פורצות דרך, משלמות מחיר
פורצות דרך, משלמות מחיר

 

קומץ צעירות בדואיות יצא למאבק על הזכות להשכלה. הן הצליחו להרגיע את פחדי החברה הבדואית, בכך שלא יצאו ממש נגד המסורת, ניצלו את מקורות התמיכה הזמינות,  מילאו ציפיות הורים והפרו אותן כשידעו שהן יכולות לנהל משא ומתן על גבולות אלה. בהתנהגותן יש כל הסימנים לדילמה בין מאבקן כנשים לבין השתייכותן לקבוצה לאומית הנאבקת בחברה השלטת

 

פטמה אחמד קאסם

פטמה אחמד קאסם היא תלמידה לתואר שלישי בחוג למדעי ההתנהגות אוניברסיטת בן גוריון בנגב, עמיתה בבית הספר למנהיגות חינוכית מנדל.

 

החברה הבדואית נמצאת בתהליך של מעבר ושינויים חדים. אלה משפיעים עמוקות על מעמדן של הנשים הבדואיות. בשלב הראשון של תהליך המעבר הפכה האשה הבדואית המסורתית מדמות יוצרת בעלת מקורות כוח וכלים שהקנו לה עוצמה ומשאבים, לדמות צורכת. שינוי זה הביא עמו משבר זהות עמוק המלווה בחוסר הערכה עצמית ובתלות כלכלית וחברתית. עם זאת, יש צעירות בדואיות שנהנו מיישום חוק חינוך חובה, שאילץ חלק מהשבטים לשלוח את בנותיהם ללמוד במחיצת בנים, בניגוד למסורת הבדואים בבתי ספר.

חשיפת האשה הבדואית למערכת החינוך הפורמלי הביאה בהדרגה למשבר עמוק ולשינוי במעמדה. החשיפה הזאת אמורה היתה לפתוח אפשרויות לפני הצעירה הבדואית, אך עומדים לפניה מכשולים תרבותיים של חברה שבטית פטריארכלית המצויה בתהליך מעבר, ומכשולים פוליטיים בהיותה ערבייה בדואית וחלק מהחברה הישראלית.

קומץ קטן של נשים הצליח לפרוץ את גבולות השבט ויצא למאבק על זכותו לסיים לימודי תיכון ואף ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. הראשונות שהצליחו לעשות זאת ניהלו מאבק בכמה חזיתות. חזית אחת היא מול החברה הבדואית השבטית והפטריארכלית, השרויה במאבק על עצם הישרדותה בתוך החברה הישראלית. בתהליך זה, גבולותיה של הפטריארכיה משתנים: אמנם מעגל ההשכלה מתרחב אבל דווקא משום כך, הפיקוח על הנשים מתהדק. הנשים נתפסות כאיום על הסדר החברתי הקיים, ויש חשש שימרדו במסורת הבדואית.

החזית השנייה מתנהלת מול מדיניות משרד החינוך, המקשה על הצעירות הבדואיות ומכשילה אותן בדרך לקבלת השכלה תיכונית, בכך שהוא לא מקים מערכת חינוך נפרדת לבנות, בכך שאין בתי ספר תיכוניים בכל היישובים הבלתי מוכרים. רובן נושרות ממערכת החינוך בלי שזו תטפל בבעיותיהן. רמת החינוך בבתי הספר נמוכה ביותר ואינה מספקת לצעירות מיומנויות המאפשרות להן להתקבל למוסדות להשכלה גבוהה. הצעירות הבדואיות נאלצות להיאבק כדי לקבל חינוך תיכוני, ומאלה שמצליחות, רק קומץ מגיע למוסדות להשכלה גבוהה. מערכת זו ממשיכה לדכא את הבדואיות גם כאשר הן מקבלות תפקידים פורמליים בהוראה, בעיקר באי קידומן במערכת החינוך.

החזית השלישית במאבקן של הבדואיות היא מול המוסדות להשכלה גבוהה, המעמידים קריטריונים לקבלה המתאימים לפרופיל של הסטודנט היהודי-המערבי.

 

                                         *

 

הצעירות שהתבקשו לספר על עצמן ועל הדרך שהגיעו למוסד האקדמי שבו הן לומדות או למדו, הצביעו כולן על החוויה הסובייקטיבית של "להיות ראשונה", והסבירו כיצד הן חוות את החוויה הראשונית הזאת. עאיישה זוכרת את עצמה כ"אחת שגיששה באפלה".  כדיג'ה היתה בוגרת בית הספר הראשונה שהתקבלה לאוניברסיטה. פטמה היתה האשה הראשונה מהשבט שיצאה ללמוד בבאר שבע. הצעירות האלה תופסות את עצמן כמי שהחלו את הפריצה מהמרחב השבטי הבטוח, כמי שבפריצתן יצרו תקדים ומציאות חדשה באוכלוסייה הבדואית. כדיג'ה סבורה כי "תהליך היציאה של האשה הבדואיות לרכוש השכלה אקדמית התחיל, ואין דרך חזרה".

שש מתשע הצעירות שראיינתי העידו, שהתחילו במאבקן לרכישת השכלה כבר בדרך לבית הספר התיכון. ח'ולה: "הייתי הילדה היחידה מהשבט שלנו שרצתה ללכת לתיכון בתל-שבע כדי לסיים את לימודי כיתה י"ב. בנות הדוד שלי, שלמדו אתי עד כה, עזבו. היתה הסעה, אבל מעורבת, לכל השבטים באזור, לכן אבא שלי לא הרשה לי לנסוע עם בני השבטים האחרים באותה הסעה, מפחד שהם 'יתבארדו עלינו', כלומר, יציקו לבנות או יפגעו בהן. בשבועות הראשונים לא הלכתי לבית הספר. בכיתי כל הזמן בלי הפסקה. סירבתי לשבת עם המשפחה, לא הסכמתי לאכול, עשיתי שביתת רעב, אז לא ידעתי שקוראים לזה שביתת רעב. בתקופה הזאת ביקש את ידי בן הדוד שלי. ניצלתי את הרגש האבהי של אבא וביקשתי ממנו שירשה לי להמשיך את לימודי התיכון, גם כתנאי שאני אסכים לאירוסין עם בן הדוד".

סלמא: "למדתי עד כיתה ו' בבית ספר מסוים. הייתי אני וקומץ בנות בודדות שיצאנו מהשבט ללמוד. בית הספר היה מאוד רחוק... היינו צריכות ללכת ברגל, לא היו הסעות לתלמידים כמו שיש היום... אחרי שסיימתי כיתה ו', אני ועוד שתי בנות מהשבט, רצינו להמשיך ללמוד. התחלתי ללחוץ על אבא שלי שירשה לי ללכת לבית ספר בכסייפה, כדי להמשיך ללמוד בתיכון. הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן לאפשר לי זאת, כי לדעתו אני גדלתי ונהייתי לאשה, לכן אי-אפשר להמשיך ולהיות יחד במחיצת בנים, לא של השבט שלנו ולא של שבטים אחרים. בסוף הוא הסכים לשלוח אותי, בגלל הלחץ שלי, לבית ספר של בנות בעזה, שם למדתי עד י"ב".

הפתרון שמצא אביה של סלמא, לשלוח אותה לבית ספר תיכון פנימייתי לבנות בעזה, הוא ייחודי ונדיר במגזר הבדואי. רוב ההורים מעדיפים להפסיק את לימודי הבנות ולא לשלוח אותן לבית ספר תיכון. נראה כי הקמת בית ספר תיכון לבנות על שטח שאינו שייך לשבט זה או אחר, והסעות נפרדות לבנות, עשויות להקטין את הבעיה ולמנוע מאבק בגיל צעיר על זכות כה בסיסית.

עדות נוספת למאבק על המשך הלימודים בתיכון מציגה עאיישה.  "כאשר עליתי לכיתה י', התחלנו את הלימודים חמש בנות. לאט-לאט הבנות נשרו. יום אחד באתי לבית הספר וראיתי שאני הבת היחידה בכיתה של שלושים בנים, אז גם אני הפסקתי ללכת לבית הספר. במשך שבועות המשכתי לברר אם מגיעות בנות לכיתה שלי. יום אחד סיפר לי אחד מילדי השכונה כי תלמידה אחת, שחורה, הגיעה לכיתה י' שלי ללמוד. היא הגיעה מלוד. אז אמרתי לעצמי, לא חשוב מה הצבע שלה או מאיפה היא באה, העיקר שיש בת נוספת בכיתה. חזרתי לכיתה. לאחר כמה ימים הצטרפה אלינו עוד בת, ונהיינו שלוש בנות והמשכנו ללמוד יחד עד כיתה י"ב. במהלך השנים עזרנו אחת לשנייה בלימודים, תמכנו אחת בשנייה, היינו כל כך קרובות, הרגשנו שאנחנו צריכות לשמור אחת על השנייה וכך באמת הצלחנו לסיים את התיכון יחד".

לחץ עבודות הבית יכול גם הוא לגזול מהצעירה הבדואית את זכותה לסיים את לימודי התיכון, למרות מודעות האם לחשיבות החינוך בהתקדמות בתה. המצב הכלכלי הירוד של החברה הבדואית ושיעור הילודה הגבוה הם מכשול גדול לצעירות. אשה מיישוב מתוכנן אומרת: "לימודים לבת זה החיים שלה, אבל זה לא פשוט כאשר יש 14 ילדים קטנים בבית ואין מי שיעזור. לא היתה לי ברירה, שכנעתי את אבא שלה שהיא תשב בבית ותעזור לי".

מעדותם של בני השבטים הבדואים עולה, כי מה שמונע מבנות לקבל השכלה היא העובדה שאין בית ספר תיכון במקום המגורים, ושהם מבקשים לעשות הפרדה במערכת הלימודים, במיוחד בגיל ההתבגרות, בין בנים לבנות. הדרישות האלה ידועות לבכירי העובדים במערכת החינוך, אך אינן חודרות לתודעת קובעי המדיניות. אלה אינם מתאמצים למצוא חלופה המתאימה למסורתם של הבדואים ולתרבותם, ומתעלמים מבקשות חוזרות ונשנות של ההורים להקים בית ספר תיכון נפרד לבנות, באחד או בשניים מן היישובים המתוכננים, ולהנהיג הסעה נפרדת לבנות. הפרדה כזו מקובלת במגזר הדתי במדינה, מה שמעיד על אפליה ממסדית גלויה.

המאבק על המשך הלימודים בתיכון חיזק את הצעירות שעמדו בכך ועזר להן לרכוש מיומנויות, שהיו להן לעזר במאבקיהן הבאים להמשיך ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. מאבקן של הצעירות על המשך הלימודים בתיכון היה הזירה הראשונה לפיתוח כושר המנהיגות שלהן. הוא חיזק את הצעירות והכין אותן למאבק בעתיד. באמצעותו רכשו גם מיומנויות למשא ומתן עם ההורים ועם אנשי השבט. ח'ולה: "כשסיימתי את לימודי התיכון היתה לי הרגשה כי המחסומים הגדולים מאחורי. סירבתי להתחתן עם בן הדוד שלי, וזה היה המכשול הגדול ביותר. הייתי בטוחה כי עם החלטיות ועקשנות אנצח במאבק ואצליח לצאת מחוץ לבית ללמוד גם באוניברסיטה".

 

                                          *

 

צעירות משכילות יוצרות איום על מעמד הנשים בשבט, ובמיוחד מעמד הנשים המבוגרות, המנסות בתגובה להצר את צעדי הצעירות. בחברה פטריארכלית שבטית, הנשים המבוגרות הן המנגנון המשמר את הסדר הקיים, והן הדואגות לכך שהצעירות לא יפרו את כללי השבט. בחברה הבדואית בנגב קיבלה האשה המבוגרת, שעברה את גיל הפוריות, מעמד שאיפשר לה חופש תנועה ויכולת להשתתף בחיי השבט ואף בקבלת ההחלטות. היום השתנו הדברים, ומה שחשוב הוא לדבר עברית ולהיות מסוגל להגיע לבאר שבע ולמלא את כל הצרכים בלא עזרה וגישור.

חוסר ההשכלה של הבדואיות המבוגרות מעמיד אותן במעמד נחות מול הצעירות שיוצאות לרכוש השכלה. עאיישה: "אמא שלי לא איפשרה לאחותי הגדולה ללכת לבית הספר. היא מאוד עקשנית, אף אחד לא היה יכול לשנות את דעתה או לגרום לה לחזור בה. היא רצתה שאחותי תעזור לה בעבודות הבית. אחותי בכתה ולא אכלה וגם זה לא עזר".

אופן הלבוש גם הוא יכול להיות זירה שבה תוקפות הנשים הבדוויות המבוגרות את הצעירות. הרכילות על לבישת מכנסיים, למשל, המזוהים עם העולם המערבי, היא מנגנון לשימור המצב הקיים. סוקיינה: "הנשים מרכלות על בנות שלובשות מכנסיים, אין להן מה לעשות. הן כל היום מסתכלות מי יוצאת ומתי חוזרת ומה היא לובשת ואיך היא מתנהגת. אני מעדיפה ללבוש חצאית ארוכה ולשים מטפחת על הראש".

כדי לבדוק עד כמה מופקדות הנשים המבוגרות על הצעירות ומה מידת הדיכוי שהן מפעילות עליהן, שאלתי בקבוצת המיקוד הטבעית, את הנשים וגם את הגברים, מה דעתם על חלוקת התפקידים בבית. הנשים והגברים, ביישובים המתוכננים וביישובים הלא מוכרים, הביעו התנגדות נחרצת לכניסתו של גבר לספירה הפרטית, כאשר אשתו יוצאת לספירה הציבורית. שאלתי את הנשים המבוגרות ביישוב מתוכנן, איך ירגישו אם בניהן ישתתפו בעבודת הבית, בעוד נשותיהם לומדות או עובדות, ואלה היו התגובות: "רק כאשר האשה חולה מאוד הגבר יכול לעזור לה ולהכין לעצמו אוכל או תה"; "האשה המשכילה של היום - האף שלה בשמים. היא משוויצה לפניו שהיא מלומדת ושהיא מקבלת משכורת. היא רוצה שהוא יהיה אשה ויטפל בילדים ושהיא תשב לנוח. אלוהים ברא את האשה כדי לטפל בילדיה ובבעלה. זה התפקיד שלה".

גדולת הצעירה הבדואית היא ביכולתה למרוד בתהליך החיברות שהוכנה אליו, להפר את הכללים בשקט ולפרוץ למוסדות להשכלה גבוהה תוך כדי תמרון, גם של הנשים המבוגרות. בנוסף לכך, הצעירות צריכות לעבור מסע של התמודדות בתוך הבית, מסע מייגע ביותר לפי עדותן. בחברה הפטריארכלית השבטית על האשה להתמודד עם בני המשפחה הקרובים, אב, אם, אח ואחות, סבא וסבתא ולפעמים קרובים אחרים. גם כאשר האב נותן תמיכה עקרונית לפריצה של הצעירה, הוא מתקשה ליישם זאת בהתנהגות תומכת ולעמוד בלחץ החברתי. וכך הצעירה נדרשת לנהל משא ומתן עם האב, האם, הסב והסבתא, האח והאחיות ולפעמים הדודים ובני משפחה אחרים.

ח'ולה: "אבא שלי אמר לי, 'עכשיו תתחתני ויהיה לך בית משלך, יהיו לך ילדים, תגדלי אותם וזה יותר טוב'. לא ידעתי מה עלי לעשות. האם לנקוט עמדה עקרונית ולסרב לאירוסין, או לנצל את המצב ולמשוך עד לסיום התיכון ולאחר מכן להצהיר שאני לא מוכנה לכך? במצב הטבעי, כאשר הקרובים לא באו לדבר עם אבא, הוא היה נרגע ואומר לי: תמשיכי ללמוד, זה טוב, כך צריך להיות. כאשר היו חוזרים לדבר אתו, עוד פעם היה מתעצבן וצועק עלי: את גורמת לי בעיות ובושות. אין יותר בית ספר. למחרת היום הייתי מתגנבת בשקט אליו, מנצלת את הרגש האבהי החם שיש לו כלפינו, בתקווה שירשה לי ללכת לבית הספר. ואכן היה מרשה..."

המצב שמתארת ח'ולה משקף בעוצמה את מידת הבלבול של ההורים בתהליך המעבר. הם נקרעים בין הנאמנות לנורמות השבטיות לבין צורכי העולם החדש "המודרני", שבו השכלה היא כלי הכרחי. הבלבול במציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית של הבדואים הופך להיות מסוכן, אלים ומאיים על הצעירה הבדואית פורצת הדרך.

גם האחים משתתפים במשחק הכוח הזה. סלמא: "אף-על-פי שאני נשואה, אחי מתערב לי בחיים. הוא יותר גרוע מבעלי. הוא רוצה להגביל את היציאות שלי מהשבט לבאר שבע. כדי לבלום אותו, אני משתפת את אבא שלי בכל מעשי ומגייסת אותו לצדי". ח'יזראן: "הייתי עסוקה מאוד בהכנות לפסטיבל. הייתי צריכה להישאר בלילה כדי לסדר את כל העניינים. כאשר חזרתי הביתה, אחי התחיל לצעוק עלי, 'אין אצלנו בנות שנשארות מחוץ לבית עד אמצע הלילה', והרים את היד להרביץ לי. אבא שלי החזיק לו את היד ואמר לו: 'כל עוד אני חי, אני אחראי לה ולא אתה'. גם אמא שלי התחילה לעזור לאח ולהסית אותו נגדי ואמרה: 'הוא האח שלה, הוא יכול להרביץ לה, צריך מישהו שירסן אותה'. אבא שתק. ראיתי את המבוכה, את הלחץ. בשתיקה ובבכי הלכתי לישון, ועוד פעם בלי אוכל".

ח'יזראן מספרת עוד: "גדלתי בבית שלא הייתי אהובה בו, משום שנולדתי בת ולא בן. הייתי מוזנחת. הייתי חולמת להיות גבר, הייתי רואה בחלום מלאך שהופך אותי מאשה לגבר. כדי שיאהבו אותי ויכבדו אותי הייתי צריכה להיות גברית, להתלבש כמו גבר, להתנהג כמו גבר ולעשות מעשים של גבר. אבא שלי עודד אותי מאוד ללכת בכיוון הזה, ידעתי שזה גורם לו אושר, ואני במודע רציתי לגרום לו להיות מאושר... כאשר קיבלתי את הווסת הראשונה, שבוע ימים הייתי בטראומה. ראיתי שהחזה שלי גדל והסתרתי אותו. לא אהבתי את עצמי כאשה. עד גיל 13 הצלחתי להכחיש את הנשיות שלי. המפנה חל כאשר אבי החליט לשלוח את אחי עם בני הדודים לחיפה, ללמוד שם בבית ספר תיכון. הייתי בטוחה שהוא ישלח גם אותי, כי הרי כל הזמן עשיתי כל מה שהאח שלי עשה ואפילו יותר, והכנתי את עצמי למסע כמו כולם. אבל בן דודי אמר לי: 'לא, את לא נוסעת. בנות לא נוסעות לצפון ללמוד'. עניתי לו: 'עוד תראה!' נדהמתי למשמע אוזני כאשר אמר לי אבא: 'לא, את לא נוסעת'. ושאלתי למה? והשיב לי: 'כי את בת'. בכיתי כל הלילה, כתבתי לו מכתב שאני שומרת אותו עד היום. במכתב אמרתי לו, אתה מקבל שאעבוד מחוץ לבית, לרעות צאן, הסכמת שאשב אתך בדיוואן. עכשיו כשאני רוצה משהו לעצמי אתה נזכר שאני בת. מאז התחלתי לטפח את הבת שקוראים לה ח'יזראן. החלטתי להוכיח לכולם שאני מסוגלת יותר ממה מסוגלים הגברים למרות היותי אשה'".

בדירוג שעשו הסטודנטיות לבעיות שהן מתמודדות עמן, הן הצביעו על ההתמודדות החברתית עם הבית וחברי השבט כעל הדבר הקשה והפוגע ביותר. הצעירות מנסות להרחיב את גבולות המרחב הבטוח שלהן ולרכוש מחדש כלים שיהוו משאב שיחזיר להן את הערך והכבוד העצמי, ולרכוש כלים להתמודדות עם העולם "המודרני", אבל הן נבלמות בעוצמה על ידי חברי השבט. הן  נאלצות לצעוד בהחלטיות אבל בלי לקרוא תיגר על הנורמות של השבט, כדי להגיע למטרה שהציבו לעצמן.

 

                                         *

 

מאבקה של כדיג'ה לזכותה להשכלה הצליח, וכללי השבט איפשרו את יציאתה מגבולותיו; אך כאשר ניסתה לפרוץ נורמה נוספת הקשורה בדפוס הנישואין המקובלים, נבלמו בעוצמה היא ומשפחתה הגרעינית.

כדיג'ה: "בחור בדואי ביקש את ידי. שתי המשפחות הגרעיניות הסכימו והסדירו את החתונה ואף קראנו אל-פאתחה. אני משבט שנחשב לבדואי גזעי, תיאהא, והבחור היה שייך לשבט של בדואים פלאחים שנחשבים לנחותים על-פי ההירארכיה של השבטים הבדואים בנגב. להפתעתי, לא רק בני השבט שלי התנגדו לשידוך הזה, אלא גם בני שבטים אחרים השייכים לאותו ייחוס ומעמד של השבט שלנו. הלחץ התחיל על אבא שלי, מצד המשפחה שלו. הבית שלנו הפך לגיהנום במשך כמה שבועות. גברים משבטים אחרים אספו, עם הקרובים שלי, את כסף המוהר שהורי החתן נתנו לאבא שלי, החזירו להם אותו ואמרו להם שנישואין אלה לא ייצאו לפועל בשום פנים ואופן. כל זאת בלי ידיעתו של אבי. לא נשאר לו אלא להיכנע בעל כורחו ללחץ המשפחה המורחבת... אם השכלה לא פותחת את האופקים ומשנה את הדעות והעמדות של האנשים - גברים כנשים - למה אנו צריכים אותה? דווקא המשכילים והצעירים של השבט הם אלה שהובילו את ההתנגדות לשידוך בין השבט שלנו לבין השבט השני".

פורצות הדרך קובעות לעצמן סדר עדיפויות של תחומי המאבק בפטריארכיה. הן יודעת היכן הן יכולות לפרוץ ומהם הכללים שלפיהם ינהגו כדי לעבור זאת בשלום. הצעירות מבחינות כי עדיין מוקדם להעז ולפרוץ את הנורמות האלה. הן ידעו שאפשר להתחיל במאבק לרכישת השכלה, אך בעניין דפוסי הנישואין רובן  מקבלות את גזירת השבט, שעל-פיה הוא יקבע עם מי יתחתנו ועם מי לא.

ובכל זאת יש קונפליקט בין ההשכלה ודפוס הנישואין. הדפוס המקובל בחברה הבדואית הוא של נישואיי קרובים. שש מהסטודנטיות סיפרו שבן דודן איים עליהן שלא יתחתן אתן אם ימשיכו בלימודיהן. צעירות אלו בחרו בלימודים, בידיעה שבכך הן מסכנות את סיכוייהן להתחתן.

ח'ולה: "לאחר שסיימתי תיכון בא הדוד שלי ואמר לאבא, 'אם היא לא רוצה  - יש לי חמישה בנים'. הוא ביקש את ידי לאחד מחמשת בניו. שאני אבחר לעצמי. הרגשתי כמו גדי המוצג למכירה. בושה נוראה. אמרתי לאבא, 'מה זה, אני מוצגת למכירה?... כאשר לא הסכמתי להתחתן עם בן הדוד שלי, אחד השייחים המכובדים ביקר את אבא שלי ואמר לו: 'ממתי יש לבדואים בנות שמסרבות לרצונם של האבות שלהן? אנחנו הבדואים שוחטים את הבנות שלנו ואף אחד לא מעז לשאול אותנו שאלות, והבת שלך מסרבת ואומרת לך לא?"

נישואים חוצי שבטים, אפילו מאותו ייחוס, הם מעטים. ח'ולה: "בשבט אלקדיראת, שממנו אני באה, אני יכולה לסרב להתחתן עם בן הדוד שלי, אבל על-פי המסורת אני חייבת להתחתן בתוך השבט שלנו ואין לצערי הרבה בחירות. אז בתוך כל המאבקים, הנושא כלל וכלל לא העסיק אותי. המלחמה שלי היא להמשיך ללמוד". ח'ולה ניהלה מאבקים קשים כדי להשתחרר ממסורת הנישואין ותכננה את השלב הבא של המאבק על הלימודים. אין היא רוצה לחשוב על נישואין בגיל הזה ומעדיפה ללמוד, אף שהיא יודעת שתהיה לה בעיה כאשר תרצה להתחתן, משום שהיא מחויבת להתחתן בתוך השבט ואולי לא יהיו בנים המתאימים לה.

לפי המנהגים הבדואיים, צעירות מתחתנות כשהן בנות 17 או 18. כאשר הצעירה הבדואית מחליטה ללמוד במקום להתחתן היא פוגעת בסיכוייה למצוא חתן. בעיה נוספת היא התחרות עם נשים מחוץ לנגב, שמחריפה בעידן המגעים הפוליטיים בעניין יישוב הסכסוך הישראלי-ערבי. עאיישה: "היום הרבה משכילים בדואים מתחתנים עם בחורות מחוץ לנגב, שלמרבה הפלא הן לא משכילות. הן יושבות בבית ולא עובדות. קשה להבין זאת".

פורצת הדרך הבדואית לא מוצאת חתן משכיל גם בשל תדמיתה כמשכילה. כדיג'ה: "כנראה המשכילים הבדואים מפחדים מן המשכילות הבדואיות, או שהן לא מספיק צעירות בשבילם... צעיר בדואי משכיל אמר לי: 'אני רוצה להתחתן עם בדואית משכילה אבל שקטה, ששומרת על המסורת הבדואית, לא כמו הבנות האלה באוניברסיטה. הן כמו גברים ואין מי שישמור עליהן או ירסן אותן'". האמירה הזאת מבטאת את הבלבול של הצעיר הבדואי. מצד אחד הוא רוצה להתחתן עם אשה משכילה, ומצד אחר הוא רוצה אשה שקטה.

החברה הבדואית חוששת הן מהערכים שמייצגת החברה המערבית, ממתירנות ושחרור האשה, ומהמשטר הדמוקרטי הנהוג בה, הנוגד במהותו את שלטון השבט. איום נוסף הוא הישגיה של האשה המערבית ומידת החירות והשליטה שיש לה בחייה בהשוואה לאשה הבדואית, הנתונה לפיקוח הורים או אחים. הבדואים חוששים שבאמצעות המוסדות להשכלה גבוהה יבואו בנותיהן במגע ישיר עם החברה הישראלית, ויתבעו לעצמן אותה מידת חופש בחייהן. כדי לצאת את גבולות השבט על הצעירות להפיג את החששות האלה ולהרגיע את החרדות.

ח'ולה: "אבא פחד שמגע ישיר עם יהודיות ישפיע עלי לרעה ואני אפגע בו. שכנעתי אותו שאין לו מה לדאוג ולעולם לא אעשה דברים שיפגעו בשמנו הטוב". סוקיינה: "אבא התנגד בתוקף שאשאר לישון מחוץ לבית, אם במעונות ואם בדירה שכורה. גם על זה היה מאבק, שכנעתי אותו שמסוכן יותר שאחזור הביתה בערב ושבטוח יותר להישאר לישון בעיר. בסוף הוא הסכים רק בתנאי שאגור עם בדואיות".

פחדם של הבדואים מהשפעת הצעירות היהודיות בא לידי ביטוי גם בסירובם שבנותיהם ידברו עברית. העברית נתפסת כשפת האויב וכשפת השליט, ואשה הבקיאה בשפת השולט מאיימת על עצם קיומה של החברה הבדואית. סלמא: "אם תפלטי מלה בעברית כאשר את מדברת עם בני המשפחה, כולם יירדו עליך ויגידו, תראו אותה, היא מדברת עברית, היא כבר משכילה ומלומדת, לא יודעת לדבר ערבית".

הפחד הסמוי נוגע לסממן נוסף של המערביות, המכנסיים. סלמא: "פעם פניתי לאשה מבוגרת בשבט שלנו וביקשתי ממנה, בנוכחות בעלה, להצטרף אלינו לטיול של נשים לאשקלון. כשראה אשה מבוגרת עוברת לידינו פנה אליה ואמר: 'בואי, יא חג'ה, תשמעי מה סלמא רוצה. היא רוצה להוציא את הנשים שלנו לטיול כדי להוריד את הבגדים שלהן ולהלביש להן מכנסיים'". קבוצת גברים בתוך היישוב: "הנשים היוצאות ללמוד, לא כולן אבל רובן, מופקרות. כל אחת יש לה פלאפון ומדברת עם החבר שלה בלי בושה. הן נעשו גרועות יותר מן היהודיות, היהודיות רגילות לחופש, לא כמו הבדואיות".

 

                                           *

 

קושי אחר העומד לפני הצעירה הבדואית נעוץ בממסד החינוכי הישראלי. רמת הלימודים במגזר הבדואי נמוכה ואינה מכשירה את התלמידים לתחרות עם עמיתיהם היהודים בקבלה למוסדות להשכלה גבוהה. לדעת הצעירות הבדואיות, משרד החינוך אחראי למצב הזה. לטענתן, מדיניותו עדיין מונחית על-פי הקודים השבטים, בכוונה לשמר את הפער הקיים בין החברה הבדואית לחברה היהודית. ח'ולה: "כאשר התחלתי ללמוד בכיתה [כיתת סיעוד], הרגשתי שאני בכיתה א' ושהסטודנטים היהודים סיימו תיכון". כדיג'ה: "לצערי הרב, משרד החינוך ממנה מנהלים על-פי מפתח שבטי, כדי לרצות את מנהיגי השבטים השייחים שמשרתים את האינטרסים שלהם". 

מערכת החינוך התיכונית בבתי הספר בנגב גם מתאפיינת באוריינטציה גברית, שמקשה על הבדואיות, בכך שאינה מכירה בצורך הייחוד לקיים בתי ספר נפרדים לבנים ובנות, עם מגמות נרחבות, מצוידים בכל הציוד המתאים לקידום הבדואיות.

הסטודנטיות הבדואיות מציבות למשרד החינוך אתגר: לנהוג בחברה הבדואית לפי כללי החברה המודרנית. כדיג'ה: "שמעתי את מנהל המחוז, בכנס שדן בהמלצותיה של ועידת כץ על מצבו הירוד של החינוך בחברה הבדואית, אומר: 'בתשובה לשאלה למה אין מנהלות בדואיות, ההורים עדיין לא מקבלים את הרעיון שאשה תנהל בית ספר'. מעניינת הרגישות שמפגין מנהל המחוז באשר לרצונם של ההורים הבדואים בנגב. כנראה לא הגיעו לאוזניו הבקשות החוזרות ונשנות של ההורים לאפשר לבדואיות ללמוד בבתי ספר בנפרד מן הבנים".

כדיג'ה מציעה אסטרטגיה, כיצד לשבור את מדיניות משרד החינוך ולא לרפות את ידי הצעירות: "נשים בדואיות צריכות להתחיל להעז ולגשת למכרזים אף-על-פי שהן יודעות שסיכוייהן לקבל את התפקיד אפסיים. צריך לנסות לשבור את הקרח".

בקרב תלמידים בבתי הספר התיכוניים אין כמעט כל מידע על המוסדות להשכלה גבוהה. העולם הזה מסתורי גם להורים. חוסר הידע הוא מכשול גדול לצעירות הבדואיות. כדיג'ה: "בתיכון השתתפתי בקורס שנקרא 'מעורבות חברתית'. רק דרך הקורס הזה שמעתי על האוניברסיטה. ההורים והתלמידים חושבים שלימודים באוניברסיטה עולים המון כסף, וזה נכון, אבל הם לא יודעים שיש אפשרויות לעבוד קצת, או לקבל מלגה כמו פר"ח והלוואות למיניהן".

קשיים אחרים הם לוגיסטיים. היעדר תחבורה ציבורית, הן ביישובים המתוכננים והן בכפרים הלא מוכרים, הוא מכשול ממסדי שהיקשה על יציאתה של הצעירה הבדואית מתחום השבט. ראבעה: "בימים שלמדתי לא היתה תחבורה ציבורית שיצאה מתל שבע. לא היה אוטובוס שיצא מהיישוב. כל בוקר הייתי צריכה ללכת קילומטרים עד הכביש הראשי כדי להגיע לבאר שבע". ח'ולה: "בתור ילדה הלכתי שלושה קילומטרים כדי להגיע לבית הספר אלסייד. בדרך לאוניברסיטה הייתי צריכה ללכת כל יום שני קילומטרים כדי להגיע לכביש הראשי, ומשם לבאר שבע. בחורף היו לפעמים מים בוואדי ולא יכולתי לעבור".

 

                                          *

 

לאחר שבאו לאוניברסיטה, מתמודדות הצעירות הבדואיות עם מכלול  מכשולים. נורמות השבט איפשרו לפורצות הדרך ללמוד רק בקרבת המרחב השבטי הבטוח בשבילן. לכן המוסדות העיקריים להשכלה גבוהה, שבהם הן לומדות, הם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומכללת קיי. גברים בדואים, לעומת זאת, יכולים לעזוב את הנגב וללמוד בכל האוניברסיטאות בארץ ואף מחוצה לה.

המוסדות להשכלה גבוהה הם זירת התמודדות נוספת. לפני שהן באות לשם  נדרשות הבדואיות להתמודד עם תנאי קבלה המתאימים לפרופיל הישראלי, ולהתפשר על תחומי הלימוד. לאחר שהתקבלו עליהן להיאבק בשלושה תחומים לפחות. בתחום האקדמי-הישגי, הצעירה נדרשת לגשר על הפער בין רמת החינוך הבדואי לרמת החינוך הישראלי. בתחום האדמיניסטרטיבי, הקריטריונים לקבלת שירותים מפלים את הצעירות לרעה בהיותן מיעוט. בתחום החברתי-תרבותי, השפה העברית הזרה להן, ועוד יותר זרה להן השפה האנגלית הנדרשת לפעמים ללימודים. ובצד אלה, הצעירה מתמודדת בתוך כותלי הקמפוס עם פטריארכיה מורכבת של הסטודנטים מכלל החברה הערבית.

באוניברסיטת בן-גוריון נדרשות הצעירות לעמוד בכל הדרישות שבהן עומדים הסטודנטים היהודים, והן מקבלות אותו היחס שניתן לישראליות ותיקות. בכך למעשה נוקטת האוניברסיטה מדיניות המפלה לרעה את הבדואיות, כחלק מכלל המיעוט הפלשתיני בישראל. בזמן שאוניברסיטה מסייעת לעולים חדשים, היא מתייחסת לסטודנטיות הבדואיות כאילו היו ישראליות ותיקות. רשויות האוניברסיטה מתעלמות מן העובדה שהעברית נלמדת בבתי הספר הבדואים כשפה שנייה, אחרי שפת אם, ושידיעת העברית נשארת פסיבית בשל ההפרדה בין היישובים הבדואים ליישובים הישראליים. ראבעה: "חומר הלימוד היה לי קשה. עד כיתה י"ב למדנו בתל שבע בשפה הערבית, ופתאום אני צריכה ללמוד בשפה העברית". סומיה: "שבועות הסתובבתי בקמפוס בוכה, הייתי נכנסת להרצאות ויוצאת כפי שנכנסתי. לא הבנתי שום דבר ממה שאמר המרצה. אני למדתי פיזיקה, ולא היסטוריה. מה לי ולכל זה. חשבתי לעזוב, ומיד חשבתי שאסור לי להתייאש, אני מוכרחה להצליח".

העמידה במבחן הפסיכומטרי היא מכשול אדיר לפני הצעירות הבדואיות בהתחשב ברמת הלימודים הנמוכה. ב1997- התקבלה לראשונה סטודנטית בדואית לפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון, לאחר לימודי הכנה (פעם בשבוע) במשך שנתיים במסגרת פרויקט של ניצני רפואה שהכין תיכוניסטים בדואים ללימודים במדעי הבריאות. הצלחתה הבלתי מעורערת של הסטודנטית הבדואית, זו השנה השלישית, מעידה על חוסר המשמעות של הציון הפסיכומטרי כמדד להצלחה.

מכשול נוסף הוא הגבלת גיל הזכאות לנרשמים למחלקות מסוימות, כמו המחלקה לסיעוד והמחלקה לעבודה סוציאלית. עאיישה: "לאחר שסיימתי תיכון נרשמתי למחלקה לסיעוד באוניברסיטת בן-גוריון. החלום שלי היה להיות אחות. לא ידעתי שאחד מתנאי הקבלה היה גיל 20 מינימום. הודיעו לי שבגלל הגיל לא התקבלתי". בשל חוסר המודעות של מקבלי ההחלטות במוסדות להשכלה גבוהה, הצעירות מופלות לרעה. הם אינם יודעים כי אם הצעירות לא יתקבלו לאוניברסיטה מיד לאחר לימודי התיכון, הן עלולות לאבד כל אפשרות ללמוד בחייהן. בנוסף לכך, יש מדיניות סמויה המעדיפה יוצאי צבא, ואלה נרשמים כמובן למוסדות להשכלה גבוהה אחרי גיל 20.

הפליית הסטודנטיות הבדואיות לרעה וההתייחסות אליהן כאל אזרחיות ותיקות מתבטאות גם בקריטריונים שמציבה האוניברסיטה לקבלת שירותים: מלגות, מעונות ועבודות. קריטריונים אלה, כגון שירות בצבא, מותאמים לפרופיל של הסטודנט היהודי ומתעלמים ממצבן הכלכלי של הבדואיות ומתנאי המגורים שלהן. הבדואיות אינן מקבלות מלגות בטענה שלא שירתו בצבא, ואינן זכאיות לגור במעונות מפני שהן גרות בקרבת האוניברסיטה. רשויות האוניברסיטה אינם רגישים  לתנאי המגורים המחפירים של הסטודנטיות: הן בכפרים הבלתי מוכרים, החסרים כל שירותים בסיסיים שממשלה מחויבת לספק לאזרחיה, כמו חשמל, מים, תחבורה וכבישים, והן ביישובים המתוכננים, שבהם אין תנאים נאותים ללימודים בשל הילדים בבית, החסרים מקום לשחק.

יש לציין, עם זאת, כי זה כמה שנים מתקיימות באוניברסיטת בן גוריון יוזמות התומכות בצעירים וצעירות בדואים, ומעודדות אותם להישגים אקדמיים וסגירת  הפער.

הצעירות הבדואיות מותחות ביקורת על חוסר הרגישות וחוסר הידע של המרצים במוסדות להשכלה גבוהה, ביחס לצורכיהן המיוחדים כנשים בדואיות ולמצבן הפוליטי המיוחד. הן מרגישות בודדות, חסרות תמיכה ומופלות לרעה בהשוואה לעולות החדשות מרוסיה ומאתיופיה, הזוכות לייחס אוהד יותר של סגל ההוראה.

ח'ולה: "עברתי הכול לבד, בלי שום תשומת לב מיוחדת שקיבלו הרוסיות והאתיופיות במחלקה. לא הרגשתי שהמורים ערים או רגישים לכל מה שאני עוברת. לאחרונה נפגשתי עם אחת הרופאות שלימדה אותי שנה קודם. התפתחה בינינו שיחה וסיפרתי לה חלק ממה שעברתי. היא נדהמה ואמרה לי: ח'ולה, כל זה עבר עליך ואנחנו לא ידענו כלום".

לא כל הצעירות שמתחילות ללמוד מסיימות את לימודיהן. כמה מהן נפלטות מן המערכת.  עאיישה: "היינו שבע בנות בקורס של גננות במכללת קיי. שתי בנות נכשלו בשני מקצועות והמכללה הפסיקה את לימודיהן... מאוד כאב לי על שתי הבנות שלימודיהן הופסקו בשנה הראשונה. לא היתה להן כל תמיכה - לא מהמשפחה ולא מהמורים, וכך הן נפלטו". הדוגמאות האלה מעידות שיש שלא יכלו לעמוד בלחצים ולהתמודד עם מכלול המכשולים. חברותיהן, שהצליחו לעשות זאת, ניחנות ביכולות ובתכונות מיוחדות.

משום שפורצת הדרך הבדואית נבלמת במערכת של מכשולים, היא מתפשרת על תחומי הלימוד. הצעירות מנמיכות את ציפיותיהן, לא רק בשל מגבלות המוסדות להשכלה גבוהה אלא גם עקב מגבלות המסורת. סומיה רצתה ללמוד פיזיקה ומחשבים וויתרה על רצונה זה לטובת מילוי ציפיות אביה, רק כדי שיאפשר לה לצאת ללמוד. ח'יזראן: "רציתי ללמוד משפטים ולא התקבלתי בגלל הפסיכומטרי. רציתי להיות המשפטנית הבדואית הראשונה. רציתי להיות משהו מעצמי, שונה. מאוד לא רציתי להיות כמו אף אחת הן". שבע מתוך תשע מרואיינות העידו שרצו ללמוד מקצועות אחרים, אך התפשרו.

עד 1997 הצליחו רק עשר סטודנטיות בדואיות לסיים את לימודיהן באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, האוניברסיטה היחידה שבה רשאיות הבדואיות ללמוד בשל קרבתה למרחב השבטי הבטוח בשבילן. מספרן עלה וממשיך לעלות, דבר שמראה כי הסטודנטיות הבדואיות היו למודל והצליחו לסחוף אחריהן צעירות אחרות, ובכך ליצור שינוי בלתי הפיך בחברה הבדואית.

 

                                            *

 

הצעירות פורצות הדרך קובעות לעצמן את הגבולות. הן גילו מודעות רבה למצב החברה הבדואית ולמעמד הרגיש בתוכה, ותימרנו בהצלחה.  סומיה: "נמנעתי מכל קשר עם בנים מהשבט שלי או משבטים אחרים, כדי לא לפגוע בכבוד משפחתי. הכבוד שלי הוא הכבוד של כל המשפחה ושל כל השבט". ח'יזראן: "ידעתי שאסור לי להתאהב. כדי שאוכל להמשיך לצאת ללמוד ולהתקדם, אני צריכה להקריב את אהבתי. אם לא, אפסיד את שניהם - לא אלמד ולא אוהב". עאיישה: "נמנעתי מכל קשר עם בני שבטים אחרים".

הסטודנטיות הבדואיות גייסו לטובתן כל גורם שיכול היה לחזק אותן ולשרת את מטרתן. תמיכת אחת הדמויות הגבריות במשפחה הגרעינית היא הכרחית, בדרך כלל האב או האח הבכור. עאיישה: "לעולם לא אשכח את המשפט של האח הגדול שלי, שהיום הוא רופא ילדים: 'אפילו אם לא רק בכיתה שלך אין בנות, אלא בכל בית הספר לא יהיו בנות, את חייבת להמשיך ללכת לבית הספר עד סיום כיתה י"ב'". ח'יזראן: "גדלתי כילדה של אבא, הלכתי אתו לדיוואן, איפה שישבו הגברים, ושמעתי על מה הם מדברים. הוא שתמך בי כאשר החלטתי להמשיך את לימודי". במקרה של כדיג'ה היתה גם תמיכה של האם בבת. יש לציין כי האם היא בת של אחד השייחים המכובדים בנגב.

 בשעת הצורך הצעירות לא היססו לגייס את כל הגורמים העשויים לעזור להן במשא והמתן המתנהל בינן לנורמות השבטיות, כמו הדת. כמה מהצעירות נתלו בטיעונים דתיים כדי להתחמק מאירוסיהן לבן הדוד. ח'ולה הכריזה באוזני אביה ש"הנביא ציווה על כל מוסלמי ומוסלמית ללמוד", ועאיישה טענה ש"הנביא דרש מההורים לבקש את הסכמתן של הנשים בעניין בחירת בן הזוג ולא לכפות עליהן שום נישואים".

בהתמודדותן בזירה הציבורית זיהו הסטודנטיות הבדואיות דמויות שיכולות לתמוך בהן - מתוך החברה, אך לרוב מחוץ לה. ח'ולה: "בשנה שנייה הייתי צריכה להיות בהתנסות שמתחילה בשש בבוקר. היה בלתי אפשרי כמעט להגיע לבית החולים, במיוחד בחורף. עוד פעם התחילה המלחמה עם אבא. הוא התעקש שכל יום אחזור לישון בבית. אז פניתי לרופא בדואי מכובד ומקובל על אבא, וגם לאיש דת שמקובל עליו. לשניהם הסברתי את הבעייתיות וביקשתי את עזרתם. הם באמת פנו לאבא שלי והוא הסכים, רק בתנאי שאגור בבית שכור עם סטודנטיות בדואיות ולא במעונות עם היהודיות".

הבדואיות שבאות ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה רגישות לכללי השבט, מתנהגות לפיהם ואף מבליטות את קנאותן לשמור עליהם. הן מקפידות על מראה חיצוני מסורתי, ובכך מרגיעות את חרדות החברה המסורתית ו"קונות" את זכותן לצאת ללמוד, בידיעה שזה התנאי להמשך קיומן בזירה הציבורית. סלמא: "אני במודע מגלה כבוד למסורת, לא מאיימת עליה ולא מתגרה בכלליה. אני ממשיכה להתלבש בצניעות, עם מטפחת על הראש, כי בלי לבוש מתאים וצנוע לא אוכל להמשיך לצאת ללמוד בכבוד".  ח'ולה: "כל הזמן השתדלתי לא להבליט את הפער ההולך וגדל ביני לבין בנות השבט. דאגתי שההתנהגות שלי והלבוש שלי יהיו בדיוק כמו שלהן. אפילו המלים היו כמו המלים שלהן. הייתי זהירה לא להכניס אף מלה בעברית, אפילו הפשוטה ביותר. התעניינתי באותם נושאי שיחה שהן העלו והשתתפתי בשיחה. החלטתי לא להיות מנודה".

רוב הסטודנטיות הבדואיות שהגיעו למוסדות להשכלה גבוהה עשו כל שביכולתן כדי לעמוד בנטל הכספי בעצמן. הן הרגישו שככל שיקלו על המשפחה מבחינה כלכלית, יפחיתו את תחושת הנטל עליה ויוכלו להתמודד ביתר קלות עם המכשולים שמציבה המסורת. לכן ניסו להשיג עצמאות כלכלית, באמצעות מלגות ועבודות שמציעה האוניברסיטה, כמו עבודה בספרייה. אף-על-פי-כן היו שסיפרו כי לא היה להן די כסף לאכול במשך כל שהותן באוניברסיטה. ראבעה: "גידלתי תרנגולות ומכרתי... חסכתי כל גרוש שהרווחתי כדי לממן את הלימודים שלי. גם מבחינה כלכלית היה נורא קשה. תאמיני לי שסבלתי מרעב". ח'יזראן: "לפני הלימודים חסכתי כל גרוש שיכולתי, עבדתי, גידלתי צאן ומכרתי בחגים, קיבלתי את  הכסף רק במזומן וחסכתי. כך הכנתי את עצמי להוצאות האוניברסיטה בשנה הראשונה. לא רציתי להכביד על אבא שלי, שהוא המפרנס היחיד במשפחה".

בחכמתן הצליחו הצעירות להרגיע את פחדי החברה הבדואית בכך שלא יצאו ממש נגד המסורת, התלבשו לפי הכללים הבדואיים, ניצלו את מקורות התמיכה הזמינות, דת, אנשי דת, מכובדים אחרים בחברה, מילאו ציפיות הורים והפרו אותן כשידעו שהן יכולות להרחיב את הגבולות ולנהל משא ומתן על גבולות אלה. כך הן פילסו את הדרך ופתחו דלתות לצעירות אחריהן.

בהתנהגותן אפשר לראות סימנים לדילמה בין המאבק של הבדואיות כנשים לבין השתייכותן לקבוצה לאומית הנאבקת בחברה השלטת. הצעירות הבדואיות מצליחות להתמודד עם המכשולים הממסדיים של החברה הפטריארכלית ושל ממסדי המדינה שהן אזרחות בה, לגשר בין התרבות שממנה באו לתרבות המערבית שהן נזקקו לה, והכל בכוחות עצמן. ההחלטה לקום ולהמר על חייהן כנגד כל הסיכויים, ללא תמיכה מהמוסדות האקדמיים או מהשבט, מצריכה אומץ לב, יצירתיות, חזון ואחריות אישית וקולקטיבית - תכונות המאפיינות מנהיגות.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד