לצאת מתוך המצב האומלל הזה
לצאת מתוך המצב האומלל הזה

 

 

לצאת מתוך המצב האומלל הזה

ד"ר דניאל שליט

תושב קדומים, עוסק במוסיקה ופילוסופיה, כותב ומרצה בנושאי היהדות ויחסה לתרבות הכללית

הדמוקרטיה והלאומיות לא נתנו מענה לאבסורד ולחוסר התוחלת של החיים המודרניים. מתבקשת תשובה שיש בה איזון חדש בין חיי האדם עלי אדמות לבין  נהייתו אל מה שמעבר. היהדות צריכה ויכולה להרים את הכפפה

בגליון המוקדש לדמוקרטיה, במיוחד כאשר מתארח בו מישהו "משם", מן "הימין", מן "הדתיים", מן "ההתנחלויות", מתבקש שיאמר מיד, האם לנו הוא או לצרינו. האם הוא בעד שלטון החוק או ההלכה, בעד הבג"ץ או הבד"ץ וכדומה. וזה מפני שהחלוקה לשני מחנות, חילוניים ודתיים, נראית לנו פשוטה ומחויבת המציאות; הדמוקרטיה נראית כרגע כגיבושו וכמימושו של הכיוון החילוני, שהוא כיוון הרוב, והשאלה היא רק אם המיעוט הדתי יכול לקבל עליו את הדין.

אבל לא זאת הדרך היחידה להציג את הבעיה. החלוקה החדה לשני מחנות, יותר ממה שהיא עובדה, היא אידיאולוגיה. היא מקבלת, אמנם, הסכמה הן מחוגים חילוניים והן מחוגים דתיים, אבל ניתן לטעון שזוהי אידיאולוגיה בלתי רצויה והרסנית. במקביל, ניתן לטעון שגם את הדמוקרטיה אין הכרח לתפוס כאופן חיים חילוני ואנטי-דתי דווקא.

חלק א': מה שיש ומה שהיה

ידוע שאין בעולם תבנית קבועה וסופית הנקראת דמוקרטיה. יש דמוקרטיה אנגלית, יש שוויצרית, יש אמריקנית. דמוקרטיה נוצרת בידי עם במהלך התפתחותו, והוא ממשיך לפתח ולעצב אותה לפי רוחו. טול מן הדמוקרטיה את התשתית התומכת והמעצבת של העם שייסד אותה, והיא מתפוררת.

הדמוקרטיה האמריקנית, למשל, נינוחה מאוד ביחס למקורותיה הדתיים. יש השקפות אמריקניות הרואות בריבונות הבורא את בסיס הריבונות הדמוקרטית, ריבונות האדם, והרואות את מקור תפיסת השוויון בצלם אלוהים שבאדם. לעומת זאת, הדמוקרטיה הישראלית מצטיינת בעצבנות פנימית, בסכסוך קבוע בינה לבין המקורות הדתיים, וכתוצאה מכך בחוסר יציבות מהותי. היא "דמוקרטיה מתגוננת" באופן כרוני: מפני מורשת עמה.

בעצם, לא היה שום צורך בהתנגשות חזיתית בין היהדות לדמוקרטיה. לו זכינו, היתה יכולה לצמוח לנו כאן דמוקרטיה ישראלית מקורית, הניזונה ממקורותיה היהודיים ואינה רואה עצמה חייבת להילחם בהם. וכך כותב הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן:  "...תורה זו של ספר בראשית על האדם שנברא בצלם היא היסוד האמיתי של הדמוקרטיה. 'הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו' - זהו היסוד לשוויונם של כל בני-האדם. תורה זו הפכה את העולם, כחומר מפוצץ אדיר, והמהפכה טרם באה אל קיצה. עוד ארוכה וקשה הדרך שבה תצטרך האנושות ללכת, עד שתבין - במחשבה ובמעשה - את עומקה של התורה הזאת על האחדות המהותית של המין האנושי, המיוסדת על אחדות הייעוד המוסרי של האדם 'לתקן עולם במלכות שדי'".1

ולא רק מן הבחינה העקרונית-רעיונית - גם מן הבחינה המעשית-משפטית היתה המדינה נשכרת. אין לשער לכמה חוסן ובריאות היתה המערכת המשפטית שלנו זוכה, לו היתה נסמכת על האוצר המשפטי שלנו. וכך כותב השופט פרופ' משה זילברג: "וכי לא הגיע הזמן ליצור שיטת משפט משלנו, לערוך קודכס ישראלי מושתת על עקרונות יסוד של המשפט העברי? החיינו את הלשון העברית. השאיפה לעברית היתה שאיפת השיבה אל עצמנו, לעצמיותנו הרוחנית.. ואם לא יצאנו לשאול שפה, לא נלך גם ללוות משפט. כי המשפט הוא שפת המדינה, בה היא מדברת אל אזרחיה... (על המדינה העברית) לשאת את דברה בלשונה היא, ברוח המסורת המשפטית העשירה של האומה העברית".2

מצד שני, דמוקרטיה ממקור יהודי, כשם שהיתה מבססת את ריבונותו של האדם במקורה שמעבר לאדם, כך היתה מגבילה אותה. ריבונות אנושית שאינה מכירה בשום רשות מעליה, סופה להידרדר לשרירות ולאבסורד.

מהו פירושה למעשה של אותה הכרה במה שמעבר לאדם? מנין לנו גישה אל 'מעבר' כזה? זה יכול היה ללכת ולהתברר, לו היתה קיימת הנחת עבודה בסיסית, שבין התשתית המסורתית היהודית לבין המשטר במדינה אין מצב מלחמה אלא שיתוף פעולה.

אלא שכידוע, לא זה המצב. יש לנו מסורת אומללה של החמצה, ומשני הצדדים. היהדות לא התארגנה לתפוס מתוך עומק מקורותיה את הזמן החדש ולהתחדש בו. ומצד שני, אלה שהתארגנו להצטרף לזמן החדש נעשו "חילוניים", ואיבדו את הקשר ואת ההבנה אל מקורותיהם. 

כיצד לא התארגנה היהדות לתגובה על הזמן החדש?

העולם המודרני הפתיע את היהדות. במשך אלפי שנותיה היא עמדה  בעימות עם האלילות, ואחרי כן עם הנצרות והאיסלאם. כל אלה היו עימותים דתיים. אבל העולם המודרני מחק וביטל את חשיבות הנושא הדתי. הלך ונבנה עולם - הגותי, טכני, כלכלי, פוליטי - שהאדם במרכזו, ושאין לו  מעבר לו דבר.

גורם נוסף לחוסר התגובה של היהדות היתה המהירות שבה קרו הדברים; והמהירות נמשכת ואף מואצת גם בעצם היום הזה. העולם החדש פתח במהפכה פילוסופית-מדעית, המשיך במהפכה תעשייתית, במהפכות חברתיות ופוליטיות ואמנותיות, וכעת הוא עומד בעיצומה של מהפכת מיחשוב ומידע. לעומתו,  יהדות התורה היתה בנויה על מסורת ארוכת נשימה ועל רעיון נצחיות התורה. עד היום, חלקו הגדול של העולם החרדי אינו רואה בעולם המודרני ציון דרך שיש להגיב כלפיו, אלא להסתגל אליו בלבד.

אפשר ועדיין צריך להגיב תגובה אחרת. תגובה יהודית שאינה טריוויאלית, שאינה סתם היגררות או פשרנות, צריכה לבוא דווקא מתוך העמקה נוספת ביהדות עצמה; צריכה להעריך את מה שהתפתח בזמן החדש, ולהתארגן עיונית ומעשית לחיות וליצור בו. במסגרת כזאת היו עשויים להיבחן בשעתם גם הסוציאליזם, גם הלאומיות, וכעת - הדמוקרטיה, שהיא אחד הביטויים המובהקים של האדם האוטונומי בן זמננו.

הרב קוק הניח תשתית רעיונית מקיפה להתארגנות מחדש כזאת. אבל דרכו, במובן הרחב והעמוק שלה, עדיין לא הוגשמה. היהדות הדתית ברובה לא נענתה לקריאתו, בגלל הקושי המהותי שבהתארגנות מחדש; גם הציבור שנעשה בינתיים חילוני לא נענה, בגלל תחושת הניכור והדחיה כלפי ההוויה הדתית כפי שהיתה ידועה לו. 

כיצד התארגנה תגובה תוך שלילת האמונה?

מי אכן הגיב על העולם החדש? מי שהעז והחליט לפרוש ולצאת, במידה זו או אחרת, מתוך מסגרת היהדות כפי שהיתה. כך עשו המתבוללים, המשכילים וכל מי שהצטרף בדרך כלשהי לתרבות אירופה. אלה ראו את יהדות התורה והאמונה כמשהו שעבר זמנו. אבל לא אדישות בלבד היתה כאן. היציאה מתוך תחומי היהדות הצריכה כוחות נפשיים של מרד ושל מאבק, ואלה התבטאו גם בזלזול, בשלילה ובקטרוג על דרכי החיים המסורתיות. ואת הקטרוג לא היה צריך לחפש הרבה, הוא היה מסביב. התרבות המערבית שבה ביקשו אותם יהודים להשתלב, היתה מלאה ממילא בזלזול כלפי היהודים.

הלא תרבות אירופה והתרבות המערבית כולה בנויה על שני עמודים ראשיים: על אתונה ועל ירושלים, על תרבות יוון - ועל היהדות, כפי שהועברה בצינורות הנצרות. מיוון נתקבלו העקרונות ההומניסטיים, כולל החקירה הפילוסופית והמדעית. מירושלים, דרך הצינורות הנוצריים,  נתקבל הכיוון המוסרי והדינמי הכללי, כולל עקרונות כמו קידמה, צדק ותיקון חברתי.  לגבי העמוד השני, ירושלים, הופעלה במשך כל ימי-הביניים מערכת רצופה של דיסאינפורמציה. תוכנו של התנ"ך שונה, כאילו אין הוא אלא הקדמה והכנה להופעת ישו. דמות היהודי שלא קיבל את ישו נתפסה כמשהו אפל, רוצח האל שנידון לנדודים נצחיים בעולם דמדומים. מכאן היה מרחק קצר ביותר להצגת היהודי כדמון, ככוח שטני, ומכאן - לעלילת ערבוב הדם במצות, הרעלת הבארות, ולרדיפות ולרציחות בכלל. גם בשעות של "שקט" הוקדש חלק ניכר מן החינוך הנוצרי למקצוע לימוד הבוז שחייב אדם נוצרי, כלומר, אדם בכלל, לרחוש ליהודי.

ההשפעה הזאת לא נפסקה מעולם.  גם ליברלים כמו וולטיר לא נפטרו מן הבוז ליהודים, ולפחות מן הסילוף ומן הבורות, שכן כל ידיעותיהם על היהדות באו להם מן הסילוף שסולפה.

והנה, היהודים שביקשו להשתלב בעולם המודרני קיבלו את העמוד השני, עמוד ירושלים,  באופן מסולף, מסורס,  משתיק ומבזה. קל מאוד היה לראות במשקפיים האירופיים את היהדות כמשכן כל חולי ומום רע, ולהתעלם לגמרי מן הערך העצמי המקורי והחשוב שבה.

כיצד ירשה הציונות מורשת של שלילה עצמית?

הציונות ירשה חלק גדול מן המטען המזיק הזה. היא התכוונה אמנם לחדש את הנאמנות ואפילו את הגאווה בכל קנייני העם; אבל מכיוון שלא האמינה בערך החי של המורשת הדתית, ומושגיה על הדת היו נגועים בשלילה ובזלזול, יצאה לברוא לעצמה לאומיות סינתטית במתכונת עמים נורמליים כביכול: פולקלור, שירי עם, מאכלים ומלבושים לאומיים,  ספרות ואמנות לאומית,  יחד עם פטריוטיות בריאה. כל זה היה נסיון לנורמליזציה. מה שיצא מכאן, עד היום, היא נורמליזציה בלתי נורמלית. זאת כוללת מנה הגונה של שלילה עצמית, המופיעה כשלילת הדתיים, וכן את החלוקה הלא בריאה ל"דתיים" ו"חילוניים".

אלא שאין אלה שתי קבוצות אוכלוסיה בלבד. מדובר כאן בשתי תפיסות סותרות של זהות אישית ולאומית, של מהות הציונות והמדינה. אין להן לכאורה ברירה אלא להילחם זו בזו מלחמת התשה, ובמקרה הטוב - לבוא לידי הסדרים כפויים, מתוך חוסר נחת ומצוקה שאין לה קץ.

אנו חייבים לראות אם לא ניתן לצאת מתוך המצב האומלל הזה דרך  תפיסה אלטרנטיבית.

חלק שני: מה שיכול להיות

עצם הווייתו של האדם, כל אדם, היא שיש לו צד "חילוני" וצד "דתי". צד אחד הוא הצד האנושי המוגדר. הצד האחר זורם ומחפש להתחבר אל מעבר לעצמו, לפנות אל מה שמעבר לכל הגבלה והגדרה, אל האינסוף. הקיום הכפול הזה הוא אופן קיומו של האדם. הקוטב השני, שנקרא לו טרנסצנדנטי, הוא מקומו של כל נסיון דתי.

שני הקטבים האלה של נפש האדם משקפים שני קטבים של ההוויה כולה: האימננציה, שהיא כל הניתן לתפיסה, והטרנסצנדנציה, שהיא מה שלעולם נשאר מעבר.

שני הקטבים שבאדם נמצאים במתח הדדי. האחד שואף לשמור, לבסס ואף להרחיב ולהשליט את הווייתו. השני שואף להתבטל אל מעבר לו. כשיש שיווי משקל נכון בין שני הצדדים, המתח הוא פורה ובונה. אז אין ההוויה האנושית מתבטלת, אלא נמצאת בדופק של תנועה אל מעבר לעצמה ובחזרה אל עצמה, וכך היא ניזונה, נבנית ומתחדשת. ואילו כאשר מתערער שיווי המשקל, נוצר סכסוך, שבו כל צד מאיים כביכול על חיי חברו. הצד האנושי, "החילוני", נכנס לחרדה שהנה עומדים לבטל אותו, להורגו נפש; הצד ה"דתי" גם הוא מרגיש מאוים, שהנה מכחישים ומכחידים אותו.

שיווי המשקל בין שני הקטבים שונה מאדם לאדם. אחדים יזהו את שני הקטבים בתוכם. אחרים יאמרו: אין דבר כזה, וגם איננו רוצים בו. ואמנם, החלק הטרנסצנדנטי עשוי להיות סמוי, לא מודע, לא מפותח. כמו כל חלק אנושי מובהק שבאדם, להבדיל מן היסודות הביולוגיים, הוא זקוק לפיתוח ולעיבוד.

שתי התרבויות

אלא שלא יחידים, אלא תרבויות שלמות הן הקובעות את שיווי המשקל בין שני הקטבים האלה אצל יחידיהן. למעשה, אפשר לסווג תרבויות לפי שיווי המשקל שהן קובעות בין שני הקטבים האלה. התרבות הנוצרית, למשל, פותרת את המתח בין שני המרכזים על-ידי הפרדה: "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאל את אשר לאל". ילך הצד האנושי בדרכיו הגשמיות והמגושמות, ואילו הנשמה תיוושע דרך האמונה בגואל הנוצרי.

הבודהיזם חותר לבטל את הצד האנושי אל הארת הפנימיות הרוחנית.

התרבות המערבית, בניגוד לבודהיזם, קובעת לאנושי כשהוא לעצמו את המקום המרכזי ומבטלת את המרכז הטרנסצנדנטי, או לפחות אינה נותנת לו ביטוי מגובש. הצד האנושי, ההומניסטי, הוא המפתח את המחשבה והמדע, שהם נסיוניים, ובמידת האפשר - מתמטיים. על כן הם "אובייקטיביים", ציבוריים, בין-אישיים ונגישים לכל. צד האישיות האחר, הטרנסצנדנטי, נחשב לסובייקטיבי. הוא מתבטא אולי באמנות, אבל אין לו  מדע או אופן הכרה מסודר, ולכן אינו יכול לגדול ולהתפתח.

לורד ס.פ. סנואו, בספרו "שתי תרבויות"3, כתב שהתרבות המערבית נחלקה לשתי תת-תרבויות, שאינן מבינות ואף עוינות זו את זו - התרבות המדעית-הטכנולוגית, והתרבות האינטלקטואלית-האמנותית. הראשונה בדרך כלל אופטימית, מרוצה וחברותית. השניה מרת נפש, רואת שחורות, מרוכזת ביחיד. סנואו מציג זאת  כאילו מדובר בשתי קבוצות אופי. אבל נכון יותר לראות בשתי הקבוצות נציגות של שני הקטבים שבכל אדם. הקוטב המדעי, הנבנה על-ידי הדעת האנושית המאורגנת, שבע רצון, ואילו הקוטב המביט פנימה ואל מעבר לאדם, ניצב  לבדו, ללא דעת מאורגנת, והוא בוכה. בספרות האקזיסטנציאליסטית  מוצג מצבו של האדם באור טראגי, כאשר מונחי היסוד של קיומו הם הניכור, האימה והאובדן. הספרות הפוסט-מודרנית עייפה מן ההתמודדות הכוללת עם מצבו של האדם, והיא  מערערת על הכל, משחקת בכל, מצטטת הכל ומבטלת הכל.

אנטומיה של משבר

 והרי יש כאן פרדוקס נורא. אותה תרבות מערבית, שהציגה את האדם במרכזה ושהתקדמה בקו עקבי ובהצלחה מאז יוון הקדומה, (עם הפסקת ימי-הביניים), הגיעה עם תום המסע להיעדר כל זהות של האדם.

מבחינת המדע, אין האדם יותר מאשר מבנה פיזי-כימי מורכב, אופן של שיווי משקל תרמו-אנרגטי, שסיבות יציבותו עדיין אינן ברורות. "התרבות השניה", האינטלקטואלית-ספרותית, ראתה בהוויית האדם אבסורד וסיוט. הפוסט-מודרניזם הנוכחי כופר באפשרות לומר משהו מוגדר על האדם. אין האדם אלא משחק אינסופי של השתנויות.

התרבות המערבית, לטוב ולרע, היא האוויר שאנחנו נושמים. היא המדע, היא הטכנולוגיה, היא התקשורת. והנה אין בה כל תוחלת לאדם. הנחמה היחידה שהיא מציעה היא מהומת השוק והצריכה הפרועה, ההוויה המשפילה של הקניון העולמי. היא הביאה לעולם את החימוש הגרעיני, את בעיות איכות הסביבה ואת הפער הכלכלי בין מיליארדרים לחסרי בית.

זהו משבר חד-פעמי בהיסטוריה. מעולם לא היתה  תרבות אנושית כל-כך מקיפה, מצליחה, מבריקה, עקבית, שהפעילה כל-כך הרבה כוחות וכשרונות, ודרשה כה הרבה מאמצים וקורבנות. תרבות שהיא כה מרוכזת סביב האדם, ועם זאת כה מיואשת ממנו ומן הקיום בכלל. אין פלא שטובי בני האדם מחפשים דרכי מוצא מן המשבר.

יש הפונים אל המזרח הרחוק. זה מספק אנטיתזה למערב. במקום להדגיש את הצד הציבורי, הכמותי, הריבוני, הפעיל, הוא מדגיש את הצד הנפשי, הפנימי, הסביל והמתבונן. השאלה היא,  האם אפשר להרכיב את שתי הציוויליזציות, המושכות בכיוונים מנוגדים, לחיים אנושיים מאוחדים?

במצב הזה נראית לי הפניה ליהדות כאופציה הגיונית, אחראית וכדאית. היהדות הרכיבה מראשיתה את שני מרכזי הנפש באופן מאוזן. האיזון נתון בה כמטרה, כמגמה, כאידיאל - בפרקי בראשית, בסיפורי התנ"ך, במשנה ובחז"ל. בכולם אין פוגשים חיים "דתיים" טהורים ואין פוגשים חיים מדיניים-ארציים מנותקים, אלא מיזוג ואיזון ביניהם.

דווקא החיים הקרובים אלינו בזמן, חיי הגלות, סטו באופן חמור מן האיזון, בכך שהציבו אידיאל של חיים דתיים טהורים. אבל הריאקציה הציונית לאותה דתיות לא החזירה את האיזון, אלא הדפה את עצמה לקיצוניות המנוגדת לחיי הגלות, ועגנה בחיים שכולם גשמיים.

איזון בין החלק האנושי לחלק הטרנסצנדנטי, אין פירושו שכולם מאוזנים באותו אופן בדיוק. תמיד יהיו כאלה הנוטים לצד האנושי, למדעים, למדיניות, ואחרים שנטייתם, "שורש נשמתם", פונה אל הטרנסצנדנטי. מתוך כך עשויים להיווצר מרכזי כובד, מרכז מדיני אנושי ומרכז רוחני דתי. אבל אין שני אלה לוחמים זה בזה, אלא מכבדים זה את זה ונזקקים זה לזה. אין חילוניים ודתיים; כולם חילוניים וכולם דתיים. יש, כמובן, מינימום של תנאים שכולם מקבלים על עצמם, תנאים לבניין הקשר עם הטרנסצנדנטי, כמו גם לשכלול אנושי. שבת וחגים, צדק ומשפט הם דוגמאות לתנאים כאלה. השבת והחגים הם תנאים דווקא לתקינות אנושית. הצדק והמשפט - להשראת השכינה.

כתבתי הרבה מדי, וכתבתי פחות מדי. לאוזניים הנוכחיות, הדוחות כל נושא המוגדר כיהודי, כתבתי יותר מדי.  אבל אני יודע שהולכות ונפתחות אוזניים מסוג אחר, הסולדות מן הבוז ומן ההתעלמות, ומחפשות את תפקידן - הקשבה אמיתית. לאלה כתבתי פחות מדי, ולמעשה עדיין לא כתבתי דבר. עיקר הבירור עוד לפנינו.   

ביקשתי רק להפנות את תשומת הלב מן הדיון המיידי על הדמוקרטיה אל הרקע ואל הסיבות העמוקות יותר למצב הקיטוב הנוכחי. ויותר ממה שיש בדברים משום תרופה מיידית למצב, יש בהם הצעה להתפתחות לקראת מצב אחר.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד