היבטים של דמוקרטיה
היבטים של דמוקרטיה

 

היבטים של דמוקרטיה

סובלנות, לאומיות ואמון במוסדות

פרופ' אפי יער, פרופ' יוחנן פרס

 

פרופ' אפי יער מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב הוא ראש מרכז שטיינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל-אביב

פרופ' יוחנן פרס הוא סוציולוג באוניברסיטת תל-אביב

 

סדרת מחקרים מאלפת, שנערכה בידי שניים מבכירי המחקר הסוציולוגי בישראל, מציגה סימני שאלה קשים לגבי רמת הסובלנות הפוליטית בישראל ומצביעה על הפנמה חלקית ובעייתית של ערכי הדמוקרטיה בחלקים גדולים בחברה הישראלית

מתוך ספר בהכנה, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה

 

במאמר זה נדון בממצאי מחקרים העוסקים בעמדות החברה הישראלית בשאלת הדמוקרטיה.2 הדמוקרטיה, יותר מכל משטר אחר, זקוקה ללגיטימציה ולתמיכה של הציבור הרחב כדי לשרוד ולהשתכלל. על כן אין די בבירור של מידת התמיכה בה זוכים עקרונות הדמוקרטיה, אלא יש לאתר את מיקומם של עקרונות אלה במכלול הערכים, העמדות והתפיסות של הציבור. להלן נערוך דיון אמפירי שיעסוק במקבצי שאלות, כאשר כל מקבץ מתמקד במימד מסוים של הדמוקרטיה.

 

א. סובלנות פוליטית

אחד המבחנים החשובים של הדמוקרטיה הוא מימוש העקרון של שוויון זכויות האזרח של כל אדם, ללא קשר עם דעותיו הפוליטיות. עקרון זה מקבל יתר תוקף, כאשר מדובר בחברה שסועה ומקוטבת דוגמת החברה הישראלית. הניגודים בין דתיים לחילוניים, בין יהודים לערבים או בין קיצונים מימין ומשמאל מעמידים את הדמוקרטיה הישראלית במבחן מתמיד: האם היא שומרת על עקרון השוויון גם כאשר הדעות הפוליטיות של חברי קבוצה זו או אחרת הן לצנינים בעיני העומדים בראש המשטר, או אף בעיניו של הציבור הרחב. מספר מחקרים שעסקו בסוגיה זו הראו כי רמת הסובלנות הפוליטית בארץ אינה גבוהה ביותר, במיוחד כשמדובר בנכונות להעניק זכויות אזרחיות לקבוצות מיעוט, כגון המיעוט הערבי.

השאלה המעסיקה אותנו במאמר זה אינה אופיה או רמתה של הדמוקרטיה הישראלית בעיני משקיף אקדמי, אלא המחויבות לדמוקרטיה של האזרחים מן השורה. במלים אחרות, אנו רוצים לבדוק באיזו מידה מוכנים הישראלים, כאזרחים פוליטיים, לתמוך בעקרונות הדמוקרטיה, ובכלל זה בהחלת העקרון של שוויון בזכויות האזרחיות, לאלה מעמיתיהם שהשקפותיהם בנושאים פוליטיים ואחרים שונות ואף מנוגדות לשלהם.

הצעד הראשון בבדיקת הסובלנות הפוליטית היה זיהוי הקבוצות הפוליטיות האהודות ביותר והאהובות פחות מכולן (או כפי שייקרא להן, "השנואות").

לאחר שכל אחד מהמשיבים ציין מהי הקבוצה האהודה עליו ביותר, ומהי הפחות אהודה מכולן, ערכנו מיון לפי קבוצות המזוהות עם השמאל (למשל: מרצ, "שלום עכשיו"), קבוצות המזוהות עם הימין (למשל: מולדת, כהנא חי), קבוצות דתיות וחרדיות (למשל: ש"ס, אגודת ישראל), וקבוצות אחרות שלא ניתן לזהותן מבחינה פוליטית או דתית (למשל: מאפיה, פוליטיקאים).

כנקודת מוצא לדיון השוואתי, שיערנו שקיימת זיקה הפוכה בין סוג הקבוצה שנבחרה כבלתי אהודה ביותר לבין סוג הקבוצה שבחרה אותה. לדוגמה, שיערנו שאלה שבחרו כשנואה עליהם את אחת מקבוצות הימין, שייכים ברובם לאחת מקבוצות השמאל. בדומה, שיערנו כי גם אלה שבחרו כשנואה עליהם את אחת הקבוצות הדתיות או החרדיות, באים בעיקר   מקרב הציבור השמאלי. לעומת זאת, סביר ששונאי השמאל ישייכו עצמם לימין. על מנת לבחון את תוקפן של הערכות אלו, מיינו את הנחקרים לשלוש קבוצות - שמאל, מרכז, ימין - על בסיס ההגדרה העצמית של הנחקרים. על-פי מחקרים קודמים, המימד של ימין-שמאל חופף במידה רבה את ההבחנה הפופולרית בין ניצים ליונים.

 

לוח מס' 1: התפלגות הקבוצות השנואות על-פי התיוג העצמי, באחוזים

קבוצות שנואות

תיוגים

מס' נחקרים

סה"כ

אחרים

דתיים

ימין

שמאל

357

100%

2.4

9.0

4.0

84.6

ימין

305

100%

4.6

19.2

32.4

43.8

מרכז

251

100%

1.8

21.0

65.4

11.8

שמאל

 

100%

3.0

15.7

30.4

51.0

סה"כ %

913

 

27

144

277

465

מס' נחקרים

 

 

 

כבר ממבט ראשון בלוח ניתן לראות, כי קיים קשר הדוק בין זהותם הפוליטית של הנחקרים לבין הזהות הפוליטית של הקבוצות השנואות עליהם, במיוחד כאשר משווים בין הנחקרים משמאל ומימין. האחרונים, ברובם המכריע (85%), בוחרים קבוצות שנואות המזוהות עם השמאל, בעוד הראשונים מרבים לשנוא קבוצות ימניות (65%). עם זאת, קיימים מספר הבדלים בין שתי הקבוצות.

ראשית, השמאל נוטה לבחור בשיעור גבוה יותר מהימין בקבוצות השנואות מתוך הסקטור הדתי והחרדי (21% לעומת 9%). מגמה זו משקפת לדעתנו שתי תופעות שונות, שאחת מהן קיימת זה מכבר, והאחרת חדשה יחסית. בראשונה כוונתנו לכך, כי מאז תחילתה של התנועה הציונית היה הריחוק התרבותי בין השמאל הישראלי לבין היהדות הדתית והמסורתית גדול יותר מזה שבינה לבין הימין. לזה האחרון היתה מאז ומתמיד קירבה רבה יותר למסורת, ובמידה מסוימת גם לדת היהודית. התופעה השניה מתייחסת לתהליך של פוליטיזציה ימנית, שהתרחש בקרב הציבור הדתי מאז מלחמת ששת הימים - תהליך שהתעצם בשנים האחרונות גם בקרב החוגים החרדיים. כלומר, העוינות המתגלית בשמאל כלפי הציבור הדתי היא על רקע כפול: יוניות מול ניציות, וחילוניות מול דתיות. ראוי להדגיש כי העוינות השוררת כלפי השמאל במגזר הדתי, ובמיוחד החרדי, גבוהה ביותר. בניתוח נפרד של הקשר בין מידת הדתיות של הנחקרים לבין טיב הקבוצות השנואות עליהם, מצאנו כי 83% מהדתיים ו- 94% מהחרדים בחרו באחת מקבוצות השמאל כבלתי אהודה עליהם ביותר.

ממצא נוסף הוא שהשמאל נוטה יותר מהימין (12% לעומת 4%) לבחור יעדים לעוינות מתוך עצמו. כשני שלישים מן "השנאה הפנימית" הזו מופנים כלפי השמאל הקיצוני, הן היהודי (כגון מרצ) והן הערבי (בעיקר חד"ש). נראה שהימין מגובש יותר מהשמאל, בעוד השמאל מתפצל ומפנה חלק מעוינותו גם כלפי גופים בתוך מחנהו הפוליטי.

בין הנחקרים המתייגים עצמם כמרכז, קיים איזון רב יותר בחלוקת העוינות. חלק אחד מהם קרוב יותר לימין (44% מהמרכז בחר בקבוצות שנואות מהשמאל, לעומת 32% מהימין), חלק אחר קרוב יותר לשמאל ובוחר לשנוא בשיעורים דומים קבוצות מהסקטור הדתי (19% ו-21% בהתאמה). במאזן כולל, המרכז נוטה לשנוא את הימין והדתיים (52%) יותר מאשר את השמאל (44%).

בלוח השני נציג את התפצלות הקבוצות האהודות, מה שיאפשר לערוך מאזן כולל של יחסי אהדה/עוינות.

 

לוח מס' 2: התפלגות הקבוצות האהודות על-פי התיוג העצמי (שמאל-מרכז-ימין)

קבוצות שנואות

תיוגים

מס' נחקרים

סה"כ

אחרים

דתיים

ימין

שמאל

332

100%

3.2

11.6

76.3

8.9

ימין

260

100%

10.4

11.0

25.2

53.4

מרכז

224

100%

7.4

3.8

2.6

86.2

שמאל

 

100%

6.6

9.2

39.3

44.7

סה"כ %

806

 

54

74

317

360

מס' נחקרים

 

 

 

הנתונים בלוח 2 מראים, כצפוי, כי התפלגות יעדי האהדה יוצרת תמונת ראי של התפלגות יעדי השנאה. הימין אוהד קבוצות ימניות, והשמאל קבוצות שמאליות. בלוח מתגלית שוב הקירבה שחש הימין כלפי הדתיים. כ-12% ממנו בחרו בקבוצות דתיות כאהודות ביותר, בעוד שמהשמאל בחרו כך רק 4%. באשר למרכז, 53% מהקבוצות האהודות עליו שייכות לשמאל, לעומת 36% השייכות לימין ולדתיים גם יחד. הסימפתיה של המרכז לשמאל בולטת עוד יותר מהאנטיפתיה שלו לימין ולדתיים, כפי שהוצגה בלוח מס' 1.

ניתן לקבוע את המאזן הכולל של מגמות האהדה והעוינות כלפי כל אחת מהקבוצות על-ידי חישוב ההפרשים בין האהדה והשנאה שקיבלו. על-פי חישוב זה, השמאל קיבל 44.7 אחוזי אהדה ו51-  אחוזי שנאה, כלומר, מאזן שלילי של 6.3%. הימין קיבל 39.3% אהדה ו-34% שנאה - מאזן חיובי של 8.9%. אצל הדתיים נמצא מאזן שלילי של 4.1%.

ממצא נוסף העולה מההשוואה בין לוח 1 ללוח 2 הוא כי מספר הנחקרים שבחרו בקבוצות בלתי אהודות (913), עולה במידה ניכרת על המספר שבחר בקבוצות אהודות (806). נראה שלציבור הישראלי קל להביע עוינות יותר מאשר אהדה.

נעבור עתה למדד הסובלנות עצמו, המתמקד ביחס הנחקרים לקבוצה הבלתי אהודה עליהם. כל נחקר התבקש לציין את מידת הסכמתו לכך, שלחברי הקבוצה השנואה תישמר הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת. כדי להעשיר את מדד הסובלנות, הוספנו לשתי השאלות העוסקות בקבוצות הבלתי אהודות עוד שתי שאלות, אחת המתייחסת לזכות ערביי ישראל להיבחר לכנסת, והשניה אמורה לאשר את אחד מסעיפי מגילת העצמאות: "מדינת ישראל צריכה לקיים שוויון זכויות אזרחי, חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין".

 

לוח מס' 3: התפלגות מרכיבי מדד הסובלנות

סה"כ

(%) מתנגד –

מתנגד בהחלט

ללא עמדה

(%)

 (%) מסכים –

מסכים בהחלט

תוכן השאלה

100%

15

12

73

1. בעד שוויון מדיני וחברתי בלי הבדל דת,גזע ומין

100%

27

11

62

2. בעד זכות בחירה לכנסת גם לקבוצות לא אהודות

100%

36

12

52

3. בעד זכות הבחרות לכנסת גם לקבוצות לא אהודות

100%

34

15

51

4. יש לערביי ישראל זכות להבחר לכנסת

100%

28

13

60

ממוצע

 

 

הלוח מלמד כי בכל ארבע התשובות שיעור התשובות הסובלניות עולה בהרבה על שיעור התשובות הבלתי סובלניות (פער ממוצע של 32%!). עם זאת, סכום התשובות הבלתי סובלניות והאדישות נע בין 27% ל-49%, דהיינו, הסובלנות רחוקה מלהיות ערך מוסכם או מובן מאליו. הציבור סובלני כשמדובר בעקרון כללי (שוויון חברתי מדיני לכל), הרבה יותר מאשר כשמדובר בשאלה מובחנת (זכות היבחרות לערבים). ההבדל בין שיעורי תשובות הסובלנות הוא, על-פי הלוח, 22%.

בקרב התשובות הספציפיות מצויה הבחנה ברורה בין זכות הבחירה להיבחרות לכנסת. פער זה אינו משקף רק עמדות, אלא את המציאות הפוליטית בישראל. זכותם של גורמים שונים (אנשי אל-ארד, תנועת כך) להיבחר לכנסת הועמדה כמה פעמים במבחן בג"ץ, ואילו זכות הבחירה של חברי אותן קבוצות ומנהיגיהן לא אותגרה כלל.

 

לוח מס' 4: התפלגות ציוני הסובלנות על-פי הקבוצה השנואה

מספר

ציון סובלנות

סוג הקבוצה

277

67.8

שונאי הימין

471

56.2

שונאי השמאל

143

65.5

שונאי הדתיים

27

57.2

שונאי אחרים

918

61.2

סה"כ

 

 

ניתוח ממוצעי הקבוצות (להוציא "האחרים") מראה, כי רמת הסובלנות של שונאי השמאל (56.2), שברובם הגדול באים מהימין, נמוכה במובהק מזו של שונאי הימין עמדנו לעיל על מאזן האהדה-עוינות של סוגי הקבוצות השונות, וראינו שהמאזן של הקבוצות הימניות הוא החיובי ביותר, אחריהם הדתיים, ולבסוף השמאל. ההסבר שהוצע הסתמך על נטיה ברורה יותר של השמאל להפנות חלק מעוינותו לקבוצות שבתוך מחנהו. רשימת ציוני הסובלנות על-פי סוג הקבוצה השנואה מציעה הסבר נוסף. אלה שהביעו עוינות כנגד השמאל הם בעלי ציון סובלנות נמוך  מזה של העוינים את הימין או את הדתיים. במלים אחרות, מעמדן הנמוך של קבוצות השמאל בדעת הציבור נובע, כנראה, בעיקר מחוסר הסובלנות של הימין והדתיים.

יתר על כן, הנסיון שהצטבר בהיסטוריה של החברה הישראלית, במיוחד בשנים האחרונות, מראה כי גילויים של חוסר סובלנות, ובכלל זה תופעות של אלימות מילולית ופיזית קיצונית, עד כדי רצח של יריבים פוליטיים, הוא נחלתו הכמעט בלעדית של המגזר הדתי-ימני. בהקשר זה חשוב להביא ממצא מתוך  "מדד השלום" מספטמבר 3,1995 מספר שבועות לפני רצח רבין. בסקר עליו התבסס המדד נמצא, בין השאר, כי  13.3% מכלל הציבור היהודי תמכו בדעה כי לאזרחים החושבים שמדיניות הממשלה בנושא תהליך השלום שגויה לחלוטין מותר לנקוט שיטות של מרי אזרחי אלים. כאשר מוינו הנחקרים על-פי הגדרתם העצמית כחרדים, דתיים, מסורתיים או חילונים, נמצא ששיעור התמיכה במחאה אלימה התפלג כדלהלן: חילונים - 9.5%, מסורתיים - 13.6%, דתיים - 24.2% וחרדים 25.2%. כלומר, בציבור החרדי והדתי קיים מיעוט גדול למדי המוכן לתרגם עמדות עוינות לאלימות.

 

ב. דמוקרטיה מול ערכים חלופיים

דמוקרטיה אינה מתפתחת ומתפקדת בחלל ריק. היא מתמודדת בלי הרף עם ערכים, עמדות ואינטרסים אחרים, וברמות שונות. החל ברמה הבינלאומית, ברמה התוך-לאומית בין המפלגות, וברמת הפרט, בין האזרחים. ההתמודדות חלה על ערכים שונים, כאשר כל ערך תובע עליונות על ערכים אחרים: דת, הומניזם, חירות, צדק, אמת. יחיד או קבוצה המגדירים עצמם קנאים לאחד הערכים האלה יגיעו במהירה להכרה שערך זה מטבעו הוא "אל קנא", שאינו סובל אלים אחרים בסביבתו. ואולם, ככל שערך הוא מרכזי יותר, כלומר, נמצא במגע ובתחרות עם יותר ערכים ועמדות, כך קשה להגשים אותו בעקביות ובהתמדה.

הדמוקרטיה מבקשת, באמצעות כללי המשחק שלה, להסדיר את כל החיים הציבוריים. ככל שהחיים הציבוריים משפיעים יותר על מרחב חייו של הפרט, וככל שהשאלות העולות לדיון ציבורי חמורות וקשות יותר, כך נעשות הנורמות הדמוקרטיות מרכזיות יותר. בעולם המודרני הפרט והקהילה תלויים יותר ויותר במערכות הכלל-חברתיות. השלטון, גם כאשר הוא מחליט להימנע מהתערבות, עומד בפני פיתויים רבים להתערב בחיי הפרט ולהרחיב את אחריותו ויוזמותיו, ונדרשת ערנות פוליטית רבה כדי לשמור אותו בגבולותיו.

בישראל, בשונה מארצות מערביות רבות, סדר היום עמוס בבעיות חוץ ובטחון. לבעיות אלו השפעה מיידית על חיי האזרחים, בטחונם הפיזי והכלכלי, סגנון חייהם ואיכותם. הסיבה העיקרית לכך היא, כמובן, עוצמתו והמשכיותו של סכסוך ישראל-ערב. לצידו פועלים מתחים ועומסים נוספים, הנדירים גם הם בדמוקרטיות מערביות אחרות. קיומו של מיעוט ערבי ניכר (כ-12% מהאוכלוסיה הבוגרת) השומר על זהות דתית ולשונית, על זיקה פוליטית גלויה ומוצהרת אל העולם הערבי העוין; קיומו של מיעוט חרדי קטן (כ-6%) ומיעוט דתי גדול יותר (כ-12%), המחויבים לחוקים שמקור תוקפם אמור להיות אלוהי, והסמכות לפרשם היא בידי רבנים בלבד. בנוסף לכל אלה, הציבור היהודי-ישראלי מורכב מקבוצות מוצא שונות, דבר הגורם לניגודי אינטרסים ופערים במסורת הפוליטית.

מכאן נובעות שתי מסקנות סותרות לכאורה. מסקנה אחת היא, שבישראל, יותר מאשר בדמוקרטיות אחרות, יתעוררו כוחות צנטריפוגליים שיחתרו להשיג את מטרותיהם הקיצוניות, אפילו במחיר הרס הדמוקרטיה. מכאן צפוי ששיעור גדול יותר של ישראלים יסתייגו מן הדמוקרטיה, או יעדיפו עליה ערכים ואינטרסים אחרים. מסקנה אפשרית שניה היא, שכללי הדמוקרטיה חיוניים דווקא בחברה מקוטבת, שבה מעונינים כל מפלגה וזרם להישמר משלטון מיעוט אך גם מעריצות הרוב.

כדי להכריע בין השערות אלו, יש להשוות מקבצי שאלות זהים שהועברו למדגם הישראלי ולמדגם בכמה דמוקרטיות מערביות. לא הצלחנו לאתר סקרים מקבילים כאלה, אבל ממחקר מערב-אירופי שבוצע ב11- מדינות ב1989- ניתן להתרשם, שהמחויבות הישראלית לדמוקרטיה אינה שונה בהרבה מזו שבמערב אירופה. ההסבר שלנו לדמיון הזה הוא, שהדמוקרטיה אמנם כרוכה עבור הישראלי בסכנות ובעלויות גדולות יותר, מאחר שהוא חושש יותר מהכרעת הרוב נגד דעתו או האינטרסים שלו, אבל בו-בזמן הוא שואף להשיג הכרעה מוכרת ותקפה לטובתו. עבור ישראלים רבים הדמוקרטיה, לדעתנו, אינה מטרה לעצמה, אלא אמצעי חיוני להשגת מטרותיהם המדיניות או החברתיות. על רקע קונספטואלי זה, בנינו מקבץ שאלות שמטרתו לבדוק את מעמדה של הדמוקרטיה, כשהיא ניצבת מול עמדות מתחרות. הלוח להלן עוסק במדידת מעמדה של הדמוקרטיה מול הלאומיות, על-פי שאלות שונות.

 

לוח מס' 5: דמוקרטיה מול ערכים חלופיים (לאומיות)

סה"כ

(%) מתנגד –

מתנגד בהחלט

ללא עמדה

(%)

 (%) מסכים –

מסכים בהחלט

תוכן השאלה

100%

18

17

66

1. מעדיף ממשלה דמוקרטית גם אם מדיניותה אינה מקובלת עליי

100%

30

17

53

2. מעדיף אופי דמוקרטי של המדינה על פני אופי  יהודי

100%

39

16

46

3. מעדיף אופי דמוקרטי של המדינה על פני שלמות הארץ

100%

33

25

42

4. איום קל על בטחון המדינה אינו מצדיק הגבלת זכויות דמוקרטיות

100%

30

18

52

ממוצע

 

 

אם נשווה מערכת התפלגות זו להתפלגות הסובלנות, ניווכח מיד כי  כאשר מצמידים לדמוקרטיה תג מחיר, התמיכה בה יורדת באופן ניכר ומובהק. גם במקרה זה, כמו במקרה הסובלנות, ההתפלגויות אינן סימטריות. שיעור המעדיפים דמוקרטיה על פני לאומיות גבוה בכל ארבע השאלות מזה של המעדיפים לאומיות, או ערך חלופי אחר, על פני דמוקרטיה. ההפרש הממוצע הוא כ-20%. כמו כן, ככל שהלאומיות, כערך חלופי לדמוקרטיה, רוויה יותר יסודות בטחוניים, כך משתנה המאזן לרעת הדמוקרטיה.

בשאלה מס' 2 מתבקש המרואיין להכריע בין האופי הדמוקרטי של המדינה לאופיה היהודי; כלומר, הלאומיות מוצגת כאן כעניין תרבותי מעיקרו. שיעור המעדיפים דמוקרטיה על "אופי יהודי" גדול ב-23% (53%-30%) משיעור בעלי ההעדפה ההפוכה. לעומת זאת, בשאלה 3, כאשר מעומתת הדמוקרטיה עם שלמות הארץ, שבה שזור שיקול בטחוני, עולה שיעור המצדדים בדמוקרטיה על אלה המעדיפים את שלמות הארץ ב-7% בלבד (46%-39%). בשאלה 4 כבר מוזכר האיום הבטחוני במפורש, ומספר מצדדי הדמוקרטיה יורד עוד.

כדי לבדוק אם יש להסברים המבוססים על חרדה קיומית על מה לסמוך, שאלנו שאלה ישירה:  "באיזו מידה אתה מרגיש שקיומך וקיום בני משפחתך נתונים בסכנה עקב המצב הבטחוני".

 

מס' הנשאלים: 2,220

42% - אין סכנה + סכנה מועטה

32% - סכנה בינונית

26% - סכנה חמורה + חמורה מאד

 

בניתוח הקשר בין התפלגות התשובות לשאלה זו לבין שאלות המעמתות דמוקרטיה מול לאומיות, מצאנו שככל שהנחקרים דמוקרטיים  יותר, הם חשים חרדה קיומית פחותה. קשה להסיק מכאן האם החרדה הקיומית של אזרחים רבים היא הסיבה למתח בין הלאומיות לדמוקרטיה או אחת מתוצאותיה, ואין סתירה בין שתי סברות אלו.

 

ג. אמון במוסדות

הדמוקרטיה, על-פי הגדרותיה וגווניה הרבים, מצויה אי-שם במרחב שבין רודנות לאנרכיה. עליה לאזן את הערכים המתנגדים של סדר וחירות, והיא עושה זאת על-ידי חלוקת הסמכות והאחריות בין מוסדות שונים, שהגבולות בין סמכויותיהם שנויים לא פעם במחלוקת. כל אחד מהם מצווה לשמור על האוטונומיה שלו. אלא שכוחות ההולכים ומתחזקים כל זמן שהמערכת פועלת לוחצים למוטט את האיזון בין המוסדות. כל מוסד מפתח השקפה משלו על "טובת המדינה", המבליטה את תפקידו ומגמדת את ההיבטים שעליהם מופקדים מוסדות אחרים. הממשלה נוטה להדגיש את הלכידות וההסכמה סביב מדיניותה, ולצמצם את תחומיה וחומרתה של המחלוקת. הכנסת, העיתונות והמפלגות, שהצדקת קיומן היא ניהול קונפליקטים ומתן ביטוי למחלוקות, ייטו להתנגד למגמה זו של הממשלה, ולתת ביטוי לקשת רחבה של עמדות מנוגדות.

החוקים הבאים לתחום את הגבולות הבין-מוסדיים הופכים מדי פעם לזירת מחלוקת לעצמה; כמו השאלה האם רשאית הממשלה להגביל את חופש הביטוי באמצעות צנזורה. גם המוסד המופקד יותר מכולם על איזון בין מוסדי, בית-המשפט העליון, נקלע בשנים האחרונות לחילוקי דעות על גבולות סמכותו.

בהקשר זה יש לראות את תרומת דעת הציבור. כל מוסד ציבורי לחוד וכולם יחד זקוקים ללגיטימציה כדי לפעול, במיוחד בתנאי תחרות ומתח ביניהם. הגורם היחיד המסוגל להעניק לגיטימציה בלי לקבוע מידרג בין-מוסדי חדש הוא הציבור כולו. לגיטימציה כזו דרושה במיוחד למוסדות שאין לפקודתם צבא או משטרה, דהיינו, כל המוסדות פרט לממשלה; שכן האיזון בינם לבין הכוחות המזוינים מבוסס רק על רצונם של המפקדים ועל  פיקוח הציבור. לאור ציפיות ושיקולים אלה, נבחן את מידת האמון לו זוכים חמישה מוסדות מדיניים מרכזיים: הכנסת, בית-המשפט העליון, הממשלה, צה"ל והמפלגות.

 

 

לוח מס' 6: אמון הציבור במוסדות, באחוזים

סה"כ

כמעט אין אמון+

אין אמון בכלל

אמון מסוים

אמון-אמון מלא

תוכן השאלה

100%

2

8

90

צה"ל

100%

5

10

85

בית המשפט העליון

100%

23

36

41

הכנסת

100%

30

30

40

הממשלה

100%

41

38

21

המפלגות

100%

20

25

55

ממוצע

 

 

ההתבוננות בלוח מלמדת, כי לגבי כל המוסדות, למעט המפלגות, גבוה שיעור נותני האמון על שיעורם של אלה שאינם נותנים אמון. יש לנקוט בנושא זה זהירות מיוחדת, מכיוון שספק אם "אמון מסוים" פירושו לגיטימציה ציבורית מוצקה דיה. אם נצרף את "אמון מסוים" לצד השלילי של המאזן, נמצא שרוב הציבור נותן אמון רק בשני מוסדות: צה"ל ובית-המשפט העליון. המסקנה מכך היא, שהאמון ניתן למוסדות המייצגים קונצנזוס, בעוד מוסדות המייצגים מחלוקת, כמו הכנסת והמפלגות או צד אחד במחלוקת כמו הממשלה, אינם זוכים ללגיטימציה ציבורית מוצקה.

נראה כי בשלב זה מדגיש הקהל הישראלי את היבטי הסדר והאחדות יותר מאשר את המחלוקת המבוקרת, שהיא לב ליבה של הדמוקרטיה. מצב דברים זה מהווה נקודת תורפה במארג החברתי-פוליטי. ההסבר לתופעה זו מחזיר אותנו לעומס היתר והבעיות הקיומיות המכבידים על הדמוקרטיה הישראלית. ייתכן שהמחלוקת העיקרית סביב נושאי השלום והבטחון נראית לציבור מסוכנת מדי, או בלתי פתירה, ועל כן הוא מפנה את אמונו למוסדות המגשרים על שסעים מדיניים. אפשר לומר כי בעיני האזרח המצוי, המפלגות מהוות את הבעיה, ואילו צה"ל והבג"ץ את הפתרון.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד