" ועוד.

בשנת 1916, בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, כתב המשורר והמלחין היהודי יצחק אליה נבון את שיר הזמר "ברכת שלום", הנשמע היום כאילו נכתב על הקרבות בגבול לבנון:

  שנתיים אחרי כן, בשנת 1918, לאחר הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים, הוסיף וכתב את השיר האופטימי "ניצני שלום". היה זה בתקופת האופוריה ואווירת השיכרון שהציפה את היישוב לאחר פרסום הצהרת בלפור, לאחר כניסת הגנרל אלנבי לירושלים וקיצן של 400 שנות שלטון עותמאני. באותם ימים נכתבו עשרות שירים מלאי תקווה, שירי שמחה והתלהבות: "הבה נגילה", "עורה ישראל", ועמם גם השיר "ניצני השלום".

בשנים הראשונות השיר הושר בארץ בלי ידיעת שם מחברו. היה זה עוד לפני שנדפס, ואיש לא הבחין שזהותו  של המחבר הובלעה בשיר בשתי האותיות הראשונות של כל חצי בית. השיר הושר בבתי כנסת, בהקפות של שמחת תורה, ואחר-כך בוצע בעיבודים רבים בפי סולנים, צמדים ומקהלות, יחד עם שיר נוסף  שלו, "טעם המן". יצחק אליה נבון יליד אדריאנופול, טורקיה (1859), ביקר בארץ בימי העלייה הראשונה, בשנת 1898, וספג רשמים ראשונים מנופה. לימים איבד את מאור עיניו והשתקע בירושלים, בשכונת אוהל משה, בשנת תרפ"ט (1929). הוא האריך ימים וזכה לחוות - גם אם לא לראות - את הקמת המדינה ואת העליות הגדולות, והאמין שהשלום ישרור בה, כמבוטא בשירו.

שירם של יעקב רוטבליט ויאיר רוזנבלום, "שיר השלום", הושר פעמים רבו בשנים האחרונות בכינוסים, בהפגנות ובמופעים פומביים. עובדה זו הכשירה אותו בעיני רבים לתואר הבלתי רשמי  - ההמנון הישראלי לשלום. בסיום המעמד הבלתי נשכח של עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל, דקות אחדות לפני רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, הושר השיר בפי מירי אלוני, יחד עם הקהל בכיכר. הביצוע המיוחד הזה שודר אחר-כך כמעט בכל רשתות הטלוויזיה והרדיו בעולם, ובכך זכה השיר לתפוצה שלא ידע לפני כן, הרחק מחוף לגבולות הארץ.

האמת היא שכבר בהשמעתו הראשונה של השיר, בשנת 1970, בתוכנית של להקת הנח"ל, היה "שיר השלום" שיר של מחאה והתרסה יותר מאשר שיר של רחשי לב וביטויי כמיהה לשלום. על-פי תוכנו וניסוחו הוא כאילו נכתב מלכתחילה לשירה בהתכנסויות המוניות בכיכרות הערים, תוך פנייה מודגשת בטקסט, לשיר אותו "בצעקה גדולה". ראוי להתעכב לרגע על אחד מבתי השיר, שבו נכתב המשפט "שירו שיר לאהבה ולא למלחמות". זהו כידוע גלגול של סיסמת ילדי הפרחים של ארצות הברית בימי מלחמת ויטנאם: "עשו אהבה - לא מלחמה!", אך תוך העתקת הסיסמה לזירה הישראלית הוסיף לה המחבר גורם  חדש - השירה - שלא היה במקור.

מהנוסח העברי משתמע שעד להופעתו של "שיר לשלום" היתה הארץ שטופה בשירי קרב ומלחמה במקום בשירי אהבה. טענה מעין זו נשמעה לא אחת במקומותינו, וראוי היה לבחון פעם אם יש לה בסיס עובדתי. האמנם יש גודש מיליטנטי בזמרת הארץ?

בצרפת, מדינה שאיננה נתונה בעימות צבאי ואין איום על גבולותיה, מושר מדי מיום שיר קרב מאוד מפורסם. שרים אותו בבתי ספר, בחגיגות ובטקסים, משדרים אותו בעשרות תחנות רדיו וטלוויזיה. "לנשק אזרחים! הקימו לגיונות!" - שר בלהט, ובעמידת דום, כל אזרח צרפתי את מילות המנונו, "לה מרסלייז". לנשק - נגד מי? על שום מה? והרי אין זה שיר חריג בצרפת. אפשר למלא כרך שלם בדומים לו.

לעומת זאת, במדינת ישראל, שקולות נפץ נשמעים יום-יום בגבולותיה ולפעמים גם בלב עריה, קשה מאוד להיזכר מתי הושר או שודר באחרונה שיר עברי הקורא למלחמה. שירי קרב הם ענף שופע ברפרטואר השירים של כל עמי העולם, אך מי שיסרוק את אוצר הזמר העברי מראשיתו ועד היום, אוצר המונה למעלה מ400- אלף שיר, יופתע מהמיעוט של שירי המלחמה ומההעדר המוחלט כמעט של שירי ששון, קרב וקריאה לנשק.

השירים העברים שנכתבו בימי המאורעות והמלחמות שידעה הארץ, בשנות הסכסוך היהודי-הערבי, רובם הגדול חסר את האפיונים של שירי מלחמה. הנה רק דוגמאות אחדות: על פרשת תל-חי (1920) נכתבו והולחנו עשרות שירים. כמעט כולם שירי אבל על יוסף טרומפלדור ("בגליל בתל-חי", "מני דן עד באר-שבע", "יוסף הגלילי") שירי רועים ושירי גליל ("עלי גבעה", "בגליל העליון") או שירי זיכרון ליום י"א באדר ("כחזון תוחלת", "ליל י"א באדר"). אין שירי קרב ואין שירי חרב.

כעבור שנה (1921), בעקבות מאורעות יפו שבהם נהרגו עשרות יהודים, ולאחר רצח יוסף חיים-ברנר וחבריו הסופרים באבו-כביר, נכתבו שני שירי זמר. אחד מהם הוא שיר עידוד שכתב דוד שמעונוביץ והלחין יוסף מילט:

אל ספוד אל בכות, בעת כזאת! אל הורד ראש! עבור! עבור!

החורש - חרוש ! הזורע - זרע ! ברגע רע - כפליים עבוד ! כפליים יצור !

את השיר האחר, "לא נזוז", כתב המשורר יעקב כהן והלחין פואה גרינשפון. כמעט כל תלמיד בית-ספר בארץ באותה עת שר או דקלם את השיר הזה, שפתח בהצהרת שלום:

אנחנו שלום ואתם לקרב

אנחנו המעטים ואתם עם רב

על פרעות תרפ"ט (1929), שבהן נהרגו 140 יהודים בתוך ימים אחדים, לא הגיב היישוב בשירי מלחמה או בשירי נקם, אלא בשיר ערש ("שכב בני שכב במנוחה") ובשירי עידוד ("ואף על פי כן ולמרות הכל - ארץ ישראל!"). על מאורעות 1936-39, שנקראו גם המרד הערבי, ובמהלכן נהרגו 630 יהודים, נכתבו והולחנו עשרות רבות של שירים הקרויים שירי תקופת "חומה ומגדל". במה עוסקים השירים?

שירי מספד ("חמישה יצאו מולדת לבנות", "בהר אפרים, ביקנעם", שירים לזכרו של אלכסנדר זייד), שירי  רועים ושירים פסטורליים ("מעל המגדל סביב אשקיפה"), שירי התיישבות ("שורו הביטו וראו", "תל-עמל", חניתה") פזמוני אהבה ("הטנדר נוסע") שירי נמל ("למרחקים מפליגות הספינות"), שירי מעפילים ("בחשאי ספינה גוששת"), ושיר "מלחמה" אחד - "זמר הפלוגות" - שבו מדגיש נתן אלתרמן את המלה "שלום" פעמיים במשפט אחד: "את שלום המחרשה נשאו לך בחוריך, היום הם לך נושאים שלום על הרובים."

האם שירי המלחמה דחקו אז את שירי האהבה? הרי אפילו שירים שכותרתם היתה "ביטחונית", כמו "שיר השומר", פעמים רבות לא עסקו בשמירה, כמו השומרים עצמם, אלא באהבה ובחיזור ("שם שועלים יש", "למה עזבתיני").

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945) נכתבו שירי זמר העבריים, גם אלה שעניינם לחימה, לצורך עידוד המתגייסים היהודים לצבא הבריטי וכיוונו נגד האויב הנאצי. כך גם לגבי שירי הנקם מתקופה זו, שנכתבו בעקבות השואה ואין הם רלבנטיים לסכסוך היהודי-ערבי.

ההפתעה הגדולה ביותר מזומנת למעיין בשירי הזמר של מלחמת העצמאות, המלחמה הקשה, הארוכה והעקובה מדם מכל מלחמות ישראל. יותר ממאה שירים נכתבו במלחמה, מאז "יצאנו אט" בנובמבר 1947 ועד "הי דרומה לאילת" באפריל 1949. אתה מנסה למצוא ביניהם שירי מלחמה ושירי קרב, שבהחלט היה צידוק לכתיבתם באותה מערכה נואשת, ואינך מוצא אפילו כדי למנותם כל כף-יד אחת.

יש ביניהם שירי יגון וזיכרון ("דודו", "יודקה", "באב אל ואד", "שיר הרעות", "ברעות הנגב"), יש ביניהם עשרות שירי הווי ושירי להקות צבאיות ("מוטי", "ציפי", "הפגישה", "הפינג'אן", "הצ'יזבט", "החופש תם", "הג'יפ"); יש ביניהם פזמוני אהבה וגעגועים ("אל נא תאמר לי שלום", "שיר הכד", "רותי"); יש שירי ציפייה למחר ("השחרור", "הן אפשר", "האמיני יום יבוא", "הפלמ"חניק מחפש את המחר"), ואפילו שיר של נוסטלגיה עתידית ("היו זמנים"). אם כבר מצאת שיר שבשמו מופיעה המלה קרב, כמו בשיר "הקרב האחרון", בדוק ותיווכח שעל-פי תוכנו הוא היפוכו של שיר קרב.

מלחמת העצמאות היא מלחמה ללא שירי מלחמה. בשיר המיליטנטי ביותר שלה, "שועלי שמשון", הזהיר המחבר את האויב המצרי והזכיר לו את כלי הנשק שבידינו, שהם "שיר המוות לחיל הפולשים". מי כתב את השיר? לא אחר מאורי אבנרי, האחרון שהיית מצביע עליו כמטפח מיליטנטיות.

היכן, אם כן, שירי המלחמה ב70- שנות הזמר העברי, מאז יסוד פתח-תקווה ועד הקמת המדינה?

גם אם רשימה זו מסתיימת בתש"ח, אל ימהר הקורא להניח שבמלחמות שבאו אחרי-כן, ב50- שנות מדינה, השתנה המצב בצורה קיצונית. אכן, גדל מאד מספר השירים העוסקים בענייניי צבא ובטחון, מפני שנושאים אלה עמדו במרכז סדר היום הלאומי, ובכל זאת, מעטים מאוד השירים הנושאים אופי של שירי סער ומלחמה. גם שירים שיש בהם קטעי תיאור של קרב, כמו "עמק דותן" ו"בלדה לחובש"  - האם אפשר לכנותם שירי מלחמה? אני מתקשה להיזכר בדוגמאות של שירים  עבריים המשקפים חדוות-לחימה ותאוות קרבות. הטון המרכזי השליט היה דפנסיבי, ברוח "נהיה לך מגן ומבצר". בפרק תהילים אחד, שקוראים על קברו של חייל שנפל, יש ביטויי נקם ותוקפנות יותר מבכל שירי הזמר העברי.

  

 

פנים 3/אריה רוטנברג

השלום כמיצובישי

שלום הוא מוצר פוליטי חדש, שצריך לדעת איך לשווק אותו. במערכת החירות האחרונה הציע פרס את השלום כמוצר זוהר, ונכשל. נתניהו הציע מוצר משופר בלבד, והצליח. עצתי לברק: אל תשווק רעיונות חדשים ונועזים

בצדק רואים בשנים האחרונות את העשייה הפוליטית כפעולה של מכירה. חלק מאתנו עשויים לחוש אי-נוחות מכך שתחום כה גורלי בחיינו הפך לעוד קטגוריה על מדף המרכול. אבל מי שלא יכיר בכך, ימצא את עצמו מחוץ לשוק הפוליטי.

כל פעילות שיש בה מרכיבים של שכנוע והנעה לפעולה היא מכירה. אין זה משנה כלל אם המטבע הוא שקל העובר לסוחר, או זכות הצבעה. בשני המקרים על הקונה להחליט למי הוא מעניק את מה שבידיו, ולקוות שיזכה בתמורה המרבית.

מצב עניינים זה מעמיד את הפוליטיקאי בעמדת משווק החייב להצליח פעמיים:

להצליח בהצגת מוצר פוליטי שתואם את צרכי לקוחותיו, כי גם המשווק המוצלח ביותר לא יצליח למכור מוצר שאין לו כל ביקוש; ולהצליח במכירת המוצר המעולה שבידיו.

חלק מהפוליטיקאים עדיין סבורים שפוליטיקה היא עניין נשגב, שהעימות הפוליטי הוא עימות בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין צדק לעוול. אך ביסודו של דבר אין הבדל מהותי בין העימות  ליכוד-עבודה,  לבין העימות  מיצובישי -אלפא רומיאו.

בשני העימותים, הצד המנצח זוכה בעוצמה, כסף, כבוד ויכולת השפעה. ההבדל היחיד הוא שבשוק הפוליטי, המנצח לוקח את כל הקופה לתקופה מוגבלת, בעוד שבשוק המוצרים המנצח לוקח רק חלק מהקופה, אך לתקופה בלתי מוגבלת. לאוהדי העבודה המאוכזבים שמורה התקווה לנצח את הליכוד בבחירות הבאות. איני בטוח שלאוהדי אלפא רומיאו נותרה תקווה לנצח את היפניות.

ויש, לכאורה, ההבדל במידת הגורליות של שני העימותים. כי מה זה משנה אם  יעלה על הכביש העיצוב האיטלקי הקלאסי,  או העיצוב היפני הפונקציונלי?  לעומת זאת, החלטות פוליטיות קובעות את גורלנו.

אך גם לקביעה זו יש לשים סייג.

מכיוון שלאיש מאתנו אין קושאן על החכמה,  אין איש יכול לקבוע בוודאות שדווקא דרכו תצילנו מאסון גדול.  אולי דווקא הצד שכנגד צודק? מי יוכל לדעת?

הדבר מחזירנו להתמודדות על נפשו של הצרכן.

מי שיידע להכין טוב יותר את המוצר הפוליטי, ולשווקו בהצלחה,  הוא שינצח בבחירות; ומרגע שניצח, אין עוד משמעות לשאלה אם המוצר המתחרה טוב יותר. הדברים נאמרים בראש ובראשונה לאוזני המחנה שנקרא מחנה השלום.

מחנה השלום חי בתחושה שהצדק עמו; שהוא יודע מהי הדרך הנכונה; שנתניהו מוביל לאסון, ואולי אפילו לחורבן; מחנה השלום חש שיש בידיו המוצר המושלם,  שכולם רוצים בו - השלום - ובשל איזו טעות לא ברורה המתחרים ניצחו.

גם בעבר,  כשמחנה כשהשמאל איבד את השלטון הוא חש שקרתה איזו טעות או היתה הונאה, ששיבשה את התוצאה המתבקשת על פי הצדק. גם בעבר איבד מחנה השלום זמן בניסיון להוכיח כי הצדק עמו, במקום לעסוק בשיווק.

פעם היה זה הצדק הסוציאליסטי,  אחר כך צדקת אלה שבנו ועשו, ואחר כך הצדק שבפשרה ההיסטורית עם הפלשתינאים והשלום הכולל עם ארצות ערב. בכל פעם שהפסיד בבחירות שאל את עצמו מחנה השלום אם העם מטומטם, או שהימין פשוט הצליח להוליך אותו שולל.  בכל מקרה, נפסלה האפשרות שמחנה השלום הציע מוצר שרוב העם לא רוצה בו.

הגיעה העת להתנער מהאמונה שאם אנחנו צודקים,  גם ננצח. באותה מידה יש לדחות את המחשבה המתנשאת, שאנחנו נחנך את העם, שאנחנו נאיר את עיניו. המציאות היא שתחנך את העם ותעצב את האמונות. העימות הפוליטי היומיומי ממלא תפקיד חשוב בתהליך זה -  הדעות והרעיונות הפוליטיים יוצרים את הזירה הפוליטית היומיומית. הם המעצבים לאורך זמן את עמדות הציבור. דווקא כאן השיג מחנה השלום הישגים, שהחשובים שבהם הם עיצוב ההסכמה הלאומית לתהליך אוסלו,  וההכרה באש"ף כשותף לתהליך השלום.

אך מחנה השלום דומה ליצרן מכוניות ספורט איטלקי שעצב מכונית חלום אך מכר רק כמה יחידות שלה. ואילו נתניהו דומה ליצרן רכב יפני שלקח את קווי המתאר האיטלקיים האטרקטיביים ובנה מהם מכונית לכל פועל - משהו שיש בו קצת חלום והרבה פרקטיות וביטחון. מכונית כזו אפשר למכור במיליוני יחידות.

בתוך מחנה השלום יש מקום לאוונגרד נועז. מרצ ואחרים צריכים ליצר את אבות-הטיפוס של העתיד המדיני והחברתי, אך עליהם להבין שלדגמים פוליטיים אלה יש שוק מוגבל בטווח הקצר.

הצרכן השמרני לא עושה קפיצות דרך גדולות.  הוא צריך זמן להסתגל למוצר חדש,  גם אם זה מוצר משופר. לכן, על האוונגרד להשלים עם תפקידו ההיסטורי ולהסתפק בנתח השוק הקטן והאיכותי שרכש. אל לו להתנשא ולהתנפח פן ירתיע את הרוב  המתבונן בו בחשדנות ובפחד.

על רובו המכריע של מחנה השלום להבין ששלום עכשיו היא מוצר יפה אבל בעל פוטנציאל מכירות לא גבוה. הוא "אלפא רומיאו", שגם כאשר הוצעה במחיר עממי,  מכרה הרבה פחות ממיצובישי.

הצרכן חולם על דמי מור,  אבל לא יודע מה לעשות אתה אם תיפול לזרועותיו. הוא יעדיף להתחתן עם דניאלה לוי מהדירה ממול. היא הרבה פחות יפה,  אבל גם פחות מפחידה. תן לבעל סובארו להתקדם למיצובישי, והוא יעשה זאת בשמחה.  אך אם תעמיד לו רולס-רויס בחזית הבית  הוא לא יידע מה לעשות.

הכלל הוא, שאנו שואפים להתקדם, אבל לאט,  בביטחון,  עקב בצד אגודל.

רובנו בוחנים בשאט נפש ובסקרנות את לבושם של הפריקים, מגחכים בבוז, ואחרי שנה מוצאים את עצמנו במעיל חורף שחור ומסורבל שמזכיר, ולא במקרה,  את מעיליהם.  כך גם עם התסרוקת, המוסיקה, כמעט הכל.  לא הפכנו לזרוקים כמוהם,  אבל אימצנו משהו מהחדשנות שלהם. הדבר נכון כמעט בכל תחום מסחרי-שיווקי-טכנולוגי: קבוצות שוליים יוצרות תפיסות חדשניות, והקונצרנים הגדולים מקהים את עוקצן והופכים אותן לנחלת הכלל.

נתניהו, איש שיווק על פי השכלתו ותפיסת עולמו, הבין זאת טוב יותר מפרס ומשמיר. הוא ידע ששמיר טעה בבחירות 92', כשדחה את הצעתו של מילוא להכריז על יציאה מעזה. נתניהו הבין שהעם רוצה קצת שלום. לא השלום של פרס, לא שלום של אחרית הימים. זה שלום יותר מדי מושלם. זה ה"רולס-רויס" של השלום. נתניהו הבין שההמונים רוצים מיצובישי של שלום,  מקסימום מאזדה.

שיהיה קצת שלום,  אבל לא יותר מדי. שיהיה קצת שונה ממה שיש,  אבל לא יותר מדי. נתניהו ידע ששמיר הפסיד כי הציע דגם שיצא מהאופנה: ביטחון עם ביטחון. נתניהו ידע שרבין ניצח, כי הציע את הדגם הפופולרי יותר: ביטחון עם קצת שלום. נתניהו התקדם לדגם משופר: שלום בטוח.

פרס נכשל עם הדגם העתידני: שלום עם שלום.

פרס ניסה לשכנע שהשלום הוא הביטחון, והציע לצרכן מכונית עם ביצועים מעולים, המקנים לה בטיחות אקטיבית מושלמת. אבל הצרכן בודק עדיין את עובי הפח.

אולי בעוד 20 שנה יהיה ביקוש לשלום נטו. בינתיים, שלום כזה הוא מוצר שוליים. הצרכן הישראלי עולה על הכביש הפוליטי אחוז חרדה. הוא חושש שמנסים לדרוס אותו.  הוא מוכן לחלום על מכונית הספורט האדומה עם הגג הפתוח. אבל כשיצטרך להחליט, הוא יהיה מעשי: משהו אמין,  בטוח, עם גג קצת משופע בצורה ספורטיבית,  כמו שיש לכולם, בלי לקחת סיכון מיותר ובלי לצאת פראייר.

לניתוח הזה יש כמה לקחים: 1. מי שינסה לחנך את הציבור ביום בחירות,  סופו שיתחנך ארבע שנים באופוזיציה. 2. מי שרוצה לנצח,  חייב לזהות את הדגם הפוליטי הקונבנציונלי ולשווק אותו. 3. לחזון יש משמעות רק לאחר הניצחון. מימוש החזון יעצב את הדגם הקונבנציונלי הבא.

משנת 81' ועד 92' השתתפתי בכל מערכות הבחירות לכנסת. בשתיים מהן הייתי שותף לניצחון: בשנת 81' עם בגין ו"הליכוד בדרך הנכונה", ובשנת 92' עם רבין ו"ישראל מחכה לרבין". שתי מערכות אלה היו דלות חזון ועתירות ביטחון.

בשתי מערכות הייתי שותף לכישלון, לפחות חלקי: בשנת 84' כשפרס סיים בתיקו, עם קמפיין "המערך הוא התקווה היחידה",  ובשנת 88' כשפרס הציע את "הדרך לפריצת דרך". בשני קמפיינים אלה הציע פרס עתיד מזהיר,  תקווה,  חזון,  מזרח תיכון חדש,  ונכשל.

אחד המחקרים המפורסמים בשיווק קובע, שתשעה מעשרה מוצרים חדשים נכשלים.  הרוב המכריע של המוצרים החדשים המצליחים הם בעצם שיפור של מוצרים קיימים. נתניהו, שלמד פרק בשיווק,  הציע לציבור מוצר משופר.

פרס הימר שוב ושוב על מוצר חדש  - ונכשל.

עצתי לברק: אל תתפתה לברק. אל תשווק רעיונות חדשים ונועזים.

לך על "שלום יותר בטוח".  ואל תתבייש  כשיכנו אותך "ליכוד ב' ".  גם לרבין קראו.

 

 

פנים 3/ד"ר דן זכאי

הפוליטיקה של הלב

ניסיון להצביע על גורמים פסיכולוגיים להבדלים בעמדות כלפי  ויתור על שטחים, מוליך למסקנה כי כל העמדות מייצגות יסוד רגשי ונורמות קבוצתיות יותר מאשר ניתוח רציונלי.  מצב הדברים הזה מטיל אחריות יתר על המנהיגים ומוליכי דעת הקהל

תהליך השלום בין ישראל לפלשתינאים ולמדינות ערב הוא אחד התהליכים המרכזיים המשפיעים על כל פרט בישראל. לתהליכים אלו השלכה ישירה על היבטים חברתיים, כלכליים וביטחוניים של החיים במדינה, ואף על תחושת הביטחון והמוראל של כל יחיד.

לאחר שנים רבות שהישראלים הורגלו לראות בערבים אויבים המאיימים על קיומם, חל מפנה חד והערבים מוצגים כשותפים אפשריים להדברות. תחילתו של התהליך בהסכמי השלום עם המצרים, ושיאו בהכרת ישראל ברשות הפלשתינית ובערפאת העומד בראשה. לחיצות היד, החיבוקים ואף הנשיקות בין ערפאת, דמות שאזרחי ישראל למדו לאהוב ולשנוא, לבין מנהיגי המדינה היהודית, מהווים סמל לשינוי שהתחולל. אין זה מפליא, אם כן, שרבים עדיין מתקשים לעכל את התהליך, רבים מתנגדים לו וסבורים כי יסודו בטעות, וגם בין התומכים, רבים היו מעדיפים שלא לחזות בערפאת הלוחץ בחמימות את ידו של מנהיג ישראלי.

תהליך השלום נוגע בנימי הנפש של ישראלים רבים ומעורר רגשות עזים הבאים לידי ביטוי בהפגנות תמיכה או התנגדות. עם זאת, יש לומר כי רוב הציבור היהודי בישראל תומך בתהליך השלום בין ישראל לערבים.  לפי סקר שנעשה בחדש מאי 1997 (מכון תמי שטיינמץ למחקרי שלום, אוניברסיטת תל אביב), 77% מהציבור היהודי הבוגר מגדירים עצמם כתומכים מאוד בתהליך השלום.

התמונה משתנה בשאלת הוויתור על שטחים כדי להשיג שלום. על פי אותו סקר, רק 18% תומכים בנסיגה מלאה מרמת הגולן כדי להשיג שלום כולל עם סוריה, ו- 40.7% מתנגדים לנסיגה כלשהי מרמת הגולן. בשאלה אחרת, המתייחסת לאופן  ניהול המו"מ עם הפלשתינאים, נשאלו המשיבים (סקר מכון תמי שטיינמץ למחקרי שלום, יוני 96')  אם הם תומכים או מתנגדים למדיניות יותר קשוחה של ממשלת ישראל במו"מ עם הפלשתינאים, והשיבו כי הם תומכים, או תומכים מאוד, במדיניות יותר קשוחה (ההתייחסות כאן היא למדיניות יותר קשוחה מזו של ממשלת רבין-פרס).

ניתן אם כן לומר, כי למרות תמיכה עקרונית בתהליך השלום, חלוקות הדעות באשר למידת התקיפות המתבקשת בעת ניהול המו"מ עם הערבים ובאשר לנכונות לוויתור של שטחים בתמורה להסכמי השלום. הקרע העמוק בציבוריות הישראלית מתמקד, למעשה, לא בשאלה אם צריך לקיים תהליך שלום, אלא בשאלות הסגנון והמחיר.

השאלה הנשאלת במאמר זה היא, מהם המקורות הפסיכולוגיים היוצרים אצל יחיד מסוים עמדה התומכת בתהליך השלום, תוך נכונות לפשרה ולוויתורים טריטוריאליים, בעוד שאצל יחיד אחר נוצרת עמדה הפוכה. הניתוח שיובא בהמשך מנסה להציע תשובה אפשרית לשאלה זו. הנחת יסוד היא, שאין מדובר בהבדלים במבני האישיות של המחזיקים בעמדות השונות. אני טוען, כי מדובר בהיווצרות והתפתחות עמדות, כתוצאה מחשיפה לתהליכי חינוך, סוציאליזציה ואירועי חיים שונים, אצל יחידים שונים. אמנם ייתכן כי לאנשים המחזיקים בהשקפות קיצוניות ביותר, בכיוון זה או אחר, יש בסיס אישיות ייחודי, השונה בממדים מסוימים משל אלו המחזיקים בעמדות מתונות יותר. במקרה שלפנינו, התפלגות בקרב האוכלוסייה היא כזו, שאין להניח בסיס אישיותי כהסבר להבדל בעמדות.

כדי להתקדם בניתוח, ראוי לבחון מהי עמדה. ניתן להגדיר עמדה כמערכת יציבה יחסית של דעות, אמונות, אינטרסים ומטרות. עמדה מבטאת התייחסות חיובית או שלילית כלפי אובייקט או נושא. הגישה הקלאסית מניחה כי לעמדה יש שלושה יסודות: יסוד אפקטיבי, יסוד קוגניטיבי ויסוד התנהגותי. לפיכך, עמדתו של אדם כלפי עניין מסוים, למשל עישון, מתבטאת במחשבות המתעוררות ביחס לעישון: בניתוח קוגניטיבי-רציונלי, על יתרונותיו וחסרונותיו, ובהתנהגות, על העישון בפועל. גישות חדשות יותר טוענות כי היסוד הדומיננטי ביותר של עמדה הוא דווקא האפקטיבי-רגשי.

ידוע שהקשר בין עמדה להתנהגות אינו הדוק במיוחד.  את הפער בין השתיים ניתן להסביר בכמה דרכים. הסבר אחד מתייחס לספציפיות העמדה וגורס, כי כדי שתנבא התנהגות, עליה להיות ספציפית ביותר. למשל - לא עמדה כללית כלפי עישון,  אלא כלפי עישון לאחר שתיית קפה. הסבר אחר הוא שההתנהגות מבטאת בעיקר את היסוד האפקטיבי, בעוד שהקשר לניתוח קוגניטיבי-רציונלי רופף יותר. הסבר שלישי מתייחס לחשיבות נורמות חברתיות ונכונותו של היחיד שלא לציית להן. כך, למשל, יכול אדם לנקוט עמדה חיובית כלפי עישון, ובכל זאת לא לעשן כשהוא נמצא בחברה שיש בה נורמה חזקה נגד עישון. סיבה אפשרית לציות לנורמה היא החשיבות שמיחס אדם להשתייכותו לקבוצה.

נראה כי לא ניתן להסביר את ההבדלים בעמדות של יחידים כתוצאה של ניתוח רציונלי, של שקלול נתונים.  ניתוח הנראה על-פניו כרציונלי,  עשוי להתברר כמשקף עמדה בסיסית יותר שבה מחזיק היחיד. העמדה היא מעין פילטר המסנן מידע, מבליט את חלקו ומטשטש חלק אחר. פרשנות של אדם לאירועים נצבעת בצבע הבסיס של עמדתו. פיגוע חבלני התובע קורבנות רבים הוא, עבור שוללי תהליך השלום, הוכחה לחוסר התועלת שבו; התומכים בתהליך מפרשים אותו כסימן לצורך בהאצת התהליך. המחשה למצב עניינים זה ניתן לראות בנתוני סקר ("ידיעות אחרונות", בביצוע מכון דחף בהנהלת ד"ר מינה צמח, ב- 8 באוגוסט 97'). הסקר משקף עמדות של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל, כשבוע לאחר הפיגוע בשוק מחנה יהודה בירושלים. לשאלה אם צריכה ישראל לשבש את שידורי הרדיו והטלוויזיה של הרשות הפלשתינית, השיבו בחיוב 66% מאלה שבחרו בבחירות האחרונות בנתניהו, אך רק 27% מאלה שבחרו בפרס. לשאלה אם ישראל צריכה להפסיק את תהליך השלום עם הפלשתינאים, או לחדש אותו, סברו 59% מבוחרי נתניהו כי יש להפסיקו, אך רק 7% מבוחרי פרס סברו כך. אפשר להניח כי ניתוח רציונלי-לוגי של המשתתפים לא היה גורר הבדלים כה קיצוניים. ניתן להסביר מצב זה בכך, שהעמימות והאי-ודאות הכרוכים בתוצאות התהליך ובנסיגה משטחים הם גדולים, וההתייחסות אליהם היא בעיקרה אינטואיטיבית. אינטואיציה היא צורת חשיבה הנסמכת בעיקר על ניסיון עבר אישי. הדבר נכון גם לגבי מומחים לכאורה, שהרי לא תתכן מומחיות של ממש בתחום כה מעורפל. מסיבה זו, גם אנשי צבא ומדיניות מתפלגים בדעותיהם על אירוע לפי עמדותיהם הבסיסיות.

עובדה נוספת המחזקת את ההנחה כי עמדות שונות משקפות מערכת אמונות בסיסיות, ולא ניתוח רציונלי, היא עובדת המונוליטיות של עמדה מסוימת בפלחי אוכלוסייה שמאפיינת אותם אמונה מסוימת. כך, למשל, רוב הציבור הדתי והמסורתי מתנגד למסירת שטחים ולוויתורים מפליגים למען שלום (ראה סקר שעשה אשר אריאן, "דעת הקהל בסוגיות של ביטחון לאומי", 1997, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, אפריל 1997).

הניתוח דלעיל מוביל למסקנה, שהמקורות לעמדות כלפי תהליך השלום, ובעיקר כלפי החזרת השטחים, הם ברובם לא רציונליים. להלן אציע תיאור של כמה מהמקורות האלו. אדגיש שוב, שמדובר בהשערות שלא הוכחו במחקר אמפירי.

א.      סיפוק צרכים בסיסיים - טריטוריאליזם. לאדם יש צרכים בסיסיים שסיפוקם מכוון אמונות, עמדות והתנהגויות. צורך בסיסי זה יכול לפעום בעוצמה שונה אצל יחידים שונים. עוצמה חזקה יכולה להשפיע על העדר נכונות לוותר על טריטוריה. ניתן להניח כי גם התומכים בתהליך השלום היו מעדיפים שלא לוותר על שטחים. טריטוריה היא צורך אוניברסלי, שעוצמתו ומידת השפעתו משתנים אצל יחידים שונים.

ב.         השתייכות קבוצתית ולאומית. האדם הוא חיה חברתית, והצורך שלו להשתייך הוא אחד הצרכים הבסיסיים. הצורך בהשתייכות מוביל לקונפורמיות חברתית, כלומר, לכניעה לנורמות הקבוצה שאליה רוצה היחיד להשתייך.  תחושת הלאומיות, המוגדרות כ"תחושת השתייכות לקבוצה שחבריה מאוחדים בקשרים גזעיים, לשוניים והיסטוריים, קבוצה המזוהה בדרך כלל עם טריטוריה מסוימת" ("מילון פונטנה לחשיבה מודרנית"), נובעת מן הצורך בהשתייכות. יש הטוענים כי הלאומיות היא אחד הגורמים החזקים ביותר שעוררו את רגשות ההמונים בהיסטוריה של העולם המודרני.

ואולם יש לציין כי הלאומיות ניתנת לכמה פרשנויות ויכולה לבוא לידי ביטוי באופן שונה אצל יחידים. מבחינה היסטורית, היו תקופות שהלאומיות היתה קשורה דווקא עם הומניזם, ליברליזם ורציונליות. קשר כזה אפשרי אם בדיאלוג שבין היחיד לקבוצה, הדגש מושם על היחיד, וקבוצת ההזדהות אינה נתפסת דווקא כקשורה לגזע, דת וטריטוריה. מסוף המאה ה19-  נקשר רעיון הלאומיות עם טריטוריאליזם, תוך שימת הדגש על הקבוצה הלאומית.

היום, יחידים עשויים להיבדל זה מזה בעוצמה שבה הם חשים את תחושת הלאומיות ובאופן תפיסתם את מושג הלאומיות. לאומיות המזוהה עם טריטוריאליזם ועם קבוצת-אם של גזע ודת, מובילה להגדרת גבולות חדים בין הקבוצה "שלי" לקבוצות האחרות. משא ומתן עם קבוצות אחרות נתפס  כ"משחק סכום אפס", שבו רווח של האחר הוא הפסד שלי, ומתבקש קו נוקשה ותחרותי בניהולו.

ג. הנהייה אחר מנהיג. במצב שבו הערפול והאי-ודאות גדולים, הנתונים הם רב משמעיים וניתנים לפרשנויות רבות. זה מצב שאין בו "פתרון בית ספר", ולכן גם מומחים אינם יכולים להיות מושא להזדהות ולייצוג של קבוצת ההשתייכות. דמות העשויה להיות מושא-הזדהות וייצוג היא דמות המנהיג, המורה או הרב, ההופכת להיות סמכות. את ידיעותיה ועמדותיה יאמץ היחיד.

ד. האמונה הדתית. סקרים מעידים, כאמור, על קיום קשר אמיץ בין אמונה לעמדות השוללת ויתור על שטחים, גם תמורת שלום מלא. דבר זה נובע מציווי הארץ לעם ישראל ואיסור מסירת שטחים לעם זר. האמונה היהודית קשורה גם בלאומיות, במובן של הגדרת העם הנבחר, ישראל, כקבוצת השתייכות. ישראל מוגדר באמצעות טריטוריה המקודשת לו - ארץ ישראל.

ה.              חינוך וסוציאליזציה. תהליכי ההשפעה של דמויות הסמכות הראשוניות הם מהגורמים החזקים ביותר להיווצרות אמונות ועמדות. כך גם תהליכי החיברות  (סוציאליזציה) שעובר היחיד בקבוצות הראשוניות, המשמעותיות לחייו, כמו המשפחה, הגן, בית הספר, ואחר כך קבוצת החברים. תהליכי חינוך וחיברות אלה הם המעצבים את האמונות ביחס לדת, ללאומיות, לטריטוריאליזם ועוד. לא פלא שעמדות הנקבעות בגיל הרך מאפיינות בדרך כלל גם את האדם הבוגר. מעטים יחסית המקרים של שינויי עמדות קיצוניים. רבים הסיכויים שאדם שנולד וגדל בקיבוץ של השומר הצעיר יתמוך בוויתור על שטחים גם בבגרותו - על כל פנים, סיכויים אלה רבים מסיכויי אדם שגדל והתחנך במשפחה דתית, ולאחר מכן התחנך בתנועת נוער דתית. ההתחנכות והשהות במסגרות קבוצתיות הומוגניות מחזקות את העמדה הראשונית, בגלל הלחץ החברתי המופעל ומיעוט החשיפה למידע סותר.

יש כמובן מקרים של יחידים שהפכו לבוגרים בעלי עמדה הפוכה מזו הרווחת  במסגרת החברתית שבה גדלו וחונכו, אך נראה כי התפלגות העמדות ביחס לתהליכי השלום משקפת במידה רבה מגמות דמוגרפיות טבעיות.

ו. עקבות השואה. עמדות שהתפתחו ועוצבו במשך שנים רבות אינן משתנות בנקל. עם זאת, מפגש קונקרטי קיצוני עם נשוא עמדה יכול לנפץ עמדה ולשנותה. להתנסויות קיצוניות יכולה להיות השפעה חזקה פי כמה מניסיונות הסבר, שכנוע ותעמולה. חשיפה כזו יכולה לעצב אמונות ועמדות. המחשה לכך היא ההשפעה שהיתה למלחמת יום הכיפורים על עמדות. עד היום, השואה היא טראומה לניצוליה ולבני הדור השני והשלישי של ניצולים. השואה היא איום קיומי המודחק בלא מודע הקולקטיבי. לקחי השואה משפיעים באופן מודע ולא  מודע על עמדות. ניתן לשער כי אצל רבים, ובהם גם התומכים בוויתורים למען שלום, מקנן הלקח העז שיש להבטיח את קיום העם היהודי תוך הסתמכות על כוחו בלבד. מכאן התחושות ש"העולם כולו נגדנו", של "עם לבדו ישכון" ו"עם במצור". אפשר להניח כי השפעות השואה מצאו ביטוי במדיניות הציבורית ומהממשלתית מאז הקמת המדינה, שכן האליטות השליטות השתייכו לדור השואה. ייתכן שהדבר גם מעודד נקיטת קו תקיף בסכסוך עם הערבים ומצייר אותו כ"משחק סכום אפס".

ז. תפיסה סטריאוטיפית של היריב הערבי. היעדר פגישות ישירות חיוביות עם ערבים גרם לבניית סטריאוטיפ שלילי של דמות הערבי.  תפיסה סטריאוטיפית זו מחזקת ותומכת בעמדות של חוסר אמון בערבים.  בהחלת הסטריאוטיפ השלילי על קבוצה שלמה נוצר מעגל קסמים של עמדה היוצרת תפיסה סטריאוטיפית,  ותפיסה סטריאוטיפית המחזקת את העמדה.

ח.     הקושי לוותר. ויתור על דבר ששייך לנו הוא קשה. מחקרים מלמדים כי הדבר השייך לנו מקבל ערך רגשי מיוחד, לעתים קרובות מעבר לשוויו האובייקטיבי. החוקרים הישראליים עמוס טברסקי ז"ל ודניאל כהנמן הראו, כי הכאב הכרוך בוויתור או בהפסד (ככל שהדבר ניתן להשוואה) גדול מההנאה הכרוכה בקבלת אותו הדבר עצמו. הטיה אינטואיטיבית זו גורמת למשגים רבים בהתנהגות כלכלית. בהקשר לנושא דיוננו, הדבר נכון במיוחד לגבי הדור שנולד וגדל לאחר מלחמת ששת הימים. בשבילו, שליטה בשטחי יהודה, שומרון ורמת הגולן נתפסת כמובנת מאליה. החזרתם או ויתור על חלקם עלולים להיתפס כהפסד כואב מאוד.

ט.             "האויב המשותף". ככל שהדבר מוזר, ניתן לחשוב גם על יתרונות או "רווחים משניים" הקשורים בהמשך המצב הקיים, שבו מוגדרים הערבים כאויבים. זהות קבוצתית מוגדרת לא רק על ידי המשותף לחברי קבוצה, אלא גם על ידי הגבול המבחין בינם לאלה שאינם חברי הקבוצה, ה"אחרים". קיומם של אויבים והצורך להימצא במאבק קיומי עמם מאפשרים אבחנה ברורה בין "אנחנו" ו"הם". מצב זה מצדיק גיוס כל משאבי הקבוצה לשימורה וליכודה. יש אנשים, שבשבילם זה מצב נוח ובטוח יותר ממצבה של קבוצה שמשאביה מופנים אליה עצמה, לעיסוק בערכים ובנורמות הפנימיות שלה. יש הסוברים כי כאשר יושג שלום אמת, תפרוץ במלוא עוזה מלחמת תרבות בין דתיים וחילוניים, או מלחמת המעמדות. (בסקר אריאן, 1997, ענו 32% מהנשאלים שתתכן מאוד, או לפחות תתכן, מלחמת אזרחים).

י.       החשש מפני שינוי. ניתן לקבוע כי מצדדי ושוללי הסכם אוסלו הופתעו באותה המידה ביום שבו פורסם דבר השגתו. אלה ואלה חשו אי נוחות למראה לחיצות היד. התהליך הוא בבחינת שינוי חד. מצב עניינים אחד שרר עד נקודת זמן מסוימת, והתהפך בבת אחת. על פי טיבם, אנשים חוששים משינוי, ושינוי חד קשה לעיכול שבעתיים. התמדת המצב המוכר, גם אם הוא אינו הטוב ביותר, מספקת נוחות פסיכולוגיות. שינוי פירושו אי ודאות ועמימות, הוא מחייב הסתגלות לערכים חדשים והופך על פיה את מערכת האמונות הישנות. לכן הוא מאיים. לכן מתקשים יחידים רבים לעכל את השינויים שחלו בעקבות הסכמי אוסלו. תהליך הסתגלות הוא הדרגתי ולא קל, בעיקר בגלל פיגועי הטרור הנמשכים. גם ההצהרות החריפות של מנהיגים פלשתינאים נגד ישראל אינן מסייעות בהסתגלות אליו.

במאמר זה ניסיתי להצביע על גורמים ותהליכים פסיכולוגיים היכולים להסביר את ההבדלים בעמדות של יחידים וקבוצות כלפי תהליכי השלום בכלל, וכלפי היבטים של ויתור על שטחים בפרט.  הטענה העיקרית היא שהעמדות מייצגות יסוד רגשי ונורמות קבוצתיות יותר מאשר ניתוח רציונלי של יחידים, אף כי גם לניתוחים יש השפעה.  בדרך כלל, הניתוח הרציונלי נועד להצדיק עמדה בסיסית קיימת.

ההבדלים הבין אישיים נוצרים בעיקר בתהליכי חינוך, סוציאליזציה, השתייכות לקבוצות זהות מסוימות וחשיפה למאורעות חיים בעלי משמעות מיוחדת ליחיד.

האם יש מקום לשינוי מהותי בהתפלגות העמדות כלפי תהליך השלום? נראה כי יש לצפות לגידול בשיעור המחזיקים בעמדה התובעת קו תקיף כלפי הערבים ושוללת ויתור על שטחים. הסיבה לכך היא הקשר ההדוק בין תהליכים דמוגרפיים לבין מגמת העמדות המתהוות. הסברים רציונליים, אין בכוחם לחולל שינוי עמדות משמעותי.

לדעתי, שני דברים עשויים בכל זאת לשנות את המאזן הקיים. האחד הוא  אירוע משברי רב-עוצמה בתחום הביטחוני, בדומה למלחמת יום הכיפורים, או משבר בתחום הכלכלי-חברתי.

האחר הוא התנהגותם של מנהיגים. בידי מנהיג הכוח להוליך גם בכיוון שונה מזה של עמדות המונהגים. זאת, בתנאי שהוא מנהיג מקובל, המייצג קבוצת הזדהות והתנהגותו קובעת נורמות קבוצתיות. דוגמה בולטת לכך היא הצלחתו של מנחם בגין לעשות שלום עם מצרים ולהחזיר את כל סיני לידי מצרים.

המחשה לכך ניתנה בתיאור עיתונאי שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" ("הסוחרים ביקשו מרה"מ: תפעל ביד תקיפה", צבי זינגר ונורית פלתר, 7 באוגוסט 97'). זהו תיאור ביקורו של  נתניהו בשוק מחנה יהודה בירושלים, שבוע לאחר הפיגוע. השוק ידוע כמעוז הליכוד, מפלגתו של נתניהו. בתיאור נאמר שראש הממשלה התקבל באהדה ובחום.  נתניהו שאל את אחד הסוחרים: "תגיד, השכנים שלך רוצים עמדה תקיפה או עמדה רכה?" -  "עמדה תקיפה, בטח שתקיפה", השיב הסוחר. וסוחר אחר אמר: "אפילו אם ביבי יחליט לחלק את ירושלים, זה לא יעשה רעש גדול כל כך כמו הרעש שיהיה פה אם המערך יחזיר יישוב אחד".

מצב עניינים כזה מטיל אחריות מיוחדת על מנהיגים.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד